הסיפור של הגולשים

אם יש לכם סיפור- שלחו ונפרסם sabaandsabta@gmail.com


 

תוכן

  1. 1 צורה לספר - מיקי אינהורן- נלקנבאום.
  2. 2 אוטוספארי - דורית צינמן.
  3. 3  סבתא "זפטה"- בלהה תורן
  4. 4 פרק מתוך הספר "מה שעובר לי בראש" מאת רות ריכטר
  5. 5 עדודי והרעם - סיפרו עדו ואיל מטרני -כתב איל מטרני
  6. 6 עפיפונים - רות ריכטר.
  7. 7 על כליל החורש - רות ריכטר.
  8. 8 יום בחיי סבתא - יונה דורון
  9. 9 טיול עם הנכדים לרומניה .
  10. 10 המתנה - מאת יונה דורון.
  11. 11 אמץ נכד.
  12. 12 עו"ש - מאת מיה הוד - רן.
  13. 13 סיכום עדכני - מאת סבא משה.
  14. 14 ברכות לפי א"ב - מאת יונה דורון.
  15. 15 בורסת הסבתות רותחת -מאת אליחי וידל.
  16. 16 לפני שנהייתי סבתא.
  17. 17 סיפור אישי וקטע מתוך הרפתקה לילית עם פסנתר- מאת אראלה תלמי. 
  18. 18 פו הדוב לא פה?- מאת תמר ש.
  19. 19 המכתב של סבתא צילה- מאת צילה שטוף.
  20. 20 ביום האהבה - לסבתא האהובה - מאת סבא משה.
  21. 21 להצטלם עם כוכב - מאת יונה דורון.
  22. 22   יום הנכד- מאת שלומית רפפורט-מירון.                                   
  23. 23 מה הקשר בין להיות סבתא למהפך בדירה? - מאת שלומית רפפורט-מירון
  24. 24 הצ'ולנט של סבתא חיה -  מאת ברוריה ש.
  25. 25 סבא ונכדו-מאת משה עמנואל.
  26. 26 סבא שלי-מאת משה עמנואל.
  27. 27 המלחמה על כבוד הסבתא-בינה י. 
  28. 28 המרפסת שהביטה על ההר - מאת שלומית רפפורט-מירון .
  29. 29 סבתא אסור! -מאת שלומית רפפורט-מירון 
  30. 30 קטע מספר : סבא לא חינוכי - מאת שלומית רפפורט-מירון
  31. 31 נדיבות הלב - ברכה מסבתא חורגת -מאת תרצה טל .
  32. 32 שתי אהבות לי- בינה י.
  33. 33 בייבי סיטינג דרך הטלפון  - מאת שלומית רפפורט-מירון
  34. 34 משוב על האתר -מאת דינה שקד.
  35. 35 לשאול - מאת קארין עמיאל.
  36. 36 משל אינדיאני- מאת אביבה.
  37. 37 המילים שאנחנו משתמשים בהם - מאת קארין עמיאל.
  38. 38 הכלכלן הצעיר- מאת שולה סגל.
  39. 39 ספונטניות-מאת קארין עמיאל.
  40. 40 לסלוח ולשכוח כמו ילד- מאת קארין עמיאל.
  41. 41 ה' שלי- מאת קארין עמיאל.
  42. 42 בא מאהבה -מאת יונה דורון.
  43. 43 שני ניסים ביום אחד - מאת ציפורה מימון .
  44. 44 מספרים על מיספרים - מאת קורה שורץ.
  45. 45 האקווריום - מאת מוריץ רוזנפלד.
  46. 46 כריך עם ממרח שוקולד - מאת יונה דורון.
  47. 47 נירה ורוני -מאת אביבה.
  48. 48 סיפורו של צעצוע - מאת יונה דורון.
  49. 49 סבתא המעופפת - מאת רחל שלסינגר.
  50. 50 הילקוט-מאת  יונה דורון.
  51. 51 פנאי על תנאי - מאת קורה שורץ.
  52. 52 הרכבת החשמלית - מאת יונה דורון.
  53. 53 מחכים לאליהו - מאת  "החותנת".
  54. 54 סבתא גולשת - מאת אלי פרידמן.


חדש באתר

צורה לספר - מיקי אינהורן- נלקנבאום.


עוד בהיותי ילדה שעה שאבי יצחק אינהורן ז"ל היה מגיע הביתה עם ספר חדש שזה עתה הודפס בבית הדפוס בו עבד לא היה גבול לשמחתי. הייתי הילדה המאושרת בעולם. אני חושבת שכבר אז התחלתי לאסוף ספרים מתוך אהבה רבה הן למילה הכתובה והן לאיורים המרהיבים ששבו את ליבי והעשירו את עולמי.
היתה לי ספרית  עמודים לאורך קיר שלם ושם על גבי המדפים שמרתי בקפידה רבה כל ספר שקבלתי מאבי שהיה עובד דפוס, סדר במקצועו ואף הוגה שסדר את האנצקלופדיה העברית שלכשעצמה היתה נכס.
אם היה מישהוא מבני הבית מזיז לי ספר בספריה הייתי יודעת בדיוק מה הוזז, עד כדי כך הזכרון החזותי שלי היה חזק מה גם שהפך אותי כנאה ברבות הימים לצלמת מקצועית.
לא רק שזכרתי מה אוייר על כריכת הספר אלא גם ידעתי היכן האיורים המרהיבים ביותר.היה זה משהו גדול וחזק ממני , האהבה הזו למילה הכתובה ולספרים.
לימים כשבגרתי והפכתי לעתונאית ,צלמת ואומנית רב תחומית, תמיד חפשו עיני ספרים מיוחדים באותם מקומות בהם ביקרתי ברחבי העולם.
גיליתי שאחד המקומות הנפלאים למצוא ספרים מיוחדים הם שוקי מפשפים, וכך חפשתי בשוקי פשפים ברומא, בורשה , בברלין , בסופיה בקפריסין ובכרתים ועוד ועוד. לא היה גבול לרצון העז שלי להוסיף עוד ועוד ספרים לאוסף שלי המכיל ספרים מאוד מאוד מיוחדים: על גלגלים, מזמרים, ספרים עם עיניים זזות, ספרי פופ אפ וספרי  מגזרות.
ספרי המגזרות הם גולת הכותרת של האוסף שלי.
לא רק שוקי פשפשים היו המקום בו למצוא ספרים כי אם כמובן חנויות ספרי ילדים.
וכך שעה שהגעתי לאחרונה לברלין בחודשי הקיץ האחרון מצאתי ספר מגזרות קסום. כפה אדומה . המגזרות העדינות שבו את ליבי ותוך כדי תחקיר נודע לי שעומד לצאת ספר נוסף"החתול במגפיים".
החלטתי שהפעם אתמקד בספרי מגזרות ואכן בביקורי האחרון בסופיה בעודי מדדה בין חנויות ספרי ילדים מצאתי כמה ספרי מגזרות מדהימים ביופיים. זה אושר גדול עבורי.
לא רק בספורים המקסימים שאותם אני מכירה בעל פה ממש ממש כי אם ביופי הצרוב בהפקתם של ספרים יחודיים אלה שהם כל כך יפים ומרהיבים בצורתם ובצבעוניותם.
החלטתי שאת כל היופי הזה אני צריכה לחשוף בפני עולם הילדים והמבוגרים.
תחילה הוצגה התערוכה "צורה לספר" ב"גלריה האקולוגית לצילום באוטובוס" והיתה מלווה בסדנאות לילדים וכל המשפחה ואז החלטתי שאני רוצה לנייד אותה גם בארץ ותוך כדי משא ומתן הגעתי אל מוזיאון "אוצרות בחומה" בעכו.
כאן התקבלתי על ידי אנשים מקסימים מנהלי המוזיאון  דן הורטמן ומיכאל לוריא והאוצרת סיסי.
כשנודע לי שמיכאל לוריא אף הוא אספן ספרים הייתי מאושרת עד מאוד להציג יחד עמו בתערוכה זו "צורה לספר" בה מוצגים ספריו של מיכאל שהם עתיקים כמובן משלי  שהם מיוחדים ושוברים את הצורה המרובעת הרגילה של הספרים לה הורגלנו.
אני מזמינה את כולכם לבוא ולהנות מתערוכה מעשירה ומרהיבה ביופיה ומעוררת עניין.
בברכה ובהוקרה . 
מיקי אינהורן- נלקנבאום.
עתונאית. צלמת . אומנית רב תחומית
050-5274929


אוטוספארי - דורית צינמן.


הספר הוא סיפור משחק דמיוני בין הסבתא לנכדים בזמן נסיעה ארוכה ומשעממת.

 

אוטוספארי

כתבה ואיירה: דורית צינמן

 

אַחַר הַצָּהֳרַיִם, יוֹם אֶחָד,

בִּמְכוֹנִית קְטַנָּה אַחַת,

יָשְׁבוּ שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים מֵאָחוֹר:

נֹגַהּ, אוּרִי וְאוֹר.

 

מְכוֹנִיּוֹת רַבּוֹת מִסָּבִיב,

הַתְּנוּעָה אִטִּית וּמִזְדַּחֶלֶת בִּמְתִינוּת,

וּבְתוֹךְ הַמְּכוֹנִית מְשַׁעֲמֵם וְצָפוּף –

הַיְּלָדִים כְּבָר חַסְרֵי סַבְלָנוּת,

חֲבָל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָעוּף...

 

הֵם מַתְחִילִים לְהִתְלוֹנֵן וְלָרִיב:

מִי אָכַל אֶת הַמַּמְתָּק שֶׁלִּי?

וּמִי לָקַח אֶת הַצַּעֲצוּעַ שֶׁלִּי?

וּלְאֵיזֶה שיר עַכְשָׁו נַקְשִׁיב?   

 

סָבְתָא יוֹשֶׁבֶת מִלְּפָנִים,

מְצִיצָה בַּמַּרְאָה לְכִוּוּן הַיְּלָדִים,

מֻדְאֶגֶת, חוֹשֶׁבֶת

הֵם כְּבָר עֲיֵפִים וְאוּלַי גַּם רְעֵבִים.

 

פִּתְאוֹם סָבְתָא מִתְרַגֶּשֶׁת:

"תִּרְאוּ מָה קָרָה לַמְּכוֹנִית –

הִיא הָפְכָה לִמְכוֹנִית סָפָארִי אֲמִתִּית!"

 

"כֵּן, בֶּטַח," קוֹרֵאת נֹגַהּ,

"מְכוֹנִית סָפָארִי יָפָה

עִם פַּסִּים כְּמוֹ שֶׁל זֶבְּרָה עַל גּוּפָהּ."

 

"תִּרְאוּ מָה קוֹרֶה בַּחוּץ,"

מִתְלַהֶבֶת אוֹר,

"נֶעֶלְמוּ הַמְּכוֹנִיּוֹת,

וּבִמְקוֹמָן מִסְתּוֹבְבוֹת חַיּוֹת!"

 

אוּרִי צוֹעֵק: "הִנֵּה גִּ'ירָפוֹת,     

בְּיַחַד הוֹלְכוֹת שָׁם וְלֹא מְפַחֲדוֹת!"

 

וְנֹגַהּ מַצְבִּיעָה: "הִנֵּה קוֹפִים!

הֵם קוֹפְצִים מֵהָעֵצִים."

 

אוֹר מִתְרַגֶּשֶׁת כִּי

יָעֵן לַמְּכוֹנִית רֹאשׁוֹ הִכְנִיס,

 

וְסָבְתָא גִּלְּתָה אֲגַם

וּבְתוֹכוֹ הִיפּוֹפּוֹטָם.

 

פֹּה מִתְהַלֵּךְ עֵדֶר פִּילִים,    

וּפִיל גָּדוֹל-גָּדוֹל מַשְׁמִיעַ תְּרוּעָה,

מְנַסֶּה לְהַבְרִיחַ

אֶת הַמְּכוֹנִית הַקְּטַנָּה,

 

וְשָׁם רוֹבְצִים אֲרָיוֹת מְנֻמְנָמִים,

שֶׁמֵּהֶם הַיְּלָדִים מַמָּשׁ לֹא מְפַחֲדִים.

 

כְּבָר לֹא מְשַׁעֲמֵם, כְּבָר לֹא צָפוּף.

הַחַיּוֹת מְשַׂמְּחוֹת וּמְרַגְּשׁוֹת.

בֵּין הַבָּתִּים הֵן מִסְתַּתְּרוֹת,

לְסֵרוּגִין מִתְחַבְּאוֹת וּמִתְגַּלּוֹת.

 

וּפִתְאוֹם בְּלִי מֵשִׂים נִגְמְרָה הַנְּסִיעָה.

נִגְמַר הַסָּפָארִי – עָצוּב נוֹרָא!

לַיְלָה טוֹב, חַיּוֹת,

נִפָּגֵשׁ שׁוּב בַּנְּסִיעוֹת הַבָּאוֹת.

עִם אוֹטוֹ סָפָארִי נַמְשִׁיךְ לֵהָנוֹת!

 

כל הזכויות שמורות לדורית צינמן (הסבתא)

 

אפשר לרכוש את הספרים במחיר: 25 ש"ח

טל. 054-6478069

מייל: zinmanhd@gmail.com



 סבתא "זפטה"- בלהה תורן

 

לפני שכל הסבתות קופצות עלי הנני להצהיר שאני מתה על הנכדים שלי ושלכל מילה בסיפור הזה אין כל קשר למציאות..

וזה התחיל ככה:

"בטח, בשמחה מגיע לכם ממילא אין לי תכניות תסעו תסעו פריז באביב הסירו דאגה מלבכם סבתא כאן"

בני המרכזי המריא עם אשתו  המקסימה לפריז ואני טסתי ישר למושב להיות עם הנכדים.

אם יש רגע של מהפך בחיים – זהו הרגע. מאישה חופשית עסוקה עצמאית גמלאית לתפארת את הופכת בן רגע לסמרטוטה!

והכול בגלל האגו: "כל מה שההורים עושים בגדול הסבים עושים בענק!!!

להלן יומן סאגת הייסורים:

 

יום א' – סבתא הופכת לעוזרת

אחרי השוקו צחצוח השיניים הכנת התיק והכריך הסעה לכיתות בליווי צמוד וסחיבת התיקים את חוזרת ליום מאושר של ניקיונות החלפת סדינים ושמיכות כביסות ואוי כל הבית מלא שערות של הכלבה אז יאללה שואב אבק ועכשיו ספונז'ה בליווי סמרטוטי אבק, שפשוף חרסינות ניקוי אסלות קיפול ערמות כביס ומסע חיפושים ארוך אחר בני זוג ל-50 גרביים בודדים...

יום א' נגמר עם קפיצה קלה אל האורטופד שטען בחמימות שיש תזוזה בחוליות אבל הכאבים האלה טבעיים "לגיל שלנו".

 

יום ב' – סבתא של דייסה

למרות שכישורי הקולינאריים שואפים לאפס ובני טוען שאוכל חם אצלי זה טוסט  אני מחליטה דווקא כאן "בשבוע הנכדים" להפגיז בסירים. זה מתחיל בסחיבת 10 סלים מן השוק ונגמר ב" מיצים סחוטים, פלפלים ממולאים, עופות שלוקים, עוגיות סהרונים, אורז עם עדשים וסלטים מושקעים. בקיצור – מועמדת למאסטר שף. התוצאה: כשהילדים חזרו מבית הספר הביטו בתימהון על השולחן ולחשו: "אפשר שניצל? אפשר פתיתים?" בטח שאפשר. אצל סבתא הכול אפשרי . אז אחת ושתיים נפשיל שרוולים: "מהפריזר למיקרו" . תם ונשלם הניסיון הקולינארי.

 

יום ג' – סבתא ציידת

לפי חוקי מרפי איך שההורים מתייצבים בשאנז אליזה הסבתא מתייצבת בבית המרקחת ושואלת בלחש: "יש משהו חדש לא מזיק ולא שורף רק הורג ומחסל כינים?" התמונה של הסבתא יושבת עם הנכדים בין הרגליים מסרקת עם המסרק הצפוף והכינים מקפצות – היא מהג'ורנאלים. תלתל תלתל סורקים עד שלילד יוצאת הנשמה ולך נגמר החמצן והיחידה שלא מזיז לה היא הכינה נחמה...

 

יום ד' – סבתא קמה סבתא נמה

מי יכול בכלל לישון. אחרי פיפי קקי רעב צמא שוק סיפור ועוד סיפור לא מהראש מהספר! וסוף סוף את זוחלת למיטה וחורפת. פתאום קורה נס רגליים קטנות וחמודות טופפות אל עבר המיטה ואז מתחילה מלחמת ההישרדות: שלושה על שמיכה אחת. שלושה על פינה אחת. טראח.. רגל קטנה על הפרצוף. זה הרגע שאת מחליטה להציל את נפשך וזוחלת אל מיטת הילד בחשש קל שהמיטה לא תחזיק את משקל גופך ותתפרק. שם את נרדמת עם השמיכה הקצרה והמזרון הרטוב ואת חולמת על טיסות יוצרות מפריז ונוחתות בבן-גוריון ועל שני הורים.... נו טוב, מספיק לחלום.

 

יום ה' – סבתא עושה שיעורים

אחרי שסבתא נהגת הבוסים גמרה להוביל לחוג שחיה, לחוג סוסים, לחוג מחשבים, לחוג ריקודים, לצופים, לחוג מחוננים סבתא מתפנה ללמוד למבחנים ולעשות שיעורים. יש לנו שיעורים בתנ"ך – פה אני דווקא חזקה. כתבי נכדתי דוד ויהונתן היו "חברים" ממש צמודים... בחשבון אין לי מושג מה עושים קודם את הסוגריים או את מה שמחוץ להם. בכלל מה זה מספרים טבעיים או ראשוניים? – זה לא היה בתקופתנו...ועכשיו אל העיקר הבחינה בגיאוגרפיה. והפעם – מצרים. 10 פעמים קראתי את החומר עד שירד לי האסימון: מקורות הנילוס בהרי אתיופיה והדלתא הולכת ומתייבשת... מה אכפת לי מהדלתא. אני הולכת ומתייבשת!

המורה שלחה פתק: "נתניה אינה בירת השרון. קודם עושים מה שבתוך הסוגריים דוד לא היה צמוד ליהונתן" בקיצור "סבתא תשקיעי יותר!

 

יום ו' – סבתא מטיילת

אני יודעת למה בני וכלתי נסו על נפשם לפריז. בגלל הדובדבן שבקצפת: מרוץ גזר.

נכדתי האהובה רשמה את שמי בגאון כהורה מלווה והכניסה אותי לסמטוחה הזו. ב-07:00 בבוקר עמדנו זקופים וגאים בתחנת ההסעה עם מאות סנדוויצ'ים עשרות בקבוקי מים קופסאות עם פירות חתוכים נעלי ספורט, תרמילים, קרם הגנה והמון המון "מורל". כל הדרך נופפתי בשלט: "ה/4 האלופה, ה/4 השולטת". אבל למה בחמסין? למה עליות? ולמה דווקא אני? איפה כל ההורים הצעירים? בבתי הקפה?

בכוחותי האחרונים גררתי את הפרוטזות שלי במעלה ההר נושמת ונושפת ובחשאי סופרת את הדקות והשניות שהסיוט הרעשני הזה ייגמר סוף סוף.

מילא טיול שנתי. אבל העונש עליו גרוע שבעתיים – "חיבור" בעקבות החוויה. קום והתהלך בארץ בתרמיל ובמקל כי ההורים בחו"ל ואתה נשארת  בארץ ישראל...

התעייפתם לקרוא קוראים יקרים? מה הפלא. אני גמורה.

 

יום שבת –האור בקצה המנהרה – שדה התעופה

בכוחותי האחרונים זחלתי עם הילדים אל האוטו לזרועותיו הבטוחות של נמה"ת בן גוריון.

האימא מגיעה ב- 16:00

האבא נוחת ב- 18:00

גם זה מתיש אבל אף מילה. הם מתקרבים וצריך להעלות את החיוך על הפנים ולהתאמן על השקר הלבן: "לא, לא היה קשה, היה נפלא!"

נו, שינחתו כבר. כשל כוח הסבל.

אנחנו עומדים עם שלטים. נדחפים עם כל הישראלים ומתפללים שיגיעו כבר.

כי אני ברגע זה נורא נורא ממהרת. יש לי תור לבית חולים הלל יפה. אני מתאשפזת במחלקת "תשושים" ואתם מוזמנים לבקר.

נ.ב.: בתי צלצלה היום. הם נוסעים ביולי לפירנצה. אפשר? בטח בטח. אין בעיה. סעו בשלום סבתא זפטה כאן!

 

 

הכותבת היא "רתקנית" – שחקנית יוצרת ובדרנית bila@cafemedia.co.il

 



פרק מתוך הספר "מה שעובר לי בראש" מאת רות ריכטר

אתמול טלי הציעה שנלך לחנות הספרים הישנים ונחפש מציאות, כי יש שם ספרים של מבוגרים שהספרנית במתנ"ס לא מסכימה להשאיל לילדים בכיתה ו'. כשהגענו לחנות היו שם כמו תמיד המון אנשים, וכולם דפדפו בספרים ישנים או ישבו על ספסל הבטון האפור מול החנות ושקעו בקריאה. לחלק מהספרים היה ריח של עובש, ולספרים אחרים היה ריח של חפצים ישנים. טלי מצאה ספר ישן וקצת קרוע ושקעה בקריאה, ואני המשכתי לחפש.

 ואז ראיתי אותו.

עוד לפני שהספקתי לקרוא את הכתוב על הכריכה האדומה הכרתי את הספר. אי אפשר היה לטעות בכריכת הקטיפה הנוצצת מול האור ובברק אותיות הזהב המהודרות. "סיפורים מן האופרה" אמרו האותיות, וקרצו לי כמו למכר ותיק.

 הספר היה ישן ופינותיו קרועות. הוא נראה עלוב, ריח משונה של ספרים ישנים עלה ממנו, והכריכה הייתה מוכתמת בכתמים חומים, דומים לכתמים של דמעות. 

מי בכה  כשקרא את הספר הזה?

האם גם הוריו התגרשו?

הספר הביט בי כאילו הוא מבקש: "קנה אותי, בבקשה! אל תקרא בי, אבל קח אותי הביתה והסתר אותי ליד היומן שלך! קנה אותי למזכרת! בבקשה! בבקשה!"

בתחילה נרתעתי, אבל אחר כך חשבתי שעכשיו אני כבר גדול, והספר הזה לא יכול להכאיב לי. קניתי את הספר לפני שאתחרט, והסתרתי אותו בשקית הפלסטיק שהושיט לי המוכר.

טלי חזרה והתיישבנו על הספסל מול החנות. "מה קנית?" שאלה בהתלהבות, והראתה לי  שני ספרים ישנים שקנתה.

 שלפתי את הספר מהשקית. הכריכה הייתה מחוספסת, והקטיפה נראתה שחוקה וקרועה.

"אבל כבר קראת אותו! הרי נתתי לך אותו במתנה!" קראה טלי.

סיפרתי לה שהתרגזתי וקרעתי את הדפים, ואחר כך גזרתי אותם לחתיכות קטנות ובכיתי, והיא לא לעגה  אלא  הסתכלה בי במבט עצוב ומבין.

"אז למה בכל זאת קנית אותו?" שאלה.

 "כי אני מרגיש שאני עכשיו מספיק חזק," עניתי

היא הביטה בפני הנרגשים וחייכה, ופתאום התמלאתי אומץ, והחלטתי להציע לה מיד חֲבֵרוּת. ממש עכשיו! בלי לדחות! אבל לא אעשה את זה כאן, בקניון הרועש הזה, מול כל האנשים שממהרים ומדברים בקול רם. אביא אותה לסוכת המחבוא, כמו שהבטחתי פעם לעצמי ולתומר, ושם אבקש...

"בואי! אני מוכרח להראות לך משהו חשוב!" אמרתי וחייכתי.

"מה?" שאלה בסקרנות.

"זה סוד! הפתעה!" עניתי.

משכתי אותה ביד והתחלנו לרוץ. פתאום היה לי כוח לרוץ מרחקים גדולים בלי הפסקה, כאילו צמחו לי כנפיים והגוף נעשה יותר קל. טלי התנשפה וביקשה: "חכה! חכה לי! אני לא יכולה לרוץ כל כך מהר!" האטתי והמשכנו בהליכה מהירה בשביל הלבן המוביל אל הוואדי. הגענו לסוכה, טיפסנו בסולם החבלים, וישבנו מול ריבועי השדות החומים והירוקים שבעמק. אחדים מהם נחרשו כבר בתלמים ארוכים, ושדות אחרים הלבינו בשלג הכותנה כמו כל שנה.

המראה היה בהיר וברור, ואפילו האדים העולים מארובות בתי הזיקוק לא הצליחו לערפל או לטשטש אותו. במערב ראינו את קו החוף מתעגל במפרץ בקשת גדולה מהקריות עד עכו, והים היה הפעם כחול מאוד, בלי כתמים אפורים או פסים ירקרקים.

"איזה יופי!" קראה טלי. "של מי הסוכה הנהדרת הזאת?"

"זה המחבוא הסודי שלי ושל תומר.".

 "ולמה לא סיפרתם לי?! למה לא הראיתם לי אותו?!"

"כי דחיתי את זה להזדמנות מיוחדת."

 "הזדמנות מיוחדת? ודווקא היום?"

"כן, טלי, היום יום מיוחד..,"

ואז  שאלתי אותה בקול רועד: "טלי, את מסכימה להיות החברה שלי?"

"בוודאי!" היא ענתה וצחקה. "הרי אנחנו חברים כבר הרבה זמן."

"לא, אני מתכוון... לא סתם ידידה אלא ממש חברה... אני מציע לך חֲבֵרוּת."

"טוב. אני מסכימה,"  אמרה טלי והסמיקה. היא הושיטה את ידה, נגעה ביד שלי, ושילבה את  אצבעותיה באצבעותי.

