הסיפור של הגולשים

כסה את עיני אחד הילדים במטפחת, והנח לו למשש צמחים שונים שלמד אודותיהם בכיתה. רצוי להביא צמחים בעלי מרקם שונה, כגון אורן, זית, ברוש, אלון וכו'. אין להשתמש בצמחים דוקרניים העלולים לפגוע בפנים או בעיניים. .

3*. זיהוי צמחים על פי חוש הריח

קושרים את עיניו של ילד במטפחת, ועליו לזהות צמחים על פי ריחם. זהירות! גם בפעילות זו אין להשתמש בצמחים דוקרניים או קוצניים.

נרקיסים - מאת רות ריכטר

הסיפור לקוח מספרי "החיים על פי רותי" שיצא בהוצאה הדיגיטלית עברית 2023

הנה הקישור

"החיים על פי רותי"

https://www.e-vrit.co.il/Product/29105/החיים_על_פי_רותי

ספר הכולל סצנות שונות מחיי המחברת בתקופות שונות של חייה.

נרקיסים

סיפורנו התרחש בבוקר שבת יפה וחמים של חורף לפני כשבעים וחמש שנים. אימא, כרגיל, בישלה במטבח, ואבא שרטט כמנהגו ליד שולחן האוכל הגדול.

"היום אני רוצה שנלך לעמק הנרקיסים," ביקשתי מהורי

"אני לא יכול," אמר אבא, "אני עסוק. אני חייב לסיים את השרטוט הזה עד מחר."

"אני רוצה לעמק הנרקיסים!" התעקשתי. "כל הילדים כבר הלכו לשם עם ההורים שלהם, ורק אנחנו לא הולכים לטייל!"

אבא הרים את מבטו מעל סרגל החישוב היקר, הביט בעיניי הדומעות, ופתאום קם ואמר: "את צודקת, רותי, נלך לעמק הנרקיסים."

בימים שלפני קום המדינה, לא ידענו שקטיף הפרחים מונע את התרבותם, ולא נחקק עדיין חוק האוסר לקטוף פרחי בר. מדי חורף יצאנו לביצה וחזרנו עמוסי פרחים ככל שיכלו ידינו הקטנות לשאת.

"תנעלי את הנעליים הישנות, כי יש הרבה בוץ בעמק הנרקיסים," ביקש אבא.

ביום הקודם נסעתי עם הורי לחיפה, לחנות הנעליים "הָרָץ", והם קנו לי זוג נעליים חדשות, יפהפיות, מדיפות ריח עור, שהשמיעו צפצוף מיוחד כשפסעתי בהן בזהירות על המדרכה הנעליים היו אדומות, גבוהות ובעלות שרוכים ארוכים, והעור שלהן הבהיק ועדיין לא התקמט או דהה.

"אני לא רוצה לנעול את הנעליים הישנות! אני רוצה רק את הנעליים החדשות שלי!" התעקשתי. אבא ואימא הביטו זה בזה, ולבסוף משכה אימא בכתפיה וויתרה, וכך יצאתי עם הנעליים החדשות ועם אבי ואחי הקטן לעמק הנרקיסים שליד בתי הזיקוק.

נסענו באוטובוס, וכל הדרך בחנתי בעונג את הנעליים החדשות.

"ילדה, אני רואה שיש לך נעליים חדשות," ציין הנהג בחביבות.

"כן," עניתי בגאווה. "רק אתמול קנו לי אותן."

"ואת הולכת אתן לקטוף נרקיסים?! לא כדאי לך! חבל עליהן!" קרא הנהג.

"מה כבר יכול לקרות להן שם? אם יתלכלכו, אנקה אותן," אמרתי בביטחון.

"כל שבת אני מסיע ילדים שאיבדו את הנעליים שלהם בבוץ של עמק הנרקיסים," סיפר הנהג לאבי, "אולי כדאי שתחזרו ותחליפו נעליים?"

"לא!" אמרתי. "אין צורך. אני ילדה גדולה ואני יודעת להיזהר."

ירדנו מהאוטובוס והלכנו לשדה.

ככל שהרחקנו מהכביש התרבה הבוץ, ועמו התרבו גם הנרקיסים. היו שם אלפי נרקיסים שגדלו מושבות-מושבות, ויצרו יחד משטח לבן ורחב. ריחם הנעים והמשכר פשט בשדה, וככל שהרבינו לקטוף, כן גברה תאוותנו. המשכנו להעמיק בשדה הבוצי, ולא הסתפקנו בפרחים אלא הוצאנו גם כמה עשרות בצלים מן האדמה הלחה כדי לשתול אותם בגינתנו.

לפתע חשתי שאני שוקעת בבוץ החום, הדביק, ואינני יכולה להוציא את רגליי מן האדמה הבוגדנית, הכהה. ניסיתי לחלץ את נעליי החדשות מן הבור שבו שקעתי, אבל הצלחתי לחלץ רק אחת מהן. אבא ניסה לחפור בידיו סביב הנעל התקועה, אבל הנעל הלכה והעמיקה בבוץ המימי. לבסוף שלף אבא את רגלי מתוך הנעל הטובעת, ונשא אותי על כתפיו עד לכביש שליד השדה. אחר-כך חזר אבא לשדה, וניסה שוב לחלץ את הנעל הסוררת. שעה ארוכה חפר סביב הנעל העקשנית ולא יכול לה, ולבסוף נאלצנו בלב דואב להשאיר את הנעל החדשה בשדה הנרקיסים ולחזור הביתה בלעדיה.

למחרת נסענו שוב לחנות הנעליים, וכך זכיתי שוב בנעליים אדומות, גבוהות וארוכות שרוכים, זהות לחלוטין לנעל שאיבדתי בעמק הנרקיסים,

כשחזרנו הביתה החלפתי נעליים ועזרתי לאימא לשתול בחזית החצר, סמוך למרפסת המטבח, את בצלי הנרקיסים שהבאנו מן השדה.

אף שחלפו מאז שנים רבות, פורחים מדי חורף הנרקיסים בחצר ביתנו. שבועיים לאחר שמחת-תורה מגיחים חודי העלים מבין רגבי החול, כעבור ימים אחדים נוספים עליהם במהירות עלים חדשים, ולאחר חנוכה נפתחים הפרחים הלבנים, בעלי העטרה הצהובה, וריחם פושט בחצר ומענג את העוברים ברחוב ליד חצרנו.

ואתם, ידידיי, אם תמצאו בשדה הנרקיסים שליד בתי הזיקוק נעל אדומה, גבוהה וארוכת שרוכים שמספרה שלושים וארבע, אנא השיבו לי אותה, כי אני עדיין מתגעגעת אליה.

עפיפונים - מאת רותי יצחקי ריכטר

הסיפור לקוח מספרי "עפיפונים ועוגיות שוקולד" הוצאת הקיבוץ המאוחד 1999

כשגילה אמרה יום אחד שאנחנו צריכים להגיע עם ההורים אחר הצהריים לשפת הים כדי לבנות ביחד עפיפונים ולהעיף אותם, התחלתי לדאוג. כי ההורים שלי גרים בחוץ לארץ, ואני גר כאן עם סבתא שלי שהיא כמעט עיוורת, וכל אחד יודע שלבנות עפיפון זה לא דבר פשוט, וזאת בהחלט לא משימה מתאימה לעיניים החולות של סבתא. גילה נתנה לכל תלמיד קופסה עם מקלות, ניירות צבעוניים, מספריים, דבק מגע, חוטים עבים, והכי חשוב - דף הוראות מפורט עם ציורים ושרטוטים מדויקים שנקרא "הוראות להתקנת עפיפון". היא הסבירה: "כל אחד יכול להצליח אם עושים בדיוק מה שכתוב בדף ההסבר, ואז העפיפון שלכם יתרומם ממש גבוה."

כשבאתי מבית הספר שיחקתי עם הכלב שלי נושי והאכלתי אותו. אחר כך חיממתי לבד את האוכל, וכל הזמן חשבתי מה אני אעשה עם משימת העפיפונים הזאת. בהתחלה אמרתי לעצמי שלא אלך בכלל ליום העפיפונים, ואולי אפילו לא אספר עליו לסבתא, כי היא ממילא לא תצליח לבנות עפיפון שיתרומם ויעוף בשמים. אחר כך חשבתי שאם סבתא תשמע שהייתה מסיבת עפיפונים ולא סיפרתי לה, היא תיעלב. אבל מצד שני תיארתי לעצמי איך העפיפונים של כל ילדי הכיתה יעלו לשמים ויעופו שם, ורק העפיפון שלי ישכב על החול הרטוב בלי לזוז, וכל הילדים יצחקו ממני. .

כשסבתא חזרה מהעבודה סיפרתי לה בכל זאת על מפגש העפיפונים. ישבנו והסתכלנו בשרטוטים, וסבתא אמרה: "זאת בכלל לא בעיה לבנות עפיפון. לפי הציורים אני מבינה מה נצטרך לעשות." הסתכלתי בה ולא הערתי כלום. לא האמנתי שנצליח,

למחרת, בשעות אחר הצהריים, חזרה סבתא מוקדם מהעבודה, לבשה בגדים יפים, התאפרה, ומשחה שפתון על השפתיים כמו אישה צעירה. לקחנו את החומרים לבניית העפיפון ואת נושי והלכנו לשפת הים. בדרך הזכרתי לסבתא: "אל תשכחי לקרוא לי אלון. זה השם החדש שלי בכיתה!" פחדתי שסבתא תכעס שהחלפתי את השם שלי והסברתי לה: "עכשיו, כשאני מתחיל להרגיש כמו ישראלי ולא כמו עולה חדש, אני חושב שהשם אלון מתאים לי יותר מהשם אלכס." למזלי, סבתא לא התנגדה. "זה בסדר, אלון. אני יודעת וזוכרת. תירגע, אני לא מתכוננת לעשות לך בושות לפני החברים שלך," הוסיפה בשקט.

כשהגענו לחוף הים כבר היו שם רוב הילדים מהכיתה עם ההורים שלהם. רק אני באתי עם סבתא ולא עם אבא ואימא. כולם מרחו דבק מגע על הניירות, וקשרו בחוטים את המוטות הדקים זה לזה כמו שמתואר בשרטוטים בדף "הוראות להתקנת עפיפון". גילה בדקה את העפיפונים של כל הילדים וגם את העפיפון שסבתא ואני בנינו. היא ציינה שעבדנו יפה ומדויק לפי ההוראות, והעפיפון שלנו מצוין. גם נושי ישב בשקט ולא השתולל. כנראה שהרגיש שזה מאורע חשוב, ואסור לו להפריע.

כשכל העפיפונים היו מוכנים ביקשה אותנו גילה לשבת ליד סוכת המציל. בקולה הנעים הסבירה להורים שבניית העפיפונים מהווה תרגיל סיכום במקצוע 'מדע וטכנולוגיה', והודתה לכל ההורים ולסבתא שהגיעו. אפילו שבוודאי לא היה קל להתארגן אחרי יום עבודה ארוך ולהגיע לחוף.

כשסיימה את דבריה שרקה גילה במשרוקית, ובבת אחת העפנו את העפיפונים לשמים. נשבה רוח קלה, והעפיפונים התרוממו ועלו למעלה-למעלה. הילדים מחאו כפיים וצווחו בשמחה. כולם הביטו לשמיים והשוו איזה עפיפון מתרומם מהר ואיזה מתקשה להמריא, ורק העפיפון הטיפש שלי נשאר מונח על החול הרטוב, ולא חשב בכלל שהוא צריך להתרומם!

דמעות מילאו לי את העיניים. למה בכלל אמרתי לסבתא שיש מפגש עפיפונים?! משכתי לסבתא ביד וצעקתי: "ידעתי שככה יהיה! אמרתי לך שהעפיפון שלנו לא בנוי טוב! שום דבר לא מצליח לך! אם אבא ואמא היו עכשיו אתנו, העפיפון היה עולה למעלה כמו טיל!"

סבתא הסתכלה על העפיפון המונח על החול וניסתה שוב ושוב להפריח אותו. היא הביטה בשמים בארשת כועסת וכל הזמן אמרה: "רק רגע, אלון! רק רגע! חכה! חכה!" ובייאוש מלמלה לעצמה: "אלוהים, תשלח קצת רוח, לעזאזל! מה אכפת לך?! מה יש?! לא מגיע לנו?!"

ואז קרה הנס.

בדיוק כשהשמש התאדמה ונראתה כאילו היא מתכסה בשמיכה של מים, הגיע פתאום משב רוח חזק מהים. הרוח העלתה גלים גבוהים שהתחרו מי יגיע ראשון אל החוף, העיפה גרגרים של חול שדקרו לי בפנים ובעיניים, ובבת אחת הרימה את העפיפון. סבתא החזיקה בכוח את המקל שעליו היה מלופף החוט, ובקושי רב הצליחה לאחוז בו כדי שלא יברח, והעפיפון המשיך לעלות-ולעלות-ולעלות, עד שעבר את כל העפיפונים והמריא הכי גבוה.

כל הילדים מחאו כפיים וצעקו: "כל הכבוד, אלון! כל הכבוד!" וסבתא הביטה בעפיפון ונראתה שמחה ומאושרת, ושפתיה נעו כשמלמלה: "יש אלוהים! יש אלוהים בשמים!"

אני ונושי וסבתא גם -מאת רותי יצחקי ריכטר

הסיפור לקוח מספרי "עפיפונים ועוגיות שוקולד" בהוצאת הקיבוץ המאוחד 1999

היום הייתי עצוב מאוד. אני חושב שזה היום הכי עצוב בחיים שלי. כי לפני שלושה ימים נסעתי להחזיר את הכלב שלי נושי לכלביה. ולמה אימא החליטה שנחזיר אותו? כי נושי לא מצליח ללמוד לעשות את הצרכים שלו בחוץ, והקקי והפיפי שלו מסריחים בכל הבית. ניסינו ללמד אותו על ידי טיולים קצרים ורבים ונתנו לו עוגיה ריחנית של חמאת בוטנים כשהצליח בכל זאת לפעמים לעשות את הצרכים בטיול בחוץ, אבל רוב הפעמים הוא השתין וחירבן בבית ואימא שלי כעסה מאוד.

נושי הגיע אלינו לפני שלושה חודשים. וככה זה היה:

ביקשתי מאבא ואימא שיביאו לי אח או אחות קטנים, כי לכל החברים שלי יש ורק לי אין, וזה די משעמם להיות הילד הקטן היחידי בבית.

הם לא הסכימו ואני בכיתי וצעקתי והם לא נכנעו. בסוף סבתא הציעה: "אם אתם לא מביאים לו אח או אחות לפחות תקנו לו כלב."

"אני לא יכולה לטפל בכלב כי אני עובדת המון שעות ואין לי זמן!" טענה אימא. "אני יכולה לעשות את זה, כי עכשיו אני גמלאית ויש לי המון זמן," ענתה סבתא.

אני אוהב מאוד את סבתא שלי, כי היא אישה חכמה שאוהבת לעזור ותמיד מצליחה למצוא פתרון מתאים. מיד קפצתי מהכיסא ונתתי לה נשיקה, והיא ליטפה לי את השערות ואת המצח כי היא יודעת שהליטוף הזה מרגיע אותי.

למחרת נסענו במשך שלוש שעות למכלאה רחוקה וראינו שם המון כלבים. היו שם כלבים קטנים וגדולים, שחורים ולבנים, חומים ובעלי כתמים לבנים, והם הקיפו אותי והסתכלו לי בעיניים כאילו שהם מבקשים בלי מילים שאבחר בהם.

הסתכלתי בכולם ולא ידעתי מה להחליט. פתאום ראיתי שכלב קטן, לבן עם קצת כתמים שחורים ליד המצח, עומד מהצד ולא נדחק אלי כמו שאר הכלבים. הוא הסתכל אלי בעיניים טובות וכאילו ביקש במבט שלו: "בבקשה, ילד, קח אותי לבית שלך. אני אהיה כלב טוב ונאמן. נהיה חברים ותמיד נשחק ביחד".

"אני רוצה את הכלב הקטן הזה," אמרתי לאימא ולאבא והם הסכימו מיד, אפילו שהאיש מהכלביה הסביר לנו שהוא עוד גור ולא יודע לעשות את הצרכים בחוץ. והכי חשוב – אסור לתת לו ממתקים, כי זה לא בריא בשבילו. מותר לו לאכול רק מעט עוגיות מחמאת בוטנים.

"איך נקרא לכלב החמוד הזה? שאל אבא.

"אני חושב שנקרא לו נושי, כי האיש אמר שהכלבלב אוהב לנשנש עוגיות," עניתי.

"זה באמת שם יפה ומתאים," אמרה אימא וליטפה את הכלב בחיבה.

אבא הסביר לה שנושי יעשה בבית פיפי וקקי אבל זה לא נורא. בימים הקרובים נלמד את הכלב שאסור לעשות את הצרכים בבית אלא רק בחוץ.

"אם הוא לא ילמד נצטרך להחזיר אותו למכלאה," אמרה אימא.

"לא!" אמרה סבתא. "הוא עוד כלב קטן ולא מבין. הוא נראה לי כלב חכם ובוודאי ילמד מהר."

מאז היה נושי ממש בן משפחה. הוא היה החבר הכי טוב שלי, וכל יום, כשחזרתי מבית הספר, הלך איתי לחברים, למתנ"ס ולחוגים. וכשיצאתי איתו לטיולים היה שמח ועליז והתיידד עם כלבים אחרים בגינה.

הוא אכל מזון מיוחד לכלבים, ורק לפעמים, כשהיה עצוב מאוד או כשהצליח ללמוד לתפוס את הכדור ולהביאו אלי או להביא לאבא את נעלי הבית שלו, הוא קיבל עוגיה ריחנית של חמאת בוטנים.

האיש מהמכלאה הבטיח שנושי ילמד לעשות את הצרכים בחוץ בעוד כשלושה שבועות, אבל עכשיו עברו כבר שלושה חודשים והוא עדיין לא למד. לכן היום, כשאימא חזרה מהעבודה, היא לקחה את נושי לאוטו כדי להחזיר אותו למכלאה.

