על חופות וחידושים


האם אתם רוצים לשאול? להעיר? להגיב? אנא צרו קשרsabaandsabta@gmail.com


חברי ילדות.

"תבחר עבודה שאתה אוהב ולא תצטרך לעבוד יותר אפילו יום אחד בחייך." (קונפוציוס)
 
תמר נהנתה מכל רגע : עבודה מעניינת, מאתגרת, מגוונת, מקורית - תמיד בצדו המואר של הירח – מה יכול להיות יותר טוב מאשר לארגן חתונות?
אמנם עם דלית, חברתה מילדות, עורכת דין, הייתה מתלוצצת:
- אנחנו לא אבות המזון, אנחנו "אימהות המזונות": מכל שלושה זוגות שאני מחתנת, אחד מתגרש ומגיע אליך לגישור וגירושין. כשהזוג מתאושש, הוא מגיע אלי בכפולות לחתונה שניה, שלישית – מי סופר?
באחד הבקרים, הטלפון צלצל במשרדה של תמר:
- שלום! שמי ליאור, אני מתחתן. אני יכול לבוא לפגישה ב-10.00?
- השורה של 10.00 ביומן ממתינה בדיוק לך.
ליאור הגיע בדיוק בשעה היעודה. גבוה, מרשים, מצוחצח וצח לשון. לאחר שהציג את עצמו, תמר שאלה:
-מי המאושרת?
-יפעת, חברתי מגיל 8. היא עובדת בהייטק, אבל אני עצמאי ופנוי יותר. היא סומכת עלי בכל. אנחנו רוצים חתונה רגילה, 500 איש, במרכז, אלגנטית אבל לא מנקרת עיניים ושהמוזיקה לא תהיה חורקת אוזניים. המחיר בעל חשיבות משנית. אני בעל רשת מעדניות גורמה.
תמר העבירה מידע במקצועיות ובנועם. סיכמו שיש שלושה מקומות ששווים בדיקה. תמר ציינה מה היתרונות ומה החסרונות של כל מקום, והעירה:
- כמו בנישואין, אין אולם מושלם ואין בן זוג מושלם: צריך רק למצוא מקום עם חסרונות שניתן לחיות אתם.
חלפו שבועיים-שלושה. תמר צלצלה לליאור לוודא שהכול מתנהל כשורה. ליאור ענה:
- זה לא לטלפון. מה מצב השורה של 10.00?
- כהרגלה – ממתינה לך.
תמר נדהמה כשליאור הופיע בפתח: כל-כך שונה ! היכן הברק, הביטחון העצמי, האופטימיות? העיניים כבויות, הקומה שחוחה. מה קרה כאן?
- תגידי, תמר, חשוב לעזור לחבר?
-ודאי.
- גם כשזה הורס את חייך?
תמר דמיינה מיד את קלישאת החבר הגונב את הכלה. בכל זאת הקשיבה:
- ארז חבר ילדות, אנחנו כמו אחים. השתחרר כעת מקבע והחליט להיות חוקר פרטי. אין לו ניסיון, אז ביקש שארשה לו לערוך חקירה על יפעת, רק כדי שיצבור ניסיון. צחקתי :
-" מה יש לך לחקור? אני ויפעת מכירים מגיל 8 שלי ו-6 שלה, גרים בשכנות, למדנו באותו בית ספר. לא תמצא כלום. זה אתגר מיותר."
- "אני חייב לפחות שורה אחת בקורות החיים שלי בתחום. מה אכפת לך? אני אלמד להתגלח על הזקן שלך ולא אקח ממך גרוש. גם אני ביליתי שתי רגילות שלי בחיפוש מקומות למעדניות שלך."
ליאור המשיך:
- לא יכולתי לסרב. הוא חזר אחרי שבוע ושאל:
- "למה לא סיפרת לי אף פעם שיפעת חולת סכרת?"
- "חולת מה?"
- "אל תספר לי שאתה לא יודע שהיא מזריקה כל בוקר אינסולין. יש לה סכרת נעורים מגיל 12."
תמר כבר הצטערה שלא שמעה את הקלישאה לה ציפתה. ..ליאור המשיך, לאחר הפסקה ארוכה:
- את מבינה שכבר לא מדובר על חתונה. לא אכפת לי שהיא חולת סכרת, אבל זה שלא סיפרה לי, זה מוכיח שהיא לא סומכת עלי בכלל.
שורה 10.00 של היומן ליוותה את תמר לאורך ימים רבים. גם בצד המואר של הירח יש לעתים עננים שחורים.