 

רותי ריכטר

ינואר 2012

 מי מאתנו לא אוהב אגדות? האגדות של רות ריכטר



האגדה היא סיפור עממי העובר בעל-פה מדור לדור. ימי האגדה כימי האדם. עוד לפני שידע האדם קרוא וכתוב המציא אגדות, וסיפר אותן לילדיו ולחבריו. מְסַפְּרֵי האגדות הקדמונים ניחנו בכישרון משחק, וידעו לרתק את קהל שומעיהם. סיפוריהם שפעו דמיון ויצירתיות, ולעתים תכופות שינו בעת הסיפור את האגדה והתאימו אותה לקהל השומעים ולרוח התקופה. כשחיכו השואבות לתורן לשאוב מים מהבאר, כשהשתהו הגברים ליד טחנת הקמח כדי לטחון את התבואה, וכשישבו בני הבית ליד האש הבוערת במערה וחיכו לגמר הצלייה של בשר הציד, חוברו או סופרו אגדות, כי הצימאון לסיפור הוא חלק בלתי נפרד מאופיו ומתרבותו של האדם הנבון, ומאפיין את כל הגילאים.

האגדות הקנו בדרכי נועם ערכים אנושיים ומוסריים. הם מלמדים אותנו על ניצחון האהבה, על מעשי גבורה ועל שכר ועונש, ומקנים ערכים חינוכיים כגון קבלת הזר והשונה, התייחסות בכבוד לזולת, כיבוד אב ואם, כיבוד הזקן ועוד. ערכים אלה משותפים לכל העמים, ולכן מופיעות אגדות רבות בשינויים קלים בתרבויות שונות ומרוחקות זו מזו. אחדות מהאגדות המתפרסמות באתר ראו אור לראשונה בספרים "ארץ ירוקה שלי", ו"ים כחול שלי" שיצאו לאור בספרית מעריב ובספר "הלב והאבן" שנכתב על ידי ועל ידי ד"ר לאה סגל, ויצא לאור בשנת 1993 בהוצאת כרטא ירושלים. סיפורים אלה שוכתבו עתה מחדש, ונוספו אליהם אגדות חדשות שחחיברתי לאחר שיצאו הספרים הנ"ל לאור. 
אני מודה לדני דור, עורך ספרית מעריב, ולמר האוזמן, מנהל הוצאת כרטא, על שהרשו לי להשתמש עכשיו בסיפורים הנ"ל. ליוויתי כל אחת מהסיפורים המובאים בספר ב"תעודת זהות" מדעית של הצמח כדי להביא בצד ההיבט הספרותי גם את ההיבט המדעי. שילוב רב תחומי זה מרחיב את הדעת ומעניק זווית ראייה רחבה על הצמח.
רוב התמונות צולמו על ידי אריה ריכטר אלא אם כן צוין אחרת. 
הקישור לכל האגדות:
http://www.tiuli.com/ruth_legends.asp


        רות ואריה ריכטר

עדודי והרעם - סיפרו עדו ואיל מטרני -כתב איל מטרני

 

זהו עדו.

עדו, שאבא ואמא קוראים לו עדודי,

הוא בן 4 והוא ילד אמיץ.

הוא קופץ מגבוה בגן השעשועים - רק אם אבא ליד -

ויורד באומגה,

ומתנדנד בנדנדה לגובה, אבל ממש עד השמיים,

והוא נלחם בפירטים ובשדים,

ממש בלי פחד.

אבל כשמתחיל החורף להתקרר...ברררר...

ונעשה חשוך מוקדם

ויש עננים שחורים

זה סימן שיהיו ברקים ורעמים.

ורעם, שמתחיל להרעיש בקצה השמים ומסיים בקצה השני,

יש לו רעש מפחיד.

ועדודי לא אוהב בגלל זה רעמים רועמים ומרעישים.

 

וכדי שלא יפחידו

אמא תלתה שלט גדול על דלת הבית.

ובמרכז השלט ציירה עיגול עם קו -

מה שאצל המבוגרים אומר שאין כניסה.

והוסיפה גם ש"אין כניסה לרעמים"

כי אולי הרעם לא מכיר סימנים של אנשים מבוגרים..

וליתר בטחון הוסיפה גם "וגם לא למפלצות" -

אולי כי היא מפחדת מהן.

ובפינה השמאלית למטה הוסיפה באותיות יותר קטנות,

 כי לא היה מקום,

"וגם לא לדרקונים" -

וזה אולי כדי שאבא לא יפחד.


ולילה אחד, שהיו בו מלא עננים שחורים משחור,

וכשהיה כבר מאוד מאוחר ועדודי ישן במיטה שלו

עם שמיכת פו הדוב ועננים, וכרית של פו עם עננים,

הרעים רעם אחד מרחוק, ואחר כך עוד אחד ועוד אחד ועוד ועוד

והיו המונים,

וזה היה כמו תזמורת

אבל תזמורת מפחידה, לא כמו בקלטות שבטייפ,

ועדודי התעורר

וניסה לעצום עיניים - והרעם הרעים.

וסגר את האוזניים עם הידיים - ורעם אחר התגלגל בשמים בקול מפחיד.

והיה קשה נורא לישון, ואפילו קצת מפחיד.

 

אבל הרעמים היו מחוץ לבית

כי הם הגיעו לדלת של הבית וראו שלט

 ובמרכז השלט עיגול עם קו - מה שאצל המבוגרים אומר שאין כניסה -

 והיה כתוב ש"אין כניסה לרעמים וגם לא למפלצות"

ובפינה השמאלית למטה בקטן "וגם לא לדרקונים",

והם הבינו שהם לא רצויים והלכו לבתים אחרים.

 

אבל פתאום עדודי שמע דפיקה חלשה על הדלת,

אפילו חלשלשה, מאוד חלשלושה, ואפילו חלשלושלושלושה

וזה היה מאוד מסקרן כי אם זה היה רעם מרעים הוא בטח היה דופק על הדלת 

ברעש עצום, ואז אפשר היה לקרוא לאמא או אבא שיגרשו את הרעם הגדול הזה לרחוב אחר.

אבל הנקישה הייתה חלשה.

עדודי קם בשקט כדי לא להפחיד את תמרי, אחותו הקטנה,

והלך לפתוח את הדלת.

הוא סובב את המפתח, סיבוב ועוד סיבוב,

ומשך את הדלת

והסתכל קדימה

ולא ראה דבר.

גם כי היה חושך וגם כי לא היה דבר.

אבל כשהסתובב לאחור ורצה לסגור את הדלת הוא שמע בכי.

עדודי הסתכל למעלה ואחר כך למטה ופתאום ראה

רעם

קטן

קטנטן

קטנטנצ'יק

פצפונציק

 

"רעם קטן, מה אתה עושה כאן?"

עדו שאל.

 

"אני הרעמתי בשמים עם אבא שלי ואמא שלי

והם אבדו לי

ועכשו קר לי ואני רעב ואני רטוב לגמרי"

השיב הרעם הקטן.

 

"ולמה באת לבית שלי, אתה לא רואה את השלט המפחיד על הדלת?"

שאל עדו, וזו הייתה שאלה טובה מאוד וצודקת מאוד, כי אחרת לאיזו סיבה אמא תלתה את השלט? 

"חושך כאן ולא ראיתי את השלט, ועכשו אני רואה אבל אני עוד בגן ואני לא מבין מה כתוב כאן, כי אני קטן"

ענה הרעם.

עדו חשב וחשב.


מצד אחד הרעמים לא רצויים בבית,

מצד שני הרעמים הלא רצויים הם ענקים ומרעישים,

ולא קטנים ומסכנים כמו הרעם הקטן.

ומצד שלישי כדאי לחשוב מהר

אחר הרעם יצטנן ויחלה.

ואחרי שחשב וחשב

החליט:
"בוא רעם תכנס הבייתה אבל תהיה בשקט כי המשפחה שלי ישנה"

והם נכנסו וסגרו ביחד את הדלת הכבדה.

 

"קר לי ואני רטוב" אמר הרעם

והם הלכו להתנגב במגבת עד שהרעם התייבש

ואחר כך עדודי הכין לרעם קורנפקס בחלב

אבל הרעם רצה משהו מלוח

ועדודי הציע לו ביגלה משקית הביגלה שלו.

 

ואחר כך כשהרעם היה יבש ושבע

עדו הציע שישחקו בכדורגל

והרעם התגלגל מצחוק,

 כי איך רעם יכול לשחק עם רגל אחת בכדורגל?


עדודי קצת נבהל מהצחוק המתגלגל כי זה הזכיר

את הרעמים הרועמים בחוץ, שכבר הוא שכח מהם.

אבל הרעם הקטן

שהבין מאוד את עדו

הסביר כי הרעמים חיכו כל הקיץ לעננים ולגשם

והרעש המתגלגל

הוא בסך הכל מסיבה שהם עושים

לכבוד החורף.

ובמסיבה צוחקים הרבה (וזה הרעש שעושה הרעם)

ושותים הרבה

(וזה הגשם)

ועושים אורות צבעוניים

(ואילו הברקים)

"ואין מה לפחד" הוא הודיע לעדו.

עדודי לא כל כך הסכים

אבל רצה לשחק.

והם ביחד בנו מגדל גבוה מקוביות

וכשהמגדל התמוטט הם צחקו ביחד.


ואחר כך הם שיחקו במשחק קלפי זיכרון

והרעם זכר לא רע, אבל עדודי ניצח.

וכשהם התחילו להרכיב את הפאזל הענק, עדודי שפשף את העייניים

ואחר כך פיהק פיהוק

קטן

קטנטן

קטנטנצ'יק

פצפונציק

ואז גם הרעם פיהק פיהוק אחד

קטן

קטנטן

קטנטנצ'יק

פצפונציק

ואז שניהם פיהקו פיהוק

גדול

גדלדול

גדלדולצ'יק

ואז פיהקו פיהוק ענק ביחד

ועוד אחד, ועוד אחד.

 

ואז הציע עדודי לרעם

"אתה רוצה לבוא למיטה שלי?"

"חם שם ונעים מאוד. בוא תראה"

והרעם בא

והרגיש כמו בבית שלו

כי על השמיכה ועל הכרית היו עננים ליד פו הדוב.

עדודי פרש את השמיכה, וסידר את הכרית

ושניהם נכנסו מתחת לשמיכה והתכרבלו

וחייכו אחד לשני

ושניהם נרדמו מיד.

 

כשהגיע הבוקר אמא באה להעיר את עדו,

כמו כל בוקר.

אבל היא ראתה שלעדו חיוך ענק מתוך שינה

(עדודי נורא אוהב לחייך אבל מי מחייך מתוך שינה).

ומיד היא קראה לאבא, שגם הוא התפלא.

וביחד  הם נתנו נשיקה לעדו, ואמרו שצריך לקום לגן,

ושצריך לרחוץ שיניים.

וכשעדו פקח עיניים עייפות

הם שאלו בסקרנות:

"עדודי למה אתה כל כך עייף כאילו לא ישנת?

ומה זה החיוך הענק שהיה לך על הפנים כשישנת?"

ואז עדו נזכר באורח שהיה לו בלילה

והסתכל לצדדים, והתחיל לחפש מתחת לשמיכה

ובתוך הכרית ומתחתיה

ועל נעלי הבית

ובארון

ואבא ואמא לא הבינו מה קרה

ועדודי לא רצה לספר להם

שפתאום נעלם לו הרעם הקטן, ככה סתם בלי להגיד שלום.

ואולי זה היה חלום?????

ואז החיוך ירד, והעצב הגיע מבפנים גם לפנים.

ואבא ואמא אינם מבינים.

וכשעדודי רחץ שיניים, והתלבש, והלך לחדר המשחקים

הוא חיפש ולא מצא את הרעם הקטן

והחליט שזה בסך הכל היה חלום

חלום נורא נחמד

על רעם קטן ומיוחד.

 

וכשהחליט לספר לאמא ואבא על החלום המיוחד

פתאום שמע את אמא שואלת בקול רם:

"מי אכל בלילה משקית הביגלה?"

ואז חזר החיוך לפניו של עדודי.

הרעם

הקטן

הקטנטן

הקטנטנצ'יק

הפצפונציק

באמת היה. כאן בבית שלנו.


עפיפונים - רות ריכטר.

פרק מתוך הספר  "עפיפונים ועוגיות שוקולד"  מאת רות ריכטר שיצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בסדרה "קריאת כיף" בעריכת יונה טפר. 


כשגילה אמרה יום אחד שאנחנו צריכים להגיע עם ההורים אחר הצהריים  לשפת הים כדי לבנות ביחד עפיפונים ולהעיף אותם, התחלתי לדאוג. כל אחד יודע שלבנות עפיפון זה לא דבר פשוט, וזאת בהחלט לא משימה מתאימה לעיניים החולות של סבתא, שאין לה גם חוש טכני. גילה נתנה לכל תלמיד קופסה עם מקלות, ניירות צבעוניים, מספריים, דבק מגע, חוטים עבים, והכי חשוב - דף הוראות מפורט עם ציורים ושרטוטים מדויקים שנקרא "הוראות להתקנת עפיפון". היא הסבירה: "כל אחד יכול להצליח אם עושים בדיוק מה שכתוב בדף ההסבר,  ואז העפיפון שלכם יתרומם ממש  גבוה." 

כשבאתי מבית הספר שיחקתי עם הכלב שלי נושי והאכלתי אותו. אחר כך חיממתי  לבד את האוכל, כי סבתא עבדה אצל סבא ארנסט, וכל הזמן חשבתי מה אני אעשה עם משימת העפיפונים הזאת. בהתחלה אמרתי לעצמי שלא אלך בכלל ליום העפיפונים, ואולי אפילו לא אספר עליו לסבתא, כי היא ממילא לא תצליח לבנות עפיפון שיתרומם ויעוף בשמים. אחר כך חשבתי שאם סבתא תשמע מאימא של עדי שהייתה מסיבת עפיפונים ולא סיפרתי לה, היא תיעלב. אבל מצד שני תיארתי לעצמי איך העפיפונים של כל ילדי הכיתה יעלו לשמים ויעופו שם, ורק העפיפון שלי ישכב על החול הרטוב בלי לזוז, וכל הילדים יצחקו ממני.

כשסיימתי לאכול הלכתי עם נושי לעדי. ישבנו על הספה שלה, וקראנו שוב את ה"הוראות להתקנת עפיפון". לא הבנו הרבה, אבל לפי השרטוטים ניחשנו מה נצטרך לעשות.

 כשסבתא חזרה מהעבודה סיפרתי לה על מפגש העפיפונים. בהתחלה היא ניסתה להתחמק, וטענה שעליה לסיים עד מחר את הסיפור החדש לעיתון הילדים בצרפת, אבל בסוף השתכנעה והסכימה. ישבנו והסתכלנו בשרטוטים, וסבתא אמרה: "זאת בכלל לא בעיה לבנות  עפיפון. אני אמנם לא כל כך  יודעת עברית, אבל לפי הציורים אני מבינה מה נצטרך לעשות." הסתכלתי בה ולא הערתי כלום. לא האמנתי שנצליח, ולא רציתי לצער אותה.

טלפנתי לסבא בחיפה, וביקשתי שיבוא מיד הביתה כדי לעזור לנו בבניית העפיפון. "סבא, זאת שעת חירום! אתה חייב להגיע!" התחננתי. אבל סבא אמר שהוא לא יכול לבוא לרחובות באמצע השבוע. יש לו הרבה עבודה, והבוס שלו לא יסכים לתת לו בגלל בניית עפיפון יום חופש.

 

למחרת, בשעות אחר הצהריים, חזרה סבתא מוקדם מהעבודה, לבשה בגדים יפים, התאפרה, ומשחה שפתון על השפתיים כמו אשה צעירה. לקחנו את החומרים לבניית העפיפון ואת נושי, ונסענו במכונית של עדי וההורים שלה לחוף פלמחים. בדרך הזכרתי לסבתא: "אל תשכחי לקרוא לי אלון. זה השם החדש שלי בכיתה!" פחדתי שסבתא תכעס שהחלפתי את השם שלי והסברתי לה: "עכשיו, כשאני מתחיל להרגיש כמו ישראלי, אני חושב שהשם אלון מתאים לי יותר מהשם אלכס." למזלי, סבתא לא התנגדה. "זה בסדר, אלון. אני  יודעת וזוכרת. תירגע, אני לא מתכוננת לעשות לך בושות לפני החברים שלך." הוסיפה בשקט.

כשהגענו לחוף הים כבר היו שם רוב הילדים מהכיתה עם ההורים שלהם. רק אני באתי עם סבתא ולא עם אבא ואימא. כולם מרחו דבק מגע על הניירות, וקשרו בחוטים את המוטות הדקים זה לזה כמו שמתואר בשרטוטים בדף "הוראות להתקנת עפיפון". גילה בדקה את העפיפונים של כל הילדים, וגם את העפיפון שסבתא ואני בנינו. היא ציינה שעבדנו יפה ומדויק לפי ההוראות, והעפיפון שלנו מצוין. גם נושי ישב בשקט ולא השתולל. כנראה שהרגיש שזה מאורע חשוב, ואסור לו להפריע.

כשכל העפיפונים היו מוכנים, ביקשה אותנו גילה לשבת ליד סוכת  המציל. בקולה הנעים הסבירה להורים שבניית העפיפונים מהווה תרגיל סיכום במקצוע 'מדע וטכנולוגיה', והודתה לכל ההורים ולסבתא שהגיעו. אפילו שבוודאי לא היה קל להתארגן  אחרי יום עבודה ארוך ולהגיע לחוף.

כשסיימה את דבריה שרקה גילה במשרוקית, ובבת אחת העפנו את העפיפונים  לשמים. נשבה רוח קלה, והעפיפונים התרוממו ועלו למעלה-למעלה. הילדים מחאו כפיים וצווחו בשמחה. כולם הביטו לשמים, והשוו איזה עפיפון מתרומם מהר ואיזה מתקשה להמריא. העפיפון שעדי בנתה עם ההורים שלה  הצליח לעוף הכי גבוה,  והעפיפון הטיפש שלי נשאר מונח על החול הרטוב, ולא חשב בכלל שהוא צריך להתרומם!   

דמעות  מילאו לי את העיניים. למה בכלל אמרתי לסבתא שיש מפגש עפיפונים?!  משכתי לסבתא ביד וצעקתי: "ידעתי שככה יהיה! אמרתי לך שהעפיפון שלנו לא בנוי טוב! שום דבר לא מצליח לך! אם אבא ואימא היו עכשיו אתנו, העפיפון היה עולה למעלה כמו טיל!" 

סבתא הסתכלה על העפיפון המונח על החול, וניסתה שוב ושוב להפריח אותו. היא הביטה בשמים בארשת כועסת וכל הזמן אמרה: "רק רגע, אלון! רק רגע! חכה! חכה!" וביאוש מלמלה לעצמה: "אלוהים, תשלח קצת רוח, לעזאזל! מה אכפת לך?! מה יש?! לא מגיע לנו?!"

ואז קרה הנס.

בדיוק כשהשמש התאדמה, ונראתה כאילו היא מתכסה בשמיכה של מים, הגיע פתאום משב רוח חזק מהים. הרוח העלתה גלים גבוהים שהתחרו מי יגיע ראשון אל החוף, העיפה גרגרים של חול שדקרו לי בפנים ובעיניים, ובבת אחת הרימה את העפיפון. סבתא החזיקה בכוח את המקל שעליו היה מלופף החוט, ובקושי רב הצליחה לאחוז בו כדי שלא יברח, והעפיפון המשיך לעלות-ולעלות-ולעלות, עד שעבר את כל העפיפונים והמריא הכי  גבוה.

כל הילדים מחאו כפיים וצעקו: "כל הכבוד, אלון! כל הכבוד!" וסבתא הביטה בעפיפון ונראתה שמחה ומאושרת כמו פעם, כשגרנו בפריז, ושפתיה נעו כשמלמלה: "יש אלוהים! יש אלוהים בשמים!"

 


על כליל החורש - רות ריכטר.

הנה קליפ חמוד על כליל החורש אשר יפרח באביב:


יום בחיי סבתא - יונה דורון

 

את חלק הארי של הבוקר ביליתי בחדר הכושר, משתדלת לשרוף כמה שיותר קלוריות. ארוחת צהריים, מנוחה קלה ובשעה שלוש וחצי יוצאת לאסוף את הנכדים. כאן מתחילה הסאגה...

במכונית שני הגדולים רבים, צועקים וצובטים זה את זו, כמעט גורמים לי לעשות תאונה. מגיעים הביתה. הבינוני לוחץ (בצעקות) שהוא חייב להתקלח (וצריך את עזרתי), הקטן רוצה לאכול משהו אבל לא יודע מה ומילל. התפשרנו על מילקי. הכנסתי אותו לכיסא הגבוה ובקשתי מהגדולה לשמור עליו עד שאגמור לקלח את הבינוני.

מכיוון שרצתה להעניש את אחיה סרבה לשמור כדי שהוא לא יוכל להתקלח. לאחר דין ודברים - הסכימה. בשלב זה אני עצמי זקוקה למקלחת מאחר ופלגי זיעה זורמים חופשי על גבי...

שני הגדולים מתיישבים מול הטלביזיה ומתחילים לריב על התחנות. הריב הופך מהר מאוד לחילופי מכות הדורשים שוב את התערבותי.

השעה כבר רבע לחמש. הגדולה יוצאת לפעילות מסוימת מחוץ לבית. אני מחליטה שזו ההזדמנות להכין לעצמי כוס קפה קר ולהתרווח למנוחה קצרה. הבינוני מבקש ממני ענבים ומיד כשמסיים רוצה להכין לעצמו שייק פירות. מובן שהוא צריך את עזרתי והקפה הקר שלי כבר הופך לפושר... בינתיים הקטן רוצה משחק אבל לא יודע איזה. עמידה מול ארון המשחקים המתפקע מניבה בסופו של דבר שני פאזלים אשר לאחר שתי דקות גורמים לו לקרוא "סבתא, בואי לעזור, קשה לי..."

הבינוני מחליט שהוא רוצה ללכת לחבר. אנחנו לא מוצאים את מספר הטלפון של החבר ואני עושה מאמצים לשכנעו לוותר. אני מציעה לו משחק ציורים שנהגתי לשחק עם תלמידי. הוא מתרצה ומסכים אך הקטן קצת מפריע לנו.

בהמשך הבינוני מבקש ממני להכין לו תרגילי חשבון ואילו הקטן רוצה שאשיר לו שירים. יד ימין כותבת מבחר מגוון ביותר של תרגילים והפה שר שירי יום הולדת. מסתבר שהשילוב מצליח לא רע !

התרגילים נפתרים במהירות ואני מעטרת את הדף בסמיילי מאחר והכל נכון ! בינתיים עוברת לשירי ילדים שנהגתי לשיר לילדיי ומסתבר שזה עובד מצוין.

השעה כבר שש וחצי. הרעב מתעורר והילדים רוצים ארוחת ערב. אני מציעה לחם מטוגן. ההצעה מתקבלת. אני עוברת למטבח ומתחילה בהכנות. הקטן רוצה לשבת על השיש כדי "לעזור" לי. כאן באים לידי ביטוי כישורי הנשיים : ביד אחת מטגנת ובשנייה מעסיקה את הקטן שלא יהפוך את הצלחות...

כשאני מושיבה את שני הבנים לאכול, בתי מגיעה עם הגדולה במכונית.

"אמא, את נראית מותשת" אומרת בתי "מה קרה, שיגעו אותך ?"

"די" אני עונה ולא מפרטת מאחר והיא כבר נכנסת לפעילות.

אני לוקחת את תיקי במטרה ללכת הביתה.

"לא סבתא" אומר הקטן "אני רוצה שתשארי פה"

בטח, אני חושבת בלבי : זמרת, מורה, מטפלת, למה שלא תשאר ?...

ולמרות הכל - בשבוע הבא אבוא שוב !!!!!!!!!!!!!!!!!!



טיול 
עם הנכדים לרומניה .


חופשת הקיץ הארוכה והחום הכבד שכנעו אותנו לנסוע לרומניה עם הבנות, החתנים והנכדים שלנו.  כל ניסיונותינו למצוא חומר מודפס אודות אטרקציות לילדים (בני 6-15) העלו מידע מועט בלבד ובתפזורת גיאוגרפית רחבה.

 היות ובדיעבד אפשר לומר שהטיול שלנו היה מוצלח  והרבה ממכרינו שאלו אותנו לגבי המסלול, החלטנו לחלוק את מסקנותינו עם אלו שמעוניינים בטיול כזה.

 

ובכן, ראשית יש להכין את הטיול בקפידה: מניסיוננו, עדיף לשכור רכב אחד גדול עם נהג מקומי, מאשר מספר רכבים קטנים יותר בנהיגה עצמית. הנסיעות ארוכות (גם מרחקים קצרים עלולים לקחת זמן רב) וחווית הנסיעה המשותפת תרמה רבות למצב הרוח ולגיבוש המשפחתי. ההבדל בהוצאה הכספית הוא מזערי, לכן עדיף להיעזר בנהג מקומי.

 

כדאי לדאוג למקומות לינה מראש, בעיקר בעונה הבוערת משום שככל שמספר המשתתפים גדול יותר, הסיכוי למצוא מקומות לינה טובים – פוחת. קחו בחשבון שרוב המלונות והצימרים לא ממוזגים – לכן, עדיף לבחור באזור הררי או צפוני, אם נוסעים בקיץ.