בכיתי וצעקתי אבל אימא לא נכנעה. גם סבתא ביקשה ממנה לא להחזיר את הכלבלב אבל אימא התעקשה.

כשנושי ישב בכיסא שלו ואימא עמדה לסגור את דלת המכונית, יצאה סבתא מהחדר שלה וביקשה: "חכי בבקשה, גם אני והילד ניסע איתך כדי להיפרד מהכלב," ואימא הסכימה.

נכנסתי עם סבתא לאוטו ונסענו. כולנו שתקנו ונושי הביט בנוף מבעד לחלון במבט עצוב כאילו הוא יודע מה צפוי לו. סבתא ישבה ליד החלון הפתוח, ולתימהוני ראיתי שהיא מפוררת חתיכות של עוגיות ומשליכה אותן מבעד לחלון.

"למה את עושה ככה? לא חבל על העוגיות היקרות?" שאלתי. אבל סבתא לא ענתה ורק רמזה לי שאשתוק.

כשאימא עצרה בתחנת הדלק קפץ פתאום נושי מהאוטו. הוא פתח בריצה מהירה, ולפני שהספקתי לעצור אותו או לרדוף אחריו נעלם מעיניי.

כשאימא חזרה לאוטו היא נאנחה בצער, ואחר כך סובבה את המכונית וחזרנו הביתה.

עכשיו אני עצוב מאוד. עברו כבר שלושה ימים מאז שנושי עזב אותנו ואני בוכה כל היום. אני לא מסכים ללכת לבית הספר או לאכול ואני שוכב במיטה ומתגעגע.

קצת נמנמתי כששמעתי פתאום כאילו מישהו מגרד את הדלת מבחוץ. מי זה יכול לבוא אלינו עכשיו כשהוריי וסבתא בעבודה?

בהתחלה החלטתי לא לפתוח את הדלת אבל הייתי סקרן ופתחתי.

ותנחשו מי עמד שם ועוגיה של חמאת בוטנים בפיו?

כן. זה היה נושי, שמצא את הדרך הביתה לפי ריח הפירורים שפיזרה סבתא בדרך.

מאז אנחנו ביחד. ובימים האחרונים נושי אפילו מצליח להתאפק ולעשות את צרכיו רק בחוץ.

איך נוצרו הנקרות במצוקי ראש הנקרה? מאת רותי יצחקי ריכטר

לפני שנים רבות חייתה סמוך לחוף הים ליד מצוקי ראש הנקרה נערה צעירה. היא התגוררה עם הוריה באחת המערות שברכס סולם צור, ואהבה את הים, את מצבי רוחו המשתנים ואת אדוותיו ומשבריו. .

מדי בוקר הביטה הנערה בשלושת האיים השוכנים מול החוף, ורצון עז פיעם בה לשחות אליהם, לשבת בצל סלעיהם ולפענח את סודותיהם.

האי הגדול ביותר נקרא אי הנחליאלי, וציפורים נודדות רבות פקדו אותו בימי הקיץ והסתיו.

לידו שכן אי השחף, שמושבת שחפים גדולה קיננה בו כל ימות השנה, והאי הקטן כונה אי התכלת, כי היה מוקף תהומות עמוקים שהעניקו למרחבי הים הסמוכים לו צבע עז.

הורי הנערה הזהירו אותה שהשחייה לאיים מסוכנת, כי שר הים השולט בהם לוקח בשבי את מי שמעז להתקרב אליהם. הוא גורר אותו לממלכתו האדירה שמתחת למים, ואינו מניח לשוחים לאיים לחזור אל החוף.

יום אחד, כשיצאה הנערה בסירתה לדוג דגים, ראה אותה שר הים ולבו יצא אליה. הוא חשק בה וניסה לרכוש את לבה כדי שתהיה לו לאישה.

"בואי, נערה, ואראה לך את אוצרותיי. הם נמצאים בשלושת האיים השוכנים מול החוף. אם תסכימי להיות לי לאישה, אתן לך את כל האוצרות שאגרתי במעמקים, ואת תהיי מלכת הים."

התפתתה הנערה וצללה עם שר הים ליד האיים. ואומנם מחזות נפלאים נגלו לעיניה, ועולם קסום ראתה מתחת למים. בסדקי הסלעים שבקרקע הים חיו בצוותא שושנות ים וסרטנים, ולהקות דגים עצומות שחו מעליהם. קיפודי ים וחלזונות נצמדו בכוח אל הסלעים, וטיפות מים שקופות כיהלומים זהרו מול החמה.

שחתה הנערה מתחת לפני המים כמכושפת, ולא רצתה להיפרד מהמראות הנהדרים והנפלאים שראו עיניה.

בינתיים ירד הערב, השמש התכסתה במי הים והשמיים האפירו. הנערה התעוררה מהקסם המופלא שאחז בה ורצתה לחזור אל אביה ואמה, אבל שר הים לפת אותה בחוזקה, ולא הניח לה לעלות אל האיים או לשחות אל החוף.

ראו האיים בסבלה של הנערה והחליטו להיחלץ לעזרתה.

"אל תבכי," אמר אי הנחליאלי, "אנחנו נעזור לך ונחלץ אותך מבין זרועותיו האיומות של שר הים. אני אעודד ואדריך אותך, חברי הקרוב, אי התכלת, ישלח אלייך את זיזי סלעיו ויעזור לך לעלות מהמים, ואי השחף ישלח אלייך את העיט הגדול, והוא יישא אותך על גבו ויביא אותך לבית הורייך."

אי התכלת הושיט לנערה את אחד מזיזי סלעיו, והיא אחזה בו, הדפה מעליה את שר הים, ועלתה על האי. עוד היא מסתכלת סביבה, והנה נחת על ידה עיט ענק. עלתה הנערה על גבו של העוף, והוא המריא לשמיים והביא אותה בשלום לבית הוריה.

חסר אונים הביט שר הים בנערה הנמלטת ממנו. הוא ניסה להשיגה, אך לא יכול לעשות דבר, כי העיט עף במרומי השמיים וגלי הים לא יכלו להשיגו.

מאז חודר הים אל בין סלעי המצוק שבראש הנקרה, חופר נקרות ימיות בסלע הגיר הרך, ומחפש את הנערה שחמקה ממנו. מימיו הומים מגעגועים אליה, וגליו שרים לה שירי אהבה. כך מתמיד הים בחיפושיו, ועד שימצא את אהובת לבו וישכנע אותה לחזור אליו, לא יחדל ללחך את קיר המצוק ולחפור בו נקרות חדשות.

"רגל הפיל" בראש הנקרה

המדע שמאחורי האגדה

ראש הנקרה ואיי החוף

ראש הנקרה הוא צוק הנמצא בגבול הצפון-מערבי של ישראל. לרגליו כוכים, מערות ונקרות שנחפרו על-ידי גלי הים או נוצרו על-ידי תהליכים גיאולוגיים, בעיקר על-ידי שברים והעתקים של סלעים שהתרחקו זה מזה במשך מיליוני שנים.

רוב המצוק בנו מסלעי גיר רך שבו שזורות אבני צור קטנות. רק בצפון המצוק נמצאים סלעים הבנויים מגיר קשה. גלי הים, הנשברים בעוצמה רבה בהגיעם אל המצוק, חופרים בהר וגורמים להרס איטי ומתמיד. גורמים אחרים המסייעים בהרס המצוק הם רסס המלח, האצות המתפתחות על הסלעים, ובעלי החיים השוכנים בסלעי הגיר.

שלושה איים נמצאים במרחק של כקילומטר מהחוף בין אכזיב לראש הנקרה. הגדולים שבאיים הם אי השחף ואי הנחליאלי. בשני איים אלה מקננים עופות רבים, ובבריכותיהם הרדודות חיים דגים, אצות, סרטנים ובעלי חיים ימיים אחרים. האי השלישי, אי התכלת, הוא האי הקטן ביותר ואין בו מושבות קינון.

העולם התת-ימי שליד האיים עשיר מאוד, כי בחופים המפורצים קיימים תנאים טובים להתפתחות אצות, והן מהוות את בסיס שרשרת המזון לסרטנים, לדגים, לחלזונות ימיים ולצדפות. כן מרובים במקום בעלי חיים ימיים קבועי מקום הנדבקים לסלעים, כגון שלושה סוגים של שושנות ים, בלוטי ים, צדפות, חלזונות וקיפודי ים. בבריכות הטבעיות שבאיים חיים דגי מאכל כגון דקר, ורדית, וסייפן כסוף.

האיים הוכרזו כשמורת טבע, ואסור לדוג בהם או לפגוע בבעלי החיים והצמחים השוכנים בהם.

!הגישה לאיים אסורה כיום מטעמים ביטחוניים

כלי זכוכית מודרניים.

האיש שפיסל את הים - מאת רותי יצחקי ריכטר

במערה שחצבו גלי הים באחד מסלעי הכורכר ברכס החוף התגורר דייג זקן. שנים רבות הפליג האיש במרחבי הים, סכנות רבות ידע במסעותיו, ולעיתים הותקפה ספינתו בידי שודדים, אך הוא הכיר היטב את הים ואת תהפוכותיו, ותמיד ידע לנתב את ספינתו הקטנה ולהחזירה בחלוף הסערה לחוף מבטחים.

עתה היה איש זקן וכוחותיו תמו. הוא לא הוסיף עוד להפליג במרחבי הים, והסתפק בסירה קטנה כדי לדוג מעט דגים לפרנסתו.

האיש הזקן לא ידע קרוא וכתוב, כי משחר ילדותו נמשך אל הים ונלווה אל הדייגים ואל הספנים האמיצים במסעותיהם. אבל עכשיו, כשהזקין, אחז בו רצון עז לתאר לנכדיו ולניניו הרבים את הים הגדול וההפכפך, ורצון זה לא נתן לו מנוחה.

ניסה האיש לצייר את הים על קירות המערה ועל כדי חרס גדולים שבהם אגר את מזונו, אבל הצבעים דהו והציורים הושחתו. אחר-כך ניסה לתאר את הים בנגינה על חליל עץ שיצר מאחד מצמחי הקנה הגדלים ליד שפכי הנחלים. הנגינה ערבה לאוזניו והוא הביע בה את געגועיו לים הגדול, אבל הצלילים נמוגו במרחבי החוף, והאיש ידע שמנגינותיו בנות חלוף והוא לא יוכל לשמור אותן לדורות הבאים.

אז ניסה האיש לפסל את הים ולחצוב את דמותו באבן ובסלע. תחילה ניסה לפסל את גלי הים בחול הלח ובאבני הכורכר, אבל הפסלים מיהרו להתפורר ולא נשמרו לאורך זמן, לכן גרר האיש מההר הסמוך סלע גיר גדול ופיסל בו את גלי הים ונחשוליו. הפסל היה כבד וחזק והשקיף מהחוף אל קצה האופק, אך האיש לא היה שבע רצון ממעשי ידיו, כי חסרו בפסל הענק שקיפות מי הים התכולים, קלילות התנועה של גליו ועוצמת נחשוליו.

באחד הערבים ישב האיש על שפת הים והביט אל האופק הזוהר בכתום של שקיעה. רוח קרירה נשבה, והאיש אסף אצות יבשות והעלה בהן אש כדי להתחמם מעט. שעות אחדות התנמנם מול האש הדועכת, וכששקעה השמש והחושך ירד על הארץ, גילה הזקן ברמץ גושי חומר לוהטים ושקופים שצבעם כצבע השקיעה. הוא הסיט בקצה מקלו גושים אחדים והניח להם להתקרר, ולהפתעתו התקשו הגושים המתקררים והפכו להיות שקופים, צלולים וכחלחלים כמי הים. האיש גילה שאפשר לפסל בהם כשהם לוהטים באמצעות כלים חדים, עשויים אבן צור משוננת בעלת ידית ארוכה, כי היה החומר החדש שגילה גמיש וכתום בעודו חם, אך הפך להיות נוקשה, כחלחל ושביר לאחר שהתקרר.

בימים הבאים הוסיף האיש להבעיר אש באצות וליצור את הגושים הנוצצים. הוא הבין שהגושים שאהב נוצרו מהחול שהותך באש ומחומרים הנמצאים באצות, כי כשניסה ליצור את הגושים על אחד מסלעי החוף הרחוקים מהחול או כשלא הוסיף לאש אצות לא נוצרו הגושים הנוצצים. האיש קרא לחומר המסתורי שגילה "זכוכית", כי השם הזכיר לו את הצלילים הדקים והגבוהים שמשמיעים גושי החומר השקוף כשהם נופלים ומתנפצים לרסיסים על הארץ.

מאותו יום עסק האיש בפיסול בזכוכית. עבודתו הייתה קשה ומייגעת, אבל הוא התמכר לה והיא ריתקה אותו יום ולילה. תחילה יצר האיש את פסליו באבן גיר קשה, אחר-כך העלה בקצהו של מוט אבן גוש זכוכית לוהט, וציפה את פסל הגיר ששימש כפיגום בנחשי זכוכית לוהטים וחמים שהפריד מהגוש הגדול. גם את פסל הים שיצר האיש מגוש האבן האדיר שגרר מההר ציפה בנחשי זכוכית לוהטים, והם לבשו בהתקררם את צבעיו של הים והביעו את סערותיו ונחשוליו.

שנים רבות חלפו מאז. האיש מת בשיבה טובה ופסל הים נשבר ואבד, אבל הפַּסָל שלמד להפיק את הזכוכית מחול ים ומאצות לימד גם את בניו ונכדיו את סוד הפקת הזכוכית, והם למדו ליצור ממנה כלים שקופים ונאים.

כלי זכוכית מודרניים. הצבע נקבע לפי המתכת שמוסיפים לחול המותך.

המדע שמאחורי האגדה

שיטות עתיקות לעיבוד ולייצור כלי זכוכית

שיטת הלִיבָּה

בשיטה זו יצקו זכוכית מותכת על גבי פיגום שצורתו כצורת הכלי. לפיגום זה קוראים ליבה (CORE). הליבה נעשתה לרוב מטיט והייתה אחוזה במוט מתכת. הטבילו את הליבה בכלי המכיל זכוכית מותכת, והזכוכית כיסתה את הליבה מכל צד. אחר-כך החליקו את הזכוכית הלוהטת בעזרת אבן או סכין בעלות ידית ארוכה כדי לשפר את צורת הכלי. לעתים כיסו את הליבה בנחשים של זכוכית, ולכן הכלים שנוצרו בדרך זו מזכירים בצורתם כלי קרמיקה. גם קישוט הכלי והוספת ידיות ופיות נעשו כשהכלי היה נתון עדיין על גבי הליבה. כשהתוצאה לא השביעה את רצונו של היוצר, אפשר היה להתיך את הכלי שנית ולתקן את הפגמים. לאחר שהתקרר הכלי הוציאו ממנו את הליבה.

שיטת המוזאיקה

בשיטה זו ציפו כלי בשברי זכוכית, ואחר כך יצקו עליו זכוכית לוהטת ומותכת שהדביקה את השברים זה לזה. כלים רבים מהאלף השני לפני הספירה ומהתקופה היוונית נוצרו בדרך זו.

שיטת החיתוך

בשיטה זו חתכו לוחות שטוחים מגוש זכוכית גולמי לוהט.

שיטת היציקה בתבניות

בשיטה זו יצרו תחילה תבנית שצורתה כצורת הכלי הרצוי, ואחר כך מילאו את התבנית בזכוכית לוהטת ומותכת. בדרך זו יצרו תכשיטים, צלמיות וכדים גדולים מאוד. הוספת עיטורים, פיות וידיות נעשתה כשהכלי היה עדיין לוהט.

שיטת הניפוח

בעוד שארבע השיטות שתוארו לעיל היו בשימוש במצרים העתיקה כבר לפני כששת אלפים שנה, התגלתה שיטת הניפוח רק לפני כאלפיים שנה. ניפוח הזכוכית היה ענף כלכלי חשוב מאוד בפיניקיה, והוזיל מאוד את ייצור כלי הזכוכית. אומני ניפוח רבים נהגו לחתום את שמם בכלי הזכוכית שיצרו, וכלי זכוכית מפיניקיה שווקו בכל ארצות הים התיכון. כלי הזכוכית הקדומים שנמצאו בים ובחפירות ארכיאולוגיות לא היו שקופים, כי חומרים שונים שאינם מעורבים בייצור הזכוכית התערבבו בחומר המותך.

דגם בית המקדש על פי פרופ' אבי יונה ז"ל. צילם אריה ריכטר ז"ל

איך הציל הַשִּיכָּרוֹן הזהוב את הכותל המערבי? מאת רותי יצחקי ריכטר

שנים רבות חיו השיכרון הזהוב והכותל המערבי זה בצד זה. הם ראו בהקמת בית המקדש המפואר, חזו בטקסים ובחגיגות, ולבסוף צפו בחורבן המקדש ובכו כשגורשו בני ישראל מארצם.

לאחר שהחריבו הרומאים את המקדש, ניסו גם להרוס את חומות מתחם הר הבית, כי חששו פן ישובו היהודים ויבנו בו שוב את מקדשם.

ימים רבים עסקו הרומאים בהריסת הקירות המקיפים את חצר בית המקדש. בזה אחר זה קרסו הכותל המזרחי, הכותל הצפוני והכותל הדרומי, ורק הכותל המערבי לא קרס, כי כשניסו הרומאים להרוס אותו נפלה עליהם מיד תרדמה כבדה, והם לא ידעו שמדי בוקר, כשבישלו את ארוחתם, זרתה הרוח לתוך התבשיל עלים שעירים ורעילים של שיכרון זהוב, והחומר המשכר שבעלה הקטן הפיל עליהם תרדמה גדולה עד רדת הערב.

כששמע טיטוס הרשע, קיסר רומא, שמדי בוקר נופלת תרדמה על חייליו המנסים להרוס את הכותל המערבי, חשש שאיזו קללה נוראה רובצת על הכותל, וציווה על חייליו לחדול ממעשיהם.