שמלת הפרחים של חווה 'לה.

 


במוסקבה, אישה פוגשת חברה.

-איזו שמלה מהממת יש לך! מאיפה זה?

-מפריז.

-פריז רחוקה ממוסקווה?

-כן, 3000 ק"מ.

-הם אמנם תופרים יפה, אבל איזה חור הפריז הזה!



לעתים, חלום ורוד עלול להפוך לסיוט שחור, גם אם כל התוכניות מתבצעות לאישורן.

חווה הגיעה לפרקה והחליטה לפתוח פרק חדש בחיים ולהתחתן עם האדם שהיא אוהבת, עם ליאור. היו לחווה – שכל מכריה נהגו לקרוא לה חווה 'לה – חלומות רבים לגבי החתונה שלה. היא הייתה בחורה יצירתית, בעלת דמיון עשיר ורצון אדיר. היא דמיינה איך יראה הגן בו היא תתחתן, מי הרב שיקדש, החליטה אילו שירים יושמעו, באילו מקומות רומנטיים היא וליאור יצטלמו לפני החופה, מה יהיה צבע המפות והמפיות ועוד פרטים מפרטים שונים וקובעי גורלות. דבר אחד היה ברור לה מעל הכול: היא לא תלבש שמלת משי, לא שמלת שיפון ולא שמלת בד כלשהו אחר. כחובבת צמחים ופרחים מושבעת, היא החליטה ששמלתה תהיה עשויה פרחים בלבד – ועל החלום הזה היא לא תוותר בשום פנים ואופן. ולא סתם פרחים, אלא ורדים לבנים.

זה דרש לא מעט זמן ,ריצות וסבלנות. רוב מעצבות שמלות הכלה חשבו עליה הרבה דברים, אבל מעט מאד מהם היו מחמיאים. אבל, כמו ברוב המקרים, הסבלנות השתלמה. חווה 'לה מצאה מעצבת נועזת וסקרנית, שהייתה מוכנה לעמוד באתגר ואף התוותה דרך פעולה. היא הציעה:

- אנחנו ניקח מידות ונתפור לך שמלה מבד לא שקוף. את תבואי למדידות עד שזה יהיה מונח יפה עליך. הבד לא צריך להיות יקר, כיון שממילא לא יראה. את תזמיני את השושנים מוקדם בבוקר של החתונה. ספק הפרחים חייב להביא את הפרחים ישר לכאן.

אני אזמין את כל שלוש העובדות שלנו מהבוקר וכולנו נתפור את הפרחים, מלמעלה למטה, לאחר שכמובן נוריד את כל הגבעולים, העלים והקוצים. תבואי על נעליים נוחות כדי שלא תתעייפי, כיון שזה ידרוש זמן רב.

חווה 'לה הייתה מאושרת: היא ראתה את חלומה מתגשם ודמיינה את עצמה נראית כמו פיה, כולה עטויה ורדים לבנים.

ההכנות לחתונה התקדמו, כל נותני השירותים נמצאו, הפרטים סוכמו ונרשמו כנהוג.

בבוקר החתונה, אחרי לילה בו בקושי הספיקה להירדם, חווה 'לה הגיעה לסלון הכלות. הפרחים כבר עמדו שם, בתוך דליי מים שבעלת הסלון דאגה להכין, כדי לשמור על טריות הפרחים.