 

כדאי לדעת שארוחה במסעדה אורכת כשעתיים: חצי שעה עד שאתם מחליטים מה להזמין – יש מעט מאד תפריטים בשפות לועזיות ולוקח זמן עד שהמומחים בשפה הרומנית יתרגמו את המנות לכל המאותגרים בשפה (כך היה אצלנו !). לוקח  עוד כארבעים דקות עד שהאוכל מגיע   ( המנות של כולם מובאות יחד) ועוד חצי שעה, לפחות, עד שמסיימים לאכול. לכן, כדי לא לבזבז את כל היום סביב הארוחה, אנחנו הכנו כריכים אחרי ארוחת הבוקר – או קנינו חטיף או כעך בדרך – ודחינו את הארוחה הגדולה לשעות הערב.

אם אתם בוחרים צימרים – או פנסיונים -  העדיפו מקומות עם חצר גדולה, עם גינה מרווחת, נדנדות ועוד אטרקציות לילדים. כך תבטיחו שהילדים יוכלו לבלות ולהעסיק את עצמם גם אם לא תצאו השכם בבוקר לטיול היומי, או אם תחליטו לחזור מוקדם לחדרים.

 

כעת, לפירוט המסלול שעברנו, בהתחשב בכך שרצינו לבקר במחוזות הצפוניים של רומניה ובעיקר ב-BUCOVINA:

 

היום הראשון:

נסיעה משדה התעופה בבוקרסט דרך ברשוב לפיאטרה ניאמץ (זאת דרך נוחה יחסית והרבה יותר יפה ). BRASHOV; PIATRA NEAMTZ

 

היום השני:

נסיעה לסכר ביקאז וטיול רגלי לאורך הסכר. נסיעה לאגם ביקאז ושיט בסירות פדלים לילדים ומבוגרים יחד. אם קשה לכם לפדל (לא בושה להודות שהמונח "פדלאות" לא נגזר מהמלה "פדל")  אפשר לעלות על סירת מנוע ולתור את האגם בניחותא. אפשר לטבול רגליים בנחל ביקאז  BICAZ . אחר הצהריים חזרנו ל- PIATRA NEAMTZ, עלינו ברכבל להר, טיילנו מעט למעלה והספורטאים שלנו חזרו במורד ההר ברגל.

 

היום השלישי:

התחלנו בביקור במוזיאון כפרי קטן ב – CARPESTI, מוזיאון ניקולאה פופא NICOLAE POPA .  יש כאן אוסף נחמד של תלבושות עם, מטבעות, כלי עבודה קדומים, כלי נגינה ועוד. אחד הבנים של האספן – שנפטר לפני כשנה – מסביר יפה מאד ומדבר צרפתית שוטפת.

ביקור במצודת ניאמץ. הטיפוס ברגל לא קשה במיוחד והסיור מעניין. יש למעלה תצפית יפה מאד על כל הסביבה - CETATEA NEAMTZ

המשכנו למנזר וורונץ VORONETZ – אחד המפורסמים ביותר באזור ומוכר ע"י אונסקו. פרסומו גם בצבע הכחול של ציוריו, צבע המוכר כ"כחול וורונץ".

המשכנו לוומה   (VAMA),עיירה קטנה ויפה באזור יעדינו בוקובינה BUCOVINA.

הערב היה כל כך קריר, עד שנאלצנו , בסוף יולי – ללבוש סוודרים.

 

היום הרביעי:

עשינו טיול ברכבת קיטור עתיקת יומין "מוקניצה" MOCANITZA  הנוסעת (!?) במהירות ממוצעת של 10 ק"מ לשעה. זאת חוויה נחמדה מאד.  לראשונה ראינו שהרכבת עוצרת כדי להעלות נוסעים שהמתינו סתם כך, באמצע הדרך. האמת היא שבמהירות בה היא נוסעת אפשר לקפוץ עליה גם מבלי שתעצור. היות והרכבת מונעת בקיטור, היא עצרה שוב כדי להוסיף מים....

אחרי שחזרנו,עצרנו בדרך כדי לשאוב מים מבאר, לקטוף פתל מהשיחים ומין שזיפים צהובים קטנים מהעצים.

נסענו לפלמה  PALMA - זהו פסל בצורת כף יד על גבעה נישאת. קחו בחשבון שיש להצטייד במים ולהשתחרר מנוזלי גוף מיותרים – כיון שאין במקום לא שירותים ולא קיוסק לקניית מים.

המשכנו למרג'ינאה  MARGINEA , כפר שיש בו בית מלאכה להכנת קרמיקה שחורה. הילדים הוקסמו – בעיקר מכך שאחד הפועלים דיבר עברית (הוא עבד בישראל מספר שנים) והכין לכל אחד מהילדים כד קרמיקה קטן...

חזרנו לפנסיון בוומה והילדים שיחקו בגן היפה.

 

היום חמישי:

נסענו לקפול קימפולוי -  CAPUL CAMPULUI , לחווה שמגדלת דגים וגם סוסים. הילדים קיבלו שעורי רכיבה – במחיר שהוא שליש ממחיר שעור דומה שאפשר לקבל באזור תיירותי, כגון פויאנה ברשוב. ראינו טווסים, ברווזים, תרנגולות ועוד. אח"כ ירדנו לנחל לרחצה ולניסיון לדוג – ללא תוצאות ממשיות.

חזרנו וטיילנו בעיירה חמודה – גורה הומורולוי – GURA HUMORULUI

 

היום השישי:

התחלנו בנסיעה לכוון ווטרה דורניי - VATRA DORNEI

נחמד לטייל בעיירה, לעלות להר שבפארק הנמצא במרכז העיר , לצפות בסנאים ולנסות לפתות אותם להתקרב  אלינו בזכות הקשת שני אגוזים זה בזה !

לאלה מביניכם שיש להם חשבון קלוריות פתוח, מומלץ מאד-מאד לאכול עוגה בקונדיטוריה שבמדרחוב. פרוסת עוגה מצוינת עולה כ-4 ₪...בעיר עובר נחל עשיר במים והמקום מעורר זיכרונות אצל רבים מיוצאי רומניה בארץ.

 

היום השביעי:

התחלנו לנסוע מערבה, דרך מעבר טיחוצה – TIHUTZA, אחד המעברים הגבוהים ביותר ברומניה: 1227 מ'.  עצרנו בפיאטרה פינטינאלה

PIATRA FANTANELE. שם ביקרנו במלון, שהיה פעם הארמון של דרקולה. אגב, זה הארמון היחיד ברומניה המשמש כמלון. אלה מבינינו שיודעים על הרשת

Relais et Chateau יוכלו ליהנות משהיה בו.

הילדים ירדו למרתף, ושם, בחושך,הפחידו אותם כהוגן עם קולות ותנועות שונות.

משם, נסענו לאגם קוליביצה  COLIBITZA. במקום נבנה קומפלקס תיירותי הנקרא  Fishermen’s ובו אגם גדול לרחצה, טרמפולינה, בריכה, מגרש כדורגל – בקיצור, שמחה גדולה לכולם!

המשכנו דרומה אל הכפר גורנשטי –  (נא לא להתבלבל עם "גורנישט")GORNESTI, כפר קטן ולא מעניין אך קרוב יחסית לטירגו מורש  TARGU MURESH. עדיף לגור בעיר – היא מעניינת יותר.

 

היום השמיני:

נסענו לסובטה – SOVATA  מקום וותיק ופופולארי לתיירות פנים וסביבה אגמים מלוחים רבים. הגדול ביניהם - אגם מלוח בשם אורסול URSUL .  זהירות: עמוק ולא מומלץ לילדים שלא יודעים לשחות!

אלה שיודעים לשחות, נהנים מאד. רק אנא שימו לב: המקום נסגר בין השעות 13.00 לשעה  15.00, ללא שום הסבר הגיוני. לכן, השתדלו להגיע מוקדם בבוקר – או אחרי שעה 15.00 בצהריים. המקום פתוח עד 18.00.

משם, נסענו למכרה המלח פראיד PRAID  . המכרה נסגר לכרייה לפני שנים רבות אך הפך לאתר תיירות ו מרפא לסובלים ממחלות נשימה. הוא הותאם למי שמבלה שם שעות רבות במשך היום ועוזר לחולי אסתמה.

במכרה מצאנו הרבה מתקנים לילדים: נדנדות, טרמפולינה – בתשלום נוסף – קיוסק המוכר כל מיני צעצועים נחמדים. רק הזהרה לאלו שמתקשים בהליכה: כדי להגיע למכרה, יש לרדת הרבה מאד מדרגות – וכדי לעלות, יש שוב לא מעט מדרגות. כפי שנוכחתם, היה לנו יום מלוח!

 

משם, המשכנו לביקור בטירגו מורש TARGU MURESH. המקום לא מומלץ לקניות כי  המבחר מצומצם ואין מזגנים (אפילו לא בקניון).

 

 

היום התשיעי:

נסענו לסיגישוארה SIGHISHOARA ,עיר מימי הביניים, שמורה היטב.

ראינו את ביתו של דרקולה (מסתבר שדרקולה הסתובב המון בסביבה , כיון שהרבה מאד מקומות מתפרנסים מתיירות בזכותו...), את בית האייל, נקודת תצפית ממגדל, מגדלים שבזמנו הוקמו ותוחזקו ע"י הגילדות. כך קיים מגדל הסנדלרים, החרשים, החייטים – סה"כ 14 מגדלים.

אפשר להגיע למרכז דרך מדרגות שחצובות ביער – הדרך מאד נעימה וקרירה.

המשכנו בנסיעה לפויאנה ברשוב -  POIANA BRASHOV , למלון/פנסיון יפהפה, שגבל ביער. יש בו סוסים לרכיבה, פארק חבלים קטן, עגלה עם סוסים – אבל התשלום לכל תעסוקה אינו זול.

 

 היום העשירי:

חלק מאתנו הלכו לפארק החבלים אוונטורה  AVENTURA בברשוב,

אחד הפארקים היותר מוצלחים מסוג זה באירופה כולה. אפשר לבלות שם שלוש שעות מבלי להרגיש שהזמן חולף. אחרי הצהריים טיילנו בעיר ברשוב BRASHOV , בכיכר המרכזית.

 

היום האחד –עשר:

נסענו לשמורת דובים ששוחררו משבי בני אדם. השמורה נמצאת ליד רישנוב

RASHNOV. ביום שקדם לביקור תיאמנו קבלת הסבר באנגלית והגענו בשעה מוקדמת בבוקר, עת הדובים מקבלים את המזון.הסיור היה מעניין ומאלף – כיון שחלק מהדובים היו מאולפים... אגב, רוב המשתתפים בסיור היו ישראלים.

המשכנו לנסוע למערת נטיפים וזקיפים פשטרה ואלאה צ'טציי - PESHTERA VALEA  CETATII

שימו לב ! יש להצטייד שוב במי שתייה ולהפטר מנוזלי גוף מיותרים לפני כן, משום שאין שירותים בהישג יד (או בהישג תחת...). מטפסים כעשרים דקות בדרך לא קשה אך די תלולה עד לכניסה למערה. המערה קרירה מאד (כ-12 מעלות)– לכן כדאי להתלבש בהתאם!

אחרי הצהריים נכנסנו לקניון בברשוב – מאד מומלץ, למי שהילדים מתעקשים לערוך שופינג בחו"ל: הקניון מגוון,ממוזג והמחירים סבירים, יחסית.

בערב שוב נסענו לברשוב, שם התקיים קונצרט של מוזיקה קלאסית קלה. הקונצרט היה  יפה מאד והוקרן על מסך ענק במדרחוב. כך הצלחנו להעניק לילדים גם מעט קולטורה, יחד עם הגלידות שהם ליקקו.

 

היום השנים -עשר:

אחרי ארוחת הבוקר, כל הילדים וחלק מההורים עלו על כרכרה עם צמד סוסים וטיילו בסביבה בזמן שהאחרים עסקו באריזת המזוודות. .אחר כך עלינו מעט על ההר הצמוד לפנסיון, כדי להיפרד מהנופים. התחלנו בנסיעה חזרה לבוקרסט. היות והיה יום א' הכביש היה פקוק והנסיעה ארכה  כמעט ארבע שעות.

את הביקור בבוקרסט עשינו בנסיעתנו הקודמת כך שהגענו ישר לשדה התעופה.

תם טיול מגבש, יפה ומהנה  מאד.

 

לגבי שאלות נוספות, עצות, כתובות וכו' - אנא כתבו ל: sabaandsabta@gmail.com  ונענה לכם בשמחה!

 






המתנה - מאת יונה דורון.

 נכדותיי אוהבות מאוד לשחק בבובות הברבי שלהן. הן מחליפות להן בגדים, מסרקות את שערן במברשת כסופה, מושיבות אותן על הכיסאות הקטנים ו"מאכילות" אותן בכלי פלסטיק זעירים ורודים. זמן רב הן מבלות במשחק ואינן משתעממות. התבוננתי בהן ונזכרתי בילדותי הרחוקה.

בבוקרשט גרנו ברחוב מאוד מרכזי,ליד ארמון המלוכה. הדירה שלנו הייתה קטנה מאוד, אולי 40 מ"ר בסך הכל, אבל חמודה להפליא. הדירה הייתה בבניין בן עשר קומות. הקומה העליונה נועדה, במקור, למשרתים של פעם ולחדרי ייבוש הכביסה. לאמי הייתה אמרה חביבה : "הכתובת יותר חשובה מהדירה עצמה!".ברחובנו, ששמו היה Calea Victorei  (כלומר "דרך הניצחון") לא היו הרבה חנויות. המקבץ היה כזה :

חנות גדולה ומפוארת לנעליים בהזמנה שמחיריהן מרקיעי שחקים.

חנות לכלי בית שהייתה ריקה רב הזמן.

מספר חנויות ספרים שבהן ספרים חלולים על בניית הסוציאליזם ועל ברית המועצות.

מספרה.

חנות של חייטים אשר תפרו חליפות בהזמנה לבעלי יכולת.

חנות לעבודות יד מאזור הספר הרומני : מפות שולחן, חולצות רקומות, כדים וכדומה. 

החנות החשובה ביותר בעיני הייתה חנות קטנה למשחקים וצעצועים שגם במושגי שנות החמישים, הייתה עלובה למדי. הדבר היפה והנחמד ביותר בה הייתה המוכרת אשר השתדלה לשנות את מוצגי חלון הראווה בכל שבוע. את מעט הצעצועים (בובות, משאית מעץ, קוביות צבעוניות) ומשחקי הקופסא (לוטו חיות למשל) הייתה מסדרת בכל פעם בצורה אחרת כך שזה נראה שונה... 

יום, יום, בדרכי מבית הספר הביתה, הייתי עוברת ליד חנות זו. הייתי מביטה בחלון הראווה, מברכת לשלום את המוכרת וממשיכה בדרכי.

יום אחד דבר מופלא קרה - מערכת כלי אוכל קטנטנים לבובות, עשויים חרסינה לבנה עם פס ירקרק ושולים מוזהבים הופיעה בחלון הראווה!

וואו !!! פעורת פה הייתי נעמדת יום, יום ליד החלון ומתבוננת בפלא היפהפה. העזתי לשאול את המוכרת למחירו של האוצר והתברר, כמובן, שהוא מעל ומעבר למה שיכולתי לבקש מהורי. 

הורי עבדו עד שעות אחר הצהרים המאוחרות. אני הייתי בת שבע-שמונה, די עצמאית, כך שהרשו לי לבא הביתה לבד.שכנה הייתה מחממת לי את האוכל ואני הייתי יושבת ומכינה שיעורים עד שובם.

יום אחד הקדימה אמי לחזור והופתעה כשלא מצאה אותי בבית. כשהגעתי נזפה בי קשות ואז, בין הדמעות, סיפרתי לה את פשר האיחור : החידוש בחנות הצעצועים. גררתי אותה לראות את הפלא. היא סיפרה לי בהתרגשות שבילדותה, הרבה לפני השלטון הקומוניסטי, היו לה ולאחותה מערכות כאלה לבובות החרסינה שלהן. כששמעה אמי את מחירה של המערכת החלטנו לא לספר לאבי שהיה טרוד בבעיות הקיום היומיומיות. בכל פעם שהייתה אימא מביטה בעיני הייתי לוחשת חרש, חרש "סרוויס". חלפו ימים וחודשים. המשכתי להביט יום, יום במערכת היפה וליהנות מן המראה. כנראה שמחירה הגבוה לא בדיוק משך קונים. 

יום אחד הגעתי, כדרכי, לחנות ולבי החסיר פעימה - המערכת נעלמה מחלון הראווה! התפרצתי בסערה לחנות והמוכרת, שכבר הכירה אותי, חייכה חיוך נבוך ואמרה "נמכר". הייתי מאוד, מאוד עצובה. בשובי הביתה סיפרתי לבובתי היחידה (שהייתה עשויה מסמרטוטים עם ראש קרטון ושמה היה Mioara) שאולי פעם גם לנו תהיה מערכת כלים כמו זו שנמכרה ובינתיים המשכתי "להאכיל" אותה בכפות הפשוטות שלי.

החורף הגיע במלוא עוזו. שלג רב ירד והטמפרטורות היו נמוכות ביותר. הייתי רצה מבית הספר היישר הביתה כדי להתחמם ולא עצרתי להתבונן בחלון הראווה של חנות הצעצועים. השתדלתי להשכיח מלבי את המערכת היקרה. 

באמצע החורף ברביעי בפברואר, חל יום הולדתי. אמי דאגה תמיד, תמיד, לחגוג לי כמו שצריך. היא הייתה עורכת שולחן יפה וגדול, מכוסה במפה לבנה מעוטרת ברקמה מעשה ידיה, ומזמינה מספר ילדים עם אמהותיהם כדי לחגוג אתי. הכיבוד כלל קקאו עם חלב והרבה קצפת ועוגת שוקולד מדהימה שרק היא ידעה כיצד להכין.

זאת לא הייתה משימה פשוטה כלל! נדרשו שבועות של חיפושים ועמידה בתורים ארוכים עבור כל אחד ממצרכי העוגה, אך אימא מעולם לא אכזבה אותי.

ביום הגדול הייתי כולי במתח, מחכה לאורחים. כשהתחילו להגיע הייתי מקבלת אותם בשמחה וכבר לידי הדלת הייתי שואלת "מה הבאת לי?"

באותה שנה הלהיט בכל חנויות הצעצועים הייתה מערכת ריהוט גינה לבובות שכללה שולחן קטן, ספסלון ושלושה כיסאות. קבלתי חמש מערכות כאלה בצבעים שונים... 

המסיבה הסתיימה. האורחים עזבו ואני הייתי כבר מוכנה לשינה. כאשר התקרבתי למיטה המתקפלת שלי בסלון נעצרתי בהתרגשות עצומה. על הכרית הייתה מונחת קופסא גדולה, עטופה בנייר בצבע בז', הצבע הרגיל של כל החנויות. פתחתי אותה בסערה ובאצבעות רועדות. זו הייתה מערכת כלי האוכל לבובות, מושא תשוקותיי במשך ימים רבים כל כך! ים של דמעות הציפו את פני וזלגו על כתונת הלילה שלי. אימא, אימא היקרה שלי, אספה פרוטה לפרוטה וקנתה לי את המערכת שכל כך רציתי! לא יכולתי להפסיק לבכות ולהודות להורי על המתנה היפה ביותר בעולם.

שמרתי אותה ליד המיטה ועד היום, עשרות שנים אחרי, יש לי עדיין ספלון קטן אחד מאותה מערכת מופלאה.



אמץ נכד.

 

הרבה פעמים אני שומעת חברות שהיו רוצות מאד לחבק כבר נכד, אבל הילדים לא ממהרים להינשא. גם אלה שכבר נשואים, לא ממהרים להביא ילדים.

חברות אחרות דווקא כן זכו לנכדים, אבל הנכדים חיים בנכר ואילו הסבים והסבתות מתגעגעים אליהם מכאן, מישראל.

לכל חברותי וחברי, וגם לכם, גולשים עלומים, אני מציעה לאמץ נכד. הכוונה היא לא לבצע אקט רשמי, אלא דבר הרבה יותר פשוט. בודאי יש בין השכנים שלכם זוגות צעירים עם ילדים קטנים. אם אתם מתקשים לגלות אותם, כנסו לגינת השעשועים  הקרובה לביתכם בשעות הבוקר או אחה"צ המוקדמות. הציצו בילדים ונסו לקשור שיחה עם ההורים. אני משוכנעת שיהיו רבים שישמחו אם יהיה עוד זוג עיניים שמשגיח על הפעוט המנסה להתנדנד או לטפס על מגלשה.

אם נוצר קשר טוב, תוכלו להתמיד בו ולבלות שעה נחמדה בגינה עם ילד מקסים והורה שמרגיש קצת כמו עם סבתא טובה לידו.

אם יש לכם ידיים חרוצות ורצון טוב, הצטיידו בפעם הבאה בכמה עוגיות טובות – ותראו איזו שמחה תהיה סביבכם!

אם השכנים שהם הורים לילדים גרים ממש לידכם, תוכלו להציע להם לקחת את הילד לגינה או להזמין אותו לשעה לביתכם. אתם תוכלו לשחק אתו ולהשתעשע, בזמן שאמו תוכל לנוח מעט או סתם להרגיש חופשית לשעה.

יש גם אפשרות לעשות את הדברים בצורה יותר רשמית ומעט יותר מחייבת. יש מסגרת הנקראת " זהב בגן"

http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/PreSchool/HorimKehila/ZahavBagan/ZahavGan.htm

כאן נהוג להתנדב למספר שעות בשבוע, בדרך כלל ביום קבוע. כמובן שאפשר להעדר אם יש התחייבות אחרת, אבל נהוג להתמיד ביום מסוים. זה מקל עליכם וזה יוצר ציפייה דרוכה אצל ילדי הגן. מה יותר נחמד מאשר לדעת שארבעים זוגות עיניים צעירות מקבלים אותנו בחיוך?

 

אם אתם מרגישים בשלים לילדים גדולים יותר, תוכלו להתנדב לעזור בלימודים לילדים בבתי ספר יסודיים או בתיכון. כתבו ל"ידיד לחינוך"

http://www.yadidla.org.il/default.aspx

 

וישמחו לצרף אתכם לעשייה פורייה ומתגמלת. עם הזמן, אתם בוודאי תפתחו קשרים אישיים עם חלק מהילדים ותרגישו ממש כמו סבא או סבתא שלהם.

אם אתם זקוקים לרעיונות על משחקים שאפשר לשחק עם הילדים, גלשו לאתר:

מעניין את הסבתא

 אם יש לכם סיפור על פעילות דומה שכבר עשיתם, נשמח לקבל רשמים ורשימות למייל:

http://www.saba-sabta.co.il/contact

סבאות  מאושרת ונעימה לכם!



עו"ש - מאת מיה הוד - רן.



1200 נכנס מביטוח לאומי

על פי רוב אני מוכן שעה לפני שהיא באה, ליתר ביטחון. אני גם שם פרפיום שהיא תגיד "סבא! בשביל מי אתה חתיך כזה ?" ואני אגיד לה, "בשבילָך".

פעם, הייתי מחכה לה למטה, אבל מאז שאני קצת עיוור, היא עולה ואומרת לי שהמקל זה במקום יד שלה, אני יכול בלי, אבל יותר טוב ככה.

עכשיו יש לי רק נכדה אחת. בסוף היא נותנת לי יד, אבל הולכת מהר וגורר אותי אחריה. באוטומוביל שלה אני יושב בכיסא והיא סוגרת אחרי את הדלת. אני גאה שהנכדה שלי לוקחת את הסבא שלה, בן 92, לבנק פעם בחודש. בדרך היא שמה לי מוסיקה יוונית מהימים ההם ברדיו ואני מזמר. היא שואלת אותי "מה זה קֶה רִידו מִיו ?", ואני אומר לה "איזה יפָה".

כשאנחנו מגיעים לתל אביב אני שואל אותה "נכנסנו לאלנבי ?" והיא אומרת לי "כן". אני שואל אותה "נכנסנו לרוטשילד ?" היא אומרת לי "כן". אני יודע את הרחובות האלה גם בלי לראות.

אני אומר לה "פה היה פעם הדואר המרכזי של כל תל אביב", יש לי תמונה של רז'ין שם מלפני חמישים שנה שאני לקחתי בצלמוניה.

300 שקל יוצא לבת החדשה של אורן.

לא בא לו בנים, גם לי, מה לעשות ? לפחות יטפלו בו טוב, את זה מניסיון אני אומר. אתמול הוא טלפן לי ואמר שיבוא לשים כמה עציצים של חורף בבלקון של החדר בבית אבות. אני אמרתי לו בסדר, תבוא, נשתה גם אוזו עם קצת מלפפון.

אני לוקח איתי לטיול לבנק ביסקוטצ'וס שאני עושה מחתיכות של חלה שמתחממים 10 דקות בכל צד על הפלטה ונהיות קשה. שאם אני או הנכדה שלי נהיה רעבים בדרך – נאכל. זה כבר קרה.
4000 יוצא לבית אבות

אידה כשנכנסת לחדר שלי בבית אבות תכף הולכת למיטה, מסתכלת שאין אישה אחר. "קֵה קֵרס אידה?" (מה את רוצה ?) אני שואל לה. אבל היא מחפשת. פעם מיה שכחה אצלי הגומי, אני הייתי צריך לטלפונו שתגיד לאידה שהגומי מהשיער שלה, ולא אישה אחר. אבל עכשיו משהו לא טוב בשכל של אידה, העבירו אותה לסיעודי, קרוב לחדר של האחיות, אני מבקר שם כל ערב אחרי הבית כִנֵסת. אני לא רוצה עוד אישה שלי שתמות לפני.
2500 נכנס מהשכירות

מהמגרש חניה שהיה פעם הבית שלי ברחוב צ'לנוב. פעם בית, עכשיו מגרש חניה, איך קורה דבר כזה?

אנחנו הולכים בפסאז', אני רואה את הרקלמה (פרסומת) של הקולנוע ושואל את מיה "קולנוע עוד יש ?" "יש", היא אומרת. עובר לידנו אוטובוס "קו 5 עוד יש ?" אני שואל, והיא עונה לי "יש". "שלוקח לגן חיות ?" אני שואל, והיא אומרת "לא. אין גן חיות, יש גן העיר במקום".