כך הצליח צמח קטן להציל את הכותל הענק מפגיעתו של האויב.

המדע שמאחורי האגדה

שיכרון זהוב

תעודת זהות

משפחה: סולניים.

"בני דודים": עגבנייה, חציל, פלפל, טבק השיח.

כתובת: מוצא הצמח מאזורים שחונים במזרח הים התיכון.

מאפיינים: עשב רב שנתי, רעיל מאוד, עמיד ביובש, הגדל בסדקי סלעים ובכתלים. העלים שעירים ועלי הכותרת הצהובים בעלי כתם סגול במרכזם. הזרעים חבויים

בפירות קטנים ויבשים. .

רבייה: הריבוי על-ידי זרעים.

שימושים ופולקלור: צמח סלעים אופייני. השיכרון רעיל מאוד. כל חלקי הצמח מכילים חומר משכר הגורם לערפול חושים ולעיתים אף למוות.

הדובון כבר בריא - רותי ריכטר.

הספר "הדובון כבר בריא" מיועד לילדים בני 4-5 שנים. הוא עוסק בדובון שנפצע וחייב לעבור הליך רפואי בבית חולים המיועד לבובות ולדובונים. הסיפור מספר את קורותיו עד להחלמה המלאה.

אני מקווה שההשלכה על הדובון (ולא על ילד) תגרום להפחתת הפחד והחרדה אצל ילדים העומדים לפני הליכים כירורגיים או הליכים רפואיים אחרים. עם זאת, ניתן להסב את העלילה לקורותיו של ילד העומד לפני ניתוח.

הנה הקישור לסרטון: https://www.youtube.com/watch?v=SbJSSS2QQzQ&t=20s

את הטקסט המלא בצירוף תמונות תמצאו כאן בהמשך. תוכלו להדפיס אותו על תמונותיו עבור נכדיכם או ניניכם

תָּמִי וְרוּתִי הֵן שְׁכֵנוֹת.

כָּל יוֹם הֵן הוֹלְכוֹת לְגַן הַיְּלָדִים, וְאַחַר כָּךְ הֵן מְשַׂחֲקוֹת בְּיַחַד.

יּוֹם אֶחָד, כְּשֶׁהֵן שִׂיחֲקוּ בַּבַּיִת שֶׁל תָּמִי, הֵבִיאָה סָבְתָא שֶׁלָּהּ דּוּבּוֹן גָּדוֹל, חוּם וְשָׂעִיר.

"הַדּוּבּוֹן הַזֶּה יָשַׁן מְאוֹד. הוּא הָיָהּ שֶׁלִּי כְּשֶׁהָיִיתִי קְטַנָּה, שָׁנִים רַבּוֹת אַחַר כָּךְ שִׂיחֲקָה בּוֹ אִמָּא שֶׁלָּךְ, וְעַכְשָׁו הוּא שֶׁלָּךְ," הִיא אָמְרָה.

"מָה שְׁמוֹ שֶׁל הַדּוּבּוֹן הַזֶּה?" שָׁאֲלָה תָּמִי.

"שְׁמוֹ הַדּוּבּוֹן טֶדִי," עָנְתָה סָבְתָא.

"מַדּוּעַ הַגּוּף שֶׁלּוֹ כָּל כָּךְ קָשֶׁה?" שָאֲלָה תָּמִי.

"מִפְּנֵי שֶׁפַּעַם, לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת, מִילְּאוּ אֶת הַדּוּבּוֹנִים בְּגִבְעוֹלֵי קַשׁ וְלֹא בִּסְפוֹג רַךְ כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂים הַיּוֹם," הִסְבִּירָה סָבְתָא.

"אֲנַחְנוּ יְכוֹלוֹת לִרְחֹץ אוֹתוֹ בָּאַמְבַּטְיָה?" הַמְּשִׁיכָה תָּמִי לִשְׁאֹל.

"לֹא, תָּמִי. אִם תַּרְטִיבִי אוֹתוֹ הַקַּשׁ יִתְפּוֹרֵר וְהַדּוּבּוֹן טֶדִי יִהְיֶה חוֹלֶה."

לְמָחֳרָת, כַּשְׁרוּתִי שִׂחֲקָה בַּחָצֵר, הִיא רָאֲתָה שֶׁסָּבְתָא שֶׁל תָּמִי מַשְׁקָה אֶת הַגִּנָּה בְּצִנּוֹר גּוּמִי, וְהַדּוּבּוֹן טֶדִי שׁוֹכֵב בְּשֶׁקֶט עַל הַדֶּשֶׁא, רָחוֹק מֵהַצִּינּוֹר וּמֵהַמַּיִם הַזּוֹרְמִים.

"גַּם אֲנִי רוֹצָה לְהַשְׁקוֹת," בִּיקְּשָׁה רוּתִי.

"בְּסֵדֶר. אֲבָל הִזָּהֲרִי לֹא לְהַרְטִיב אֶת הַדּוּבּוֹן," עָנְתָה סָבְתָא שֶׁל תָּמִי וְנָתְנָה לְרוּתִי אֶת הַצִּינּוֹר.

רוּתִי הִשְׁקְתָה אֶת הַפְּרָחִים וְנִזְהֲרָה מְאוֹד לֹא לְהַרְטִיב אֶת הַדּוּבּוֹן הַיָּפֶה. אֲבָל פִּתְאוֹם הַצִּינּוֹר הַכָּבֵד הֶחְלִיק מִיָּדֶיהָ, וְזֶרֶם מַיִם חָזָק הִכָּה בַּדּוּבּוֹן הַשְּׁמַנְמַן. הוּא הִתְכַּוֵּץ מִיָּד, וְגִבְעוֹלִים צְהֻבִּים שֶׁל קַשׁ בָּלְטוּ מִבִּטְנוֹ.

בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע יָצְאָה תָּמִי לַחֲצֵר.

"אוֹי! מֶה עָשִׂית לַדּוּבּוֹן שֶׁלִּי?" הִיא צָעֲקָה.

"אֲנִי בֶּאֱמֶת לֹא הִתְכַּוַּנְתִּי," רוּתִי נִיסְּתָה לְהַסְבִּיר. אֲבָל תָּמִי צָרְחָה: "אֲנִי כּוֹעֶסֶת מְאוֹד עָלַיִךְ! אֲנִי לֹא רוֹצָה לְשַׂחֵק אִתָּךְ!"

רוּתִי בָּכְתָה. הִיא הָלְכָה הַבַּיְתָה וְסִיפְּרָה לְאִמָּא שֶׁלָּהּ מָה קָרָה.

כְּשֶאַבָּא שֶׁל רוּתִי חָזַר מֵהָעֲבוֹדָה וְשָׁמַע מָה קָרָה לַדּוּבּוֹן, הוּא חִיבֵּק אֶת רוּתִי וְאָמַר:

"אַל תִּהְיִי עֲצוּבָה, רוּתִי. אֲנַחְנוּ נִמְצָא בֵּית חוֹלִים מְיֻחָד לְדּוּבּוֹנִים, וְשָׁם יְרַפְּאוּ אֶת הַדּוּבּוֹן."

אַבָּא יָשַׁב לְיַד הַמַּחְשֵׁב וְכָּתַב: "בֵּית חוֹלִים לְדּוּבּוֹנִים", וּמִיָּד הוֹפִיעָה עַל הַמָּסָךְ תְּמוּנָה גְּדוֹלָה שֶׁל דּוּבּוֹן מְחַיֵּךְ. רֹאשׁוֹ הָיָה עָטוּף בְּתַחְבֹּשֶׁת לְבָנָה, וּלְיַד תְּמוּנָתוֹ רָאוּ רוּתִי וְאַבָּא אֶת כְּתֹבֶת בֵּית הַחוֹלִים.

בַּבֹּקֶר רוּתִי, אַבָּא שֶׁלָּהּ וְהַדּוּבּוֹן טֶדִי הָלְכוּ לְבֵית הַחוֹלִים. רוּתִי הָיְתָה עֲצוּבָה. הִיא חִיבְּקָה אֶת הַדּוּבּוֹן, ואַבָּא אָמַר לָהּ לֹא לִדְאוֹג כִּי הַכֹּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר.

בְּבֵית הַחוֹלִים הֵם פָּגְשׁוּ רוֹפֵא בַּעַל חִיּוּךְ נָעִים וְעֵינַיִם שְׂמֵחוֹת.

"אוֹי! אֵיזֶה דּוּבּוֹן מִסְכֵּן! מָלֵא קַשׁ! הַיּוֹם כְּבָר לֹא עוֹשִׂים דּוּבּוֹנִים כָּאֵלֶּה," אָמַר הָרוֹפֵא.

"הַאִם אֶפְשָׁר לְרַפֵּא אוֹתוֹ?" שָאֲלָה רוּתִי בִּדְאָגָה.

"כֵּן. אֲנִי אֲרַפֵּא אוֹתוֹ וְהוּא יַבְרִיא."

"אֲנִי מְקַוָּה שֶׁהוּא לֹא יִסְבֹּל," אָמְרָה רוּתִי.

"בְּוַדַּאי! אֶתֵּן לוֹ תְּרוּפָה וְהוּא יֵרָדֵם," אָמַר הָרוֹפֵא.

הָרוֹפֵא הִשְׁכִּיב אֶת הַדּוּבּוֹן בַּמִּטָּה וְכִסָּה אוֹתוֹ בֵּשְּׂמִיכָה. הוּא נָתַן לוּ אֶת הַתְּרוּפָה וְהַדּוּבּוֹן נִרְדַּם מִיָּד.

אַחַר כָּךְ הָרוֹפֵא בִּיקֵּשׁ מֵרוּתִי וּמֵאַבָּא שֶׁלָּהּ לְחַכּוֹת בַּחוּץ.

כַּעֲבֹר עֶשְׂרִים דַּקּוֹת הָרוֹפֵא יָצָא מֵהַחֶדֶר וְהִגִּישׁ לְרוּתִי בְּעֲדִינוּת אֶת הַדּוּבּוֹן הַיָּשֵׁן. הַדּוּבּוֹן טֶדִי הִתְעוֹרֵר וּפָקַח אֶת עֵינָיו, וְרוּתִי הִבִּיטָה בּוֹ וְלֹא הֶאֱמִינָה לְמַרְאֵה עֵינֶיהָ. הוּא הָיָה בָּרִיא וְיָפֶה, וְנִרְאֶה כְּמוֹ דּוּבּוֹן חָדָשׁ.

רוּתִי, הַדּוּבּוֹן טֶדִי וְאַבָּא אָמְרוּ "תּוֹדָה רָבָּה" לָרוֹפֵא, וְחָזְרוּ לְתָמִי כְּדֵי לְהַחְזִיר לָהּ אֶת הַדּוּבּוֹן.

כְּשֶׁתָּמִי פָּתְחָה אֶת הַדֶּלֶת וְרָאֲתָה אֶת הַדּוּבּוֹן הַיָּפֶה, הִיא שָׁכְחָה אֶת כָּעֲסָה. הִיא חִיבְּקָה אֶת הַדּוּבּוֹן וְאָמְרָה: "כַּמָּה נִפְלָא! הַדּוּבּוֹן טֶדִי כָּל כָּךְ יָפֶה עַכְשָׁו!"

רוּתִי סִיפְּרָה לְתָמִי עַל הַטִּיפּוּל שֶׁהָרוֹפֵא בִּצֵּעַ בַּדּוּבּוֹן.

"אַחֲרֵי טִיפּוּל הַדּוּבּוֹן טֶדִי צָרִיךְ לִשְׁתּוֹת וְלָנוּחַ," הִיא הִסְבִּירָה לְתָמִי.

הֵן הִשְׁכִּיבוּ אֶת הַדּוּבּוֹן בַּמִּטָּה שֶׁלּוֹ, כִּסּוּ אוֹתוֹ בֵּשְּׂמִיכָה, נָתְנוּ לוֹ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִבַּקְבּוּק קָטָן שֶׁל בֻּבּוֹת, וְאַחַר כָּךְ סִיפְּרוּ לוֹ סִיפּוּר וְלִיטְּפוּ אוֹתוֹ עַד שֶׁנִּרְדַּם.

עפיפונים - מאת רותי יצחקי - ריכטר

איזה עולם מוזר! מסתבר שכמעט לכל חפץ או מאורע יש יום בינלאומי... הנה למשל "היבול" לשבוע זה: בראשית השבוע חל יום העפיפון הבינלאומי, 18.1. הוא היום הבינלאומי של פו הדוב, ובעוד ימים אחדים יחול היום הבינלאומי של הפופקורן. מלבד אלה יחול בעוד שבוע ט"ו בשבט... אבל אל תדאגו, לא אקפח אותכם. יש לי סיפור מרגש וקצר על עפיפונים וגם הגדה לחג הנטיעות. יתרונה הגדול שיש לה הוראות הפעלה פשוטות והיא קצרה, לכן הילדים אולי יסכימו להרים לרגע אחד את עיניהם מהמסכים...

הסיפור "עפיפונים" נוצר בהשראת חברתי הזמרת הנפלאה יבגניה אוקסנגנדלר, אבל אני כמנהגי שיניתי ולכן הוא אינו אוטוביוגרפי. כן אני ממליצה לכם על האתר הנפלא של חברתי שרה לוסקי-שוב "החג בחוג המשפחה" שיש בו פעילויות לכל אחד מחגי ישראל. באתר תפגשו סיפור משעשע על החג, סדר ט"ו בשבט, שירים, משחקים, חידונים וכו' הנה הקישור:

https://kehilads2020.mozello.co.il/page-10/

ולבסוף אני מזכירה לכם שאפשר להוריד מאתר ההוצאה הדיגיטלית עברית סיפורים שלי בחינם הנה הקישורים.

https://bit.ly/2HBq1oF

ספר האגדות "פעם אחת, לפני הרבה שנים..."

אגדות מקוריות העוסקות בנושאים הקשורים בארץ ישראל כגון מלאכות עתיקות, צמחי בר ונוי בישראל, ירושלים לתולדותיה, הקשר בין האדם לים ועוד.

https://www.e-vrit.co.il/Product/14720/%D7%90%D7%9C%D7%96%D7%94_%D7%95%D7%94%D7%92%D7%A0%D7%9F

עפיפונים

כשגילה אמרה יום אחד שאנחנו צריכים להגיע עם ההורים אחרי הצהריים לשפת הים כדי לבנות ביחד עפיפונים ולהעיף אותם התחלתי לדאוג, כי כל אחד יודע שלבנות עפיפון זה לא דבר פשוט, וזאת בהחלט לא משימה מתאימה לעיניים החולות של סבתא. גילה נתנה לכל תלמיד קופסה עם מקלות, ניירות צבעוניים, מספריים, דבק מגע, חוטים עבים, והכי חשוב - דף הוראות מפורט עם ציורים ושרטוטים מדויקים שנקרא "הוראות להתקנת עפיפון". היא הסבירה שכל אחד יכול להצליח אם עושים בדיוק מה שכתוב בדף ההסבר, ואז העפיפון מתרומם ממש גבוה.

כשבאתי מבית הספר שיחקתי עם הכלב שלי נושי והאכלתי אותו. אחר כך חיממתי לבד את האוכל כי סבתא הייתה בעבודה, וכל הזמן חשבתי מה אני אעשה עם משימת העפיפונים הזאת. בהתחלה אמרתי לעצמי שלא אלך בכלל ליום העפיפונים, ואולי אפילו לא אספר עליו לסבתא, כי היא ממילא לא תצליח לבנות עפיפון שיתרומם ויעוף בשמיים. אחר כך חשבתי שאם סבתא תשמע מאמא של עדי, שהיא חברה שלי וגרה לידנו, שהייתה מסיבת עפיפונים ולא סיפרתי לה היא תיעלב מאוד. אבל מצד שני תיארתי לעצמי איך העפיפונים של כל ילדי הכיתה יעלו לשמיים, ורק העפיפון שלי ישכב על החול הרטוב בלי לזוז,וכל הילדים יצחקו ממני.

כשסיימתי לאכול הלכתי עם נושי לעדי. ישבנו על הספה שלה וקראנו שוב את ה"הוראות להתקנת עפיפון". לא הבנו הרבה אבל לפי השרטוטים ניחשנו מה נצטרך לעשות.

כשסבתא חזרה מהעבודה סיפרתי לה על מפגש העפיפונים. בהתחלה היא ניסתה להתחמק וטענה שהיא צריכה להיות אחרי הצהריים בעבודה, אבל בסוף היא השתכנעה והסכימה.

ישבנו והסתכלנו בשרטוטים וסבתא אמרה: "זאת בכלל לא בעיה לבנות עפיפון. אני אומנם לא כל כך יודעת עברית, אבל לפי הציורים אני מבינה מה נצטרך לעשות."

הסתכלתי בה ולא הערתי כלום. לא האמנתי שנצליח, אבל גם לא רציתי לצער אותה.

למחרת חזרה סבתא מוקדם מהעבודה, לבשה בגדים יפים, התאפרה, ומרחה שפתון על השפתיים כמו אישה צעירה. לקחנו את החומרים לבניית העפיפון ואת נושי, ונסענו במכונית של עדי וההורים שלה לחוף. בדרך הזכרתי לסבתא: "אל תשכחי לקרוא לי אלון. זה השם החדש שלי בכיתה!" פחדתי שסבתא תכעס שהחלפתי את השם שלי והסברתי לה: "עכשיו, כשאני מתחיל להרגיש כמו ישראלי, אני חושב שהשם אלון מתאים לי יותר מהשם אלכס." למזלי, סבתא לא התנגדה. "זה בסדר, אלון. אני יודעת וזוכרת. תירגע, אני לא מתכוננת לעשות לך בושות לפני החברים שלך," הוסיפה בשקט.

כשהגענו לחוף הים כבר היו שם רוב הילדים מהכיתה עם ההורים שלהם. רק אני באתי עם סבתא ולא עם אבא ואמא, כי ההורים שלי חזרו לרוסיה ואני לא רציתי לחזור אז לעת עתה נשארתי עם סבתא בישראל.