שלוש התופרות ובעלת הסלון התחילו לתפור את הוורדים, צפוף ככל האפשר, על השמלה שהוכנה מראש.

התפירה ארכה חמש שעות תמימות. מיד לאחר שהשמלה הייתה מוכנה, פורחת, מקורית ויפהפייה, חווה 'לה מיהרה לספרית ולמאפרת. כעבור שעתיים, ליאור הגיע עם האוטו והם נסעו לגן בו הם בחרו לחתונתם.

זה נשמע כהתגשמותו של חלום יפה ביום המאושר ביותר – מה יכול להיות מוצלח יותר? אבל, כפי שכתבה אגתה כריסטי בספרה "EASY TO KILL", האמת היא רק לעתים רחוקות רומנטית. גם במקרה הזה האמת הייתה מאד לא רומנטית, אפילו קשה מנשוא. חווה 'לה נאלצה לעמוד על רגליה מהרגע שלבשה את שמלת חלומותיה, בשעות הצהריים, ועד אחרי חצות, בתום מסיבת החתונה. היא לא יכלה לשבת, כדי שהפרחים לא ימעכו. היא לא הרגישה את הרגליים מרוב עייפות. לא נהנתה מהחתונה, לא רקדה כפי שהייתה רוצה ואפילו לחייך היה לה קשה.

כבר אמרו זאת לפני: "יש דבר יותר קשה מאי – הגשמת חלום: לעתים נורא יותר זה להגשים את החלום".


גרושים מאוחדים.


אורנה ודפנה נפגשות כשנה לאחר שדפנה התחתנה.

-דפנה! לא התראינו מאז החתונה שלך. מה קורה? את נראית לא טוב. רזית מאד. קרה משהו?

- נפלתי רע מאד. בעלי עושה לי את המוות!

- אז תתגרשי. למה את לא מתגרשת?

- אני רוצה להוריד עוד שלושה קילוגרמים.



גדי היה נשוי כבר שלוש פעמים כשפגש את ליה והחליט להתחתן שוב. גם ליה חוותה שתי מערכות נישואין כושלות והתגרשה פעמיים. הם האמינו באמרה שגם אם נהג עבר כמה פגיעות בכנף המכונית, הוא עדיין ממשיך לנהוג. אי לכך, באופטימיות בריאה, גדי וליה החליטו להתחתן.

כשהתחילו לתור אחר מקום לעריכת החתונה, צצו כמה בעיות. כמעט כל אולם או גן שחשבו עליו, או שליה כבר התחתנה בו, או שגדי כבר התחתן שם. היות והטעם שלהם היה דומה, היה מספר די מוגבל של מקומות שבאו בחשבון – וכולם יצאו מהחשבון.

למזלם, נפתח גן חדש, ברמה טובה למדי. הם החליטו ששם יערכו את חתונתם, בשעה טובה ומוצלחת. כשהתחילו לחשוב על המוזיקה שתלווה את החתונה, גדי אמר:

- הקשיבי, ליה. בחתונה הראשונה שלי הייתה להקה מצוינת, בשם "צליל מגוון". אני מאד הייתי רוצה שהם יהיו גם בחתונה שלנו, כיון שהם היו הדבר המוצלח היחיד שהיה בחתונה הראשונה שלי.

- אין בעיה, גדי. אני לא מבינה הרבה במוזיקה: אני הרבה יותר מבינה בצילום, לכן אני מבקשת שנזמין את דני. השם של החברה שלו הוא "פיקס בפיקסל". הוא תופס את הרגעים המרגשים ביותר והתמונות שלו הן אומנות צרופה וצרובה.

- יופי, סיכמנו: אני אזמין את "צליל מגוון" ואת תסכמי עם "פיקס בפיקסל".

גדי צלצל לקובי, מנהל להקת "צליל מגוון".

-קובי, שלום. מדבר גדי. אתם ניגנתם בחתונה שלי ב"גן הציפור והציפורן" לפני חמש שנים. זוכר?