אדיו (אלוהים) ! איך הכל השתנה...
100 שקל יוצא על תשלומים לבנק

בבנק היא שמה אותי ליד הדלת בסניף של תל אביב הישנה ביהודה הלוי, והולך לחנות את האוטומוביל במקום מסודר. אני מחכה לה ליד המכונות וכשהיא באה היא מתקתקת את המספרים שרשומים לי בפנקֵס, ויוצא נייר. בבית אני יושב עם הזכוכית מגדלת לקרוא את האותיות הקטנות.

אני הולך אצל יוסף פלורנטין. הוא מכיר אותי ושואל מה שלומי, ואני אומר "עוד חיים, אבל לא טוב זקן". יוסף צוחק ומוציא את כל מה שקורה לי על דף אחד. אחר כך הולך לרבקה הפקידה, אנחנו מדברים בספניולית ואני מסביר למיה מה אמרנו. אז אני נותן לה את התעודת זהות שלי והיא אומרת "מה זה ? אתה הלקוח הכי ותיק בבנק, 65 שנה". ואני מספר לה איך אני ואישתי רז'ין זכינו פעם באיזה תחרות על אוניה בדרך לסלוניקי, בתור הזוג הכי ישָן. 60 שנה יחד. זה לא הולך ברגל. אחר כך היא שואלת אותי מה שלומי, ואני עונה לה "ממשיכים".

רבקה מדברת איתי כאילו הכל בסדר, אבל האמת היא שאבא שלה איתי בבית אבות ועושה לי ברוגז. יש לו כל מיני קונצים של כסף. כועס שלא שילמתי לו להשכבה של אישתי רז'ין שאנחנו אומרים פעם בשנה. למה אני צריך לשלם לו ? אני צריך לשלם לבית כִנסת, סניור דל מונדו (אלוהים) ! אנשים לא טוב, ועוד בעניינים של אלוהים.
100$ יוצא להחלפת דולרים לגיל

הוא נוסע לאמריקה הגדולה. אז אני רוצה לתת לו קצת כסף שיהנה ואחר כך שיבוא פה ויגיד לי מה קורה בעולם הזה. עם תמונות. פעם האיש מהחנות צילום ראה איך הייתי אחרי שרז'ין מתה ושאל לי בהפתעה "מה קרה ליאון?" ואני אמרתי לו "האישה שלי יש רק בתמונות עכשיו".

באוטומוביל בדרך חזרה, מיה אומרת לי שעשתה צבע לשיער, או עברה דירה או החליפה עבודה, ואני שואל אותה "למה, לא טוב מה היה?" והיא אומרת "כן, אבל רציתי לשנות". "נו טוב", אני אומר אותה, "העיקר שאת מרוצה".

היא נוהגת עם יד אחד על ההגה ויד שניה ביד שלי. רק בפניה שליד הבית אבות היא צריכה לעזוב כדי לסובב את ההגה חזק. אחר כך אני נותן לה 50 שקל לדלק. "זה מספיק?" אני שואל אותה, "כן, ויכולנו גם לשתות משהו", היא אומרת לי בתור צחוק. אם יש לה זמן לפעמים אנחנו יושבים בקיוסק ליד הדלתות של הבנק ושותים מיץ.

1000 שקל נכנס מביטוח בריאות ו 100 שקל יוצא

לפני שנים, משהו היה מתקלקל בגוף והבן אדם נגמר. עכשיו עוד תיקון ועוד תיקון...

ככה רצה לבריאותֵה (אלוהים)?

פעם אמרתי לד"ר ארוך שעשה לי איזה בדיקה, שהוא אולי עושה דבר כזה הרבה, אבל לי יש את הגוף רק פעם אחד, אז שיזהר. לפני שאני הולך, עם שתי הבנות שלי שמחזיקות את אבא שלהם משני הצדדים, אני שואל אותו "דוקטור, להרבה יש את מה שיש לי?" והוא אומר לי "לא, כי מי שהיה לו זה, כבר הלך".

מיה כל פעם אומר לי "למה אתה צריך לבוא עד לבנק? היום זה לא כומו פעם, אתה יכול לעשות הכל מהטלפונו". אבל היא לא מבינה שאני רוצה ללכת איתה באוטומוביל ולראות את רחוב אלנבי, להגיד שלום ליוסף פלורנטין ולדבר עם רבקה, להרגיש את הדף חם כשהוא יוצא מהמכונה, ולראות שיש קולנוע, וקו 5, גם בלי גן חיות. ולתת לה יד, כשהיא מביאה אותי חזרה עד הבית אבות ישר לחדר אוכל לארוחת צהריים.

לזכרו של סבי, לאון ארוך

מיה הוד

בשביל הכתיבה

mayahod@gmail.com

מיה הוד - רן 
עיתונאית, מנחת סדנאות כתיבה, מטפלת בכתיבה ובדמיון מודרך.
0547-480632
mwww.mayahod.co



סיכום עדכני - מאת סבא משה.


כיום יעל ואני חיים ביחד ובאושר זו השנה העשרים ושלוש.

בתור אב שגידל שני בנים חשבתי שאסתדר עם בנה של יעל בקלי קלות,מה שהדאיג אותי זו הבת שהרי לא הייתה לי בת ועל כן הייתי חסר ניסיון בנושא זה.

שנינו עשינו כול מאמץ לבנות מערכת יחסים אשר תהיה טובה גם לנו וגם לילדינו.

בזמן הראשון היו לי הרבה קשיים עם הבן אשר היה אז בן חמש-עשרה וחצי וזה הוא כידוע גיל מאד קשה.ברגע מסוים הוא כמעט שהצליח לגרום לפיצוץ הקשר הנפלא שלנו.למזלנו אחותו הגדולה הייתה נערה מאד חכמה והיא שהצליחה להסביר לו שזה יהיה רע מאד אם יעל ואני ניפרד וגם שכך יהיה רע לאימא וכאשר יהיה רע לאימא יהיה רע גם לו וגם לה.

עם השנים הקשרים שלי עם הבת התקרבו מאד והיא כיום עבורי בגדר בת אהובה.

גם הבן התבגר ונעשינו ידידים טובים ולא פעם עת מתפתח ויכוח בין יעל לביני הוא מזדרז להתערב לטובתי.

ברור שעברנו הרבה קשיים בדרך אך עם סבלנות ואהבה רבה התגברנו על כול הקשיים. כול הנכדים נולדו כאשר יעל ואני חיים ביחד ולכולם אנחנו סבתא וסבא או כפי שלא פעם ניסחנו זאת:יש לנו ארבעה ילדים,שניים שלי ושניים של יעל אבל ישנה שותפות מלאה בנכדים.

כפי שבני הבכור ניסח זאת ואמר ליעל:"את אינך יכולה להיות אימא שלי,אך אני מאושר שאת סבתא לילדים שלי"



ברכות לפי א"ב - מאת יונה דורון.


השבוע בקרתי את נכדתי הלומדת בכיתה ג' והצצתי בשיעורי הבית שלה. במקצוע המכונה "תרבות ישראל" נתבקשה לכתוב ברכות לשנה החדשה המתחילות בכל אחת מאותיות הא"ב.

"רגע, רגע" אמרתי לה ומהרתי להצטייד בדף ועט "גם אני אכתוב ואחר כך נשווה"

הרי לפניכם התוצאה :

א - שנת אהבה, אושר

ב - בריאות

ג - גאווה

ד - דברי חכמה

ה - התחלות חדשות

ו - ורודה

ז - זוהרת

ח - חברות, חיוכים

ט - טובה, טיולים

י- ידידות

כ - כבוד

ל - לימודים מעניינים

מ - מתוקה

נ - נעימה, ניצחון

ס - סיפורים יפים

ע - עבודה טובה

פ - פרסים

צ - צחוקים

ק - קריאה מהנה

ר - ריקודים

ש - שלום

ת - תחרויות מוצלחות

אגלה לכם בסוד שנכדתי מצאה יותר ברכות וצירופים ממני !

ועכשיו תורכם :-)




הפעם, מאמר מעיתון הארץ, ממוסף The Marker:

בורסת הסבתות רותחת -מאת אליחי וידל.

בקיץ מזנק מחיר הסבתות בבורסת הסחורות לשיא, ומי שלא ינצל זאת ימצא עצמו מהר מאוד בפשיטת רגל

http://www.themarker.com/news/1.850808

זה לא עניין של צדק חברתי או תמיכה בקפיטליזם מול סוציאליזם. את המשאב הזה אי אפשר לקחת מאחד ולחלק למיעוטי יכולת. כסף לא יעזור פה. לזכות השיטה ניתן לומר שהיא אינה ריכוזית - גם אלה שיש להם לא יכולים לצבור יותר משתיים.

מדובר למעשה בחלוקה של כל ההורים בעולם לשני מעמדות מובהקים: מי שיכול להיעזר בסבתות* (המעמד העליון) ומי שלא (המעמד התחתון). אתם יכולים להיות עשירים כקורח ולהשתייך לאלפיון העליון, לשלוח את ילדיכם לעשרות חוגי העשרה ולהשקיע בהם שעות של זמן איכות, אבל אם אין סבתות ברקע - אין דרך אחרת לנסח זאת, המעמד שלכם נחות יותר.

סבתות הן משאב טבע נדיר וסחורה שקשה לשים עליה תג מחיר. אם אפשר היה לסחור בסבתות בבורסת הסחורות, לקראת יולי המחיר שלהן היה מזנק, ובאוגוסט הן היו נסחרות במכפילים תלת-ספרתיים. "תקנה לי דחוף 1,000 סבתא של אוגוסט!", היו צווחים לקוחות על מנהלי ההשקעות כבר ממאי.

מנגד, משקיעים סולידיים היו מפזרים כמה אחוזים מהתיק שלהם גם על "סבתא מסדרת תשרי" או מ"סדרת ניסן". אבל מכיוון שהבנקאים תאבי הבצע עדיין לא המציאו מכשירים פיננסיים מתוחכמים כל כך, רק מי שיש לו יכול לנצל את הסחורה שקיבל בירושה.

כאן המקום לציין, שכמו בטבע, כך גם בעסקי הסבתות - לא כל המרבצים הם באיכות זהה. יש סבתות שמספיק להרים אליהן טלפון אחד והן מתייצבות בפתח הבית עם סיר מהביל, נעלמות עם הילדים לשעתיים-שלוש וחוזרות עם שקיות קניות מהסופר וילדים עייפים ומטונפים, מקלחות אותם, מכינות להם ארוחת ערב ועל הדרך גם שוטפות כלים (גם את שלכם מאתמול), ובזמן שהילדים נרדמים אפילו מכסחות עבורכם את ערימת הכביסה שהצטברה.

יש גם מרבצים צנועים יותר: "סבתא לייט". כזאת שאמנם מקפידה על נוכחות, אבל גם בעלת חיים משלה, שלא לומר עדיין לא בפנסיה. עם סבתא כזאת נדרש תיאום מוקדם ושיבוץ לוח זמנים שבועי שנקבע מראש. בין חוג ריקודי עם לקפה עם חברות - גם את הנכדים היא מוכנה לשבץ בלו"ז העמוס שלה. מערכת היחסים עם סבתא לייט היא עניינית יותר, ומבוססת על מתן שירות. כמו עם טכנאי של בזק או מתקן המזגנים.

אתה מתקשר לספק השירות, מתאם מועד והיא מתחייבת להגיע בטווח של שעתיים. המשימה שלה מוגדרת מראש: לקחת את הילדים לסרט בקניון. "אולי תקפיצי אותם אחר כך גם לחוג ג'ודו"? פחחחחח... הצחקת אותה! היית צריך לפרט מראש בבקשה הטלפונית שייתכן שיש גם בעיה של חוג. אין לה זמן, יש לה עוד כמה ביקורים אצל לקוחות אחרים ובכלל, אין לה את החלק המתאים. בשביל זה היא צריכה לעבור במחסן וזה יכול לקחת שעות. תתקשר מחר ותתאם פגישה אחרת בכל מה שקשור לחוג ג'ודו.

קיימת גם האפשרות שאתה לא בעל הזיכיון היחיד על המכרה. יש מצב שיש לך כמה שותפים, ויכול להיות שאתה בכלל לא בעל המניות המועדף בתאגיד הכרייה. אח צעיר ומפונק או אחות שגרה קרוב ממך עשויים לקבל קדימות בטיפול בנכדים. יש לך דרישה מיוחדת? תכנס אסיפת בעלי מניות (בארוחת הערב של יום שישי), תעלה את העניין להצבעה, ויחד עם שאר השותפים תתקבל החלטה אם לאשר לך תוספת חריגה של חצי יום.

אבל חייבים לזכור שאי אפשר לנצל את הסבתות לעד - כמו מינרלים ומחצבים נדירים, גם הן משאב מתכלה. אפילו אם זכית שיהיה ברשותך הסוג המשובח ביותר, השירות שתקבל מהן עם הילד השלישי לא יהיה טוב כמו זה שקיבל הנכד הראשון. לא בגלל שהן לא רוצות - אלא בגלל מגבלות אובייקטיביות כגון חלוקת המשאב בין יותר לקוחות, או עקב העובדה שסבתות, עם כל הצער שבדבר, לא נעשות צעירות יותר. מקיץ לקיץ הן יכולות לספק פחות שעות, כמות המטלות מצטמצמת ובמקום שירות עד פתח הבית, אתה מוצא את עצמך משנע את הסחורה עד למוקד שירות לקוחות ועוד עומד בתור.

(גילוי נאות: הכותב שייך למעמד העליון - ונעזר בסבים ובסבתות נהדרים משני הצדדים. בזמן כתיבת שורות אלה הם הצילו אותו, בפעם-המי-יודע-כמה, מעוד משבר אוגוסט בלתי צפוי).

* למען הסר ספק, הפנייה בלשון נקבה (סבתא) היא מטעמי נוחות בלבד ומתייחסת לכולם (סבא)




לפני שנהייתי סבתא.


רק כשנהייתי סבתא, הבנתי כמה לא ידעתי כלום כאשר הייתי רק אמא!!
לפני שנהייתי סבתא, לא ידעתי עד כמה המילה 'סבתא', 'ת'תא', או 'תאאא' –יכולה להיות קסומה ומרגשת וגם לא ידעתי כמה מרטיט המשפט: 'סבתא, חיכיתי לך...'
לפני שנהייתי סבתא, לא ידעתי איך ההוריקן חולף על הבית, תוסס, סוער ומלא שימחה – ואיך השקט זועק באזניים כאשר הם נוסעים 'הביתה'. 
לפני שנהייתי סבתא, לא הרגשתי אף פעם את הטירוף הזה כאשר הילד חולה ואתה לא לידו.
לפני שנהייתי סבתא, לא שמתי לב איך עיניים של ילד יכולות לנצוץ ולזהור משימחה ואושר – ולא רק מאמא.
לפני שנהייתי סבתא, לא ידעתי איך נוצר 'קצר' במוח וכל התאים בו מתחילים לבעור – כאשר הידיים הקטנות מושטות אלי.
לפני שנהייתי סבתא, לא שיערתי לעצמי שאוכל שוב להתמכר עד אובדן חושים לריח שבצוואר.
לפני שנהייתי סבתא, לא זכרתי כמה צחוק מתגלגל יכול להיו מדבק
לפני שנהייתי סבתא, לא קרה לי שנהגתי כל הדרך מבית הנכדים לביתי ובדרך ניסית לשחרר את שרירי הלחיים הכואבים מרוב צחוק.
לפני שנהייתי סבתא, לא קרה לי שביליתי כל כך הרבה זמן בחנויות משחקים, בלי שאיכפת לי מחשבון הבנק וגם אף פעם לא קניתי כל כך הרבה צעצועים טיפשיים, רק כדי לעשות איזה ילד
מאושר לחמש דקות (עד שהצעצוע מתפרק).
לפני שנהייתי סבתא, אף פעם לא מלאתי את 'ארון-הכיבודים' בכל כך הרבה חטיפים – אולי דווקא היום הם יגיעו.
לפני שנהייתי סבתא, לא ספרתי אף פעם את השעות לפני שצלצלתי לשאול 'מה נשמע' כדי שלא יגידו שאני 'מנדנדת'.
לפני שנהייתי סבתא, לא חשבתי ששוב אשב ואתכנן טיול / פעילות / חוויות עבור ננסים בגובה מטר וששוב יעניינו אותי אתרי שעשועים, גנים ציבוריים, מתקנים מתנפחים. גם לא חשבתי ששוב ידבק לי לשיער - סוכר על מקל, ארטיק נוזל, סוכריית טופי וסתם עיסת אוכל...
לפני שנהייתי סבתא, לא האמנתי (גם אם היו אומרים לי....) ששוב לא יהיה לי אכפת שנזלת ורוק (ואף יותר גרוע..) נמרחו לי על החולצה הכי טובה (לפני שהספקתי להחליף...).
לפני שנהיית סבתא, לא ידעתי עד כמה אפשר להתגעגע ולחכות ולרעוד מהתרגשות רק מן המחשבה על החיבוקי שמחכים לי.
לפני שנהייתי סבתא, לא הרגשתי אף פעם את מלא עוצמת הנחת, ללכת עם שבעה גמדים (מספר זמני בהחלט!) וכשמישהו שואל: 'כולם שלך?' לענות בגאווה: 'כן! כולם שלי!!!!'
לפני שנהייתי סבתא, לא חשבתי שמשהו טוב יכול לצאת מן הילדים שלי (סתאאאאם, צחקתי...)
בדיוק כשנהייתי סבתא, הגיעו לעולם הילדים הכי קסומים, הכי חכמים, הכי מדהימים, שאי פעם דרכו על כדור הארץ!!!!
והכל – בתודה לילדים שלי שבחרו בני זוג מדהימים וביחד הביאו לי את הנכדים שעשו אותי סבתא הכי מאושרת.

סיפור אישי וקטע מתוך הרפתקה לילית עם פסנתר- מאת אראלה תלמי. 


הגורם שעורר את כתיבת הספרים (הטריגר, אם תרצו) היו כמובן נכדי.
אני מודעת לכך שגורם זה שכשלעצמו איננו מספיק, שצריכה להיות גם יכולת כתיבה, שליטה בחריזה והרבה דימיון. 
לא ידעתי שדברים אלו קיימים בתוכי. לא חלמתי שלאחר שנים רבות ונפלאות של נגינה מקצועית בחליל ועשיית מוסיקה בשפע, כאשר אפרוש ואפתח דלתות לחוויות חדשות, תישרה עלי מין רוח שכזו וינבעו מתוכי פתאם סיפורי-אגדה לילדים.
מעיין הכתיבה, שאכן נבע וזרם, היה כפלא בעיני והביא עמו הנאה עצומה והתרגשות בלתי פוסקת.
הכתיבה מרנינה ומלהיבה: בחירת הנושאים והדמויות, בניית הסיפורים, ההתיחסות למקצבים השונים, הההקפדה על דיוק החריזה - הכל נראה ומרגיש כאילו אני שוב עוסקת  במוסיקה, מנגנת במילים, פורטת בחרוזים. 
וּמרגש לא פחות לראות את הדמויות והנופים מתעוררים לחיים במגע מכחולה המופלא של הילה חבקין, כשהיא מנפישה את גיבורי סיפורי וסביבתם בקווים וצבעים מרהיבים.
הלב גואה ברגשה והידיים רועדות כשהספרים, שעוד ריח דפוס טרי עולה מהם, מונחים בחיקי, כשהדפים נפרשים והנה לפני פרי יצירתי נגלה במלא הדר בהפקה מוקפדת ויפה להפליא של הוצאת מבע.
וּלאחר כל זאת, לראות את פניהם הנוהרות של הילדים המקשיבים בריכוז ושקיקה לסיפורי, שואלים שאלות, מתעמקים במילים החדשות ומבקשים לשמוע שוב.
ועוד - הנה ניגש אלי ילד בן שש וּמספר לי כי הלך עם הוריו אל גדות נהר הירדן לחפש קנה של סוף חזק ויציב ולבנות לעצמו חליל, ממש כמו גיל שיצא "אל הגליל בעקבות החליל". והוריהם של אחרים מדווחים כי ילדיהם החלו להתעניין במוסיקה ובנגינה בכלים שפגשו בסיפורי.
אלו הן התודות האמיתיות, המנחה היקרה והחשובה ביותר שמביאים לי ספרי. 

ארבעה ספרים יצאו עד כה בסדרה "ילדי המנגינות" (מתוכננים אחד-עשר ספרים אך כל ספר עומד גם בזכות עצמו): 

אל הגליל בעקבות החליל
מי מנמנם פה בתוך חצוצרה?
הרפתקה לילית עם פסנתר
קרן היער המסתורית

הסיפורים עוסקים בילדים וכלי נגינה שונים וּבחוויות הסוחפות שהם עוברים יחדיו. אני מקווה כי המילים שכתבתי וההרפתקאות שיצרתי יקרבו את הילדים אל עולם המוסיקה ויעודדו הורים ומשפחות לראות במוסיקה ובנגינה חלק בלתי נפרד מחיי ילדיהם.

 קטע מתוך הרפתקה לילית עם פסנתר
...
לפתע נשמע צליל עדין כענבל;
מטאטא ויעה נעצרו בפליאה,
הדלי על ידם התגלגל מבולבל,
ומברשת צנחה ממקומה משתאה.          

"זו היתה הציפור", כך הציע הדלי,
"בגלל הדגדוג היא התחילה לצחוק,
צחוקה הערב מתרונן כמו קיכלי,             
אולי נדגדג אותה שוב מרחוק?"

בלי היסוס זאת הסכים מטאטא לעשות
ושלח את מקלו בתנופה מרשימה,           
נגע בקלידים בתנועות נועזות
והצליח לפרוט עליהם נעימה.

היעה התלהב, לא חיכה שיוזמן,
הצטרף לידידו בדואט של צלילים,
ומברשת ודלי במחול מסוגנן, 
סובבו ורקדו בשמחת הילולים.

אז ממרום הכנף, מטלית עדינה                         
פסקה בקולה: "זו בכלל לא ציפור!
זה הפסנתר שסבא קנה
ואין לו נוצות, לא זנב, לא מקור".
...


פו הדוב לא פה?- מאת תמר ש.

 לזוג חברים שלנו, החיים בגרמניה, יש נכדה בת שנתיים, ששמה לנה. בישראל יש להם משפחה גדולה מאד. אחת מבנות המשפחה שלחה לילדה במתנה בובת קטיפה של פו הדוב עם עוגת יום הולדת. לנה התאהבה בפו הדוב אהבת נפש ולא נפרדה ממנו לרגע. היא לא יכלה להירדם ללא פו הדוב.

יום אחד, פו הדוב נעלם. הילדה בכתה במשך שעות. רק בנס אמה של לנה מצאה את הבובה, מאחורי אחת הכריות של המיטה. רק כך לנה נרגעה ונרדמה.

ההורים של לנה החליטו להקדים תרופה למכה: כדי למנוע עוד מקרה כזה של מריטת עצבים, החליטו להשיג עוד בובה זהה של פו הדוב, למקרה חירום, כגיבוי. בכל גרמניה לא הצליחו למצוא את הבובה. ביררו באינטרנט היכן מייצרים אותה. לא תאמינו: הבובה מיוצרת בגרמניה. כל ניסיונותיהם להשיג אותה מהמפעל עלו בתוהו. נאמר להם שהבובה מיוצרת רק עבור ישראל ורק בישראל ניתן לרכוש אותה.

 אז הם פנו אלי, בישראל, מתוך הנחה שאם העותק המקורי נקנה כאן, בודאי אצליח למצוא עוד אחד.

כדי להיות בטוחים שלא תחול שום טעות, הם צילמו את הבובה ושלחו לי את התמונה במייל. הדפסתי את התמונה בהגדלה והתחלתי לחפש את פו הדוב עם עוגת יום ההולדת.

עברתי אין-ספור חנויות, פניתי לרשתות, ביקשתי לברר אם יש במחסנים – הכול לשווא! הסתבר שזה דגם מלפני שנה וכבר לא נמצא בחנויות. פניתי במייל למפעל בגרמניה וביקשתי בובה. הסבירו לי שהם ישמחו לשלוח לי, בתנאי שאזמין 1000 בובות...

החזקתי את התמונה קבוע בתיק ובכל פעם שיצאתי לסידורים, נכנסתי לכל חנות צעצועים שנקרתה בדרכי כדי לנסות את מזלי – ושוב לשווא.

באחד הימים, לקחנו את אחת מנכדותינו ליום כיף לרגל יום הולדתה. כשנכנסנו לאחד הקניונים בהם היא רצתה שנקנה לה מתנה, הוצאתי כהרגלי את התמונה, הראיתי אותה למוכרת בחנות צעצועים ושאלתי אם יש להם בובה כזאת. המוכרת ענתה בשלילה. נכדתנו הסקרנית העיפה מבט בצילום ואמרה:

- סבתא, יש לי בבית בדיוק בובה כזאת! אימא כבר רצתה לזרוק אותה כמה פעמים, אבל אני סירבתי להיפרד ממנה.

- את כבר בת שמונה כעת. יש בגרמניה תינוקת שלא יכולה להירדם ללא הבובה הזאת. התסכימי לוותר עליה למענה?

- בוודאי! אתן לה אותה בשמחה!

וכך, אחרי חיפושים אין-סופיים, הצלחנו למצוא את פו הדוב פה, ממש מתחת לאף, בבית הנכדים שלנו. אז כך לנה מגרמניה קיבלה את  פו הדוב , המיוצר בגרמניה, דרך ישראל .


המכתב של סבתא צילה- מאת צילה שטוף.


סבתא צילה שטוף כותבת:

היום קיבלתי מכתב בתיבת הדואר. פתחתי את המעטפה והופתעתי לגלות דפים עם ציור של נכדי, צור בן 5 ואגם בת 3. הם עדיין לא יודעים לכתוב, אבל ציירו לי ציור מקסים וביקשו מאמא שלהם לשלוח לי אותו . אין לתאר איזו שמחה המכתב הזה גרם לי! זה אחד המכתבים היותר מרגשים שקיבלתי מימי.