כולם מרחו דבק מגע על הניירות וקשרו בחוטים את המוטות הדקים זה לזה כמו שמתואר בשרטוטים בדף ההוראות. גילה בדקה את העפיפונים של כל הילדים וגם את העפיפון שסבתא ואני בנינו. היא ציינה שעבדנו יפה ומדויק לפי ההוראות והעפיפון שלנו מצוין. גם נושי ישב בשקט ולא השתולל. כנראה שהרגיש שזה מאורע חשוב ואסור לו להפריע.

כשכל העפיפונים היו מוכנים ביקשה אותנו גילה לשבת ליד סוכת המציל. היא הסבירה להורים שבניית העפיפונים מהווה תרגיל סיכום במקצוע 'מדע וטכנולוגיה', והודתה לכל ההורים ולסבתא שהגיעו. אחר כך שרקה במשרוקית, ובבת אחת העפנו את העפיפונים לשמיים. נשבה רוח קלה והעפיפונים התרוממו ועלו למעלה-למעלה. הילדים מחאו כפיים וצווחו בשמחה, וכולם הביטו לשמיים והשוו איזה עפיפון מתרומם מהר ואיזה מתקשה להמריא.

ורק העפיפון הטיפש שלי נשאר מונח על החול הרטוב ולא חשב בכלל שהוא צריך להתרומם!

סבתא הסתכלה על העפיפון המונח על החול וניסתה שוב ושוב להפריח אותו. היא הביטה בשמיים בארשת כועסת וכל הזמן אמרה: "רק רגע, אלון! רק רגע! חכה! חכה!" ובייאוש מלמלה לעצמה: "אלוהים, תשלח קצת רוח, לעזאזל! מה אכפת לך?! מה יש?! לא מגיע לנו?!"

ואז קרה הנס.

בדיוק כשהשמש התאדמה ונראתה כאילו היא מתכסה בשמיכה של מים, הגיע פתאום משב רוח חזק מהים. הרוח העלתה גלים גבוהים שהתחרו מי יגיע ראשון אל החוף, העיפה גרגרים של חול שדקרו לי בפנים ובעיניים, ובבת אחת הרימה את העפיפון שלנו. סבתא החזיקה בכוח את המקל שעליו היה מלופף החוט, ובקושי רב הצליחה לאחוז בו כדי שלא יברח, והעפיפון המשיך לעלות-ולעלות-ולעלות עד שעבר את כל העפיפונים והמריא הכי גבוה.

כל הילדים מחאו כפיים וצעקו: "כל הכבוד, אלון! כל הכבוד!" וסבתא הביטה בעפיפון ונראתה שמחה ומאושרת כמו פעם, כשגרנו עם אבא ואמא, ושפתיה נעו כשמלמלה: "יש אלוהים! יש אלוהים בשמיים!"

סיפור מהחיים - מאת סלי אבידן.

ביום ראשון, יום שביעי של חנוכה, אני נוסעת במונית עם שלושה נכדים 4.5, 11, 13.9, לרמת השרון לחנות סנדלר ותופרת. את המקום אני מכירה היטב והם מכירים אותי. בחוץ גשם זלעפות.

מטרת הנסיעה היתה לתפור לאיתי, הנכד הצעיר, גלימה אדומה מחולצה ישנה שלי כדי שיהפוך ל"מר עגבניה”. חולצה צהובה עם כוכב כבר היתה לו.

זאת היתה עבודה של עשר דקות , אני מבקשת לחכות אבל התופרת מתנצלת שלא יכולה לעשות את התפר במקום..

אני מנסה לבקש ואז יוצא הסנדלר שהוא הבוס , עם יד מושטת לכיוון הדלת וצועק שתיקונים לא נעשים במקום.

האיש מבוגר, חסון, עם כיפה על הראש.

אני מנסה לבקש להיתחשב בגילי , 81, ושבאתי בגשם עם 3 נכדים ואומרת לו שמאיש עם כיפה ציפיתי שיהיה יותר רחמן.

המילה "כיפה" מקפיצה אותו וצועק בקול חזק עם יד מושטת לצאת מייד החוצה.

-אדוני -אני אומרת לו - אני באה מבית דתי, אבא שלי היה גבאי בבית כנסת , כיפה עבורי זה דבר שאני מכבדת, לא רציתי להעליב ודמעות זולגות מעיני.

הנכדים שותקים , אני פונה לכיוון הדלת מושפלת, נירגשת, מוצפת בזיכרונות מבית אבא והילדים אחרי.

צמוד לסנדלריה יש בית מאפה , אני נכנסת פנימה עם הנכדים קונה להם שוקו חם , לי קפה ואנחנו מתישבים בשקט בלי לדבר מילה.

כעבור מספר דקות תומר, הנכד הבכור, אומר לי שהוא יוצא החוצה לנשום אוויר ( הגשם פסק במקצת ) והאחים שלו אחריו.

כעבור מספר דקות כולם חוזרים ותומר מספר לי :

-סבתא, ניכנסתי לסנדלר .שאלתי מה שמו.אמר לי:

- שמואל.

עניתי:

- נעים מאוד לי קוראים תומר.רציתי להגיד לך שלא היתנהגת יפה לסבתא שלי ואני מקווה שעם הלקוח הבא לא תתנהג כך.אתה מבין מה שאני אומר ? -כן, אומר הסנדלר.

אז בוא נלחץ ידיים.

המעשה של נכדי ( ידעתי שהוא ילד חכם, כותב ומצייר יפה ) כל כך ריגש אותי! נשארתי בלי מילים ואז נכנסת התופרת מבקשת את החולצה וכעבור כמה דקות חוזרת עם הגלימה .

שילמתי כפול ממה שביקשה . עד היום הסיפור של ילד חילוני בן 14, נותן שיעור בחינוך לאיש בן 70 + עם כיפה על הראש לא עוזב אותי.

שנה אזרחית טובה ותודה על ההקשבה !

הניצחון של המורה מרים - מאת רותי יצחקי ריכטר.

סיפורנו התרחש כשהייתי מורה מתחילה. לימדתי בבית הספר השכונתי שכתליו אפורים ומדכאים ופיסת ירק או עץ פורח לא פיארו את חזיתו. המנהל היה עריץ והפיל פחד גדול עלינו, המורות המתחילות, כי היינו בתקופת ניסיון והוא הרבה לנזוף ולגעור בנו אם חלילה איחרנו לשיעור או נחלנו כישלון בכיתה.

הוא ראה בי מורה מוזרה, כי בניגוד לחברותיי לא האמנתי בעונשים ולא הענשתי תלמיד שהתפרע או הזניח את לימודיו. "עונשים אינם יעילים," טענתי בתוקף. "רק שיחה בארבע עיניים יכולה לעזור. ילד לא מתפרע כשטוב לו."

נהגתי להזמין תלמידים שחטאו לשיחה באחת הפינות השקטות של חדר המורים, הרחק מהרעש וההמולה השוררים דרך קבע בחדר זה, ואם היה התלמיד נסער ורגוז, מזגתי לו תחילה כוס מים קרים, חיכיתי בסבלנות שיירגע, ורק אחר כך שמעתי את דבריו והסברתי לו את טעותו.

אחת מכיתות ח' הייתה כיתה קשה מאוד. היו בה תלמידים חלשים שלא הצליחו להשתלב בכיתה רגילה, ורבים מהם היו קשי קשב וריכוז. כדי לא להעליב את תלמידיה ניתן לכיתה הזאת השם "כיתה מקדמת", אבל אפילו המורים המנוסים והוותיקים לא הצליחו ללמד בה, ואם ראית במסדרון מורה שעצב של מפלה נסוך על פניו, יכולת לשער כמעט בוודאות שזה עתה יצא המורה מכיתה זו.

יום אחד, בתום השיעור, יצאתי מהכיתה המקדמת וחיוך של סיפוק ושמחה מחליף את חיוכי המטרד.

""מרים, איך עבר השיעור? "שאלה מורה ותיקה שבאה לקראתי במסדרון.

"כרגיל. את יודעת איך זה ללמד בכיתה הזאת."

"ולמה את כל כך שמחה?"

"בזכות עמליה. היא היחידה שלומדת שם ותענוג ללמד אותה. אני חושבת שהיא בכלל לא צריכה ללמוד בכיתה המקדמת."

"אבל מרים, היועצות אמרו..." התחילה המורה לטעון.

לא נתתי לה לסיים את המשפט ואמרתי בתוקף: "ובכן, היועצות טעו. אני בטוחה בכך."

למחרת, לפני תחילת הלימודים, התייצבתי בפתח חדרו של המנהל. "אני יכולה לדבר אתך?" שאלתי בחשש.

"בוודאי, מרים," ענה המנהל שהופתע לראות אותי בחדרו, כי עד כה מעולם לא התלוננתי או ביקשתי בקשות כלשהן.

"התלמידה עמליה מהכיתה המקדמת לא צריכה ללמוד בכיתה הזאת. צריך להעביר אותה לכיתה רגילה. אשמח מאוד אם תעביר אותה לכיתה שלי."

"אבל כל היועצות קבעו שרמת המשכל שלה נמוכה," ענה המנהל והביט בי בסקרנות.

"ובכן, הן טעו." טענתי בעקשנות.

"אם היא תיכשל שם, בכיתה הרגילה, נצטרך להחזיר אותה לכיתה המקדמת. את יודעת מה יקרה לה אז? איזו מפלה היא תנחל? את יכולה לתאר לעצמך איך היא תרגיש אחרי כישלון כזה? "

"אני אעזור לה. אני בטוחה שהיא תצליח."

"טוב, נראה, אני צריך להתייעץ עם היועצות ועם המורים האחרים," אמר המנהל וניגב באיטיות את משקפיו.

כעבור כשבועיים כינס אותנו המנהל וביקש את חוות דעתנו. הדעות היו חלוקות. רוב המורים שלימדו בכיתה המקדמת הסכימו להצעתי, אך היועצת התנגדה בכל תוקף, וטענה שאנחנו מעמידים את עמליה במבחן קשה שאולי לא תוכל לעמוד בו. לבסוף נערכה הצבעה והוחלט להעביר את עמליה לכיתתי.

שמחתי בניצחוני, אבל עדיין נותר לפניי המכשול העיקרי – היה צורך לשכנע את עמליה.

למחרת הזמנתי אותה לפינת השיחות שבקצה חדר המורים, מזגה לה כוס מים, והסברתי לה שהיא ראויה לעבור לכיתה אחרת, כיתה רגילה.

עמליה הייתה ילדה נמוכת קומה, מנומשת וחסרת ביטחון שמעולם לא העזה להתבונן בעיניו של המשוחח אתה. רק בחגיגות התיישרה מעט קומתה, כי היה לה קול נפלא, ובטקסים הועדנו תמיד לפחות שיר אחד לעמליה.

"לא... לא..." גמגמה הילדה. "זה יהיה לי קשה מאוד. אני לא אצליח שם, בכיתה שלך."

"את תצליחי מאוד, עמליה, את ילדה מוכשרת ותצליחי גם בכיתה רגילה. "

"אני? מוכשרת?" גיחכה עמליה, "לא, המורה, אני לא אצליח. אני לא יכולה לעבור."

לא ויתרתי, ובימים הבאים הזמנתי מדי יום את עמליה לפינת השיחות ודיברתי על לבה. חזרתי והסברתי לה שכדאי לנסות, כי בכיתה המקדמת היא הולכת לאיבוד, וחבל על כל יום שעובר עליה בכיתה הזאת. אבל הילדה התמידה בסירובה. גם הוריה היססו. הם שמחו, שבתם נמצאה ראויה ללמוד בכיתה רגילה, אך חששו שתיכשל והכישלון ירפה את ידיה.

מפנה של ממש חל בעמדתה של עמליה לאחר פסטיבל הזמר שנערך בבית ספרנו. היא שרה בפסטיבל שירים שחיברו והלחינו תלמידים וקצרה תשואות ומחמאות.

אולי היו אלה מחיאות הכפיים, אולי גרמו לכך החיבה והאהבה שהרעיפו עליה התלמידים והמורים בתום הפסטיבל, ואולי התקיים בה הכלל שהצלחה מעניקה חוזק וגוררת הצלחה נוספת, ולבסוף הסכימה עמליה לערוך את המהפך הגדול ולעבור לכיתתי.

בכיתה החדשה הצליחה עמליה לעמוד בדרישות הלימודיות. אומנם היא לא נמנתה על התלמידים המצטיינים, אבל הציונים שלה היו טובים למדי. כעבור שנים אחדות עמדה בבחינות הבגרות, ואחר כך התגייסה לצה"ל ושירתה בלהקה צבאית. אחרי שסיימה את השירות הצבאי למדה במכללה להכשרת מורים, והיום היא מורה מצליחה בבית ספרנו.

הציון: מספיק

"סבתא, בואי מהר! התלמיד שלך בטלוויזיה!" קרא נכדי מהחדר הסמוך כשעמדתי במטבח וטיגנתי את הלביבות האהובות עליו.

"אתה מתכוון לעמי?" שאלתי.

כן. סבתא, נו כבר, בואי מהר."

מיהרתי להוריד את הסינר ועברתי לחדר הטלוויזיה. לא טעיתי. עמי שלי היה שם, על המסך, מספר בדיחות ומעלה חיוך על פני הצופים. שנים רבות חלפו מיום שלמד בכיתתי, אך כשקילפתי מפניו בדמיוני את מסיכת קמטוטי הצחוק לא התקשיתי להכירו.

ישבתי ליד נכדי ונזכרתי בפרשת הציון שהענקתי לו כשסיים את כיתה י' וקיבל תעודה שבה נאמר כי "אינו רשאי לעלות לכיתה י"א בבית ספרנו". הייתי מורה צעירה שזה עתה סיימה את לימודיה והתחלתי ללמד בבית הספר השכונתי. היה זה מבנה גדול וקודר, סבוך מסדרונות ופרוזדורים, שכיתותיו מפוזרות על פני שלוש קומות אפורות כתלים. מכל מסדרון הסתעפו מספר שלוחות, ואני הרביתי לאבד בהן את דרכי ולכן איחרתי לפעמים לשיעור. המנהל היה עריץ והרבה לצעוק ולהטיל פחד עלינו, המורות המתחילות, ואני ננזפתי לעתים קרובות כשעלה רחש פטפוטים מבעד לדלת הפתוחה של כיתתי וקטע את השקט ששרר במסדרון.

אהבתי את התלמידים ואת ההוראה אבל התקשיתי להשליט משמעת, והתלמידים איתרו מיד את נקודת התורפה שלי והרבו לפטפט בשיעוריי. ניסיתי לעניין אותם בחומר הנלמד ולרכוש את אמונם ואת חיבתם, אך לא תמיד עלה הדבר בידי.

בקצה הכיתה, בטור האמצעי, ישב עמי. לרוב ישב לבדו, חיוך תמידי היה נסוך כמסכה על שפתיו, אבל עיניו נותרו עצובות. הוא נהג להביט בעיניי ולהניד בראשו לאות שהבין את הסבריי, ולעיתים, כשהרדים החמסין את רוב התלמידים ורחש הזבובים נשמע בחלל החדר, הקשיב רק עמי וענה על שאלותיי. לכן חשבתי בתחילה שהוא נמנה על התלמידים הטובים בכיתה. אך עד מהרה עמדתי על טעותי. בחדר המורים סיפרו המורות שעמי נכשל בכל המבחנים ואינו מכין את שיעורי הבית. כאשר למד בחטיבת הביניים היה תלמיד מצטיין וחברותי, אך בשנה האחרונה התגרשו הוריו והוא שקע בדיכאון, התרחק מחבריו, והפסיק להקשיב ולהכין שיעורים. "חבל על הילד. הוא כל כך מוכשר," אמרנו זו לזו, אבל כל שידולינו לא הועילו.

באחד הימים של השבוע האחרון ללימודים חיכה לי עמי ליד הכיתה. "המורה, אני רוצה לדבר אתך," לחש ועיניו מושפלות לקרקע.

ישבנו בפינה שקטה בקצה החדר ועמי אמר בעיניים דומעות: "המורה, נכשלתי בכל המקצועות. אבא שלי יהרוג אותי במכות..." דמעות גדולות התגלגלו על לחייו ופניו האדימו.

"אבל עמי," אמרתי. "הרי זה היה צפוי. לא הכנת שיעורים ולא למדת, ומה אני יכולה עכשיו לעשות בשבילך?"

"המורה, אני מתחנן לפנייך שתעלי לי את הציון. בבקשה. תעלי מ"מספיק בקושי" ל"מספיק." דמעות גדולות המשיכו להרטיב את פניו, והוא מחט את אפו והשתדל בלי הצלחה לעצור את הבכי.

הסתכלתי בפניו הסמוקות. קשה לראות נער גדל גוף כבן שש עשרה בוכה כמו ילד קטן. ואולי אוכל כך להעניק לו שביב תקווה ולהמתיק את הכישלון? אולי אוכל למנוע את נפילתו למעמקי הייאוש וכך אסייע לו להתאושש? התלבטתי ולא ידעתי מה לעשות.

"המורה, תעלי את הציון רק בעשר נקודות, ואני מבטיח לך שבשנה הבאה אשתפר. תביני, אני לא יכול להביא להוריי תעודה שאין בה אפילו ציון חיובי אחד... אני מפחד לבוא הביתה כי אבא שוב יכה אותי," הוסיף עמי להתחנן.

ביד רוטטת הוצאתי את פנקסי ושיניתי את הציון מ"מספיק בקושי" לציון "מספיק". עמי מחה את דמעותיו, לחץ את ידי בחום ואמר: "תודה לך, המורה. תודה לך! לעולם לא אשכח מה עשית למעני!" אחר כך ניגב את הדמעות ועזב את החדר, ואני הודעתי למזכירה על שינוי הציון.