- בוודאי. אני גם זוכר שרצית אותנו בחתונה השלישית שלך, באולם "הציץ שבעציץ", אבל היינו מוזמנים לחתונה באולמי "השושן והששון".

-נכון מאד. טוב, קובי, אתה פנוי ב-28 ליוני השנה?

- כן, אנחנו פנויים. איפה החתונה?

- ב "גן הנסיכה על העדשה". מכיר?

-שמעתי, אפילו קראתי את הסיפור – אבל טרם הספיקותי להופיע שם.

-הנה הזדמנות הפז שלך. יש לי רק בקשה: היות ואני לקוח חוזר, אולי תוכל לעשות לי הנחה?

- אין בעיה, גדי, ברצון. אבל בינינו , שאף אחד לא ישמע, לאור ההיסטוריה שלך, אולי כדאי שנעשה לך מנוי?


אכלת אותה!



תלונתו של ניצול מהטיטניק:

- ביקשתי קרח למשקה, אבל מה שקיבלתי היה מוגזם!



במשפחת מועלם הענפה שמחה גדולה: סוף-סוף עדה מתחתנת! כל דודה הייתה מגלגלת את הקובות ואת הסמבוסק לשבת ומתפללת שעדה תתחתן, שיזכו לאכול קובה וסמבוסק בחתונה שלה.

כמה התפללו, כמה חיכו, כמה השתדלו – אבל עדה בשלה, אפילו שהיא כבר בשלה (עד שכבר גלשה...).היא החליטה לסיים קודם את התואר בראיית חשבון. אחרי שסיימה את התואר, התעקשה לסיים את הסטאז'. כידוע, לא קל בימינו למצוא מקום לסטאז'. האוניברסיטאות והמכללות משחררות כל שנה מאות רואי חשבון והמשרדים כבר לא רוצים לראות רואי חשבון. לעדה היה מזל: הציונים שלה היו ראויים לציון, היא עבדה באחד המשרדים כבר בתור סטודנטית והם שמחו לאפשר לה לעשות את הסטאז' אצלם.

במשרד בו עבדה היא הכירה את יואל סלמן, אף הוא רואה חשבון. בין מספרים למאזנים, דוחות שלא סובלים דחייה למע"מ ולמס הכנסה, הם הרגישו משיכה זה לזאת. הם החליטו להתחתן ב-16 ליוני, אחרי ה-15 של הגשת הדו"חות. לקראת החתונה הם הפכו מרואי חשבון, גם לרואי אולמות לחתונה. אחרי שבדקו מספר מקומות, הפור נפל על מלון יפה, עבור חתונה מכובדת ומכופתרת, כראוי לשני אנשים רציניים.

כל הדודות והדודים, מנבחרי העדה העירקית, התרגשו והתחילו להתכונן לחתונה. קנו בגדים חדשים, הנשים צבעו שיער ועשו תסרוקות מרשימות. הגברים קנו חולצות וחליפות חדשות, צחצחו נעליים וכולם באו בהמוניהם, על טפם ועם שפמם, לחתונה לה המתינו שנים.

גם דודה רג'ינה התגנדרה כמיטב יכולתה. קנתה שמלה חדשה, קטנה עליה במידה אחת ופצחה בדיאטה רצחנית כדי להיכנס לתוך השמלה. עשתה מניקור, פדיקור, צבע ותסרוקת, הכינה צ'ק מכובד וברכה יפה ונסעה לבית המלון. שלשלה את הצ'ק לתיבה, הלכה להתחבק עם כל הדודות ובנות המשפחה וסיימה את סדרת הנשיקות עד שנמחק האודם והאדימו הלחיים מרוב חיבוקים.