ביום האהבה - לסבתא האהובה - מאת סבא משה.



היום ביום האהבה,

אברך את הנאווה!

את זאתשתמיד נגישה,

את זאת שלכל רגישה!

היא אם השושלת,

הסבתא המהוללת!

היא שתמיד עוזרת,

זו הסבתא הנהדרת.

תמיד לרשות המשפחה,

לא זוכה במספיק הערכה,

את הנכדים כה אוהבת,

לעזור להם היא נלהבת!

אל תשאלו מה ואיך,

היום הן אותה נברך!

היום לא נבקש צרכים,

היום נביא לה פרחים!

כולנו-כול הילדים,

ביחד עם הנכדים,

יחדיו:ילד,ילדה,אם ואב,

כולנו את סבתא נאהב!

כול הזכויות שמורות לסבא משה

http://i.start.co.il/groups/50/forum/t/87997.aspx


להצטלם עם כוכב - מאת יונה דורון.

 

היום, כאשר מדברים הרבה על סלבים וכל אחד רוצה להיות מפורסם, ברצוני לספר על פגישה עם סלב אמתי !

 

בסוף שנות החמישים היה דני קיי כוכב קולנוע גדול. הוא היה שחקן קומי ודרמטי גם יחד, רקדן, מנצח על תזמורת, לוליין, זמר וחקיין. סרטיו "יעקובובסקי והקולונל" ו"חיי הנס כריסטיאן אנדרסן" היו פצצות רייטינג. לא היה ילד שלא הכיר את השיר "טמבולינה, טמבולינה" או את הדיאלוג שלו עם התזמורת שנקרא "הכינורית".

 

בתור יהודי חם, ביקר פעמים רבות בארץ ובמהלך ביקוריו הופיע בפני ילדים חולים ושימח אותם. בשנת 1958 , במהלך ביקור כזה, הגיע גם לעירי רחובות אשר בה נמצא מוסד מדעי חשוב, הלא הוא מכון ויצמן למדע. עיריית רחובות החליטה לערוך לו קבלת פנים המונית ברחבה של יד ויצמן.

 

אבי עבד בעירייה. הוא היה סגן מנהל מחלקת החינוך. בתור שכזה הצליח לסדר  שאני, יחד עם עוד ילד מכיתה ח', אגיש לדני קיי זר פרחים בשם ילדי העיר.

הייתי בת עשר. ילדה קטנה וצנומה, בעלת עיניים גדולות וירוקות ושיער חום ארוך ומתולתל. לכבוד האירוע הלבישה אותי אמי בחצאית בצבע בורדו וחולצה תואמת, קלעה את שערי בשתי צמות, וכך, נקייה ומצוחצחת, התייצבתי לטקס.

 

אני והילד (שלצערי את שמו שכחתי) חיכינו בסבלנות עד שיגמרו הנאומים ואז הגיע אחד מעובדי העירייה עם הזר. היה זה זר שושנים ענק, הרבה יותר גדול ממני, אשר בקושי הצלחנו להרימו. בהתרגשות רבה  הגשנו אותו לדני קיי. הוא היה חביב מאוד. אמר לנו משהו באנגלית, שאותו כמובן מרב התרגשות לא הבנתי, והדביק נשיקה ללחיי. בעוד מחווה של רצון טוב, הצטלם אתנו למזכרת. כל העניין הסתיים כעבור כעשר דקות ואני חזרתי לתפוס את מקומי באחת השורות הקדמיות בהן ישבו הורי.

 

הילדים שהביטו בי בקנאה מסוימת אמרו לי שלא כדאי לשטוף את הלחי עליה קיבלתי מדני קיי נשיקה...

 

התמונה, בשחור לבן, עדיין שמורה עמי באלבום של ילדותי ומדי מספר שנים אני מציצה בה. כל המבוגרים המופיעים בה כבר אינם בין החיים ואילו אנו, שני הילדים, בעצמנו כבר סבא וסבתא!

 



  יום הנכד- מאת שלומית רפפורט-מירון.                                   

 תסכימו איתי שכל יום אני לומדת משהו חדש.

כך למדתי לפני זמן מה שבתאריך 3.12. מציינים בעולם, את יום הנכד.

אם תשאלו אותי איך אני יודעת ולפי איזה לוח שנה הוא נחוג, אזכיר שפעם התכוונתי לזכור ולציין, ימים מיוחדים שאונסקו או ארגון אחר הקשור באו"ם, מצא אותם רצויים שיצוינו על ידי כל אומות העולם.

באותו מקום שמצאתי את הרשימה, מצאתי את התאריך של היום.

כשאני מוצאת משהו אני מהר-מהר רושמת אותו ביומן לפני שילך לי לאיבוד.

 

אם היה לי מזל גדול יותר, הייתי אולי מכניסה את מושא השמחה של היום,את  נכדי, לתוך היומן וכך שומרת עליהם במקום קרוב אלי ובאופן שהם יהיו לי זמינים תמיד. כיוון שלא עשיתי זאת ברגע המתאים נראה לי שעכשיו לא אוכל לעשות זאת. הם כבר גדולים מספיק כדי לתחום להם את הגבולות שלהם בכל המימדים ולא יסכימו בשום אופן שאני אעשה מהם משהו כזה שטוח שיכול להיכלא בין דפי יומני.

לדוגמה: הנכדה הגדולה שלי, יש לה אג'נדה משלה והיא אפילו לא תשמע את השורות האלה שלי. היא חוגגת במקום אחר וסביר שלא את יום הנכד.

הנכד הצעיר שלי (צעיר מאחותו) לא זקוק לקווים שלי כדי לכלוא משהו בנייר. הוא עושה זאת הרבה יותר טוב ממני ואם אינני טועה (הוא צנוע) כבר זכה בפרסים על היכולות שלו בתחום הגרפיקה והאינטרנט.

כשאני הייתי בגילו (12) המילים three-dimensional  או בקיצור  three –d לא היה משהו שילדה טובה תל-אביב כמוני, תדע, תבין, תעסוק... מה שבעצם אני מתכוונת להגיד שנכדים של היום, הם לא הנכדים של פעם.. או הנכדים של פעם הם לא הנכדים של היום.

 

פעם, כשאני הייתי נכדה, סבא שלי מאד רצה ללמד אותי פרקי אבות. לא בגלל שלא הייתי מחונכת, אלא בגלל שמאד היה חשוב לו שאלך בדרכו, שמשהו מהמורשת היהודית יכנס בי ושלא אהיה "גויה גמורה". אני מניחה שהוא קצת הצליח. למדתי ממנו מהו אדם טוב.

אני את נכדי אינני מלמדת. לכל היותר אני יכולה לספק להם מודל ואיך אמרו גדולים לפני:  "ירצו ייקחו, לא ירצו ימצאו את דרכם בעצמם". אני בטוחה שהם יצליחו.

כמו שהם נראים, כמו שהם מחייכים, כמו שהם חושבים – ההצלחה רק מחכה שהם יקטפו אותה. 

ועוד לעניין הסבאות -

בשונה מסבא שלי שהיה איש דתי, אני משוכנעת שלכל אחד המסלול שלו ולכל אחד ניתנה זכות הבחירה... למה שאאלץ את נכדי ללכת בעקבותיי?

אם הם יעשו זאת, הם עלולים לאבד את ההומור הנפלא שיש להם ולהיות מטיפים כבדים כמוני... (כמו שאתם רואים במילים המסורבלות שכאן.)

אז בבקשה נכדים חביבים שלי, היו אתם. אני סומכת עליכם שתדעו איך לשחק נכון בקלפים שתקבלו.                               כל טוב נכדים.


מה הקשר בין להיות סבתא למהפך בדירה? - מאת שלומית רפפורט-מירון

בהיררכיה המתמדת: אימא, סבתא ופעם אולי גם סבתא-רבא, אני קודם כל אימא וכפועל יוצא אני גם סבתא. כיוון שכך כאשר אחד מצאצאי ביקש לגור בביתנו עד שביתו החדש יבנה, אני והסבא הסכמנו בחפץ לב.יש לנו בית מרווח ואין זו בעיה גדולה לאפשר למשפחה להצטרף אלינו.

הלוז של הסיפור הוא המיקום החדש של פינת העבודה שלי.  הכנסתי את שולחן העבודה לחדר השינה. אמרתי שיש לנו דירה גדולה? גם חדר השינה הוא גדול. בקלות מצאתי בו מקום נוח לשולחן הכתיבה ולארונית. איש לא כפה עלי לעשות זאת, בחרתי בכך מרצוני הטוב כי אני סבתא לנערה מתבגרת.נערה, שבדירה הקודמת של המשפחה, הייתה רגילה לחדר משלה ולהרבה מאד פרטיות.

כאשר ספרתי בטלפון לנכדתי המקסימה שאני מפנה עבורה את חדר העבודה שלי, היא אמרה:

-         תודה סבתא, אבל לא צריך. אם תעשי זאת יהיה לך לא נוח.

-         זו החלטה שלי נכון? – אמרתי -  אני מציעה לך מרצוני.

הנכדה הבטיחה לשקול את הצעתי ולתת לי תשובה מאוחר יותר.בסופו של דבר היא קיבלה את ההצעה. עכשיו לא נותר לי אלא לחכות לבואם.אך לא רק פינת העבודה שלי נדדה. אתם יודעים כמה חפצים צובר לו אדם במרוצת חייו?אני מאלה שלא זורקים.כבר קרה לי שאחרי הפצרותיו של בן זוגי להפטר מחפץ מסוים ועשיתי זאת, בדיוק כעבור 10 דקות הצטערתי שהשלכתי את החפץ לפח. כי בדיוק עשר דקות אחרי שהשלכתי את החפץ לפח – מאד הייתי צריכה אותו. מאז אותו יום אינני משליכה חפצים.דבר אחד להשליך חפצים שהתקלקלו ודבר אחר להשליך חפצים רק בגלל שלבן זוגי נדמה שיותר לא יהיה לי שימוש בהם.

אך תנו לי לחזור לעיקר. במהלך פינוי חדר העבודה שלי עבור נכדתי המקסימה, פיניתי לה גם תא בארון שנמצא באותו חדר, צופפתי במדור השמלות גם את המעילים שהיו בחלק אחר של הארון, כדי שיהיה מקום לבגדיה... וכמו שאני מעבירה ז'קט ישן מתא אחד לתא אחר, נתחבה ידי בלי משים  לכיס המותניה (הידעתם שז'קט בעברית נקרא מותניה?) ומצאתי שם דף נייר מוט.בהתחלה רק אצבעותי הן שחשו בו, אך כאשר הגיע הידיעה לקודקודי היד קבלה פקודה להוציא את הדף ולמהר ולראות מהו?

האם זה חשבון ישן מהחנות? האם זה פלייר-עלון של מחדשי חידושים הרוצים שגם אני אדע על קיומם? אולי זה פתק בחירות שהושם בכפי בכניסה לקלפי בבחירות האחרונות? באותו פסיק של זמן בין הוצאת ידי מכיס המותניה עד לאותו רגע שבו הפתק היה מול עיני הסקרניות, עבד דמיוני הפורה, שעות נוספות.בסופו של דבר נתתי את עיני בפתק. הוא היה מקומט יישרתי אותו במהירות, הרכבתי את משקפי וקראתי את הפתק שבכאן למטה.

עברו שנים מאז נכתב.  הכתב של הנכדה השתנה  אך הרגשות של פעם נשארו... תגידו לי אתם, לא היה כדאי לפנות את החדר והארון?


הצ'ולנט של סבתא חיה - 

 מאת ברוריה ש.

1973, שלהי מלחמת יום כיפור. אודי, בני הבכור, השתחרר זה עתה מבית החולים, לאחר שנפצע בחווה הסינית וחזר ליחידתו. יום שישי, קול צלצול הטלפון מקפיץ אותנו, בציפייה מתוחה. "אמא, אנחנו בגולן" נשמע קולו של אודי ממרחקים. קול מאיץ וענייני:" אמא, איך מכינים חמין?" ממשיך לפני שהטלפון יתנתק.אני אוספת את מחשבותיי, להתגבר על ההתרגשות על מנת להעלות בזיכרוני את המתכון המשפחתי. "תודה לאל" חולפת מחשבה בליבי: "אם שואלים על חמין אז המצב לא נורא..."

עברו מאז כ - 37  שנים. ילדי הקימו בית בישראל, מטיבים להכין חמין ולהם עצות רבות איך לגוון את טעמו: זה מוסיף גריסים או חומוס, זו אוהבת חמינאדוס ואורז בקוק. עומר, בני הצעיר, דוגל בשומן אווז.

אני...אני דבקה בצ'ולנט של סבתא חיה. אותו צ'ולנט שנהגנו , כילדים, לאכול מדי שבת בביתם הצר של סבא וסבתא ברחוב קק"ל בירושלים.יחד עם הדודים ועם בני הדודים התכנסנו באווירה משפחתית חמה.

את הצ'ולנט הייתה סבתא מכינה בבוקרו של יום השישי בסיר ענק. עלינו, הנכדים, הוטל התפקיד להביאו אל התנור אשר בשכונת שערי חסד הסמוכה.וכך, בתורנות, אחרי הלימודים בגימנסיה, היינו לוקחים את הסיר לתנור ומחזירים ביום השבת בבוקר, לקראת חזרתו של סבא מהתפילה, כשאנו מטלטלים את הסיר בעגלת תינוק "טרנטה" שיצא מכלל שימוש.

את האמת יש לומר, שאהבתי את תורנות השבת. אמנם הסיר היה לוהט, אך הניחוחות המיוחדים שנדפו ממנו מלווים אותי עד היום. בקושי התאפקתי, שלא להסיר את מעטה המגבות העוטפות אותו, על מנת לשמור על חומו, ולטעום ממנו. אכלנית גדולה לא הייתי, אבל את הצ'ולנט של סבתא אהבתי.

שבת אחת הגיע הסיר לבית סבתא (איני זוכרת מי היה תורן באותה שבת), אך זוכרת אני את מראיה של סבתא סופקת כפיים ובעברית משובשת מצחקקת:"דוס נישט שלנו!"

הו!שוד שובר! מה עושים? שעטנו חזרה לתנור ושם חכתה לנו אחת השכנות,צועקת, רוטנת, מרימה את הסיר הכבד ונעלמת. בעומק התנור החם חכה לנו הסיר עם הצ'ולנט המיוחד של סבתא חיה.

ומי שרוצה לדעת מה ייחודו, ימצא את המתכון במדור המתכונים של אתר זה. בתאבון!

סבא ונכדו-מאת משה עמנואל.

כן,אנחנו קשישים,

אך איננו ישישים.

הן עינינו עוד לא טחו,

מלראות יופיו של אחו.

רק עזור נא לי האל,

תן לי כוח לטייל;

עם נכדי זה המתוק,

ילד חמד-לא תינוק.

יצאנו לטייל באחו,

ועינינו שלא טחו;

שם פגשו בכלנית,

היפה האדמונית.

כלנית כה מעודנת,

נהדר  שהיא מוגנת.

את הלב ממש ממיס,

יופיו של הנרקיס.

עם הנכד כאן נשוח,

וכאשר נתעייף ננוח.

נהנה כך מהנוף,

פרח מותר נקטוף.

ככה בלי הרבה פטפוט,

נלך הישר אל עץ התות.

הנכד יוביל לשיח קט,

הו,עגבנייה -זו את.

לא נרבה להתייעץ,

נלך לראות עוד עץ.

עץ שסק נותן פרי,

גם טעים וגם בריא.

נטיל,הכול בנחת,

בסביבה הפורחת.

הנכד עליז שמח,

הסבא כולו זורח.

כך הזמן מהר עבר,

וטיול נחמד נגמר.

אל הבית אז נשוב,

עם הנכד הקשוב.  

 

מתוך האתר חברים, פורום חמשישים: http://i.start.co.il/groups/50/default.aspx



סבא שלי-מאת משה עמנואל.








השיר נלקח מהאתר 

http://i.start.co.il/lobbi.aspx


סבא אותך אני אוהב,

לטייל איתך זה כף.

אתה גדול ואני קטן,

אך נטייל יחדיו בגן.

בוא  נקטוף  פירות  המון,

הרבה,הרבה,בלי חשבון!

אתה לי בכך תעזור,

פירות להורי נצבור.

בוא סבא נלך קדימה,

נקטוף פרחים לאימא.

הפרחים הכי נאים,

לאימא שלי  יאים!

סבא אתך אוהב לשוח,

וכאשר  נחזור  תנוח.

אני אראה פרפר נחמד,

או  את  טוב-טוב  הגמד.

סבא תשחק לך במחשב,

אני מול  הוידאו לי  אשב.

איהנה כך מכול רגע,

לא אגרום צרה ופגע.

זאת  לך כעת  אגיד,

ילד טוב אהיה תמיד!

רק איתי אל נא תקפיד,

אם אטעה שלא במזיד!


המלחמה על כבוד הסבתא-בינה י. 


לצחי מלאו 13. ההורים פרודים ולכן חגיגת הבר מצווה הייתה צנועה מאד. נסעתי לפנמה, לבתי ומשפחתה. חשבתי שזאת הזדמנות לקחת את צחי לפנמה, ולאחר מכן למיאמי ולדיסני וורלד. 
הגענו לפנמה והשמחה אכן הייתה גדולה. רק לא חשבתי שהנכדים יקנאו זה בזה בגלל הסבתא. 

יום אחד, אלי שמע שצחי פונה לא יפה לסבתו. אלי ודודו הלכו מכות רצח עם צחי, כי פגע בכבודה של סבתא.מימי מתח בין בני הדודים לא ראיתי מכות מעין אלה אצל ילדים יהודים.המלחמה על "איך אתה מרשה לעצמך לדבר לסבתא שלנו?" –הייתה עזה. צחי מצדו :" זאת סבתא שלי ולא שלכם!". הוא כעס כעס רב, כפי שמאפיין ג'ינג'ים, וברח החוצה. 

עולמי חשך: בארץ זרה, בעיר זרה, בלי לדעת את שפת המקום – להיכן הוא הלך? 

הרגשת האחראיות, הפחד ממה שעלול לקרות, - היה עצום.יצאתי אחריו וחיפשתי ברחובות הקרובים לבית. למזלי, הוא היה מספיק נבון לא להתרחק מדי ומצאתיו כעבור רבע שעה. 

לאחר מכן נסענו למיאמי ומשם לדיסני, למלון שהוזמן מראש.מעניין ששנים היה מתח בין בני הדודים ומשהו מהרוח הרעה ההיא מרחף עדיין ביניהם. 

יום אחד, בבוליביה, בלה פז, הלכתי לראות את השוק הססגוני שם. נראה שהסיור ארך יותר ממה שחשבתי. כשחזרנו, בשער הבית עמד אלי בן ה-9 וחכה לסבתו. דאגה רבה בלבו: סבתו עדיין לא חזרה. החום שהרגשתי בהגיעי לשער ובראותי את החרדה שחש הנכד על שסבתו בוששה לבוא, הפכה את ביקורי בבוליביה למשהו, שרק בשבילו היה כדאי לנסוע לשם.


המרפסת שהביטה על ההר - מאת שלומית רפפורט-מירון .


אמנם היום אני כבר סבתא בעצמי, ואני מניחה שאם הייתי שומעת מי מנכדי שואל את אחיו: אצל איזה סבתא אתה אוהב יותר לבקר, אצל סבתא הג'ינג'ית שהיא אימא של אבא, או אצל סבתא "אל תיגע", שהיא אימא של אימא? – אני כאחת הסבתאות האלה,  לא הייתי רווה נחת.

 

אגב, כדי שתישארו במתח מסוים (מלאכותי משהו), איני מתכוונת לגלות אם אני הסבתא הג'ינג'ית או סבתא "אל תיגע"... מה שברור לי, בין אם אני זו או השנייה, שהשאלה לא הייתה מוצאת חן בעיני כלל: ילדים לא צריכים להיות מודעים לעובדה שכל אחת מהסבתות מעוניינת להיות המנצחת בדיון כזה.

ובמאמר מוסגר: מהיום שמותר גם לגברים לבכות, הרי זה יהיה לגמרי בסדר אם אציין, שההתמודדות על תשומת לבם של הנכדים, הייתה גם מנת חלקם של הסבים, (הנשואים לנו). 

גם הם הסבים, היו להם הפיתויים שלהם כדי שהנכדים ינהו דווקא אחרי אחד מהם ולא אחרי זולתו.

 

לא הייתי נכנסת לדיווח הזה אילולא נזכרתי באירועי ראש השנה וחגים אחרים שהיו פוקדים את משפחתנו מדי שנה, בימים שאני הייתי ילדה. 

ההורים שלי הכירו אחד את השנייה בעיר שונה מהעיר בה גרנו לאחר שנישאו. אך היינו נוסעים אל עיר הולדתם לעיתים מזומנות:

נהוג שתאי משפחה בסיסיים חוגגים חגים בחיק המשפחה המורחבת.

כך בראש-השנה, כך בפסח. גם חופשות ארוכות מלימודים, נהגנו לבלות עם אימא (אבא נשאר לעבוד) בעיר בה גרו הסבים והסבתות.

 

אף פעם לא היה ויכוח אצל מי מהסבים נלון, כי בית הוריה של אימא היה יותר גדול ומרווח והתאים לקלוט אורחים, בעוד שבית הוריו של אבא היה צר וצפוף.

סבא, אבא של אימא, הרבה להקדיש לנו מזמנו, (שלא לדבר על כספו) ולא היינו חסרים דבר כשהתארחנו אצלו ואצל סבתא, הוריה של אימא. עם זאת אני אהבתי להתארח בבית סבא וסבתא האחרים והיו לכך מספר סיבות:

א.     הבית הצפוף היה מלא אנשים וילדים – אחים\ אחיות של אבא ובני ובנות הדודים שלי.

ב.     קסם נוסף היה לבית  - הוא גבל במורד גבעה לא בנויה. מתארים לכם איזה עולם קסום היה שם?

    אפשר היה לעמוד במרפסת ולראות את ההר. טוב מזה, אפשר היה לצאת מהבית ולשוטט על ההר. אמנם המבוגרים לא כל כך אהבו כשהיינו עושים זאת, אך כל זמן שנשמר קשר-עין בינם לבינינו – כנופיית הנכדים, יכולנו לצאת מהדירה הצפופה ולשחק לנו על הגבעה בטבע.

 

אך כדי להגיע למרפסת שמול ההר, צריך היה קודם לכבד את סדר הדברים,

הוא היה כזה: כשהיינו מגיעים לעירם של הסבים, היינו נוסעים כמובן לביתם של הורי-אימא. מתארגנים שם ואז אנחנו הילדים היינו מתחילים לנג'ס:

-         מתי ניסע לבקר את סבא וסבתא השניים?

אימא, שהיו לה מספיק סיבות טובות לא למהר לנסוע לשם, הייתה מסברת את אוזננו בדבר כזה או אחר, אך בסופו של דבר היינו מבקרים אצל הורי אבא. הבית שתמיד היה מלא נכדים חוץ מאתנו. הבית עם המרפסת שפונה אל ההר.

 

הקשר אל ההר לא היה קסמו היחיד של אותו בית.

היה לו יחוד נוסף. הוא היה בנוי לא במקביל לרחוב, אלא לעומקו של המגרש, כשקירותיו החלקים פונים אל הרחוב!

כלומר, הבית היה בנוי כשהכניסות לדירות, פונות לגדר גבוהה שתחמה בין מגרשו של בית זה לבית ששכן לצידו באותו רחוב.

מבין שלושת הכניסות שהיו בבית, הכניסה שהובילה לדירתם של סבא וסבתא הייתה האחרונה (לכיוון ההר). זאת-אומרת שעוד לפני שהיינו מגיעים לדירתם של הסבים, היה צפוי לנו טיול קטן בעומקה של החצר.

היה זה בית שאני לא ראיתי כמותו. היה זה בית מיוחד.  בית שמבנהו וההר הסמוך, אפשרו לדמיוני להעלות תסריטים מתסריטים שונים, הרבה יותר מאשר בביתם של סבא וסבתא האחרים.


סבתא אסור! -מאת שלומית רפפורט-מירון 




סבתאאסור – קראנו לסבתא שלנו.

זה היה לפני איזה מיליוני שנים. בעידן אחר. ודאי שבמאה ובאלף אחרים.

סבתא אסור. כך קראנו לה.

לא היה לנו שמץ חשש שהכינוי לא נעם לה, או עושה לה עוול..

היא ודאי לא הבינה את משמעותו... הלא ממילא היא לא דיברה עברית.

בקשר לעוול? כילדים, המילה הזו לא הייתה במילון שלנו.

 

היום כשאני מעלה את פניה מול עיני, אני רואה פנים מחייכות. פנים אוהבות ולבביות, פנים שטוב-הלב, כמו היה רשום על מצחה הרחב, באותיות נהרה זוהרות.

 

כדי לקבע כך את דמותה בעיני, הייתי צריכה להתבגר בעשורי שנים. – חשבתי לעצמי בעודי הופכת דף באלבום זכרונותי..

במחשבה נוספת הבנתי, שההיזכרות  בדמותה המחייכת, באה ממקום שונה מזה של אותם ימים בהם קראנו לה אנחנו, ארבעת נכדיה: סבתא אסור.

באותם ימים היינו ארבעה.

אני הייתי הבכורה וכשנפגשנו עם סבתא וטקס הנשיקות החל היא הייתה נושקת לי ומוסיפה בשפה הרוסית (היה תרגום סימולטני)

אותך, אני הכי אוהבת! כי את הנכדה הבכורה שלי.

אחר כך הגיע תורו של אחי לקבל נשיקה ואתה המשפט: 

אותך אני הכי אוהבת כי אתה הנכד הכי צעיר שלי!