הלכתי הביתה כשלבי מייסר אותי. האם נהגתי כראוי? מדוע אני צריכה "לחלק מתנות" לילד שאינו טורח לפתוח ספר או מחברת? אבל מי יכול לעמוד נגד דמעות אמיתיות של נער? ואולי יהיה לו הציון הזה כאור בקצה המנהרה? אולי בזכותו ישנה את דרכיו כפי שהבטיח?

למחרת, כשהגעתי לבית הספר, הודיעה לי המזכירה בסבר פנים חמור שהמנהל מבקש לראות אותי בדחיפות. זכרתי את שלל ההערות והנזיפות שספגתי ממנו במשך השנה, כשעבר ליד דלת כיתתי ושמע את פטפוטי התלמידים. הוא בוודאי רוצה להודיע לי שלא אמשיך ללמד בבית הספר בשנה הבאה. כל השנה נלחמתי ועכשיו נכשלתי...

עמי ישב שם, בקצה הכיסא, פניו סמוקים, ידיו ממוללות בעצבנות פיסת נייר, ומבטו נמנע מלפגוש את מבטי.

"שבי!" פקד המנהל בחומרה והגיש לי את התעודה של עמי. הוא הביט בעיניי ושאל בלעג: "איך זה קרה שרק במקצוע שלך השיג עמי ציון "מספיק"? איך קרה שרק את, המורה המתחילה, הצלחת לעניין את התלמיד 'הנאור' הזה?"

לא עניתי.

"מה היו ציוניו במבחנים?" הוסיף המנהל לשאול.

"הוא קיבל 'מספיק בקושי'," מלמלתי.

"ומדוע הענקת לו ברוב חסדך את הציון 'מספיק'?"

"כי רציתי לעודד אותו. להעניק לו מעט נחמה... הרי הוא כבר הוכה בכל המקצועות האחרים, וחשבתי שכדאי לתת לו בכל זאת קצת תקווה.

"ובכן, כדאי שתדעי שעמי ביקש מכל המורים להעלות לו את הציון, אבל אף אחד מהם לא הסכים 'לזייף' ציון. ובצדק! הציון צריך להיות קדוש!"

"אבל... אבל...אבל הוא... הוא בכה…"

"האם כל תלמיד שיבוא ויבכה יזכה אצלך בהעלאת הציון?" שאג המנהל. "האם אינך מבינה שהציונים חשובים? שהם מכשיר להערכה? אני דורש שתחזרי ותורידי את הציון!"

לפתע פג פחדי מהמנהל הכל יכול. הוא בוודאי יסלק אותי מבית הספר, אבל לא אחיה עוד בפחד. הישרתי אליו את מבטי והצהרתי בתוקף: "אני מצטערת, אבל לא אשנה את הציון."

המנהל נדהם. "את לא תשני את הציון?" שאל ברוגז.

"לא! ולא אכפת לי אם בגלל זה תפטר אותי!"

לתימהוני התרככו פתאום פניו הכעוסות של המנהל והוא ענה: "בוודאי שתמשיכי ללמד כאן."

"אבל… אבל… מדוע? אני לא מבינה…" גמגמתי.

"כי את ראויה."

"אני? ראויה?"

"כן. עכשיו את עוד מתקשה להשליט משמעת, אבל כשתרכשי ניסיון ותלמדי לשלוט בכיתה, תהיי מורה מצוינת."

עמי הרים את עיניו הדומעות, בחן את פני המנהל ואמר: "אני אהיה שחקן מפורסם ואתם תהיו גאים בי! אתה, המנהל, עוד תשמע את שמי ותתפאר שלמדתי כאן, בבית הספר שלך!" אחר כך לחץ עמי את ידי ועזב את החדר בקומה זקופה ובלי להביט לאחור.

ארבעים וחמש שנים חלפו מאז, וכל השנים האלה השתדלתי בכל מאודי "להיות ראויה". בשנים הראשונות השתדלתי להיות ראויה בעיני תלמידיי ובעיני חבריי המורים, אך במשך השנים נטשתי את מאמציי להיות ראויה בעיניי אחרים וביקשתי להיות ראויה בעיני עצמי, כי אם אכשל, מי ישפוט אותי בחומרה יותר ממני? לא תמיד קצרתי הצלחה, ולפעמים, כשהתקשיתי להסביר לתלמידיי את הנלמד או נכשלתי בהדגמת אחד הניסויים, הרגשתי תחושה צורבת של אכזבה. אבל היו לי גם ניצחונות שעודדו אותי להמשיך ולחפש דרכים חדשות.

ומה עלה בגורלו של עמי?

עמי התפרסם לאחר שגילם תפקידים קומיים בסרטים, אחר כך קצר הצלחה גם בתיאטרון, ועתה הוא מרתק אליו את תשומת לבם של רוב תושבי המדינה ומביא שמחה בלב האנשים.

סיפורים חינמיים - מאת רותי יצחקי ריכטר.

לכבוד סיום עונת הבציר אני מביאה כאן שתי אגדות שכתבתי על הגפן, בצירוף תמונות מרהיבות שצילם בעלי אריה ריכטר ז"ל.

והנה תזכורת: החודש פורחת החלמונית הגדולה. שלחתי לכם לפני שנה את האגדה שכתבתי עליה ואני מצרפת כאן קישור לכתבה טלוויזיונית שעשיתי יחד עם בעלי אריה ז"ל לפני שנים אחדות. תיהנו.

https://www.youtube.com/watch?v=Z45x1iGxXcc

כל האגדות נמצאות בספרי הדיגיטלי והחינמי "פעם אחת, לפני הרבה שנים..." ניתן להוריד את הספר בחינם מאתר ההוצאה הדיגיטלית עברית וכך יש לכם תמיד בנייד או באייפד סיפור העוסק באחד הצמחים או התופעה שאתם פוגשים בהם בטיול או סיפור לילדים ולנכדים בחוג המשפחה. הנה הקישור;

https://www.e-vrit.co.il/Product/13711/%D7%A4%D7%A2%D7%9D_%D7%90%D7%97%D7%AA_%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99_%D7%94%D7%A8%D7%91%D7%94_%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%9D

ספרים חינמיים אחרים שלי באתר זה הם ספר העיון "שבועות ושבעת המינים בהיבט רב תחומי" שכתבתי עם ידידתי ד"ר לאה סגל ז"ל והספר "אלזה והגנן" המכיל סיפורי קצרים שכתבתי

הנה הקישורים. תיהנו

https://bit.ly/3jru6Jq

"שבועות ושבעת המינים בהיבט רב תחומי".

ספר עיון בשיתוף עם ד"ר לאה סגל ז"ל. הספר משלב תכנים מדיסציפלינות רבות: בוטניקה, ספרות, חקלאות, טכנולוגיה, קולינריה, מקורות תנכיים ותלמודיים, לשון ועוד.

אלזה והגנן. סיפורים קצרים למבוגרים.

https://www.e-vrit.co.il/Product/14720/%D7%90%D7%9C%D7%96%D7%94_%D7%95%D7%94%D7%92%D7%A0%D7%9F

איך למדו בני ישראל את סוד ההרכבה- מאת רותי יצחקי ריכטר

אשכול ענבים לפני בציר בכרם. צילם אריה ריכטר ז"ל.

דגם שומרה בכרם. צולם בנאות קדומים. צילם אריה ריכטר ז"ל.

בימי שפוט השופטים התגוררה בקצה ארץ בנימין משפחה ענייה. אבי המשפחה ובניו ניסו לגדל גפנים, אבל אדמותיהם לא היו פוריות ומעיינות לא פיכו בנחלתם. לכן היה יבול הענבים מועט ודל, ולעתים קרובות ידעו בני המשפחה חרפת רעב.

צעיר הבנים היה עלם חרוץ והרבה לעזור לאביו בעבודתו בכרם, אך על אף העבודה הקשה והטיפול המסור בגפנים לא ראו האב ובנו ברכה בעמלם.

גם שכניה של המשפחה היו עניים, ורק אחד מהם היה עשיר מאוד. כרמיו הניבו פרי רב ומשובח ויינותיו נודעו בכל רחבי ארץ ישראל, אך הוא שמר בלבו את סודות גידול הגפנים וייצור היין המשובח, ולא הסכים לגלות אותו לאיש. כרמיו היו מגודרים ורחוקים ממקום ישוב, וכלבי שמירה מאיימים הבריחו את הסקרנים שניסו להציץ לכרמים כדי ללמוד את סוד גידול הענבים המשובחים.

"אני מוכרח לגלות את סודותיו של האיש הזה! כשאגלה אותם אפרסם אותם בכל רחבי ישראל, כדי שגם אחרים יוכלו לגדל ענבים מובחרים וייהנו מפרי עמלם!" אמר הבן הצעיר לאביו ועיניו יקדו בכעס.

"ואיך תגלה זאת?" שאל האב. "הרי רק לפועליו מניח האיש להיכנס לכרם."

"ובכן, אתחפש לאחד הפועלים!" הכריז הנער בתוקף.

"אל תלך, בני, פן ישסע בך האיש הרע הזה את כלביו או יבקש מעבדיו להרע לך," התחנן האב, אבל הנער לא חזר בו מהחלטתו.

באחד הימים בא הצעיר לביתו של האיש העשיר ואמר לו: "איש עני אני. אין לי נחלה ואין לי בית משלי, ולכן אני מבקש לעבוד עמך בכרמיך בעונת הבציר. ביום אבצור ענבים ואדרוך אותם בגת, ובלילה אלון בשוֹמֵרָה, מגדל השמירה שבכרם, ואשמור על כרמיך מפני גנבים."

האיש צירף את העלם לפועליו, והצעיר ישן כל לילה בכרם. ביום בצר ענבים ודרך אותם בגת או נשא על גבו את כדי התירוש הכבדים והביא אותם ליקב, ובלילה שמר על הכרם מפני גנבי פרי.

באחד הימים, כשהסתיימה העבודה והפועלים הלכו לבתיהם, ראה האיש הצעיר ממרומי מגדל השמירה שהעשיר נשאר לבדו בכרם. העלם עקב אחרי מעשיו, וראה שהוא גוזם ענפים צעירים מגפנים שהצטיינו בפרי רב ומשובח, וקושר אותם לענפי גפנים אחרות שפירותיהן מעטים וקטנים אך צמיחתן מהירה ורבה. הנער קרא בלבו למעשה זה הַרְכָּבָה, והבין שהצמח שנוצר מפעולה זו מאחד תכונות טובות משני הצמחים שמהם נוצר. האחד מעניק לו חוסן וצמיחה רבה, והשני מעניק לו פרי רב וטעים.

באחד הלילות גזם הצעיר ענפים רבים מהגפנים המשובחות וברח עמם ממעבידו. הוא הביא את הענפים לזקני העדה, ואלה חילקו אותם לכל בתי האב שבשבט. הנער לימד את בני שבטו את מעשה ההרכבה, ובשנה הבאה נשאו כל הכרמים שבארץ בנימין פרי רב ומשובח והאיכרים ראו ברכה בעמלם. הם הפיקו מהענבים הגדולים והעסיסיים יין משובח ששמו הלך לפניו בכל רחבי ארץ ישראל, ומאז לא ידעו בני שבט בנימין חרפת רעב.

איך למדו בני ישראל לְהַדְלוֹת את הגפנים?

כשבאו בני ישראל לארץ כנען, התנחלה משפחה מבני שבט בנימין בהרי ירושלים, ובניה קיבלו נחלה קטנה ובה כרם גפנים ובוסתן עשיר בגפנים ובעצי תאנה, זית, רימון ותמר.

בימים ההם לא נהגו לתמוך בגפנים, וענפיהן גדלו והשתרעו על פני האדמה. הענפים העליונים הטילו צל על הענפים התחתונים, והחלקים הסמוכים לקרקע יבשו וקמלו, כי אור השמש לא חדר אליהם.

בקיץ, כשיצאו בני המשפחה לבצור ענבים ולדרוך אותם בגת, ראתה צעירת הבנות שהאשכולות שגדלו בכרם על ענפים משתרעים שאור השמש לא הגיע אליהם היו מעטים, קטנים וצמוקים, והגפנים שגדלו בבוסתן וטיפסו על עצי התאנה, הרימון והזית הניבו אשכולות גדולים שגרגריהם מתוקים ועסיסיים מאוד.

אמרה הילדה להוריה ולשכניה: "עלינו לתמוך את ענפי הגפן הגמישים שבכרם ולקשור אותם למוטות, כדי שיקבלו את ברכת השמש כמו ענבי הבוסתן המטפסים על עציו. כך ירבה היבול וישתבחו הענבים."

אך האנשים סירבו לשמוע לעצת הילדה, ושכניה לעגו לה ואמרו: "ראו נא תינוקת מגודלת זו, הבאה ללמד גדולים וטובים ממנה!"

החליטה הילדה לתמוך את הגפנים שבכרם במו ידיה. היא תקעה באדמה מוטות ארוכים, וקשרה את הענפים אל המוטות באמצעות חוטים שטוותה מסיבים שנותרו על קורת התמר. בני הכפר המשיכו ללעוג לה, אבל היא לא שמעה להם והמשיכה בעבודתה הקשה והמתישה כל ימי האביב, בעת לבלוב הגפנים.

שוב בא הקיץ, ובני המשפחה יצאו לכרם לבצור את ענביו, והנה זה פלא: כל הגפנים שענפיהן נקשרו למוטות הניבו פרי רב ומשובח כמו הגפנים שגדלו בבוסתן, ורק שתי גפנים שגדלו בשולי הכרם ומוטותיהן קרסו בסערה המשיכו לשאת פרי מועט ודל.

אז הבינו בני השבט שצדקה הילדה בדבריה, ומאז קושרים הכורמים את ענפי הגפן למוטות ולרשתות עד היום הזה. לפעולה זו קוראים הַדְלָיָה.

גפן מטפסת על זית בבוסתן

כרם מודרני .

המדע שמאחורי האגדה

הַדְלָיָה

הדליה היא פעולה חקלאית שבה תומכים בענפי הצמח על ידי קשירתם למוטות ולרשתות עשויות חוטי ברזל או חבלים. ההדליה מקלה על ביצוע עבודות חקלאיות שונות כגון דילול, ריסוס, קטיף ובציר, ומאפשרת את חדירת האור למקומות מוצלים. לאור השמש תפקיד מרכזי ביצירת המזון על ידי החלקים הירוקים של הצמח, ולכן גורמת ההדליה להגדלת היבולים. ההדליה הייתה ידועה עוד בעת העתיקה, ומשערים שהגפנים היו הצמחים הראשונים שהודלו. סוכות גפנים פיארו כמעט כל בית בארץ ישראל העתיקה, והן, למעשה, מבנה המשמש להדליית הגפן. היום מרבים להשתמש בתהליך ההדליה הן בגידולים הגדלים בשדה ובמטע והן בגידולים הגדלים בחממות או בבתי רשת. לרוב מורכב מתקן ההדליה מעמודי מתכת או עץ, שביניהם מקשרים חוטי רוחב עשויים ברזל או פלדה. לחוטים אלה קושרים את ענפי הצמח. מגדלים בהדליה לא רק גפנים אלא גם גידולים אחרים, כגון שעועית, עגבניות, עגבניות שרי, מלפפונים, שעונית ועוד.

נר הלילה החופי

אגדה מקורית מאת שרה ברוקמן ז"ל. כתבה רותי יצחקי ריכטר

לפני כמאה וחמישים שנה חי נער יהודי בארצות הברית. הוא רצה מאוד לעלות לארץ ישראל, וביום ובלילה הרהר בארץ הקודש, ולא יכול היה לסלק את חלומו מתוך מחשבותיו, כי ליווה אותו החלום בכל אשר הלך ובכל אשר עשה.

והנער גדל והיה לבחור נבון, וכשמלאו לו שמונה-עשר אביבים, ארז את חפציו ובא להיפרד מהוריו כדי לעלות לארץ ישראל.

אמר לו אביו: "כיצד תתפרנס בארץ הקודש, ואינך יודע מלאכה? למד עצמך מקצוע תחילה, כדי שלא תצטרך לעזרתם של הבריות וכדי שתוכל להעניק לארצך החדשה ממומחיותך ומידיעותיך, ואחר-כך תעלה ארצה."

ציית הנער לאביו ולמד את תורת הרפואה. שנים רבות השתלם, וכשסיים את לימודיו נשא אישה והוליד בנים ובנות, אך חלומו לא הִרְפָּה ממנו, והוא ביקש למהר ולעלות לארץ-ישראל.

אמרה לו אשתו: "כיצד נעלה לארצך, והיא ארץ מדבר, מוכת שמש ושממה, הקדחת שולטת בכפריה, ושודדים אורבים בדרכיה? חכה נא מעט עד שיגדלו בנינו הרכים, ואז נעלה עמך לארץ הקודש."

שמע האיש בקולה של אשתו ודחה שוב את נסיעתו.

בינתיים היה האיש לרופא מפורסם ומכל קצות המדינה השכימו חולים לפתחו כדי שירפא את מחלותיהם, כי נודע האיש בטוב לבו, בחוכמתו ובכושרו הנפלא לרפא כל חולי. אך הוא לא ידע אושר, כי חלומו הלך עמו תמיד.

יום אחד לא יכול עוד האיש לשאת את געגועיו, והוא ארז את כליו ואת חפציו, מכר את ביתו ואת מרפאתו, לקח עמו את הוריו הזקנים ואת אשתו וילדיו, ויצא עמם לדרך הנדודים הארוכה. ימים רבים נדדו מעיר לעיר ומארץ לארץ, עד שהגיעו לעיר נמל גדולה שממנה הפליגו לארץ ישראל.

כעבור ימי הפלגה אחדים התגלו להם מרחוק חופי הארץ. רעד האיש מהתרגשות ונצמד למעקה הספינה כדי לבחון בעיניו את היבשה המתרפקת על הים, וכשירד אל החוף כרע הרופא על ברכיו, נשק ברטט לאדמה ועיניו מלאו דמעות.