רעבה כמו בתום צום יום כיפור, ניגשה למזנון. מכל המנות שהוגשו שם לראווה, לא הייתה אפילו מנה אחת שקרצה לאורחת הרעבה. הצלחות היו יפות ומקושטות, צבעוניות ומסודרות, אבל הטעם היה חסר טעם לטעמה. היא המתינה בסבלנות מוגבלת להושבה סביב השולחנות. לאחר שהתיישבה, המלצר ניגש והציע דג סלמון או בורקס עם פטריות – ממש לא לטעמה. גם המנה העיקרית לא דיברה אליה. היא שאלה את המלצר מתי יגישו קובה , טבית או סמבוסק? המלצר הסביר שיש רק אוכל אשכנזי ואין שום מאכל עירקי שהוזמן.

דודה רג'ינה , רעבה ועצבנית, קמה מהשולחן, ניגשה למנהל האירוע, ביקשה את הצ'ק שלה בחזרה .הבקשה הייתה פשוטה, רק הביצוע היה מסובך: היה צריך לבקש את עזרתו של קצין הביטחון של המלון, כיון שרק לו הייתה גישה לתיבת ההמחאות הסגורה. היה צריך לבצע את כל ההליך בשקט, כי דודה רג'ינה המתחשבת לא רצתה להקים מהומה. קצין הביטחון לא היה ממש מלא ביטחון שהחזרת הצ'ק זה הדבר הנכון לעשותו מבלי לשאול את בני הזוג. דודה רג'ינה לא הסכימה בשום אופן לקלקל את מצב הרוח של החתן והכלה בגלל שאין קובה בתפריט. בהרבה סבלנות ובהצגת תעודת הזהות, בתיאור המעטפה והברכה, הצליחה לשכנע את קצין הביטחון שהיא יכולה לקבל את הצ'ק בחזרה, משום שלא סופקה הסחורה – האוכל – כרצונה.

בסופו של דבר, היא קיבלה את הצ'ק בחזרה וחזרה לביתה רעבה אבל שמחה שלפחות פגשה את המשפחה מבלי לשלם על כך. רק הסיפור עבר מפה מלא לאוזן קשובה ועד היום זה עוד מסתובב במשפחה. כולם מקווים שלפחות בברית יהיו קובות.


אבא גנוב.


אמיתי ולא בדיחה... שני גנבים התלוננו במשטרת רחובות כי בזמן שהם פרצו לבית, גנבו להם את הטלפונים הסלולריים.



 אם אתם בין המאושרים (?) המוזמנים לעתים קרובות לחתונות, אתם ודאי יודעים שהרבה זוגות בוחרים מקומות נידחים לעריכת החתונה, רק כדי להיות מקוריים.

הפעם , הסיפור הוא על איילת, מקיבוץ איילת השחר, ועל זיו, מקיבוץ גשר הזיו. בהיות שניהם אוהבי טבע וטיולים, הם החליטו שהם ימצאו לחתונה מקום שישלב את שתי האהבות של שניהם, כדי לחגוג את האהבה שביניהם.  הם החליטו שהיות ורוב האורחים באים מהצפון, הם יתחתנו בדרום הרחוק. כך האורחים יגיעו לחתונה אחרי טיול ארוך בכבישי ארץ ישראל. הם מצאו מקום טבעי בין אילת ליוטבתה. המקום היה שטוח, ממוקם בין שדה קוצים מטופחים לבין חלקת דרדרים משובחים. הם ציירו מפה כמיטב יכולתם ואפילו העניקו למקום שם. הבעיה הייתה רק שכשאורח ניסה לחפש את המקום ב-waze, ה-waze שאל את הנהג:

-אתה בטוח?

יוסי, אבא של זיו, ראה שיש בעיה רצינית באיתור המקום. כדי להקל על האורחים, הוא הכין מראש ערימת שלטים ברורים וגדולים והחליט שביום החתונה, הוא ייצא לשטח לפני בני המשפחה האחרים. הוא יכין במכונית את החליפה ואת החולצה הנקייה ויקדיש כמה שעות טובות לתליית השלטים. אשתו והילדים האחרים היו אמורים להגיע מאוחר יותר, ישר לחתונה.