אחרינו קיבלו את הנשיקות בני הדודים שלי. דני קבל את הנשיקה עם המשפט:

 אותך אני הכי אוהבת כי אתה הנכד הבכור שלי!

אחותו קבלה נשיקה בתוספת האמירה:

אותך אני הכי אוהבת כי את הנכדה הכי צעירה שלי.

 

אני מניחה שסבתא הייתה שולפת הסבר אוהב גם לנשיקת אחי הנוסף, אילו הוא היה מקדים להיוולד.  אך באותם ימים שהסיפור הזה צמח מהם, אחי הצעיר טרם נולד.

 

סבא וסבתאסור, גרו הרחק מאתנו. מאד רחוק – כמרחק שבין תל-אביב לחיפה.

אנחנו ארבעתנו היינו תל-אביבים ולמרות שאז המינוח צפוני-בונבוני, לא היה רווח, יכול להיות שאם היה מישהו מימינו נשאב לתקופה ההיא, הוא היה מכנה את ארבעתנו ככאלה.

בטוח שהיינו 'צפונים'. צפונה מהרחוב בו גרנו, היה רק הירקון ושטחים לא מפותחים אורבנית, שבאותם שנים אפילו לא חלמו שפעם הם יהיו בלב המטרופולין.

 

מכל מקום, כל חופש מלמודים, אמי הייתה נוסעת עם ארבעתנו לבית הוריה בחיפה, מקום  בו לנו ולסבתאסור היה עימות מתמיד. לדוגמה:

 

אך על מנת שדברי יהיו מובנים אני חייבת מספר מילים על הדירה בה גרו סבא וסבתאסור בחיפה התחתית.

כמו הרובע כולו, כך גם הבית לא נועדו למטרות מגורים, כי אם למטרות עסקים.

היה זה בית קומות שחדריו נועדו למשרדים.

סבא וסבתאסור היו אולי היחידים שהשתמשו בחדרי המשרדים למטרות מגורים.

לא הייתי מספיק מבוגרת כדי לשאול, למה הם גרים בדירה כזו. אולי גם לא היה לי חשוב לדעת, מכול מקום לדירה הזו היינו מגיעים בכל חופש.

הדירה כללה שני חדרים, אבל רק באחד מהם הייתה דלת למסדרון החיצוני.

על החדר הזה אני רוצה להרחיב את הדיבור ולספר שני סיפורים.

 

סיפור אחד קשור בנישה שהייתה בקצהו. הסיפור השני קשור בדלת.

הנישה לא הייתה סתם נישה, היא  הייתה  נישה עם וילון!   סליחה – מסך!!!!

יכול להיות משהו יותר מזמין לממש חלומות תיאטרליים, מאשר נישה עםוילון?

 הלא באופן כל כך ברור הנישה היא הבמה, והוילון הוא המסך..

 

את התענוג הזה של העלאת הצגות ממשנו בעיקר בשבתות כשסבא וסבתא עם הורינו היו יוצאים להליכה רגלית קלה ואנחנו הילדים, היינו נשארים בבית ועושים שימוש בנישה ובמסך, משתעשעים בהמחזה.

וכך הגענו לאחת השבתות שהוסיפו לסבתא את כינויה.

המבוגרים יצאו להילוכם השבתי ואנחנו הילדים נשארנו בבית. כמו תמיד בהזדמנויות כאלה, התכוונו לעלות מחזה.

מאליו יובן שכדי להעלות מחזה חייבים גם תלבושות.

במה הייתה, שחקנים היו, מחזה ימצא, אבל איך אפשר לממש את הכול ללא תחפושות?

היום, לגמרי ברור, שיש בחדרי הילדים ארגז תחפושות. ארגז כזה הוא ממש חלק מהציוד של חדר הילדים... אך באותם ימים  בהם גדלתי, לא שמעו על כך. מה גם שמקום ההתרחשות הוא ביתם של סבא וסבתא.

היינו צריכים לגלות יוזמה פראית, כדי למצוא לנו תחפושות.

במרחק הזמן כבר אינני זוכרת של מי היה הרעיון, אך בלי היסוס פשטנו על הארון של סבתא והוצאנו ממנו בגדים שנראו לנו מתאימים למחזה שהתכוונו להעלות. כל אחד מאתנו הצטייד בפריט לבוש, שהלם לדמות שהתכוון לגלם.

 זה עמד להיות  מחזה שגיבורותיו נשים בלבד. לא שמענו אז על גברים הלובשים בגדי נשים, גם לא שמענו אז על הצורך של הגבר להתחבר לחלק הנשי שבו... רצינו להציג ולא היה דבר שימנע את זה מאתנו. כך חשבנו ..... עד שסבתא באה.

היא ראתה אותנו בבגדיה, והתחילה לצעוק – אסור! אסור! אסור!

איני יודעת מה הרגיז אותה יותר: הבאלאגן שהיה בביתבגלל הבגדים שזרקנו על הרצפה, כשהחלטנו שהם לא מתאימים לדמויות התיאטרליות שהתכוונו להיות, או העובדה ששני בנים לבשו בגדי נשים?

 

קריאת ה'אסור' של סבתא הייתה כל כך תקיפה שלמין אותו הרגע היא הפכה לסבתאסור.

 

ספור נוסף קשור באותה דלת שהזכרתי קודם.

 

 

את סדר הפסח היינו חוגגים כמובן בחיפה.

לי ב'סדר' היה תפקיד קבוע שחזרתי עליו באדיקות שנים רבות.

מבעוד מועד, הייתי מכינה לי סדין לבן חומקת משולחן הסדר, מבלי שהאחרים יבחינו (לפחות כך חשבתי) אל מאחורי הדלת, מתעטפת בסדין וברגע הנכון הייתי מקישה בדלת הדירה ומופיעה בחדר כאליהו הנביא.

קהל הנוכחים קיבל אותי בחיוכים ובהנאה. תשבי הגיע, אכן זו זכות גדולה.

סבתא לנוכח הצחוק הכללי, הייתה גם היא מצטרפת לשמחה.

יום אחד שעות אחדות לפני הסדר תפסה אותי כשאני חיפשתי בארון שלה סדין...

"אסור אסור  אסור" היא אמרה.

לא ידעתי אם היא התכוונה לבלאגאן שעשיתי או להעמדת הפנים והאשליה שהופעה שלי כאליהו, התכוונה לה.

 

סבתא שלי,  הייתה אישה חכמה ומפוקחת.

 


קטע מספר : סבא לא חינוכי - מאת שלומית רפפורט-מירון


לשם שינוי, לפניכם במדור זה קטע מספר:
סבא לא חינוכי

יום אחד, מיד כשהגיעו נכדי יעל ואור לביקור, נגשה אלי נכדתי יעל והכריזה:

- אתה יודע שהכביש הוא מפלצת?

התפלאתי על גילוי הדעת הנחרץ.. לקרוא לכביש מפלצת  זה באמת מוגזם.

-         מה כבר יכול להיות מפלצתי בכביש? – שאלתי ומיד הוספתי – את מתכוונת לתאונות הדרכים? זה באמת נורא – הסכמתי – אבל להגיד שהכביש הוא מפלצת, זו לא מילה הנכונה.

-         אני יודעת שתאונות דרכים זה דבר נורא, אבל לא בדיוק לזה התכוונתי – מהרה יעל לענות לי.

-         היא מתכונת לזה שכל פעם שהיא נוסעת אליכם לקיבוץ באוטובוס, היא מרגישה נורא. – התפרץ אור והשלים את הכרזתה של אחותו

-         נכון – אישרה יעל – וכל מה שגורם לי להרגיש נורא הוא מפלצתי.

-         אני מבין אותך – אמרתי – הייתם יכולים לבוא ברכבת.

-         אבל הרכבת לא מגיעה עד אליכם – הסבירה יעל – בכל מקרה חלק מהדרך היינו צריכים לעשות במכונית. ואני, רק כשאני חושבת על נסיעה במכונית, כבר נעשה לי רע – אמרה מדוכדכת.

-         ואני – קפץ אור – אתם יודעים מה קורה לי כשאני נוסע במכונית?

-         אתה נרדם – אמרנו שנינו יחד.

-         כן אני נרדם, הנסיעה מרדימה אותי – אמר שבע רצון – אני לא מפונק כמו יעל.

יעל לא נשארה אדישה להקנטה של אור ותקפה:

-         אתה מפלצת בדיוק כמו הכביש – קראה – אתה

עוד רגע והייתה מתחוללת "מלחמת אחים". בניסיון למנוע אותה אמרתי:

-         אתם יודעים שלא תמיד היה כביש שהגיע אל הקיבוץ שלנו?

-         מה באמת? – התפלאו השנים – ואיך היו מגיעים אליכם, ברגל?

-         כן. ברגל. – התרפקתי על העבר.

-         זה המון ללכת – אמר אור.

-         אפילו לרכב על אופנים מהכביש הראשי, זה כמה שעות – אמרה יעל – אני זוכרת שפעם אתה וסבתא הסעתם אותנו לכביש וההורים הגיעו לשם על אופנים.

-         גם אני זוכר – קרא אור – אני זוכר שהם יצאו לדרך המון זמן לפנינו

-         וכשאנחנו יצאנו, עברנו אותם וחיכינו להם שוב המון זמן. – נזכרה יעל – להורים שלנו יש תחביב... שצריך בשבילו הרבה כוח.

-         אבל ללכת את כל הדרך הזו – קטע אותה אור – צריך עוד יותר הרבה כוח.

-         באמת הלכתם את כל הדרך הזו ברגל? – שאלה יעל

-         לא את כולה – אמרתי – עד לקיבוץ השכן היה כביש, אבל ממנו אלינו צריך היה ללכת ברגל בהתחלה ואח"כ כשכבר היה לנו טנדר וג'יפ, נסענו דרך השדות בדרך לא דרך עד לקיבוץ השכן.

-         מזל שהיום כבר יש כביש – אמרה יעל

-         מה פתאום את מתלהבת מכביש? – תקף אותה אור – הלא לפני רגע אמרת שהכביש הוא מפלצת!!

-         אבל אם מוכרחים לנסוע במכונית, עדיף לנסוע על כביש ולא לנסוע בשדות בדרך שהיא לא דרך.

לא יכולתי שלא לתרום מזכרונותי

-         אתם יודעים שילדי הקיבוץ הראשונים היו הולכים פעמים ביום את הדרך לא דרך הזו? – שאלתי

-         למה הענשתם אותם? – שאלה יעל.

..........................................................................................................            
אלה הם העמודים הראשונים של הספר. מה שאתם לא רואים כאן, זה את איוריה הנפלאים של נעמי פוקס.הספר "סבא לא חינוכי" נמצא לקניה ברשתות. מבטיחה שבפעם הבאה אבוא עם הסיפור "סבתא אסור".                                                                                                                                                                       שלומית רפפורט-מירון



נדיבות הלב - ברכה מסבתא חורגת -מאת תרצה טל .

כמה מילות הסבר : זה נוסח הברכה שכתבתי לנכדות התאומות של ניסים, חברי לחיים,  לאירוע בת המצווה שלהן. הקרובים ביותר נתבקשו לאחל לבנות תכונה. בטקס  קראו ה"יוצרים" את איחוליהם. בנוסף הדפסתי לכל אחת מהן בנפרד - עבורה בלבד, רק עם שמה -בצורה גרפית נאה על נייר מיוחד ומשובח את הברכה שהיתה מצורפת למתנה .

·      לעדי ונועה היקרות והאהובות שלנו

·      אנו מאחלים לכן שתתברכו בלב רחב - בנדיבות לב.

·      נדיבות לב של הענקה.

·      בראש ובראשונה, יכולת נתינה של הרבה הרבה אהבה,

·      בהיותה כוח מניע לכן ולסביבתכן: לתת חיוך, מילה טובה, מחמאה.

·      לשמוח עם המצליחים לידכן ולתת כתף לזקוקים לעזרתכן.

·      להושיט יד אוהבת ומלטפת.

·      נדיבות לב להעניק חום ורגש למקורביכן.

·      יכולת הענקה מהיופי שהינכן אוצרות בתוככן.

·      ללא קטנוניות והתחשבנות של נתינה וקבלה.

·      נדיבות לב אינה חובה, אך הינה זכות שלא כל אחד יכול להתברך בה.

·      נדיבות לב אינה עולה כסף, אך שווה יותר מכפי שכסף יכול לקנות.

·      אנו מברכים אתכן עדי ונועה שתזכו בנדיבות הלב

·                   ושהעולם יהיה נדיב עמכן ויחייך אליכן.

     סבא ותרצה


שתי אהבות לי- בינה י.


 
שתי אהבות לי: אהבת הארץ, אותה ירשתי מאבי, ואהבת הנכדים.

מסיפורי אבי, אני זוכרת את ניסיונות עלייתו שלא הצליחו, ולבסוף העלייה הבלתי לגלית לחיפה.

 בהיותו בן 18 ניסה אבי להגיע לארץ ובגבול צ'כיה נתפס ונשלח לפולין בחזרה.

בפעם השנייה עמדנו לצאת כמשפחה לארץ. בפתח הבית הריק הגיעו אנשי מס הכנסה ונאלצנו לוותר על הנסיעה לישראל.

בפעם השלישית אבא יצא לאיטליה לבדו והמשיך באוניה לארץ. בהגיעם לחיפה הציע לו הקברניט להשאיר הכול והוא יכניס אותו לארץ. הקברניט תדרך אותו כיצד לענות לו "סי, סניור" כל הדרך מהאוניה לנמל חיפה.

כך נכנס אבא לארץ כבלתי לגלי. על הזכות להיות אזרח הוא נלחם: נסע 30 פעם לירושלים בזמן המאורעות כדי שיוכל להעלות אותנו מפולין. 

את אהבתי לנכדים שאבתי מהקשר עמם. בתי, שגרה בחו"ל, לא דיברה עם ילדיה עברית.אני רציתי שלילדיה יהיה קשר לארץ, לכן , בכל פעם שהגעתי לברזיל, לבוליביה או לפנמה –היכן שהם שהו- עשינו נוהג: יום-יום הם יושבים אתי חצי שעה, קוראים עברית ואנגלית ואני מתגמלת אותם בדולר. בסוף השהיה שלי, למי מהם ששמר על כל הכסף, הייתי מכפילה לו את הסכום.פעם, בכסף שהם חסכו, הם עשו לי מסיבה!

בנוסף, כל אחד מהם, פעם אחת בחופש שלהם, מאז שהם היו בני 10, היה מגיע לארץ לבדו. פה היה עליהם להיכנס לבי"ס תל חי, שליד ביתי, לשהות בבי"ס עברי.

התוצאה הייתה ששני בנים – מתוך שלושה- כל אחד בתורו, השתתף בחידון התנ"ך ובחידון השואה. וכך הם הגיעו פעם נוספת לארץ.

אחד מהם התמחה ברפואה בבאר שבע בהצלחה רבה. הודות לקשר שלו לישראל ולשפה העברית, לא היה עליו לעבור קורס הכנה של הרופאים לעברית.

כל אחד מהם, בנסיעותיהם הרבות, מגיע מדי פעם ליומיים-שלושה לארץ, כדי לפגוש את סבתם -אותי. אכפת להם ממני. אין אני מרגישה זקנה בנוכחותם.

-סבתא, את נראית טוב!

-סבתא, את לבושה יפה!

רבות השקעתי באהבות שלי, ורב יותר מחזירים לי.

בייבי סיטינג דרך הטלפון  - מאת שלומית רפפורט-מירון


מאת שלומית רפפורט-מירון

 כשצלצל  הטלפון בדירתנו אותו יום, לא הייתה לי כל תחושה מוקדמת שאני נדרשת למשימה מיוחדת במינה.

אולי מאותו טעם של חוסר תחושה מוקדמת, לא מיהרתי להרים את הטלפון.

כשסוף-סוף האפרכסת הייתה סמוכה לאוזני ועוד לפני שהספקתי להגות:
- שלום

נשמע מעבר השני קולה הבהול של בתי:

-         אמא!! רק אני וליזיק בבית ואני חייבת ללכת. אני לא יכולה לקחת אותה איתי.

אני גם לא רוצה להשאיר אותה לבד. אני מבקשת ממך שעד שאחזור תשוחחי אתה בטלפון, כדי שהיא לא תרגיש בודדה.

עוד לפני שהספקתי לשאול מי? מה? למה? או כל שאלה הכרחית להבהרת המצב, שמעתי מהעבר השני את קול הפעמונים של נכדתי בת הארבע:

     - סבתא, את רוצה לספר לי סיפור?

האמת שיותר משרציתי לספר לה סיפור, רציתי להיות שם איתה ועל ידה.. אבל היא הייתה במרחק של 70 קילומטר ממני,  ולי לא היו כנפיים.

       -   כן חמודה – אמרתי בחוסר בררה – אני אספר לך סיפור.. איזה סיפור את רוצה

          לשמוע?

בדרך כלל כשליזיק ואני היינו נפגשות והיה מגיע תור הסיפורים, הוא היה מתחיל במילים: איזה סיפור את רוצה לשמוע? שפירושן, את רוצה סיפור שאני קוראת מספר, או סיפור שאני ממציאה כיד הדמיון הטובה עלי לפי דמויות שאת בוחרת.

       - סבתא, תספרי לי סיפור מהראש. אוי, חכי רגע סבתא, אני חושבת שמצלצלים אני

          הולכת לראות מי זה. 

נראה לי שכל מילה שתתאר את גל החרדה שהציף אותי היא מיותרת.  ילדה בת 4 הולכת לפתוח דלת למי?

אמנם הזמנים עליהם אני מספרת היו מבחינת סיקור עיתונאי, פחות צהובים ופליליים, מאלה של היום, אך בכל זאת, יש איזו סבתא שדמיונה לא עובד שעות נוספות?

        -   סבתא את עוד כאן? – שמעתי לרווחתי את קולה של ליזיק.

        -   אני עוד כאן – עניתי בצרידות – מי זה היה?

        -   הוא עוד לא היה. רק שלחתי לו מעלית – ענתה בת הארבע.

        -   שלחת לו מעלית? – מלמלתי

        -   כן. זה מה שאימא אמרה לפני שהיא הלכה – אמרה הקטנה בטון של מי שאפשר לסמוך עליו – חכי שוב סבתא. אני חושבת שהוא הגיע.

סביר שאם  הייתה איתי נפש נוספת, היא הייתה ממהרת להגיש לי לפחות כוס מים, אם לא להזעיק סיוע רפואי רציני יותר.

הרגשת המחנק שחשתי, גרמה לעיני לצאת מחוריהן ולקולות חרחור משונים להישמע מבית החזה שלי.

מה אפשר לעשות במצב כזה, חוץ מאשר להיתקף בפאניקה סבתאית מצויה.

כמובן שלא כולנו מגיבות דומה וזה מה שטוב וזה מה שיפה, אך אני מאלה הנלחצות בקלות ולא צריך להתאמץ במיוחד כדי להעלות את רמת החרדה שלי.

 

מאליו מובן שבאותו זמן שהאירוע התרחש, לא נתתי את דעתי על התנהגותי ההיסטרית בהשוואה להתנהגות של סבתא זאפתא...

 באותם רגעים שהסיפור הזה התרחש באמת, רק רציתי לחזור ולשמוע את קולה של נכדתי.

- סבתא – היא אמרה – הוא קבל את הכסף והלך.

- כסף? איזה כסף? למי נתת כסף? – שאלתי.

- לשליח מהחנות... נו זה, - אמרה בחוסר סבלנות, כמי שמסבירה את המובן מאליו – השליח מהסופר, הוא השאיר את המצרכים שאימא הזמינה, אני נתתי לו את הכסף שהיא השאירה בשבילו. אמרתי לו יפה תודה הוא הלך ואני סגרתי את הדלת כמו שהיא הראתה לי.

-  ועד עכשיו – שאלתי, מזמינה לעצמי פאניקה הוספת – הדלת לא הייתה סגורה?

 - אוווףףף סבתא, איזה שאלות את שואלת – ענתה ליזיק – היא הייתה סגורה אבל לא נעולה. עכשיו היא גם נעולה.

  - למה היא לא הייתה נעולה קודם? – רציתי להבין.

  - כי אני – אמרה ליזיק בקול נמוך – אני – המשיכה ושמץ בושה נשמע בקולה – אני יודעת רק לנעול את הדלת.. לסובב את המפתח כדי לפתוח, זה לא תמיד מצליח לי – אמרה בטון של חוסר שביעות רצון.

   - ואיך אימא תיכנס? – שאלתי

   - אה, סבתא. את לא יודעת שיש לאימא מפתח נוסף?... הו! אני חושבת שהם מגיעים! אני חייבת לחזור לדלת להוציא את המפתח. כדי שאימא 

השיחה הסתיימה. אפרכסת הטלפון שהושמה במקומה קטעה אותה באחת. 

כמובן שכעבור זמן קצר הטלפון צלצל שוב.

בתי טלפנה אלי והודתה על עזרתי.

    - ליזיק אמרה שהיה פף – הודיעה הבת.

    -  מה היה? – שאלתי לא מבינה.

    - היה פף – אמרה  - כך ליזיק אומרת כשהיא מתכוונת לכייף מיוחד.

     - סבתא – נשמע קולה של ליזיק – את חייבת לי סיפור. בפעם הבאה שנפגש תספרי לי על טלפון, פיה, פיצה ו

      - די ליזיק – שמעתי את בתי אומרת – סבתא דיברה איתך היום בטלפון יותר מחצי שעה. זה בהחלט מספיק. תני לה לנוח. 

בינינו, אתם מכירים הרבה סבתות שנחות כשיש להן נכדות?

וכלל לא משנה בנות כמה הן הנכדות.

משוב על האתר -מאת דינה שקד.

עוד לא "טיילתי" באתר בכל השבילים
ועלי את הסיורים בו - להשלים,
מהתרשמות ראשונה: "לא צריך לחפש טיול על "יכטה" -
אם יש לך את האתר "מעניין את הסבתא".
תודה, תודה ו-"שבת שלום"
דינה שקד

לשאול - מאת קארין עמיאל.

לפעמים נדמה לנו שאנחנו יודעים מה בדיוק האדם שאיתנו צריך,  
מה יעשה לו יותר טוב. 
 
לעיתים מתוך אהבה גדולה ורגישות,מתוך הזדהות עמוקה, יש באפשרותינו לחוש לגמרי את השני,
ולתת לו באמת בדיוק את מה שהוא צריך,את מה שיעזור לו להרגיש יותר טוב.  
 
וכבר סיפרתי שבני בן החמש מלמד אותי דברים שאף מורה,גורו,הורה,לא הצליח ללמד.  
ומקרה שקרה לימד אותי כמה שחשוב לעצור רגע,בתוך מטר ההצעות שניתנות על ידי יועצים למיניהם.לשאול את הילד עצמו. 
 
 
הבן שלי כמו כל הילדים מאוד מעריך דבריי מתיקה. למעשה כבר ניסיתי את כל השיטות האפשריות למעט בכך,אך ללא הועיל.במיוחד שבגן ובגינה,המתוק מאוד וחטיפיי המלוח, מאוד נפוצים.
יש לי ולו  בערך הסכם שמקבלים קינוח  אחרי הארוחה. 
 
ובאחד הימים הגענו למכולת השכונתית,לקנות מצרכים. הסכמנו לפני כן שנקנה שוקולד שאתו יאכל  אחרי ארוחת צהריים טעימה של קציצות ופסטה.  
כמו בכל מכולת,גם כאן,  מיד בכניסה יש הצפה של כל מיני חטיפים מלוחים מאוד,ושלל מתוקים שרובם לא מזוהים כלל. 
ולחרדתי על  דוכן המוכרת עמדה ההמצאה החדשה של מקלות עמוסים בסוכריות גומי  צבועות בירוק וכחול חזק של ציבעיי מאכל. 
 
ובני מיד החל לדרוש בדיוק את זה,ועכשיו. 
 
אני בסבלנות ובשקט הסברתי שסיכמנו על משהו אחר ושצריך לעמוד בהסכמים. 
 
ובני המשיך להתעקש,לנדנד,ואחר-כך לבכות.
 
 
אשה שעמדה לידי לחשה לי "כל הכבוד,אל תוותרי,אל תאמרי יותר".  
ואני בשלווה מסויימת סיימתי את הקניות כולל השוקולד שהובטח,לקחתי ביד בטוחה את בני הביתה. 
 
הבכי הלך והעצים,ואני שוב מסבירה קצת,אך ללא הועיל.בכי עד לב השמיים. 
 
 
וכבר ליד הבית צווח בני מתוך איזה כאב גדול "אמא למה את לא מרגיעה אותי". 
לרגע עצרתי,הסתכלתי בעיניו הדומעות  "איך להרגיע אותך,מה היית רוצה שאעשה".
 
                                                          "רק תחבקי אותי,חזק חזק". 
 
וכך עמדנו חבוקים.נרגעים לגמרי.
 
 
ומאז אני שואלת הרבה את בני, "מה אתה חושב, מה היה עוזר לך עכשיו".

משל אינדיאני- מאת אביבה.

אינדיאני זקן ישב עם נכדו וסיפר לו שבתוך כל אדם שוכנים שני זאבים וביניהם מתנהלת מלחמה מתמשכת, שאינה נפסקת לעולם. 
הזאב האחד הוא זאב הרוע, הכעס, הכאב, התסכול, הקנאה וצרות העין, העצב, העלבון, חוסר ההערכה העצמית... 
הזאב השני הוא זאב האהבה, הקבלה, החמלה, החיוך, האושר, התקווה, התמיכה, הצחוק, החיבה.... 
שאל הנכד: ואיזה זאב מנצח במלחמה, סבא?
ענה הסב: זה שאתה מאכיל אותו... 

המילים שאנחנו משתמשים בהם - מאת קארין עמיאל.