לפתע חש האיש כי נדקרה כף רגלו בעצם קטן ומוצק הנמצא בנעלו. הסיר האיש את הנעל, ניער אותה, והנה בתוכה פרי קטן ויבש ובו זרעים אחדים.

"מי אתה, צמח, וכיצד הגעת לנעלי?" שאל האיש.

"שמי נר-הלילה החופי ומארצך הרחוקה באתי עמך לארץ הקודש," אמר הפרי המקומט וחייך לרופא בחיבה.

שלף האיש את הזרעים מתוך הפרי, פיזר אותם במרחב השממה ואמר: "כאן, ידידי, יפרחו פרחיך, ומי ייתן ותקשט בהם את החוף השומם הזה."

בנה האיש בית ביפו וייסד בה מרפאה, וגם בארץ ישראל באו אליו חולים שביקשו מרפא למחלותיהם. מבוקר ועד ערב עבד האיש במרפאה, אבל הוא היה מאושר מאוד כי הגשים את חלומו. מדי יום אהב לצפות בכפות התמרים המתנועעות ברוח הים, בעצי הזית המכסיפים מרחוק כראשי שיבה, בשיירות הגמלים החוצות את ים הגבעות הזהוב, ובשמש השוקעת לאט ככדור ארגמן הצונח אל מימי הים הכחולים. אבל בני ביתו לא היו מאושרים כמוהו. אמו ואשתו הרבו להתלונן על החום הגובר ועל הזבובים הטורדניים, וילדיו התקשו בלימוד השפה הזרה וברכישת חברים חדשים. מדי יום, כשחזר הרופא לביתו מן המרפאה, היו בני הבית מפצירים בו וזועקים אליו שיחזירם לארץ שממנה באו.

חלפו חודשים אחדים, והאיש מאס בחייו מפני טענותיהם הקשות של אהוביו, ובלבו גמלה ההחלטה הנוראה לעזוב את הארץ אשר אהב ולחזור לארצות הברית. בלב כבד ירד האיש לנמל כדי לרכוש כרטיסי הפלגה, ובשעה שצעד בגבעות החול שעל שפת הים זלגו דמעותיו באין מעצור.

כשהתקרב הרופא לנמל ראה פתאום שטיח של פרחים צהובים, גדולים ונפלאים הצומחים על גבעות החול.

"מי אתה, צמח?" שאל הרופא את הפרח הפורח בחולות היבשים במלוא הדרו.

"נר הלילה החופי אני. האם לא תכירני? הרי יחד עלינו לארץ ישראל," ענה הצמח.

אז זכר האיש את הפרי היבש ששלף מתוך נעליו וזרע את זרעיו בחולות השוממים, וחיוך האיר את פניו. הוא מיהר לחזור אל בני ביתו, וסיפר להם על הצמח שעלה עמם לארץ ישראל, ועתה הוא מכסה בשפע פרחיו ההדורים את גבעות החול שעל שפת הים.

שמעו בני הבית את סיפורו של נר הלילה החופי והתביישו בהתנהגותם.

"אולי נוכל גם אנחנו להכות שורש בארץ ישראל כמו נר הלילה החופי?" אמרה אשת הרופא, ושביב של עוז ותקווה ניצת בעיניה.

"יפה ארצנו ואין כפירותיה בכל העולם, ואם נתאמץ ללמוד את שפתה, נרכוש כאן חברים רבים," הוסיף הסבא.

שנים רבות חלפו מאז. הרופא וקרוביו נשארו בארץ ישראל, הסתגלו לאקלימה החם ורכשו את שפתה, וכשקמה המדינה זכו צאצאיו של ידידנו הרופא להיות בין מקימיה.

המדע שמאחורי האגדה

נר הלילה החופי / משפחת נר הלילה.

בן שיח רב שנתי, בעל גבעולים שעירים, הגדל בחוף הים בארצנו בקרקעות חול ופורח רוב ימות השנה. באחרונה אומץ הצמח על-ידי הגננים בערי החוף, והם מרבים להשתמש בו כצמח נוי המקשט את הגינות שנשתלו בשנים האחרונות לאורך החוף.

לצמח עמידות גבוהה בפני יובש, בפני רוחות חזקות ובפני טיפות מי מלח זעירות שבאוויר. לכן כבש לעצמו את בית הגידול הקשה של הגבעות הסמוכות לים, שצמחים רבים אינם יכולים להסתגל אליו.

הפרחים גדולים, צהובים והדורים מאוד. הפרח נפתח לפנות ערב, וצפייה בפתיחתו המהירה היא חוויה מרתקת, כי אפשר לעקוב בעין רגילה אחרי כל שלבי הפתיחה הנמשכים כמחצית השעה. כדי לצפות בפתיחת הפרח כדאי להצטייד במצלמה ולצאת לחוף הים בשעות אחר-הצהריים המאוחרות, למצוא ניצני פריחה של נר הלילה שכותרתם הצהובה כבר מציצה מעט מבין המרווחים שבין עלי הגביע, ולהתבונן בסבלנות בתהליכים המהירים של פתיחת הפרח. תחילה "קופצים" עלי הגביע בבת אחת לאחור, אחר-כך נפרשים עלי הכותרת, שתנועתם ניכרת לעין, ומתוך הפרח מזדקפים ובולטים עמוד העלי והאבקנים.

הפרח מואבק על-ידי דבורים ועל-ידי פרפרי לילה. אבל תיתכן גם האבקה עצמית הנעשית על ידי התכופפות עמוד העלי נושא הצלקות אל האבקנים. הפרח נובל למחרת בצהריים. הפרי בעל זרעיו אחדים.

מוצאו של הצמח מצפון אמריקה. משערים שהוא הגיע לארץ רק בסוף המאה ה-19, כי הוא לא נזכר בתנ"ך, במשנה או בתלמוד, והוא לא מופיע ברשימותיהם ובמחקריהם של נוודים וחוקרים שטיילו בארץ במאות הקודמות וחקרו אותה. לכן משערים שהובא במקרה על ידי יורדי ים מארצות הברית רק במאה ה-19, ובגלל כושר העמידות הגבוה שלו התאזרח בבית הגידול הקשה הזה, החשוף לרוחות, ליובש ולרֶסֶס מי הים.

ביום הראשון בבית הספר

מאת רותי יצחקי ריכטר

וביום הראשון לשנת הלימודים

שוב זרמו ילדים מרחובות, משבילים.

בחולצות כחלחלות, צהובות וירוקות,

ילקוטים על הגב ועיניים בורקות. (2)

ובלב חרדה, סקרנות וגם קצת ייראה,

ומבט של קונדס, ושל חג ושמחה,

אז נמלא רחובנו קולות משחקים,

ולבש בגד חג, וילדים לו פרחים. (2)

פזמון: כך הלכו יד ביד

בתקווה ובציפייה:

גם -

דן השובב, וערן הקונדס, וליאורה הגינג'ית.

ועודד הסקרן, וגם טל המנומש ורחל חולמנית.

ותמר קטנטנה, ואיתן החכם ודורית מהססת.

לקראת יום חדש לקראתה של ראשית.

וצעד ביניהם גם מורה כסוף שיער

בפנים חתומות ובסבר של חג.

וזכר תלמידיו בניכר הרחוק,

וזכר עיניהם רוחשות לו כבוד. (2)

ועתה כאיש זר הוא בארץ אבות,

איך תדע לשונו אז למצוא המילות?!

כך צועד לו האיש ובלבו מועקה

אל יומו הראשון בכיתה חדשה. (2)

פזמון: אז הביט המורה

כה מוכר לו המראה: של...

דן השובב, וערן הקונדס וכו'

ושקטה החצר, ונשמע קול צלצול,

ופסעו המורים, מבטם כה חמור.

ועמד המורה כחרד, כטירון,

וסקר תלמידיו בחיבה, בכבוד. (2)

אז ראה ים גדול של עיניים טובות,

בוחנות, חרדות, וחוקרות ויראות,

אז שכח את פחדיו, לא זכר חרדה,,

וחיוך את פניו האיר בשמחה. (2)

פזמון: וחשב המורה,

גם אני כבר לא פוחד

כמו

דן השובב וערן הקונדס וליאורה הגינג'ית.וכו/.

אתה של ראשית

לשיר הזה יש גם מנגינה. אם מישהו מעוניין לבצע אותו, מוזמן לפנות ל:

sabaandsabta@gmail.com

וניצור קשר עם רות ריכטר.

איך נוצר הלחם האמיתי הראשון?

מאת רותי יצחקי ריכטר

כשבאו המלאכים אל אברהם אבינו, הסביר להם פנים, נתן להם קערת מים כדי לרחוץ את רגליהם, שחט לכבודם עגל, הגיש להם חמאה וחלב, וביקש משרה אשתו לאפות לחם.

לקחה שרה קמח ומעט מים, לשה מהם בצק, והשאירה מעט מהקמח ליום המחרת .

בימים ההם היה הלחם שונה מאוד מהלחם שאנו אוכלים היום. הוא היה קשה, חסר נקבוביות, ומיהר להתייבש ולאבד מריחו ומטעמו.

אכלו המלאכים ונחו בצל העץ, ובעוד הם אוכלים ושותים, בישרו לאברהם שבקרוב תלד שרה אשתו בן זכר.

שמעה שרה את דברי המלאכים וצחקה בלבה, כי הייתה האישה בת תשעים שנה, ולא האמינה שתוכל ללדת לעת ז ק נ ה.

אחרי הסעודה נפלה תנומה על המלאכים ועל אברהם, ורק שרה לא ישנה, כי סערה נפשה מאוד כשהרהרה בבשורת המלאכים.

כשהתעוררו המלאכים משנתם חפצו למהר ולהמשיך בדרכם לסדום, אך אברהם ידע שקמצנים ורעים הם אנשי סדום, והכריח את אורחיו להצטייד בביתו במאכל ובמשקה, כי חשש פן ירעבו שם.

אמר אברהם לשרה: "מהרי, שרה, ואפי לאנשים האלה עוד לחם, כדי שיוכלו לשבור את רעבונם כשיגיעו לסדום".

רצתה שרה למלא את בקשת בעלה, אך כליה לא רוחצו עדיין מסעודת הצהריים, כי לא הספיקה להדיח את הכלים במימי הבאר .היא מיהרה ושמה את מעט הקמח שנותר לה בכד היין שרוקנו אברהם ואורחיו בעת הסעודה, ולא שמה לב שנותר בכלי מעט משקע מהיין התוסס ששתו המלאכים .

לשה שרה את הקמח ואת המים לבצק ואמרה בלבה: אם יעלה לחם ממעט הקמח שבכד ,סימן שאוכל גם אני ללדת בן! ובעוד היא מקוששת עצים ומבעירה אש, ראתה לתימהונה שהבצק תפח ונפחו הוכפל.

אפתה שרה את הבצק שתפח, והיה הלחם טוב בעיניה ובעיני בעלה ואורחיו, כי היה ספוגי, רך ונקבובי, וניחוח נעים עלה ממנו.

הבינה שרה שמשקע היין שנותר בכד התפיח את הבצק, וידעה ששמע אלוהים לתפילתה. היא לא הטילה עוד ספק בדברי המלאכים ,ומהיום ההוא הוסיפה תמיד לבצק מעט ממשקע היין התוסס כדי להתפיחו ולהשביח את טעמו.

המדע שמאחורי האגדה

תפיחת הבצק

תפיחת הבצק נגרמת על ידי ש מ רים. השמרים הם פטריות חד תאיות עגולות ומיקרוסקופיות. כשמוסיפים שמרים לבצק חל בו תהליך הנקרא תסיסה. השמרים ניזונים מהסוכר ומהעמילן שבקמח, ויוצרים את הגז פחמן דו-חמצני. גז זה יוצר בבצק בועות וחללים. בעת האפייה נפלט הגז ונותרים חללים ריקים. חללים אלה מעניקים ללחם מרקם נקבובי. אפשר לאפות לחם או פיתות גם ללא שמרים, אך הם ממהרים להתקשות ולהתייבש .

משערים שתפיחת הבצק התגלתה במצרים לפני כחמשת אלפים שנה. ללחם שנאפה מבצק שתפח קראו ח מ ץ, וללחם שנאפה מבצק שלא תפח קראו מצה. במשך שנים רבות שימשו המצה והחמץ בצוותא, והיוו חלק נכבד ממזונו של העם. ייתכן שתפיחת הבצק התגלתה במקרה, כמסופר בסיפור שלנו, כי המשקע שנוצר במיץ ענבים שתסס מכיל שמרים, וכשמוסיפים את המשקע לבצק הוא תופח .

פיסת בצק שתפחה שימשה, כנראה, כמזרזת תפיחה של בצקים אחרים. היא נקראה "ַהַ שאוֹר ש ַבַּ ע י ס ה". אין אנו יודעים היום את הרכבה המדויק, אך מניחים שהיא הייתה עשויה בצק דליל שהוסיפו לו מעט דבש דבורים או "דבש תמרים". בצק זה תפח, כי התרבו בו שמרים הנמצאים תמיד באוויר .

כיום מגדלים את השמרים בבתי חרושת בתוך מכלים ענקיים המכילים תמיסת סוכר .לאחר שהשמרים מתרבים מאוד בתוך הדוד מייבשים אותם, אורזים אותם בחבילות ומשווקים אותם.

פרק מהספר "חברים" מאת רותי יצחקי ריכטר.

הוצאת דני ספרים 2022

הספר מספר חלק מסיפורם של הילדים שגורשו מישראל לדרום סודן בשנת 2012. הוא נכתב בהשראת מפעלם המבורך של הפעילים החברתיים עו"ד לאה מילר פורשטט, ד"ר רמי גודוביץ ומתנדבים נוספים. הם יסדו באוגנדה בית ספר לילדי המגורשים, וכך העניקו להם השכלה, תקווה והצלה מחיי עוני, רעב ומחלות. הספר אינו ביוגרפי וכל הדמויות בדויות מהלב. לתרומות ראו בגוגל עמותת ביקם.

לשאלות נוספות lea@become-world.org

ביום הגירוש נסענו ללוות את אנדי והוריו לשדה התעופה. הייתה שעת בוקר מוקדמת מאוד, השמש עוד לא זרחה, האוויר היה לח ושקוף, והמראות שבצד הדרך היו מטושטשים ומכוסים בשמיכה דקה ואפורה של ערפל. הדרך עברה בשתיקה. אנדי הביט במבט עצוב בנוף החולף על פנינו, והרגשתי שאף על פי שעוד לא עזב אותנו הוא כבר מתחיל להתגעגע.

כשהגענו לשדה התעופה ראינו משפחות רבות של פליטים מדרום סודן שחיכו גם הם למטוס. הם הצטופפו ליד שער העלייה לטיסות הממריאות ורובם היו עצובים והמעיטו לדבר.

נפרדנו ליד השער. התחבקנו, לחצנו ידיים וניסינו להעמיד פנים שאנחנו לא מתרגשים, אבל לשנינו זלגו דמעות על הלחיים.

"אני נשבע לך, אנדי, שאעשה הכל כדי שניפגש! הפרידה שלנו היא רק זמנית!" אמרתי, והוא הביט בי במבט של חוסר אמון וענה: "איך נשוב וניפגש? לא אוכל לבוא לבקר אותך כי אין לי כסף לטיסות, וגם אתה בוודאי תשכח אותי במשך הזמן."

"לעולם לא אשכח אותך!" אמרתי. אחר כך חזרנו והתחבקנו, ואנדי הלך בעקבות הוריו לשער היציאה.

הבטתי בידידי המתרחק והחלטתי שכשאגדל ויהיה לי כסף משלי, אחפש את אנדי בארצו הרחוקה. עוד נשוב להיפגש! אנחנו מוכרחים!

חודש לאחר שגורשו אנדי והוריו מישראל קיבלתי ממנו מכתב ראשון. זה היה מכתב נורא. מעולם לא קראתי מכתב עצוב כל כך. הנה מה שכתב לי אנדי

"שלום אור,

לא תאמין איך נפלתי כאן! ממש נפלתי לגיהינום! כן, אחי, ממש לגיהינום!

אתה מכיר אותי מצוין ואתה יודע שאני לא ילד בכיין, אבל ביום שהגענו לכאן בכיתי כל היום ולא יכולתי לעצור את הדמעות.

אני גר בכפר קטן ועני שנמצא במרחק שעת נסיעה מעיר הבירה ג'וּבָּה. אין כאן מים זורמים בבקתות הקטנות והעלובות, וצריך להביא אותם כל יום בדליים ממעיין מרוחק. אין רשת ביוב ומי השופכים זורמים ברחוב ומפיצים מחלות וסירחון נורא שאין לאן לברוח ממנו. אין חשמל, אין אינטרנט, אין טלוויזיה, אין טלפון, ויש אלימות, רעב, עוני נורא והמון מחלות.

אני כל הזמן חושב עליך, על המורה רונית ועל החברים האחרים בכיתה שלנו, ולא מפסיק להתגעגע אליכם ולקנא בכם. אני מרגיש כאילו באה יד אכזרית וקטעה לי בבת אחת את הילדות. כן, אור, אני מרגיש כאילו שאני כבר לא ילד, ואני מתגעגע ליַּלְדוּת שהייתה לי בישראל ועכשיו הפסדתי אותה.

אצלכם התחיל החופש הגדול, אבל כאן, בבית הספר, אין חופשה. שמעתי שרק בסתיו תהיה לנו חופשה קצרה. בבית הספר אין חגיגות ואין טקסים, והוא מרוחק בערך ארבעה קילומטרים מהכפר שלנו. אנחנו לומדים באוהל גדול, ובכיתה יש בערך שבעים ילדים בני כל הגילאים ורק מורה אחד שאוהב להרביץ במקל וזה נורא כואב. אנחנו יושבים בשלושה טורים. בטור אחד יושבים ילדים שלומדים בכיתות א' או ב', בטור השני יושבים ילדים שלומדים בכיתות ג' או ד', ובטור השלישי יושבים ילדים שלומדים בכיתות ה' או ו'. המורה מלמד כל פעם רק טור אחד, ואז הילדים בטורים האחרים פותרים בעיות או מכינים שיעורי בית. המורה רוצה כל הזמן שנשנן מה שהוא אומר, ונחזור במקהלה מדברת כמו תוכים על המילים שלו בלי שנבין את המשמעות שלהן.