יוסי החליט לתלות את השלטים על פי ההיגיון הבריא, מכוון הצפון עד הדרום. יוסי נהנה מאד מהחלטת הזוג הצעיר: הטבע סביבו שפע פריחה וריחות. הוא שמח על ההזדמנות להיות בחיק הטבע בשקט, ללא לחץ. הכול היה ירוק, מעט הפרדסים שעוד נותרו היו במלוא הפריחה והריח היה משכר ממש. בכל צומת דרכים יוסי  ירד מהרכב, בחר עמוד או עץ בולטים לעין ותלה את השלט התורן. הוא המשיך במלאכתו בצורה מסודרת ומדויקת, כפי שתכנן, על מנת להבטיח שכל המוזמנים יצליחו למצוא את ה"מטמון".

כשרוב המלאכה כבר הייתה עשויה ונותרו רק שלושה שלטים שהמתינו לתורם, יוסי היה חייב להתרחק מעט מהרכב על מנת להגיע לעץ הבולט ביותר. לאחר שתלה את השלט וחזר, גילה לחרדתו שהרכב נעלם! מסתבר שגנבים מצליחים להגיע למקומות שאפילו ה- waze  לא מכיר!

גם בשעת צרה צריך טיפת מזל: הסלולרי של יוסי נותר בכיסו. באוטו היה עוד טלפון. הוא צלצל לגנב והסביר שבנו מתחתן באותו ערב. יוסי התחנן לקבל חזרה את המכונית, עם החליפה שהכין לחתונת בנו. לצערו, הגנב לא התרגש ולא השתכנע. הגנב המשיך לדהור אל האופק, בשעה שיוסי נותר מיואש ואובד עצות. כשנרגע מעט, יוסי התחיל לחשוב איך יפתור את הבעיה. הוא נזכר שעדיין  נותרה בארון שבביתו החליפה שלבש בבר המצווה של זיו. למזלו, הוא לא שמן וגם לא גבה מאז. שיחה דחופה לאשתו הסדירה את עניין הביגוד. מפח הנפש נזרק לפח עד לאחר החתונה.

שום גניבה לא במקום הנכון ולא בזמן הנכון, אבל הגניבה הזאת הייתה באמת בעיתוי הכי גרוע.


 חתונת  / דג  / הזהב.

 

הסבתא ניגשת למוכר הדגים, מציצה לבריכת הקרפיונים השוחים בה ושואלת:

-הדגים טריים?

המוכר ההמום עונה:

-גברת, את לא רואה? הדגים חיים!

-אז מה? גם אני חיה!


 

דניאל עלה לארץ מארה"ב לבדו בשנות השמונים של המאה הקודמת, עם מאה תכניות לחיים החדשים ומעט מרשרשים.. משפחתו העמידה, אביו הרב, אמו ואחיותיו , הסבא והסבתא נותרו מעבר לאוקיאנוס. דניאל התאקלם יפה בארץ, שיפר את העברית שידע מבית הספר של יום ראשון והתקדם בקריירה. הוא היה אמן והיה במרחק פרסה מלהיות מפורסם.

כמקובל בישראל הקולטת עליה, ומתלהבת במיוחד מהמבטא האמריקאי, דניאל מצא מיד חברים רבים. היו לו גם ידידות טובות ותוך כמה חודשים מצא גם בת זוג רצינית. מירב הייתה במקור מהנגב, ממושב שכל חבריו תימנים.

 כשהחליטו להינשא, דניאל ביקש לקבוע את התאריך ביום נישואיהם של סבו וסבתו, שבדיוק באותה שנה היו אמורים לחגוג את חתונת הזהב שלהם. דניאל חשב להפתיע אותם ולברך אותם בחגיגיות ביום חתונתו.