המילים שאנחנו חושבים בראשינו,
המילים שאנו מדברים אותם החוצה לעולם,
מעצבות את המציאות שלנו.
ויש חשיבות רבה,לבטא עצב,כעסים,כאב גדול
ויותר מכך,את השימחה האמיתית,את מילות ההצלחה.
רק כדאי לשים לב למילים שאנחנו  חוזרים עליהן,ויכולות להגביל את טווח האפשרויות שלנו.
בני מלמד אותי פעמים רבות,היכן אני מועדת במילים שלי, היכן אני בעצמי יוצרת מציאות לעיתים לא נעימה.
השבוע,לאחר מסיבת סיום מרגשת בגן,בני בן הכמעט חמש ביקש שאקנה לו בקניון,בחנות הצבעונית הגדולה שיש בה הרבה צעצועים,ערכה של יצירה.
ואני למרות הביקורת הרבה שלי לערכות היצירה היקרות והמפוקפקות מאוד הסכמתי.
צוהל ומאושר בחר בני ערכת הכנת "לוכד החלומות". למי שאינו מכיר, אספר כי יש אגדה אנדיאנית המספרת שאם שמים  את לוכד החלומות (שעשוי ברובו מנוצות,חרוזים,ורשת פרושה כמו קוריי עכביש) תלוי על חלון ,החלומות הרעים נלכדים בתוך הרשת ויוצאים החוצה.
 
כשבני היה בן שלוש ועדיין התעורר פעמים רבות מחלום שחלם,לוכד החלומות שקניתי אז וסיפרתי אודותיו היווה לעיתים סוג של רפואה.
ואני חוזרת לערכה שתומר בני אחז בגאווה כל הדרך הביתה,ומיד כשנכנסנו הביתה פתח,ו....כמו שחשבתי,הנוצות לא נוצות,מעט חרוזים,דבק פשוט שלא יכול כלל להדביק חוט ברזל עם נוצות...
ואמרתי כעוסה "אויש לא נצליח לעשות עם זה משהו"  "אין פה כלל חומרים,אמרתי לך".
בני האמיץ והיצירתי לא הקשיב כלל לדבריי,ניסה בדמיונו המפותח להבין מה עושים עם החומרים המעטים שאמורים לדעתו ליצור את מה שמופיע על גב הקופסא.
לאחר כמה אנחות פולניות שלי,התעשתתי, לקחתי במהירות חומרים זמינים מארון היצירה,ישבתי צמודה לבני המרוגש,וביחד באיטיות רבה הרכבנו את לוכד החלומות שלנו.
יצא כמובן שונה לגמרי מהתמונה המפוארת,אבל, היתה זו יצירה של שנינו.
 
בלילה לפני השינה בני אמר לי  "אמא למה אמרת הרבה פעמים שלא נצליח, למה אמרת שזה קשה נורא?,"
 
ואז הוסיף  "תראי אמא,תסתכלי כמה יפה לוכד החלומות שלנו".
 

ואני הבנתי טוב יותר את משמעות המילה.


הכלכלן הצעיר- מאת שולה סגל.

בעלי ואני התכוננו לנסיעה לחוץ לארץ. הנכד עידן בן השמונה בא לבקר אצלנו לקראת הנסיעה. עידן בא מצויד בשתי מעטפות והושיט לנו את שתיהן.

פתחנו את המעטפה הראשונה. מצאנו בו כרטיס ברכה מאד יפה, עם ציור של מזוודה, בו כתב עידן:

"סבא וסבתא, נסיעה טובה ותחזרו בשלום,

עידן"

נרגשים ושמחים, פתחנו את המעטפה השנייה. מצאנו בה חמישה שטרות של 100 ₪, הווה אומר 500 ₪ טבין ותקילין, ולידם עוד מכתב, וזאת לשונו:

"סבא וסבתא היקרים, אנא כנסו לדיוטי פרי לפני הטיסה וקנו לי זוג נעלי התעמלות כמו בתמונה שהוספתי ואותה הוצאתי מהאינטרנט (ואמנם, הייתה תמונה מצורפת). הצבע לא חייב להיות אותו דבר- יכול להיות כל צבע.

אם הנעליים יעלו יותר מ-500 ₪, אני אוסיף כסף. אם הם יעלו פחות, אל תשכחו להחזיר לי את העודף".

צחקנו , אבל אני עניתי (בבדיחות הדעת, כמובן):

"עידן, קח את הכסף בחזרה. אני מציעה עסקה אחרת: אנחנו נקנה לך את הנעליים, כפי שביקשת. אנחנו נהיה בחוץ לארץ עשרה ימים. לכשנחזור, נעשה חשבון מה הריבית על הכסף לעשרה ימים ואתה תשלם לנו את כל הכסף, בתוספת הריבית".

עידן קפץ, לקח את המעטפה עם כל הכסף והפטיר:

"לא צריך שום דבר! עסקים כאלה אני לא עושה!"

ספונטניות-מאת קארין עמיאל.

אני מודה ומתוודה. אני לא ממש ספונטאנית. להיפך הוא הנכון  אני תמיד  מעדיפה להיות ערוכה מראש, ובמיוחד מאז שבני נולד, יש סדר יום פחות או יותר קבוע, ובילויים שונים נקבעים הכי מאוחר בבוקר של אותו יום.
 
והסיפור הזה קשור לשינוי תוכניות,והקשבה.
גיליתי שלפעמים זה מועיל מאוד להקשיב להתעקשות של ילד קטן.
 
בשישי האחרון היה די סגרירי, אחרי יום שרבי וצהבהב במיוחד.
לבן שלי יש תכונה מגיל צעיר מאוד לשאול אותי מיד עם בואי לקחת אותו מהגן. "אמא מה עושים היום?"
 
תמיד אני משיבה "קודם כל הרבה מאוד חיבוקים ונשיקות".
באותו יום שישי, בני שמע שאני מתלבטת עם חברה אם כדאי ללכת אחה"צ לים. הוא מייד צהל בשמחה,  "כן,אמא אני רוצה לים,נשחק בחול"
 
חברתי מיד שללה את הרעיון וחשבנו על תוכנית חלופית נחמדה.
 
הסברתי לבני שקר,ולא ייהנה בוודאי. והוא בשלו רוצה מאוד לים.
 
הלכנו בשמחה לגן,ואני חשבתי לתומי שממילא ישכח ותוכנית אחרת לבלות בגן מאיר תשמח אותו.
בצהריים חיבקתי אותו בשמחה "אמא איזה כייף הולכים היום לים"
 
התחלתי מסבירה לו בשקט,בנינוחות,הסברים הגיוניים , וניסיתי לפתות בתוכניות אחרות ו....
שוד ושבר!
מהומה!
הילדון משתטח ארצה בזעקות אימה,בכי תמרורים עם דמעות גדולות אמיתיות.
ואני ממשיכה להתעקש. זוכרת הצעות של יועצות חכמות למינהן כמה חשוב להפגין אסרטיביות. אם החלטת לא לסגת וכ"ו.
כשנרגע טיפה,עדיין מביט בי באכזבה גמורה אמר לי " אמא אני נורא רוצה לים, לא קר ממש. אמא תביני אותי אני כל כך אוהב לשחק בחול"
וגם כשנרגע,ראיתי שהוא עצוב.
ובוודאי ניחשתם נכון.בלי הרבה חשק מצידי התחלנו לארוז דברים לים.
תרמיל ענקי עם בגדים להחלפה, סוודר כמובן אולי יהיה קר,מגבת,כובע,קרם הגנה,ו...מן ארוחת ערב מאולתרת.
אגב בילוי מאוד זול לכל המעוניינים. אוטובוס 31 שמגיע ישר לחוף  בית האופרה. יש מקלחות,שירותים,ואפילו קפה ומאפה טובים בקניון שליד.
והנסיעה באוטובוס חוויה בפני עצמה. הבן שלי תמיד מספר לחברים שלו שלאמא שלו אין אוטו אבל יש לה אוטובוס ולפעמים רכבת.
 
ובים......אח איזה אוויר מלוח פותח את הריאות לרווחה, החול חמים ונעים, צדפים רבים שהגלים הגבוהים סחפו אל החוף  השקיעה כתומה אדומה,מרגשת ממש.
ואפילו שקצת קר,  מתעטפים ביחד בשמיכה דקה, ונהנים משלוות יום שישי  בים.
 
ומה שחשוב, למדתי..... מבחינתי הייתי יותר ספונטנית כמו שקוראים לזה,זורמת. והקשבתי באמת ל
בני.

 


לסלוח ולשכוח כמו ילד- מאת קארין עמיאל.

כבר שנים בהיותי מטפלת אלטרנטיבית (בנוסף לעבודתי כרכזת מתנדבים), שאני חוקרת את המנגנון המרפא שיש לילדים. זה שאנחנו רוב המבוגרים איבדנו.יכולת לעבור בדקות אחדות ממצב של כאב,צער מוחלט, לשמחה וחדווה אינסופית.בני לימד אותי על כך היום שיעור חשוב.

 יש לו לבני חבר מהגן,שהוא מאוד אוהב,שמו יאיר.כשאנחנו בגינת המשחקים,ובני רואה את יאיר,עיניו מתמלאות גיל ושימחה והוא אץ אל חברו. ביחד הם משוחחים קצת,ואז מתחילים להתרוצץ בגינה, להשתולל בכייף. 

אני מודה שאני חשה לעיתים קרובות אי נוחות מסוימת מהחברות הזו.  מצד אחד אני תמיד מאושרת לראות שבני שמח. מצד שני כל מפגש כזה גם כרוך בריב,לפעמים מכה קטנה,ובד"כ גם בכי גדול של בני.  מן יחסים מוזרים כאלו. 

אתמול היה בדיוק מפגש כזה.הפעם אני שמרתי על שני הזאטוטים. וראיתי את המורכבות הזו שבניהם. שוב שימחה גדולה,משחקיי גינה סוערים ובלי שום קשר שמעתי את יאיר צועק  על בני תומר "די לא רוצה יותר להיות חבר שלך,לעולמים" ומייד בני צווח,רץ אלי מתנשף בבכי תמרורים  "אמא תגידי לו,הוא עוד פעם אומר לי מילים מעליבות".

אני עצמי כבר הייתי לא מאוזנת מכל המעמד הזה.הרגשתי בלבי את כאבו של בני ואמרתי "תומר,אם תמיד אתם רבים, כנראה שאתם לא צריכים לשחק ביחד".  

ומאחר והייתי השומרת של שני השובבים,לקחתי אותם במצב של ברוגז בין השניים, למכולת השכונתית לאכול ארטיק.למספר דקות עוד רטנו זה כלפי זה, ולרגע אחד כשסובבתי את מבטי כדי לשלם, שמעתי צחוק גדול מתגלגל. של שניהם.בלילה לפני השינה, בני אמר לי "אמא נכון שכשאני עם יאיר אז רגע אחד אנחנו רבים ואני מאוד עצוב ורגע אחר טוב לי איתו ואני שמח".

אני למדתי מכך הרבה....

הלוואי וגם אני הייתי יכולה במהירות כזו לשנות מצב-רוח.


ה' שלי- מאת קארין עמיאל.

אני אם חד הורית לילד בן ארבע וחצי. הימים שלי עמוסים,בעבודה, בלימודים,והכי כייף בבני הקטן.

לאחרונה הבן שלי מגלה עניין רב באלוהים.שואל לגביו שאלות היכן הוא נמצא,האם באמת הוא שומר עלינו,האם הוא רואה כשאנחנו עושים משהו לא טוב.

אני בעיקר מקשיבה.שואלת מה דעתו.

אתמול לימד אותי בחוכמתו הרבה. אמר לי "אמא,את יודעת שאלוהים נמצא גם בנו. בגוף שלנו. וככה גם אנחנו יכולים לבקש ולעזור לעצמנו"

ועוד הוסיף כשראה שאני טרודה קצת במשהו, "אמא את רוצה לבקש משהו בשביל עצמך?"

עזבתי מיד את כל ענייני  ה"חשובים", הסתכלתי עמוק אל תוך עיניו והשבתי  "מאוד אשמח לבקש,איך לעשות את זה"?

והוא בידיו הקטנות פתח את דלת הכניסה, ביקש שאסתכל על השמיים הכחולים,אעצום את עיניי ואבקש.

וזה מה שעשיתי בדיוק.

ואגב הבעיה שהייתי טרודה בה,נפתרה למחרת.



בא מאהבה -מאת יונה דורון.

בהיכנסי בדלת מאירות עיניו

וחיוך עולה על שפתיו.

הוא מביט בי בערגה

ומיד מקבל ממני נשיקה.

עיניו הכחולות

כה תמימות וגדולות,

אפו קטן

ופיו – דובדבן.

על עורפו קווצת תלתלי זהב

ובפיו ארבע שיני חלב.

הוא מנופף לשלום ומוחא כפיים

והכי אוהב – אצל אימא על הידיים!

זה קרה לפני שנה:

הוא בא מאהבה

ואת לבי – שבה!


שני ניסים ביום אחד - מאת ציפורה מימון .

 

הדרך הנוחה ביותר להחזיר את נכדי ונכדתי לביתם אחרי שהתארחו אצלנו, מבלי לנהוג 150 קילומטר לכל כוון, היא לנסוע איתם ברכבת ולהביאם היישר לזרועות אביהם שמחכה להם בתחנת היעד. ולא די בכך אלא שחווית הנסיעה ברכבת הנה שוות ערך, לפחות, לנסיעה ברכבת הרים בלונה פארק.

לפתרון המושלם הזה יש חסרון אחד: היכן אחנה את רכבי ליד תחנת הרכבת?



כל מי שנסע ברכבת מחיפה יודע שמציאת חנייה אינה  בעייה קלת ערך. כשאני לבדי, אינני מבזבזת זמן על חיפוש מתיש ומתסכל של חנייה קרובה לתחנה, ומפנה את רכבי, ישירות למגרש חנייה רחוק יותר וצועדת במרץ כמה דקות לתחנה. פתרון זה הוא בעייתי עם שני ילדים, שלושה מעילים, תיקים ואף מטריות כי מטפטף גשם. הרעיון להשאירם לבדם בכניסה לתחנה ולנהוג לחניון המרוחק לבדי ומשם לצעוד לתחנה לא כל כך נראה לי. במחשבתי אני בוחנת רעיונות נוספים. בלית ברירה אני מפעילה את שיטת "הסוד".

מי שקרא את הספר "הסוד" יודע שה"סוד" הוא: התרכז במה שאתה רוצה ורצונך יתגשם. כאדם קטן אמונה קשה לי להתחבר לרעיון הזוי כזה, אבל המצב קשה ופתרונות טובים יותר אין לי...

 כל הדרך אני מתרכזת במחשבה על החנייה הרצויה לי, ובהגיעי לתחנת הרכבת אני מפנה את רכבי היישר לשורת החנייה הראשונה. אני משפשפת את עיני כשאני מגלה שהמקום הקרוב ביותר לכניסה לתחנה פנוי, וממתין לי.

אנחנו ממהרים לעלות לרכבת. רק כשאנו מתקרבים ליעדנו, עומדים לרדת מהרכבת ולובשים את המעילים, מתברר לנו שהמעיל החדש של רועי איננו. אני יודעת בוודאות שרועי יצא מן הבית עם מעיל משום שעזרתי לו לרכוס אותו. אז היכן המעיל? מתי הוריד אותו? גם רועי וגם מעין אינם זוכרים....

פעם נוספת אני מתרכזת, הפעם במחשבה על המעיל שחייב להמצא. האם נותר ברכבי החונה בתחנה, או שמה נותר על הספסל בתחנת הרכבת?

 בתחנה היעד אנו חוברים לבני, מעבירים פיקוד ואני עולה על הרכבת החוזרת לחיפה. אני מגיעה לתחנה והולכת היישר למשרדו של מנהל התחנה. אני משפשפת את עיני בתדהמה. על שולחנו של מנהל התחנה מונח מעילו הכתום של רועי.

 שני ניסים ביום אחד... קשה להאמין. כנראה ששיטת "הסוד" עובדת. אולי כדאי להפעילה על מטרות גדולות יותר מחנייה ומעיל? על האושר והעושר, למשל...


מספרים על מיספרים - מאת קורה שורץ.

השבוע, ביום שני, הייתי בבית הספר היסודי בו אני מתנדבת פעם בשבוע במסגרת "ידיד לחינוך". בהפסקה הגיע לחדר המורים ילד מכתה ז' – נקרא לו תום – עם עבודה כתובה. הוא ניגש למורה למתמטיקה , מסר לה את העבודה ואמר:

- המורה, זאת העבודה שעשיתי יחד עם רום ( חבר מהכיתה).

המורה העיפה מבט קצר על הדף ואמרה:

- נראה לי שכל מה שעשיתם בעבודה הזאת  זה רק " העתק " ו"הדבק". אם אגלה שזה כל מה שעשיתם, ועוד שניכם יחד, אתם תקבלו על העבודה הזאת אפס* ואחלק אותו לשניים!

תום ניסה לרכך את ליבה של המורה למתמטיקה ( כנראה שעל ראש ה"מעתיק-מדביק" בער הכובע) בכך שניסה להפגין ידע במתמטיקה:

- המורה, אבל למדנו שאפס לחלק לשתיים זה ב"מ( ולמי ששכח –או ששכח ללמוד את זה: ב"מ זה "בלתי מוגדר").

המורה זעפה עוד יותר:

- מה אתה אומר, תום? שתיים לחלק לאפס זה ב"מ?! אפס לחלק לשתיים זה אפס – וזה מה שאתה עלול לקבל גם במתמטיקה!


*הערה: אם תרצה להעשיר את הידע שלך לגבי המצאת האפס, רד להערה שבתחתית הדף.



האקווריום - מאת מוריץ רוזנפלד.

נסענו עם כל המשפחה לגרמניה לשנתיים. זה קרה לפני שלושים שנה. אחת החברות של אשתי באה לבקר והביאה לילדים במתנה אקווריום עם דגי זהב. הילדים שמחו מאד, אבל היו קטנים מכדי לטפל בדגים. נחשו מי טיפל באקווריום ובדגים? יופי של ניחוש: אני טיפלתי בהם. אני החלפתי את המים, אני ניקיתי, אני דאגתי לזרם חמצן תקין.

 הקטע הקשה היה כשמדי פעם אחד הדגים החליט להתאבד, ולא בטביעה. הדג היה צף עם בטנו כלפי מעלה. כשזה קרה בפעם הראשונה, דנה התחילה לבכות מאד ולהתאבל ארוכות על הדגיג. כדי שהדבר לא יישנה, הייתי קם כל בוקר שעה לפני הילדים ורץ לערוך מסדר נוכחות לדגים. והיה ואחד הדגים היה נפקד. הייתי רץ לחנות לדגי נוי שבקצה הרחוב. הייתי כמובן לוקח אתי את הדג שהתפטר כדי להיפטר ממנו ומביא בשקית דג חדש. למזלי, דנה לא הייתה מבחינה בנקודת חן חסרה - או עודפת - על הדג...

בשלב מסוים הריצות נמאסו עלי ואחרי כמה שנים שכנעתי את הילדים לוותר על האקווריום ולתרום אותו, עם תכולתו, לילד קטן יותר שגר בשכונה. לא תאמינו – הצלחתי לשכנע אותם! אולי גם בזכות העובדה שהילדים גדלו ודנה הייתה מאד עסוקה: היא התכוננה לחידון בית-ספרי בהיסטוריה.

הילד של השכן שמח מאד ואני שמחתי עוד יותר: כעת השכן היה רץ לחנות שבפינה.

הייתי מאושר בדיוק שבוע. אחר-כך נערך החידון ודנה זכתה בפרס הראשון: אקווריום עם דגי זהב! 


כריך עם ממרח שוקולד - מאת יונה דורון.

מה נפלאות דרכיו של הזיכרון! לעתים חמקמק הוא ועיקש ומסרב להעלות את השם או התמונה שאנו כה רוצים ולעתים - מעלה ומציף הוא את מוחנו בשמות ובתמונות.
זה מה שקרה לי השבוע כאשר באתי לאסוף את נכדתי הקטנה מן הפעוטון בו החלה לבקר. מראה הזאטוטים החמודים, הישובים על כסאות הפלסטיק הקטנים והצבעוניים, סביב שולחן גדול, ואוכלים בשקט את הכריכים הקטנים המרוחים בממרח שוקולד, עשה לי את זה.
לנגד עיני עלתה תמונת הגנון של זהבה, הגנון הראשון שלי. בת שלוש וחצי הייתי כאשר עליתי עם משפחתי ארצה. עד אז גידלה אותי אומנת צמודה אשר טיפלה בי במסירות ודאגה לכל צרכי. הייתי בת יחידה ומפונקת. גדלתי בבית מרווח מוקף חצר גדולה ומוצלת.
כל זה השתנה עם העלייה. גרנו בבית מלון קטן באחת המושבות הותיקות, חמש נפשות בחדר אחד, עם פרימוס בתור מטבח. היה זה בראשית שנות החמישים, שנות העלייה ההמונית.
אותי הכניסו לגנון באיחור מאחר ועלינו באמצע חודש נובמבר. הגנון ניצב בראש גבעה. שער עץ כחול  ושביל מרוצף הובילו אליו, דרך חצר גדולה שעץ אקליפטוס סוכך עליה. בחצר היה ארגז חול ובסמוך לו נדנדת עץ אדומה.
הגננת זהבה הייתה אישה נעימה וטובת לב. מראה פניה מטושטש בזיכרוני אולם אני זוכרת היטב את הסינור שהיה קשור תמיד למתניה. מאחר ולא הכרתי את הילדים ולא ידעתי מילה בעברית – נצמדתי לסינרה של הגננת ובאשר הלכה – הלכתי. היא קיבלה זאת באהבה וגם הילדים התרגלו לראות ילדה קטנה וצנומה, בעלת עיניים כחולות גדולות ותלתלים חומים שופעים, כרוכה אחרי הגננת. כך התנהלו הדברים במשך חודש ימים.
ואז, לפתע פתאום, ללא כל התראה מוקדמת, פציתי את פי והתחלתי לדבר ב...עברית! הילדים פרצו בקריאות שמחה וצעקו: "זהבה! זהבה! היא לא אילמת! היא מדברת!" התרגשות גדולה הייתה בגן וכולם התקרבו לשמוע מה בפי.
כאשר באה אמי בצהרים לאסוף אותי, מיהרה זהבה לספר לה את החדשות המרעישות ועד מהרה הפך הסיפור לשיחת היום בשכונתנו הקטנה.
לאט לאט גבר ביטחוני ושחררתי את זהבה מן האחיזה בסינרה. הפכתי לתלמידה מן השורה, אולם את הקוריוז החביב המשיכו לספר במשפחתנו בכל הזדמנות, עד שנחרת עמוק בזיכרוני.
 
הגננת בגנון של נכדתי עברה עם מגש הכריכים ושאלה "מי רוצה עוד אחד?" נכדתי הרימה את ידה הקטנה ומיד קיבלה כריך נוסף. לה מתקו הכריכים ולי – הזיכרונות!

 

נירה ורוני -מאת אביבה.

אביבה מספרת:העולם בעיני ילדים -

זכרונות בני 40 – 50 שנה. 

נירה

 נירה בת שנתיים וחצי – שלוש. היא אוהבת מאוד את סבתא שלה. יום אחד אנחנו יושבות במטבח, שלושתנו: סבתא, אמא [אני], נירה. נירה פונה אל סבתא ואומרת: 

-סבתא, את המכנסיים האלה [מראה את מכנסי הקורדרוי האדומים שאהבה מאוד] אשמור בשבילך וכשתהיי קטנה אתן לך אותם, וגם את נעלי הבית האלה, עם הציורים היפים. 

כך למדתי איך בתי מבינה את סדר הדברים בעולם.

 

רוני

 המשפחה נוסעת  בכביש החוף, צפונה.

רוני כבן 4. אנחנו מגיעים לפני זכרון, רכס הכרמל מתחיל להתרומם. רוני מסתכל אל ההר, מצביע עליו וקורא בהתרגשות:

- מה זה? מה זה כל כך גדול?! כל כך גבוה?!

הוא כולו נרעש ונרגש. ילד שגדל במישור החוף [תל-אביב],

לראשונה רואה הר ואנחנו חווים את העולם דרך עיניו הילדותיות ומתרגשים יחד איתו.

סיפורו של צעצוע - מאת יונה דורון.


לשלושת נכדותיי מבחר צעצועים היכול, בשקט, למלא חנות קטנה. בשבוע שעבר, כאשר שחקנו על השטיח והן בקושי פלסו לעצמן דרך בתוך ים הצעצועים שהיה מפוזר שם, נזכרתי בצעצוע מאוד מיוחד של ילדותי.

עליתי ארצה מרומניה בגלי העלייה הגדולים של שנת 1951. מתוך החדר היפה וגדוש הצעצועים שהיה לי שם, הביאו לי הורי  רק שני דברים: בובה מדברת ומערכת כלי אוכל זעירה, עשויה חרסינה עדינה, מצוירת ו – שבירה.

לאחר שנה של טלטולים ומעברי דירות, התמקמנו בדירה שכורה. הייתה זו דירה הבנויה בסגנון ערבי: חדרים גדולים בעלי תקרה גבוהה וקירות עבים. בחדר הגדול, ששימש כסלון ומשרד לאבי ביום וחדר שינה להורי בלילה, היה חלון בעל אדן רחב. על האדן הזה הציבו אמי וסבתי את הבובה היפה ולפניה את מערכת כלי האוכל. היו שם צלחות לכל מנה, קערית מרק ושני ספלונים עם תחתיות תואמות לקפה/תה. הכלים היו בצבע שנהב ובשולי כל אחד מהם היה עיטור של פרחים סגולים עדינים. אני הוזהרתי, חזור והזהר, לשמור היטב על המערכת שכן אם ישבר אחד הכלים – לא יימצא לו תחליף.