אני בקושי מצליח לקום בבוקר וללכת לבית הספר, כי אני לא ישן טוב. הלילה כאן חם מאוד ויש המון יתושים שגורמים למחלת המלריה הקשה. יש לנו מזל שאימא שלך נתנה לנו כילות ותרסיס דוחה יתושים כדי להגן עלינו מפניהם, ודוקטור נעמה מהעמותה 'רופאים לזכויות אדם' התעקשה שניקח כדורים נגד מלריה.

מזג האוויר כאן משונה. שמעתי שבחורף כל יום יורד גשם ובכל זאת חם. עכשיו קיץ ויש רק מעט גשם, אבל חם מאוד. אחרי הגשם הדרך לבית הספר מלאה בוץ. אין תחבורה, ואני הולך לשם ברגל יחד עם ילדים אחרים מהכפר שלנו. יש הרבה ילדים שאין להם נעליים, והם הולכים יחפים גם בחורף וגם בקיץ.

העונש המקובל הוא מכות. הילד שנענש צריך להוריד את המכנסיים וכל הילדים רואים איך המורה מכה אותו במקל וזה נורא כואב ומשפיל. לי זה עוד לא קרה, כי אבא הודיע למורה שהוא לא מרשה לו להכות אותי. המורה התפלא מאוד כי בדרום סודן זה עונש מקובל, אבל לא הייתה לו ברירה והוא הסכים.

יש כאן עוד הרבה ילדים שגורשו מישראל ואני מיודד איתם. אנחנו מדברים בינינו עברית, ובגלל זה הילדים הדרום סודנים לפעמים כועסים עלינו.

אחותי הולכת לפעוטון. לדעתי זה רק "פעוטון בכאילו", כי יש שם כמה עשרות ילדים ורק שתי מטפלות לא מוסמכות שבקושי מספיקות להאכיל את כל הילדים. היא למדה כבר הרבה מילים בשפה המקומית, ואני חושב שבקרוב היא תשכח שהיינו פעם בישראל.

יש בבית הספר רק מעט תלמידות, כי רוב הילדות בכפר לא לומדות אלא עוזרות לאימהות בטיפול בילדים הקטנים, בעבודה בגינה הקטנה שליד הבית ובניקיון הבקתה. יש ילדות בנות שתים עשרה או שלוש עשרה שנשואות לגברים מבוגרים או לזקנים. הן נמכרו על ידי הוריהם כדי שיהיה להם כסף לקנות אוכל לילדים האחרים. לרוב הן שונאות את הבעלים האלה, כי הם מכים אותן ומתעללים בהן, ואחדות מהן כבר בהיריון. אני מתחלחל כשאני חושב שאם נישאר כאן עלול להיות עתיד כזה גם לאחותי, אבל אבא ואימא נשבעו לי שזה לא יקרה.

שפת הלימוד היא סודנית, ואני מתקשה בה ולא מבין הרבה מילים שהמורה אומר.

בכפר שלנו גרות כמה עשרות משפחות, ולכל משפחה יש המון ילדים. הרבה בקתות נעזבו או נחרבו במלחמה הקשה שהייתה כאן בשנים האחרונות, ואני שמח שהיינו אז בישראל ולא כאן. אנשים רבים מהכפר שלנו נרצחו במלחמה הזאת, ואני לא מבין למה יש מלחמות בעולם. אני מקווה שכשאהיה גדול לא אצטרך להשתתף במלחמה.

אבא אומר שעכשיו דרום סודן היא המולדת האמיתית שלנו, אבל אני בכלל-בכלל-בכלל לא מרגיש ככה! אני מרגיש שרק ישראל היא המולדת שלי! אם הייתי גדול והיה לי מספיק כסף, הייתי לוקח את ההורים ואת אחותי ובורח מכאן.

רוב הגברים וכל הנשים לא עובדים כי אין כאן בתי חרושת או מפעלי תעשייה, והחלקות הקטנות שליד הבקתות לא מספיקות כדי לגדל יבול שאפשר למכור אותו. כל משפחה מגדלת קצת פירות וירקות בחצר שלה, ולרוב המשפחות יש פרה או שתיים שמספקות להן חלב.

יש לנו רק מעט אוכל ולרוב אני רעב. במרכז הכפר עוברת דרך לא סלולה. היא מלאה בוץ ושלוליות של ביוב שענני יתושים מרחפים מעליהן, ולכן הרבה ילדים ומבוגרים חולים במלריה. אין מרפאה או קופת חולים אלא רק בקתה קטנטנה שאליה באים החולים. יש בה רק רופא אחד, מתנדב מאנגליה, והוא לא יכול לטפל בכל החולים.

אנחנו גרים בבקתה קטנה ואין בה מקום למיטות אלא רק לשולחן קטן ולשני כיסאות, ולכן אנחנו ישנים על מזרונים שמקפלים אותם כל בוקר. אבא ואימא הביאו קצת חסכונות, אבל הם נגמרים לנו מהר, כי אנחנו קונים אוכל גם לסבא, לסבתא, לדודים ולבני הדודים. אני חושב שבקרוב לא יהיה לנו מה לאכול.

יש לנו בכפר המון קרובים, אבל אני בקושי יכול לדבר איתם כי אני לא מבין את השפה הדרום סודנית. לכן קשה לי להתיידד עם הילדים. אולי במשך הזמן אלמד את השפה הזאת ויהיה לי יותר קל.

השירותים נמצאים מחוץ לבקתה ועולה מהם ריח בלתי נסבל. אין אסלות אלא עומדים על קרש עץ שבמרכז שלו יש חור מעל בור ומשתדלים לקלוע לחור ולא מסביב לו.

אני ממש מיואש מבית הספר הזה, כי כמעט כל מה שלומדים כאן כבר למדתי בישראל. בחשבון, למשל, נותנים לנו תרגילים מצחיקים שפתרנו כבר בכיתה ד', ויש המון מילים שהמורה משתמש בהן ואני לא מכיר.

אתמול הייתה כאן סערה נוראה. עננים של חול כיסו את כל הכפר ואת השמיים והרבה בקתות נהרסו. גם הבקתה שלנו נהרסה, ואבא והדודים עבדו המון שעות כדי לתקן אותה בתערובת של בוץ וקש. אחר כך התחילו לרדת טיפות גדולות של גשם מלוכלך ובכל זאת היה חם מאוד.

בגלל העוני והרעב יש כאן המון גניבות, ואני מחביא היטב את הטלפון הנייד ואת המחשב שהבאתי מישראל. אני מסתיר אותם בתיק של בית הספר, ולוקח אותם איתי גם בשעות הלימודים וגם כשאני בא הביתה והולך לשירותים. אבל אתמול זה לא הצליח לי.

בלילה, כשישנתי, הרגשתי שמישהו מנסה לחטט מתחת לכר שלי, במקום שבו אני מחביא את המחשב ואת הטלפון הנייד. התעוררתי בבהלה וראיתי שזה הדוד שלי, אח של אבא. הוא רצה לגנוב ממני את המחשב והטלפון כדי למכור אותם לאנשים שמתאכסנים במלון של העיתונאים בג'ובה, ובכסף לקנות אוכל לילדים שלו. אלה עיתונאים מכל העולם שבאו לדרום סודן כדי לדווח לקוראים שלהם על פעולות המשטר החדש. אני עדיין לא רואה מה יש להם לדווח מלבד על מעשי אלימות ורצח שמתרחשים כאן ברחובות בכל יום. המלחמה אומנם הסתיימה לפני שנה, אבל יש כאן שני שבטים, שבט הדִינְקָה ושבט הנוּאַר, שממשיכים להילחם זה בזה ומבצעים מעשי אלימות וטרור.

נשכבתי על המחשב ועל הטלפון בכל הכוח והתחלתי לצרוח. אבא התעורר והתחיל להרביץ לגנב. הדוד שלי התנצל ובכה. הוא הסביר שהילדים שלו רעבים ולא הייתה לו ברירה. אבא נתן לאחיו קצת כסף כדי שיקנה אוכל, ובבוקר הודיע לאימא ולי שהחליט לעבור איתנו לג'וּבָּה, העיר הגדולה, כי אולי שם ימצא עבודה. אימא לא הסכימה לעזוב את הכפר, כי כאן לפחות יש לנו קצת אוכל מהגינה ומהפרה של המשפחה, ובג'ובה אין לנו ביטחון שכל יום יהיה לנו מה לאכול. הם רבו וצעקו, ואני בכיתי מתחת לשמיכה, כי הם אף פעם לא רבים ככה וזה הפחיד אותי. אימא רוצה שניסע לארץ השכנה, לאוגנדה, כי היא שמעה שיש שם עבודה, אבל אבא צעק שאין לנו כסף לנסיעה, ובבוקר הוא נסע לג'ובה והודיע שיחזור אחרי שימצא שם עבודה ומקום זול שנוכל לגור בו.

אימא כל הזמן עצובה. היא לא מבינה את השפה, והיא מדברת עם סבתא ועם האחיות של אבא בתנועות ידיים. היחידה שמרוצה ושמחה עכשיו במשפחה שלנו היא אחותי הקטנה. היא משחקת עם בנות הדוד הקטנות ועם בובות מקש שאחת הדודות עשתה בשבילה. הילדות לא משוחחות ביניהן ובכל זאת הן מסתדרות מצוין.

עכשיו, כשאבא בג'ובה, אימא עוד יותר עצובה.

אני מתגעגע.

להתראות,

אנדי"

הנחתי את המכתב על השולחן ונשארתי לשבת כעוס ונרגז. גם אימא הייתה נדהמת ולא ידעה איך לנחם אותי. היא הציעה שתדבר עם אבא, עם נעמה ועם שאר המתנדבים שעזרו לילדים כשהיו עדיין בישראל והם ינסו לבחון את האפשרות להקים בדרום סודן בית ספר לילדים שגורשו. זה אומנם יעלה המון כסף, אבל אולי יהיו אנשים רבים שיתרמו.

צלצלתי למורה רונית והקראתי לה את המכתב, ואחר כך צילמתי אותו בטלפון הנייד ושלחתי אותו בוואטסאפ לכל ילדי הכיתה. כעבור חצי שעה רונית ענתה וביקשה שנתאסף בגינה הציבורית. היא שאלה אותנו איך אנחנו יכולים לעודד את אנדי ולעזור לו, והחלטנו שכל הילדים יכתבו לו מכתבים ויגידו לו שאנחנו מתגעגעים אליו ולא שכחנו אותו. אחר כך סיפרתי על הרעיון של אימא להקים בדרום סודן בית ספר ישראלי. היו ילדים שהטילו ספק בהצלחת הפרויקט הזה כי הוא יקר מאוד, אבל רוב הילדים טענו שאפשר לבצע את הרעיון אם אנשים טובים יתרמו מספיק כסף.

בערב אימא טלפנה לנעמה ולמתנדבים, והם עשו בטלפון שיחת ועידה ודיברו על הצורך להקים בדרום סודן בית ספר לילדים המגורשים. אבל איך הם יוכלו לעשות את זה? זה עולה המון כסף! כשאימא סיימה לדבר בטלפון היא הסבירה שהם יתחילו לאסוף כספים בהקדם, כי זאת הדרך היחידה להקנות לילדים שגורשו השכלה של ממש, וכך להציל אותם מחיי עוני, מחלות ואלימות.

זה רעיון נפלא שנשמע לי כמו חלום מתוק, אבל האם אפשר להגשים אותו? זה רעיון נפלא שנשמע לי כמו חלום מתוק, אבל האם אפשר להגשים אותו?

צבת הים שלי

אגדה מאת רותי יצחקי ריכטר

הסיפור לקוח מהספר הדיגיטלי "פעם אחת, לפני הרבה ששנים..." הוצאה דיגיטלית עברית. הספר כולל 100 אגדות מקוריות שחיברתי. הן עוסקות בצמחי הארץ, בירושלים, בחיים בים ובמלאכות עתיקות. האגדות מלוות בסקירות מדעיות. ובתמונות צבעוניות שצילם אריה ריכטר ההורדה חינמית. כך יהיה לכם תמיד סיפור מתאים עבור הילדים או הנכדים שלכם. קריאה נעימה

https://www.e-vrit.co.il/Product/13711/%D7%A4%D7%A2%D7%9D_%D7%90%D7%97%D7%AA__%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99_%D7%94%D7%A8%D7%91%D7%94_%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%9D

לפני חודשיים הטילו צבות הים את ביציהן בחופי הארץ, ובימים אלה בוקעים מהן צבי הים הקטנים. לכו בחרתי להביא עתה את סיפורם. הסיור מלווה בסופו בסקירה מדעית ובתמונות. אל תחמיצו....

צבת הים שלי

אור בהיר ומסנוור של קיץ שטף את העיר המתעוררת משנתה כשהגעתי בבוקר למעבדה. חשבתי שאהיה שם לבדי, אך כרגיל הקדים אותי פרופסור דני, מנהל המעבדה, הנקרא בפי כולנו בשמו הפרטי. הוא חייך אלי בחביבות כהרגלו, סקר אותי בחיבה ואמר: "נדמה לי שלא ישנת הלילה, ילדתי, עינייך עייפות."

כרגיל לא נעלם מעיניו דבר. אף-על-פי שמלאו לי כבר שלושים שנה, מכנה אותי דני "ילדתי", כפי שקרא לי כשהייתי ילדה קטנה. הוא נהג לבקר בביתנו ולהיפגש עם אבי לעיתים תכופות, כששניהם חקרו את אורחות חייהם של צבי הים ואת סיכויי ההישרדות של הצבות המטילות את ביציהן מדי קיץ בחוף המושב שלנו. לאחר שנפל אבי במלחמת ששת הימים המשיך דני לבקר בביתנו, ואני ראיתי בו אב רוחני, והרביתי להתייעץ אתו כשעמדתי לפני החלטות קשות.

חייכתי במבוכה ולא עניתי. לא רציתי לספר לו על ליל השימורים שביליתי עם בעלי ועם עופרה, בתי הקטנה, על שפת הים. חששתי שדני יצחק אם אספר לו שחיכיתי כל הלילה לצָבִית, צבת הים שהצלתי בילדותי כשצפיתי עם אבי בבקיעת ביצי הצבות. הרי לא יכולתי לספר לדני, איש המדע הנודע, שמדי שנה, בחודש יוני, אני נפגשת עם צבת הים שלי! הרי יצחק לי בלבו! לכן חייכתי חיוך עייף ולא עניתי.

"יש לי הפתעה בשבילך ובשורה חשובה שבוודאי תשמח אותך, דליה, קיבלת הזמנה לכנס המדעי המתקיים בעוד ימים אחדים בלונדון. אני מבקש שתרצי שם על מחקרך האחרון."

"א... א... אני באמת מודה לך, דני, אבל לא אוכל לנסוע," עניתי במבוכה. מעולם לא סירבתי לבקשתו, כי חיבבתי אותו והערכתי מאוד את עבודתו המדעית, את נעימות הליכותיו ואת מידותיו הטובות. הוא היה ידיד המשפחה, ועופרה, בתי הקטנה, ראתה בו סבא אהוב ואוהב.

דני הביט בי בתימהון, ואחר-כך ניכר עלבון במבטו. ימים רבים ניסה להשיג את ההזמנה לכנס היוקרתי, ועתה אני מסרבת לנסוע, ואפילו אינני מנסה להסביר לו את מניעיי! הרי לא יכולתי להגיד לו שעלי להמשיך ולחכות לצבת הים שלי, שתופיע באחד הלילות הקרובים בחוף כדי להטיל בו את ביציה. אז אוכל להסתכל בה, לראות אם שלום לה, ואם הוסיפה לגדול מאז פגישתנו האחרונה לפני שנה.

בימים הבאים המעיט דני לשוחח אתי ולא הסביר לי פנים. התנהגותו פגעה והכאיבה לי, אבל לא חזרתי בי ודני החליט לטוס במקומי.

יום אחד לפני שטס ללונדון קרא לי דני לחדרו. "מדוע אינך רוצה לנסוע, דליה?" שאל אותי בדאגה. הבטתי בו בעיניים עייפות ולא עניתי. היה זה הלילה השישי שבו חיכיתי לצבת הים שלי והעייפות נתנה בי את אותותיה, אבל דני לא ויתר.

"למה, דליה?"

לפתע, בלא שהתכוונתי לכך, פרצו דמעות מעיניי ולא יכולתי לעצור בעדן. התביישתי בהן, אבל לא יכולתי לעשות דבר. אין זה ממנהגי לבכות בפומבי, והבכי הרגיז והביך אותי. דני הושיט לי ממחטת נייר וניסה להרגיע אותי, אבל דמעותיי המשיכו לזרום. עכשיו הייתי חייבת לספר לו על היכרותי עם צבית, צבת הים שלי, ועל פגישותינו מדי שנה בחודש יוני בלילות הקיץ החמים.

"אתה בוודאי זוכר, דני, שמדי קיץ נהג אבא לקחת אותי לחוף הים כדי לצפות בצבות העולות להטיל את ביציהן בחוף," הזכרתי לדני שהתבונן בי בסבלנות מהולה בחיבה. "לילות רבים ביליתי עם אבא על שפת הים כשאנחנו שוכבים על אחת הגבעות הזהובות. אהבתי לחוש את מגע החול הקריר והלח, להריח את ריחו המיוחד של הים, לראות את פרחי נר הלילה הזהובים, ולהאזין לצלילי הצרצרים המפריעים את הדממה."

הפסקתי את סיפורי והפלגתי בזיכרונות. חזרתי והייתי ילדה קטנה, ומראות החוף והים שבו ועמדו מול עיניי. דני לא האיץ בי ורק תלה בי את מבטו השואל. ניגבתי את עיניי שיבשו מהדמעות הסוררות, הלא קרואות, והמשכתי לספר.