דניאל ומירב הסכימו לערוך את חתונתם באזור המרכז: המשפחה מארה"ב הייתה אמורה לנחות בנמל התעופה בן גוריון ולהתגורר במלון בתל אביב, לכן דניאל רצה להקל עליהם את הגעתם לחתונה. הוא חשב במיוחד על סבו וסבתו, שבניגוד לסבים אחרים, כבר לא היו בני עשרים. כדי לעזור גם למשפחתה של מירב, הם קבעו שישכרו אוטובוסים שיביאו מהנגב למרכז את המשפחה המורחבת ואת חברי המושב.

לגבי הכיבוד, דניאל רצה תפריט חלבי. אחת מאחיותיו הייתה צמחונית וזה גם היה אמור לפתור את דרישות הכשרות הקפדניות של משפחתו. הוא לא הסתפק בגבינות ופשטידות. כדי להעשיר את התפריט ולהרשים את משפחתו הבורגנית, חיפש קייטרינג שיכול להציע גם דג סלמון מעושן. באותה תקופה -שנות השמונים, כזכור – סלמון מעושן -או "לקס", בפי יודעי דבר או שניים - לא היה מוכר ונמכר בכל סופרמרקט בישראל, אבל בכל "דלי" (לא מהכלי ניקוי או שם המזל בהורוסקופ, אלא הכוונה ל-   deli, קיצור של delicatessen) אמריקאי יהודי "בייגעל מיט לקס" היה מעדן מבוקש ומוערך.

רוב הקייטרינגים הם בשריים, רק מיעוט מהם חלביים. דניאל פגש כמעט את כולם עד שהצליח למצוא קייטרינג מספיק נועז שהסכים לייבא במיוחד לחתונה שלו את המעדן – סלמון מעושן – מהפיורדים של נורבגיה.

יום החתונה הגיע. המשפחה מארה"ב נחתה כבר שבועיים לפני כן. הם ניצלו את הזמן לטיולים לירושלים, ים המלח, למצדה ולעוד אתרים מצודדים וצדים תיירים.

הערב המאושר התחיל ברגל ימין: האוטובוסים מהמושב בנגב הגיעו בזמן, המוניות מתל אביב אף הן דייקו. כולם התכנסו, שמחו, בירכו והתיישבו. דניאל ביקש לברך את סבו וסבתו ליום חתונת הזהב שלהם. הוא אמר שבחר בתאריך הזה במיוחד, בתקוה שנשואיו למירב יהיו מאושרים כמו הנישואין של סבו וסבתו. המשפחה התרגשה מאד מהמחווה ומהנאום היפה, שנאמר באנגלית ותורגם גם לעברית, לטובת המאותגרים בלועזית.

תמו הברכות, הנהוגות כל כך בארה"ב. הקרובים התקרבו לתקרובת.

המזנונים היו ערוכים למופת וערימות של לקס ורוד עמדו והמתינו לאורחים.

האנשים היו די רעבים: הדרך הייתה ארוכה ומייגעת. המשפחה מאמריקה שמחה מאד עם הגבינות ועם הלקס, אף על פי שהבייגל נעלם והותיר רק את החור. הבעיה הייתה דווקא עם המשפחה התימנית. הם לא התלהבו מהגבינות וערימות המאכל הוורוד, הלא מזוהה ובעל הריח המוזר לא הלהיבו כלל. הדבר היחיד שזכה להצלחה היו הפיתות שעמדו מבוישות בצד, לא מעיזות להתקרב ללקס המהולל וגאה בכך שהוא "תוצרת חוץ", ועוד סקנדינבי!

הפיתות נטרפו מהר, אבל האנשים נותרו רעבים ומאוכזבים. לא לזה ציפו. חשבו שימצאו קערות חומוס וטחינה, בשרים חמים ומתובלים, תוספות טעימות ומוכרות – לא ערימות של וורוד (עם ריח) מזעזע...

האורחים מהמושב מיהרו לעזוב והתחננו לנהגי האוטובוסים שיעצרו להם בדרך הביתה למנת פלאפל טובה.

במקרה הזה, הדרך לגיהינום הייתה רצופה בכוונות גם טובות וגם וורודות.

Comments