עד מהרה נפוצה בשכונה השמועה על המערכת המיוחדת שלי וכל הילדים רצו לראות אותה. יום, יום אחר הצהרים הגיעו החברים לצפות בפלא. לכמה מהם אף הרשיתי לשחק בהם. בזכות הצעצועים הללו הייתי מבוקשת מאוד בחבורת הילדים ושתפו אותי בכל פעילות.

יום אחד הגיעו לביתי כמה בנים. לאחד מהם היה כדור. מיד בכניסתם הבחינה בו אמי והודיעה לו, חד משמעית, שב"בבית לא משחקים בכדור". הוא הניד בראשו לאות הסכמה, אולם מיד בצאתה מן החדר, החל להקפיץ את כדורו. לא עברו שתי דקות והכדור נחת בעוצמה על אדן החלון ו – עשה שמות במערכת כלי האוכל הזעירים!

לקול הרעש נזעקו אמי וסבתי מיד לחדר, אך לא נותר להן אלא לאסוף את השברים. הן כעסו וצעקו, אני בכיתי – אבל את הנעשה לא ניתן היה להשיב. הילד האומלל הרכין ראשו והשפיל עיניו ארצה. כך עמד וספג את הצעקות שניתכו עליו.

עבר זמן רב עד שקנו לי מערכת אחרת. הפעם הייתה זו מערכת פלסטיק זולה וחסרת ייחוד אשר רבות כמותה היו לחברותי.

מערכת החרסינה אמנם אבדה לנצח אולם זכרה נותר בהיר וצלול בזיכרוני גם לאחר שנים רבות מאוד.

סבתא המעופפת - מאת רחל שלסינגר.


 "טו, טו, טו" נשמעה תרועת רכבת שהתקדמה לעברי במהירות, פנסיה מהבהבים, הקטר שלה מעלה עשן ומוזיקה רועשת מלווה את מסעה. בין כל המסילות המסועפות הללו שמלאו את החדר, יושב לו ילד קטן בן שלוש ומכוון את התנועה. עוצר בתחנות, עובר מעל גשרים, חוצה נהרות, מרוכז כולו במשחק ולא מרים את העיניים לקראת סבתא שלו שנכנסה זה עתה לביתו.סבתא שלא ראה יותר מחצי שנה, והוא מכיר אותה רק משיחות קצרות בסקייפ. סבתא שגרה בארץ אחרת.

תום אוהב לבנות, ובמיוחד אוהב לבנות רכבות. יש לו רכבת ארוכה בסלון, ורכבת ארוכה יותר בחדר שלו למעלה, ורכבת נוספת שבנויה על שולחן מיוחד וקשה בכלל למצוא לה מקום. הנכד שלי מבין ברכבות והוא רק בן שלוש. אך כבר בוחן בקטלוגים את מבחר הרכבות המוצעות שם, ומחליט מי מהסבא או סבתא יביאו לו את המתנה. וברוך השם, הוא מוקף בהרבה סבים וסבתות. ארבע סבתות יש לתום, שתיים אמיתיות ושתיים נספחות שבעיניו הן סבתות לכל דבר, ושלושה סבים יש לו, שניים אמיתיים ואחד נספח.

אני לא הבאתי לו סבא נוסף, אני הבאתי לו רק את עצמי, והלב שלי רחב ואוהב, וכשאני באה לביקור בארה"ב, אני באה אליו, והוא העניין הגדול בשבילי.את ארה"ב אני מכירה, חייתי שם מספר שנים, וכשאני נוחתת בארה"ב, אני מרגישה כמו בבית, ליבי מתרחב מהתרגשות, הריחות המוכרים לי כל כך, האוויר הצלול והקר שמחייב מעיל עבה ומחמם, הזיכרונות המתוקים-מרים שהיו לי שם, זיכרונות מטיולים, מחברים, מחיים אחרים שונים ומסודרים. בית מלא, ילדים, עבודה, בעל.

אני לא לוקחת סיור, ולא מטיילת מחוף אל חוף, את האתרים רובם אני מכירה ולעולם לא אספיק לראות את הכול. אני רוצה להיות עם הנכד שלי, אבל, הנכד שלי לצערי קצת עסוק, עד השעה חמש הוא  בגן שלו. אז בזמן הזה, אני מסתובבת בשדרה החמישית במנהטן הנהדרת, נהנית על מרפסת התצפית המדהימה ב'רוקפלר סנטר'. אזור 'הטיימס סקואר', גם הוא לובש חג לקראת חג המולד. מטיילת ב'ווסט וילאג' הבוהמי, המזכיר לי ימים אחרים בהם ביקרתי במשך כמה שנים חבר טוב שגר שם. מטיילת ב'צ'יינה טאון', וב'סוהו', הולכת למוזיאונים וזוכה לראות תערוכות חדשות שהוצגו שם, צופה בהצגות בוקר ב'ברודוויי', אוכלת במסעדות טובות ועושה קניות, הרבה קניות...

בשעה חמש בדיוק אני בבית, מחכה לו, לנכד שלי, ועד שהוא מגיע אני צופה מחלון הבית של בני, בקומה התשע-עשרה, על הנוף הנהדר של נהר ההדסון, המקיף את מנהטן. אני סבתא שבאה מרחוק כדי לספר סיפור כל לילה לנכד שלה וכדי להשתתף באמבטיה שהוא עושה בערב, וגם להיות 'בייבי סיטר' כשצריך והעיקר, כדי לצחוק מהבדיחות שלו...

והוא באמת מצחיק, בייחוד לכל מה שנוגע לשפה העברית. הוריו, במאמצים רבים, מנסים לשמר לו את השפה העברית, אך בכל זאת  זה לא מושלם. מידי פעם הוא שואל את אימו: "מה אתה עושה?", או : מה אתה אומר"? ולעומת זאת, לפעמים מהאמבטיה שומעים אותו מדבר לעצמו: "היום אני שמחה", "עכשיו אני מתרחצת". נו, אז אני הסבתא לא אתמוגג מדבר כזה מתוק ומצחיק...

זהו, הביקור נגמר, היה קצר וקולע, בעוד חצי שנה  אסע שוב, והפעם זה יהיה לבני השני הגר בסן-פרנציסקו, וגם שם אשמע בשמחה את המילה המתוקה,

'סבתא'. 

גם בקשיים של היותם רחוקים יש נחמה קטנה...


הילקוט-מאת  יונה דורון.

נועה צפתה באחת הסדרות האהובות עליה בטלביזיה כאשר נשמע צלצול בדלת. אימא מיכל מיהרה לפתוח. בפתח ניצבה סבתא רינה ובידה שקית פלסטיק גדולה. רצה נועה לסבתא וחיבקה אותה בחום. סבתא לטפה את תלתליה החומים של הילדה ואמרה: "יש לי הפתעה בשבילך"

"אני יודעת" קראה נועה למודת הניסיון והצביעה על השקית "זה בטח כאן!"

"נכון מאוד" אמרה סבתא ופתחה את השקית.

בזהירות הוציאה מתוכה ילקוט חדש בצבעי ורוד וסגול שבחזיתו מתנוססת לתפארת תמונתה של כוכבת הסדרה האהובה על נועה.



"וואו, סבתא!" קראה נועה ועיניה הכחולות והגדולות מלאות התפעלות, "איזה ילקוט מגניב! תראי, תראי לי אותו!" היא החלה למשש ולבדוק את כל התאים, את הקלמר הצמוד לאחד מהם מבפנים, את מחזיק המפתחות ואת התמונה של הכוכבת.

"סבתא, זה מקסים! מתנה נהדרת!" קראה נועה כשגמרה להתפעל משכלולי הילקוט והצמידה נשיקה ללחייה של סבתה.

"את יודעת למה קניתי לך את הילקוט הזה?" שאלה סבתא מהורהרת

"בטח, כי אני עולה לכיתה א'"

"נכון, אבל יש עוד סיבה" השיבה סבתא רינה "בואי, שבי לידי ואספר לך".

 

הן התיישבו על הספה וסבתא פתחה בסיפורה:

"אתמול בלילה חלמתי על סבא שלי, סבא מרטין. הרבה מאוד שנים כבר עברו מאז שנפטר והנה, פתאום, הוא חזר אלי בחלום! ראיתי אותו עומד על גבעה גבוהה, לבוש בחליפת פסים חומה, מחייך אלי ומנופף לי בידו. ניסיתי לדבר אליו, לשאול אותו מה הוא רוצה, אבל הוא לא ענה ואחרי זמן קצר נעלם. כשקמתי בבוקר, זכרתי את החלום וניסיתי להבין אותו", סבתא הפסיקה לרגע את סיפורה ולגמה מן הקפה שהכינה לה אימא מרב. איילת הקשיבה לה רב קשב וחיכתה להמשך.

"ואז, נזכרתי שהיה זה סבא שלי שקנה לי את הילקוט הראשון לפני שעליתי לכיתה א'. זה היה ילקוט פשוט בצבע חום, עם ריח כזה של עור. היו לו שני תאים גדולים ואבזם לסגירה. סבא קנה לי את הילקוט כבר בתחילת החופש הגדול והורי קנו לי קלמר מעץ חום שבתוכו היו עפרונות, מחק, מחדד וצבעים. אני הכנסתי הכל לילקוט וכל יום הייתי בודקת אם כל דבר מונח במקומו. אחר כך הייתי מרכיבה את הילקוט על כתפי, מציצה במראה הגדולה שהייתה תלויה בהול שלנו ומתהלכת בו בבית בגאווה של "ילדה גדולה שכבר עולה לכיתה א'!"

"אז רצית לעשות בדיוק מה שסבא שלך עשה, נכון?" שאלה נועה.

"כן. החלטתי שהחלום הזה לא היה סתם, הוא בא לרמוז לי מה לעשות. הלכתי לקניון וחיפשתי בשבילך את הילקוט הכי יפה!"

"וואו! ומצאת!" לטפה נועה בשמחה את הילקוט החדש, "ומה קרה עם סבא שלך?" הוסיפה והתעניינה.

"אה", נאנחה סבתא, "לא לכל הסיפורים יש סוף טוב..."

"ספרי לי, ספרי לי" בקשה נועה.

"שבועיים לפני סוף החופש הגדול נפטר סבא שלי באופן פתאומי. היינו עולים חדשים, רק שנתיים בארץ. זאת הייתה מכה איומה למשפחה הקטנה שלנו. סבתא שלי לא התאוששה מהמכה הזו עד סוף ימיה. אימא שלי, שהייתה מאוד קשורה לאביה, הייתה עצובה זמן רב. גם אני הייתי מאוד עצובה. הילקוט שלי הפך למזכרת כואבת מן הסבא האהוב."

"סבתא, איזה סוף עצוב" אמרה נועה וחבקה את סבתה "את בכית?"

"בודאי שבכיתי", מחתה סבתא דמעה שהציצה לפתע בזוית עינה, "אבל כל זה היה לפני המון, המון שנים. עכשיו כולנו שמחים שאת עולה לכיתה א'. אני בטוחה שתהיי תלמידה נהדרת ותתחדשי על הילקוט היפה שלך!"



פנאי על תנאי - מאת קורה שורץ.

אני קמה בבוקר וחושבת שיש לי יום חופשי לפני. מתחילה להתלבט במה לבחור: ללכת להרצאה השבועית על סרטי מתח? או להישאר במתח לגבי הנושא הזה וללכת לאוניברסיטה לשיעור בפילוסופיה?? ואולי להעדיף את הצד הפרקטי על הצד הפילוסופי וללכת לסדנת בישול בריא???

החלטתי ללכת קודם על ההליכון ולראות לאן ההליכה הזאת תוביל אותי. כמובן שדרכתי במקום ולא קיבלתי שום רעיון גואל. פתאום צלצל הטלפון. על הקו חברת ילדות ש"קפצה" לביקור בתל אביב. (בינינו, קפיצה אדירה בשביל אישה בגילי, שהוא גם גילה, וסבתא לחמישה: מבאר שבע לתל אביב – חתיכת קפיצה אולימפית). כמובן שהחלטנו שאנחנו חייבות להיפגש על כוס קפה ,זה חייב להיעשות היום- או, כפי שאמרו אבותינו בעוונותיהם, " ! To day is the day  "

לא נפגשנו רק שתינו כבר כמה חודשים. אנחנו חייבות להתעדכן על קידום הבנים-בנות-חתנים-כלות בקריירה, התקדמות הנכדים – נכדות בקריאה, ולקנח ברכילות עסיסית על חברים-חברות משותפים, בקריצה.

 

 

אני מתחילה להתלבש ולהתאפר במרץ, על אף שאנחנו בנובמבר. צלצול טלפון קוטע את מלאכת הקודש והחודש. על הקו, בתנו הבכורה. היא מספרת שהנכד הצעיר קם עם  חום גבוה, אבל ביחס הפוך, מצב רוחו ירוד. היא לא יכולה לשלוח אותו לגן, אבל לה יש פגישה שנקבעה כבר לפני חודש, אושרה לפני שבוע ואושררה אתמול, לאושרה הרב. היא פשוט חייבת לקיים את הפגישה הזאת!

אז מה עושים? לבטל את הפגישה עם החברה לא בא בחשבון. שהבת תבטל את פגישת העבודה שלה?זה לא יעלה על הדעת ולא ירד מהמצפון. המצפון שלי ייסר אותי לנצח במקרה הרע, או שעתיים במקרה הטוב. ושעתיים זה בדיוק אותן שעתיים שהתכוונתי לבלות עם חברתי, ולא עם נקיפות המצפון. כאלה יש לי למכביר גם מבלי לייבא אותן מבאר שבע...

ופתאום הייתה לי הברקה: הרי גם לחברתי יש נכדים. היא גם מנדנדת לי שמזמן לא פגשה את נכדי והייתה רוצה לראות אותם . אז נכון שהיא מתכוונת לראות את כולם לעשרים דקות, ובמקום זה אני מציעה לה לראות רק אחד לשעתיים, אבל עשרים דקות כפול שש זה 120 דקות. גם אחד כפול שעתיים זה מאה ועשרים דקות, אז הסך הכול זהה, לא?

 

לאור ההברקה, אני מצלצלת לחברה ומציעה לה לקחת אותה במקום לבית קפה, לבית הבת. אני מספרת עד כמה הנכד מקסים ומנסים לשלב בין חובה אמהית לבת להבטחה נהנתנית לחברה.

וכך הפך בוקר פנוי לבוקר בנוי, ולא סתם בנוי, אלא בנוי לתלפיות: נסעתי לקחת את החברה, הגענו בדקה המובטחת לבית הבת ונשארנו שתינו עם הנכד. אמנם הסיפורים שרצינו לספר השתנו מעט לאור הנסיבות, אבל זה היה לטובה.

הנכד שלי שמע עד כמה הנכד בן גילו מצייר יפה. הוא נכנס לאמביציה והתיישב לצייר גם.

היות וחברתי היא בשלנית בחסד, בשעת הצהריים היא סיפרה עד כמה הנכד שלה אוהב לביבות. נכדי הסקרן – והרעב- ביקש לטעום גם. חברתי נכנסה למטבח ותוך עשר דקות היו על השולחן לביבות יפיפיות, שהפיצו ריח נהדר. הנכד שכח שהוא חולה ואכל אותן בתאבון רב. בינתיים, אני שיחקתי אתו משחק שהמצאתי – ועליו אספר לכם בהזדמנות אחרת. חברתי התלהבה והבטיחה לייבא אותו לנכדיה בבאר שבע ביבוא אישי פטור ממכס, עבור הנכס הפרטי שלה.


הרכבת החשמלית - מאת יונה דורון.

כשהיה בני בן חמש לערך, החליט אבי שהגיע העת לקנות לנכדו הבכור את המתנה אשר הוא עצמו כל כך נכסף לה בילדותו – רכבת חשמלית. ההזדמנות נפלה לידיו כאשר טייל, יחד עם אמי, בגרמניה. הרכבת שקנה הייתה "מרקלין" – המרצדס של הרכבות! כל החלקים נארזו בשלוש קופסאות: גדולה, בינונית וקטנה וכך הגיעו ארצה.

מנהג קבוע היה במשפחתנו: כל שבת היינו באים לאכול את ארוחת הצהרים אצל הורי. כאשר הגענו, בשבת שלאחר שובם מגרמניה, פתח לנו אבי הנרגש את הדלת והזמין אותנו לגשת מהר למרפסת המטבח. שם ניצבה במלוא הדרה הרכבת החשמלית. לאחר שהבענו התפעלות, כנדרש, לחץ אבי בחגיגיות על המתג והקטר, מלווה בחמישה קרונות החל לדהור על הפסים. בדרכו עבר מתחת לגשר, צפר, ביצע פניה חדה ועוד כהנה טריקים אשר שמחו מאוד את... אבי.

בני, אשר המתנה הייתה, כביכול, עבורו, לא גילה התלהבות מרובה ממנה. כאשר ניסה לגעת בקטר הזדרז אבי למנוע זאת ממנו ואמר "לא, לא לגעת, רק להסתכל!" קרא. עד מהרה איבד בני עניין לחלוטין והלך לשחק בצעצוע אחר. אבי המשיך עוד להפעיל ולהתפעל מן הרכבת עד אשר הודיעה אמי שארוחת הצהרים מוכנה.

אבי החליט שהרכבת תישאר אצלם והוא יפעיל אותה לכבודנו כשנבוא. בסתר לבי חשבתי שהוא ישמח להפעיל אותה בלי כל קשר אלינו. עוד פעמיים-שלוש הפעיל אותה בשבתות. אחר כך נעשו המרווחים בין הפעלה להפעלה גדולים יותר. בשלב מסוים הופיע משטח עץ אליפטי גדול במרפסת המטבח. לשאלתי הסביר לי אבא שהזמין את המשטח במיוחד אצל נגר כדי שהרכבת תופעל עליו ולא על הרצפה. לא זכור לי אם ראיתי אי פעם את המשטח הזה בפעולה.

 

הרכבת נשארה שנים רבות אצל הורי. בני ובתי לא בקשו אותה מעולם לעצמם. כאשר נולד בני הצעיר זה היה כבר לאחר פטירתו של אבי. באחת השיחות המשפחתיות העלנו את זכרה של הרכבת ואמי מיד אמרה: "קחו אותה. קחו אותה אליכם, אולי הוא ירצה לשחק בה".

מזלה של הרכבת לא שיחק לה גם הפעם. בני הצעיר גם הוא לא התלהב ממנה ואנחנו, להודות על האמת, היינו עצלים מדי להרכיבה ולנסות לעורר את סקרנותו. כך שכבו להן שלושת הקופסאות על מדפי הארון העליונים, מחכות לידים שתפעלנה ותתפעלנה מתכולתן.

 

לכבוד פסח החלטנו, בעלי ואני, לעשות מעט סדר במרתף ולהשליך לפח חפצים וניירות שאינם דרושים לנו עוד. בהתקף של חריצות ופעלתנות אספנו משחקי קופסא ישנים שאיש לא נגע בהם מזה שנים ודחפנו אותם לשקית הזבל הגדולה.

לא היה זה כל כך קל, בכל פעם היה אחד מאתנו אומר "לזרוק את זה? לא חבל? אולי עוד ירצו לשחק בזה?" ואז היה השני (בדרך כלל אני...) אומר: "לא, שנים כבר לא נגעו בזה, היום משחקים במשחקים אחרים" ומדרבן להיפטר מן הקופסא המאובקת.

 

והנה הגענו לקופסאות ה"מרקלין". לבי החסיר פעימה. הן ניצבו כחדשות וכמו דרשו שסוף, סוף מישהו יתייחס אליהן בכבוד הראוי. החלטנו לגאול אותן מבדידותן ולהציען לנכדינו. אולי הגנים של סבא דלגו דור והדור השלישי יגלה התלהבות רבה יותר מן הדור השני.


מחכים לאליהו - מאת  "החותנת".



את המנהג הזה אני זוכרת עוד מבית הורי, כלומר, כבר מעל 60 שנה.

את המנהג הזה הבאתי אני לביתי, ו"הורשתי" אותו לארבעת בנותי.

עכשיו אנו ממשיכים אותו עם שבעת הנכדים, שכמוני וכמו בנותי, ישבו לשולחן ליל הסדר, ואנחנו לא מקצרים או מדלגים,  השתתפו בקריאה ובשירים, והבוגרים  יותר כבר ידעו שגם אם יתמהמה בא יבוא!

וכך אנחנו מזמרים את הזמירות, ואחרי ברכת המזון נעלם אורי חתני, זה שמקפיד לקרא "שפוך חמתך על הגויים" בשקט מהחדר, מתלבש וחומק לחדר המדרגות.....

או אז אנחנו שרים בקולי קולות את השיר "אליהו הנביא", וכשמגיעים ל"במהרה יבוא אלינו"  אליהו מגיע!   לפעמים עטור בכובע שלא שייך לעניין, אבל תמיד עם גלימה לבנה מפה או סדין, ותמיד עם זקן מצמר גפן, ותמיד הוא זוכה לשתות מעט מהיין שבגביע.

ואנחנו, על טפינו ואורחינו מצפים לשנה הבאה.


סבתא גולשת - מאת אלי פרידמן.

- "אז מה ,לירוני", שאלתי את נכדתי לירון, בת העשרים ושתים, "היית מופתעת לפגוש אותי בפייסבוק?"

- "באמת סבתא, לא ידעתי שאת כזאת "תותחית" במחשבים. הצלחת לעבוד עלי ועל החברים שלי"

"כמה מהחברים שלי רצו להתחיל איתך, את ממש שובבה".

- " את רואה לירון, יש באינטרנט גם צדדים שליליים ואפילו מסוכנים, ויש ללמוד להיזהר מפניהם, אבל היתרונות רבים בהרבה. את לא מתארת לעצמך איזה חיים חדשים יש לי לאחרונה, מאז למדתי לגלוש 

באינטרנט."

- " האמת, שלא ידעתי בכלל שיש לך מחשב," – אומרת לירון – "לכן הייתי כל כך מופתעת מלכתחילה, 

שלא נדבר על זה שאת כבר גולשת באינטרנט"

- " אה, סבא  החליט לפנק אותי , וקנה לי מתנה ליום הולדת שבעים. חוץ מזה הוא הרוויח, כי כעת במקום לשגע אותו, ולנדנד לו, אני עסוקה במחשב, וכך הוא יכול לראות את משחק הכדורגל בטלוויזיה, 

בלי הפרעות, וכן תוכניות אחרות שהוא אוהב".

ישבנו נכדתי ואני ליד המחשב, בפינת האוכל, ושתינו להנאתנו כוס קפה. התלהבתי וסיפרתי לה על היתרונות של מחשב נייד זה.

- " את רואה, אני יכולה לקחת את המחשב איתי למטבח, כי הוא קל מאד, ושם אני מחפשת לי מתכון לעוגה שאותה אני רוצה לאפות"

-  " וואו סבתא, את ממש מהמתקדמים " , מתלהבת נכדתי , " אפילו אמא לא עושה דברים כאלה. אז איך 

 הצלחת להיכנס ככה לעניינים? "

- " לך אני יכולה לגלות"- אני אומרת לנכדתי, "זה התחיל מכך  שנכנסתי לאתר אחד שאיזה מכר המליץ לי עליו.  www.ymhovalot.com  .זהו אתר לבני 50 פלוס, ואני חשבתי שהפלוס שלי מצדיק בהחלט כניסה לאתר זה. לפי מה שהסביר לי מכר זה, לא צריך לפחד מלחיצות עם סמן העכבר על כל דבר שבו החץ הופך לכף יד. יש לשוניות, יש קישורים, ואפילו כשרואים פרסומות של גוגל, לפעמים יוצאים דברים מעניינים מהלחיצה עליהם. תוך זמן קצר, מצאתי עצמי באתר אחר: 

www.sunef4u.com    כאן הופתעתי לגלות טיולים מעניינים בארץ ובעולם, מדור מתכונים, טיפים שונים וקישורים לאתרים מעניינים או שימושיים אחרים. נרשמתי כחברה באתר, ואף יצרתי קשר עם 

 

מקים האתר, (באמצעות "צור קשר" ) וגיליתי שמאחורי האתר עומד אדם, לא צעיר בהרבה ממני, ושמוכן תמיד לעזור לי בכל פניה או שאלה שהייתה לי. הוא לימד אותי דברים רבים, ובזכותו אני מחוברת לבנק , ויודעת מה היתרה שלי בכל רגע שאני רוצה, הפסקתי לבזבז ימים בתור בבנק. 

 

למדתי להזמין תור לקופת חולים, ואיני צריכה ללכת לשם כדי לקבל תוצאות בדיקות שעשיתי. 

 

הכרתי חברים חדשים ,  בזכות הפייסבוק והטוויטר שהוא לימד אותי, איך להתחבר, ואני לומדת כל הזמן דברים חדשים ומעניינים, תודות לכך שלמדתי איך לחפש דברים בגוגל. 

 

תגידי , יש לך מסנג'ר  או סקייפי ?"

- "בטח שיש לי מסנג'ר, אז נוכל עכשיו להיות יותר בקשר, אבל אני אצטרך לעשות את זה בצ'אט, כי לי אין עדיין מצלמה ומקרופון למחשב, אני אכתוב לך, ולך יהיה יותר כיף, כי תוכלי לענות לי בדיבור, וגם אראה אותך אצלי במחשב." – עונה לירון.

- "יופי" – אני אומרת – " סבא ואני החלטנו לקנות לך לפטופ חדש ליום הולדתך, ואז נוכל לדבר שתינו בסקייפי , ונראה זו את זו , וגם אם תהיי עסוקה או רחוקה, תוכלי לבקר אצלי בצ'יק צ'ק "

" תודה סבתא, אלך ואתן גם נשיקה לסבא שעסוק כרגיל בטלוויזיה... אני גם צריכה כבר לרוץ הביתה, 

כי חבר שלי צריך לבוא... אז להתראות, ונדבר כבר במסנג'ר.... "


מאת משה עמנואל.

Comments