"לילה אחד, כשכבר היינו עייפים מאוד ותנומה קלה אחזה בנו, הגיחו פתאום הצבות מהים. הן היו גדולות וכבדות, שריונן קמור וראשן שלוח קדימה. הצבות לא השמיעו קולות, ורק רחש האדמה הנעה תחתיהן נשמע באפלה. הן חפרו גומות בחול הרך והרטוב, ואחר-כך כרעו והטילו בתוכן עשרות ביצים, דומות בגודלן ובצבען לכדורי פינג-פונג. הליכתן הייתה מסורבלת, כי רגליהן הקצרות התקשו לשאת את משא גופן הגדול, וכשקמו מרבצן לאחר ההטלה גררו עצמן בכבדות על החול הנושק לשפת המים. בכל גומה נחו עשרות אחדות של ביצים לבנות, והצבות כיסו אותן בחול בעזרת רגליהן, ואחר כך פנו וחזרו אל הים.

"צריך לשמור על הביצים מפני העופות הדורסים ומפני בני האדם הנוהגים לאכול אותן ורואים בהן מאכל תאווה," הסביר לי אבא.

בימים הבאים הפקידו ילדי המושב שלנו משמרות ליד הגומות המכוסות בחול כדי למנוע פגיעה בביצים, ומדי לילה ביקרתי אם אבי באתר ההטלה כדי לראות אם בקעו כבר הצבים הרכים, אך רק כעבור כחודשיים חלה הבקיעה, וצבים קטנטנים, שאורך גופם לא עלה על רוחב כף ידי, בקעו לילה אחד מהביצים והצטופפו בחלל הגומה המשמשת להם קן.

כשהחל לעלות השחר ואור חיוור הציף את הארץ, פנו הצבים הקטנים אל הים. שלא כאימהותיהן כבדות הגוף הייתה הליכתם קלה ומהירה, אבל מיד לאחר שהגיחו מהקן עטתה עליהם להקת עופות וטרפה כמה עשרות מהם. בעל מסעדת הדגים שבחוף פשט גם הוא על הצבים הקטנים ועל הביצים שלא בקעו עדיין, ואסף אותם כדי שישמשו מאכל תאווה במסעדתו. אנחנו, ילדי המושב, הבהרנו לו שצבי הים נמצאים בסכנת הכחדה ואסור לפגוע בהם, אבל האיש הרע לא הסכים לוותר על שללו, ונאבק באבי, שניסה לשחרר את הצבים הקטנים ואת הביצים הצחורות.

אז ראיתי את צבית לראשונה. בעל המסעדה לפת אותה בכוח ועל אף תחנוניי לא הסכים לשחרר אותה. כשראיתי את הצבה הקטנה נתונה בכף ידו של האיש אחז בי כעס נורא. התנפלתי עליו, נאבקתי אתו ולבסוף הצלחתי לחלץ את הצבה הקטנה מידיו. אבי ערך באותם ימים רחוקים מחקר על סיכויי ההישרדות של צבי הים, והוא מיהר לסמן את הצבים הקטנים בכתם צבעוני וזוהר שריסס עליהם מתוך מכל המכיל צבע עמיד במים שאינו רעיל ואינו מזיק לצבים. כשנלחמתי בבעל המסעדה, נמרח הצבע על גופה של הצבה הקטנה וכיסה חלק ניכר משריון גבה. לכן היה הכתם שונה בצורתו משאר הכתמים שסימן אבי על הצבים האחרים.

עקבנו אחרי הצבה הקטנה החוזרת למים, וראינו שהיא נבלעת בגלים יחד עם חבריה. אותו לילה כינינו אותה בשם החיבה צבית, ואני תהיתי אם אפגוש בה שוב אי-פעם.

"בעוד שנים אחדות תחזור צבית אל החוף שלנו כדי להטיל את ביציה לראשונה, וייתכן שתפגשי בה באחד הלילות. תוכלי לזהות אותה על פי הכתם המיוחד שעל גבה," הסביר אבא, ואני חייכתי, כי לא האמנתי שהכתם יישמר על שריונה.

אחרי שנפל אבא במלחמה המשכתי לארוב לצבות הים, כי חשתי שאני מגשימה בכך את צוואתו שלא נכתבה. פעמים רבות חשבתי על צבית שלי. האם שרדה את החיים הקשים בים? האם לא ניצודה ברשתם של דייגים? ואולי נטרפה בילדותה? אבא הסביר לי שהצבות חוזרות תמיד להטיל את ביציהן בחוף שבו בקעו מהביצה, אבל אני חששתי שלעולם כבר לא תחזור צבית לחוף שלנו.

שש שנים חלפו עד שגיליתי באחד הלילות בין צבות הים העולות לחוף את צבית שלי. בתחילה התקשיתי להכיר אותה, כי עכשיו הייתה כבדת גוף וגדולת ממדים, והכתם תפס רק חלק קטן מגבה הרחב, אבל כשחיככה את גופה בחול הלח התגלה הכתם הזוהר במלוא הדרו, ומאז אני נוהגת לארוב לה מדי שנה בחודש יוני ולשמור על הביצים שבגומת ההטלה שלה. אתה מבין, דני, אני מרגישה שאני חייבת את זה לאבא שלי."

סיימתי את סיפורי וציפיתי שדני יפרוץ בצחוק מלגלג. הייתכן שאני, המדענית ההגיונית והשקולה, עטורת הפרסים, אדחה את השתתפותי בכנס היוקרתי בגלל צבת ים אלמונית? אבל דני לא צחק. "אני מבין, דליה," אמר בהתרגשות עצורה. "האם גם הלילה תארבי לצבית?"

"כן. כמובן," עניתי. "הרי אני נפגשת אתה כל שנה."

אחרי הצהריים טס דני ללונדון, ואני הקדמתי לעלות על מיטתי כדי להספיק לחטוף תנומה קלה. בלילה הלכתי שוב עם בעלי ועם עופרה לחוף כדי לארוב לצבות הים העולות ליבשה, ולשמחתנו עלו הצבות לאחר חצות מהים כשהן גוררות בקושי את גופן הכבד. גם צבית שלי עלתה עמן, והכתם שעל גופה בהק בבהירותו. צבית חפרה בחול ברגליה, והטילה בגומה את הביצים העגולות והלבנות ממש כפי שעשתה אמה לפני שנים רבות. עכשיו שמרו אנשי רשות שמורות הטבע על הצבות וביציהן, ולא הניחו לחומדי הביצים והצבות להתנכל להן.

לפנות בוקר, לאחר שסיימה צבית להטיל את ביציה וחזרה עם שאר הצבות לים,

חזרנו הביתה והלכנו לישון מעט לפני יום העבודה המצפה לנו.

צלצול הטלפון העיר אותי משנתי. היה זה דני שטלפן מלונדון.

"דני!" קראתי בשמחה. "צבית עלתה הלילה לחוף והטילה בו את ביציה."

"יופי!" שאג דני ואחר-כך הוסיף: "את יכולה עוד להספיק להגיע לכנס, דליה. מועד הרצאתך נקבע למחר אחרי הצהריים."

עליתי בערב על המטוס וישנתי כשיכורה במשך זמן הטיסה, כי לילות הנדודים שבהם חיכיתי לצבית שלי על שפת הים נתנו בי את אותותיהם.

בכנס סיפרתי לחוקרים על המחקרים שערכתי בצבי הים ונחלתי הצלחה. אבל לא סיפרתי להם על צבית, צבת הים שלי.

כי היא רק שלי.

"את חייבת לכתוב את סיפורה של צבית!" אמר דני כשישבנו במטוס שהחזיר אותנו הביתה. "זה סיפור מיוחד שאין דומה לו!"

אז הנה, כתבתי.

המדע שמאחורי האגדה

צבים ימיים

הצבים שייכים למחלקת הזוחלים, שעליה נמנים גם הלטאות והנחשים.

צבי הים חיים בארצנו בים התיכון ובים סוף, והם גדולי גוף. משקלם עשרות ואף מאות קילוגרמים. בישראל נפוצים צב הים הירוק וצב הים החום.

גופם הקמור מכוסה בשריון קשקשים ומבנהו מותאם לחיים במים. הוא מחודד בחזיתו וצורתו כצורתה של סירה. הרגליים הקדמיות משמשות כסנפירים, והרגליים האחוריות משמשות בעיקר כהגה. הצבים נושמים בריאות, וכשאינם פעילים הם יכולים לשהות מתחת למים שעות אחדות בלי להוציא את ראשם כדי לשאוף אוויר. אורך גופם עולה בבגרותם מעט על מטר אחד. חוש השמע וחוש הראייה אינם מפותחים, אבל חוש הריח מפותח מאוד, ומסייע לצבים למצוא מזון. הם לרוב טורפים אך גם ניזונים מאצות.

ההזדווגות נעשית בים. כעבור כשנה עולות הצבות בלילות הקיץ ליבשה, חופרות ברגליהן גומות, ומטילות בכל אחת מהן כמה עשרות ביצים מופרות שגודלן ככדור פינג-פונג. הצבות מכסות את הגומות וחוזרות לים. כעבור כחודשיים בוקעים הצבים הקטנים, יוצאים מהגומה, וממהרים אל הים. הבקיעה והריצה של הצבים הקטנים לים נעשות בלילה או לפנות בוקר. הנקבות מגיעות לבגרות מינית כעבור כשש שנים, ואז הן חוזרות לחוף שבו נולדו ומטילות בו את ביציהן. הצבים הזכרים לעולם אינם עולים לחוף.

לצבים הימיים אויבים רבים. מרק צבים נחשב בארצות רבות למעדן, עופות דורסים צדים את הצבים הקטנים בדרכם לים, והם נטרפים בים על ידי דגים טורפים. לכן נמצאים הצבים הימיים בסכנת הכחדה. בארצות רבות, כגון בסרי לנקה ובישראל, הוקמו חוות הצלה שבהן מקיימים אנשי רשות הטבע והגנים משמרות על הקינים.

צבי הים הם בעלי חיים מוגנים, ואסור לצוד אותם או לאכול את ביציהם.

ביצי צבת ים לאחר הבקיעה בחוף מגדים.

צבת ים פצועה בחוות גידול וריפוי בסרי לנקה. צילם אמיר הסל

צבי ים בחוות הצלה של צבי ים בסרי לנקה.

צילם אמיר הסל.

שני ספרים דיגיטליים עם סיפורים מרתקים - חינם

שלום חברים

מה נספר לילדים או ניתן להם לקרוא בסגר הקורונה וגם בימים הטובים שיבואו אחריו?

לפניכם ספר דיגיטלי חינמי ובו 100 אגדות שכתבתי על צמחי בר ונוי בישראל, מלאכות עתיקות, הקשר שבין האדם לים, ירושלים לדורותיה ועוד.

הנה הקישור:

https://bit.ly/2HBq1oF

ספר האגדות "פעם אחת, לפני הרבה שנים..."

כן אפשר לרכוש בחינם את ספרי הדיגיטלי "שבועות ושבעת המינים" שכתבתי עם ידידתי ד"ר לאה סגל ז"ל. זהו ספר חובה למדריכים, למורים ולכל מי שאוהב לטייל בארצנו או מתעניין בהיסטוריה שלה. הספר עוסק בשבועות ובשבעת המינים מבחינת המקורות, הטכנולוגיה, הפקת המוצרים, ספרות , חקלאות בהווה ובעבר, אמנות ועוד. הנה הקישור:

https://bit.ly/3jru6Jq

שבועות ושבעת המינים בהיבט רב תחומי

תיהנו.

רותי יצחקי ריכטר

איך התגלה צמח המרפא הראשון - רותי יצחקי-ריכטר

מתוך הספר הדיגיטלי "פעם אחת, לפני הרבה שנים..." מאת רותי יצחקי-ריכטר הוצאה דיגיטלית עברית www.e-vrit.co.il

לפני שנים רבות התגורר על אחד מרכסי הכרמל נער נבון וטוב לב. הנער אהב מאוד את בת שכניו, כי הייתה הנערה חרוצה, נאה וטובת שכל, וצחוקה הטוב התגלגל בהר כל היום.

‏יום אחד, כשטיילו שניהם בכרמל, גילה הנער לנערה את אהבתו, וביקש ממנה שתהיה לו לאישה. ‏צחקה הנערה ואמרה: "אנשא לך רק אם תצליח לשזור לי עתה, בעיצומו של החורף, זר ססגוני ונאה, רב צבעים וריחות שישמח את לבי."

‏והימים ימי החורף, ופרחים לא פרחו בהר. אך הנער לא נואש. הוא קטף לנערה מעלי האלון הכהים וממחטי האורן הבהירים, והוסיף עליהם פירות ארגמניים של קיסוסית, עלים זהובים משלכת האלה ואת אודם הלבלוב של החרוב, והיה הזר משמח לב ומשובב נפש. ‏אך הנערה צחקה לנער ואמרה: "הזר ששזרת לי אינו נאה בעיניי! המשך לחפש, ואם תרבה את צבעיו, אסכים להינשא לך." ‏

הביט הנער סביבו ולא מצא פרחים או פירות צבעוניים לקלוע אותם בזר, אך לפתע נחו עיניו על שיח מַרְוָה אפרפר ועליו קטיפתיים ורכים. הוא קטף מעט מענפיו וגיוון בהם את הזר.

‏ראתה הנערה את ענפי המרוה המאפירים בזר וכעסה מאוד. היא השליכה אותם, רקעה ברגליה וקראה: ‏"מדוע הוספת עלים קמוטים ואפורים אלה לזרי היפה? חסרי ברק הם ואיני רוצה בהם!" ‏

שמע הרוח את דברי העלבון שהטיחה הנערה השחצנית במרוה והחליט להענישה.

‏בינתיים הגיעה שעת הצהריים, והנער והנערה צמאו מאוד. הם רכנו אל חגווי הסלע ושתו מים מזוהמים מאחד הגבים, ואחר-כך שכבו לנוח בצל אחד האלונים ונרדמו. ‏

כעבור שעה קלה התעוררו שניהם כי כאבי בטן עזים תקפו אותם. בכתה הנערה בקול גדול, וגם הנער נאנח בכאביו, והצטער שאינו יכול לעזור לה.

עוד הם כואבים, ואיש זקן עבר במקום, והוא נשען על מקלו ועיניו קהו מזוקן.

‏"מדוע אתם בוכים?" שאל האיש הזקן את הנער ואת הנערה.

‏"כי שתינו ממי הגבים המזוהמים, ועתה חולים אנו."

"אל תדאגו, ילדים," אמר האיש הזקן. "הנה אשקה אתכם מעט מים חמים, ואולי ירגיע המשקה את כאביכם."

‏הדליק הזקן אש והרתיח מים בספל ששלף מאמתחתו כדי להשקות את הצעירים הנאנקים בכאביהם. הוא השקה את הנער, וכאביו פסקו מיד, אך כששתתה הנערה לא הוקל לה, והיא המשיכה להיאנח בכאביה, ‏ובכייה קרע את לב הנער.

"מדוע רווח לי, ואילו חברתי עדיין נאנקת במכאוביה?" שאל הנער.

‏בדק האיש את שתי הכוסות, ובעודו ממשש בקרקעיתן הבחין שכוסו של הנער מכילה שרידי עלים שמגעם רך ונעים כקטיפה. הריח הזקן את העלים, והכיר מיד שריח עלי מרוה עולה מהם, ואילו כוסה של הנערה הייתה ריקה לחלוטין, כי לא זרתה בה הרוח השובבה מעלי המרוה שהשליכה הנערה מן הזר. ‏

הבינו הזקן והנער שעלי המרוה מכילים צרי ומרפא, ומיהרו לחלוט לנערה משקה מעלי הצמח. ואמנם, כעבור שעה קלה חלפו מכאוביה, ושוב חזר חיוכה להאיר את פניה.

‏אז הבינה הנערה שחטאה למרוה, והיא קטפה מענפיה המאפירים והוסיפה אותם לזר הנפלא שקטף לה הנער. והיה הזר נאה וססגוני, רב צבעים וריחות. פרחים לא נשזרו בו, אך היו בו מאודם פירות הקיסוסית, מארגמן עפצי האלה, מבהירות עלי האורן, מברק עלי האלון, מכסף עלי המרווה ומזהב שלכת החורף.

‏ראתה הנערה את הזר היפה והסכימה להינשא לנער, ומאז ועד היום חיים צאצאיהם באושר ובבריאות טובה בחורש הכרמל, והמרוה שומרת ‏עליהם מחולי, ומרפאת את מכאוביהם.

מַרְוָה משולשת

המדע שמאחורי האגדה .

מַרְוָוה משולשת

תעודת זהות

משפחה: שפתניים

"בני דודים": אזוב מצוי (זעתר) רוזמרין רפואי, צתרה ורודה, אורגנו, מרוות ירושלים, מרווה דגולה, מרוביון, קורנית מקורקפת

מאפיינים: בן שיח הגדל בעיקר בבתות ובשולי החורש הים תיכוני, במקומות שטופי שמש. העלים אפורים, שעירים, ובקיץ הם מקופלים לאורכם. התפרחות הוורודות מופיעות באביב. הגבעול מרובע. הפרי חד זרעי

ריבוי: ההאבקה נעשית על ידי חרקים. בעיקר דבורים. הריבוי על ידי זרעים

שימושים ופולקלור: צמח רפואה שיעילותו הוכרה גם במחקרים מדעיים. השמן האתרי הריחני מסייע להקלת כאבי בטן הנובעים מקשיי עיכול, כי הוא קולט את הגזים הנוצרים במערכת העיכול, גזים אלה גורמים לכאבים כשהם לוחצים על קצות העצבים שבמערכת העיכול. כנראה שלשמן האתרי יש גם השפעה אנטיביוטית.

המרווה המשולשת היא צמח מוגן ואסור לקטוף אותו.

צמחי מרפא בעבר וכיום

כבר בימי קדם, כשעסק האדם הקדמון בלקט, בציד ובדיג, חיפש תרופות שיקלו על כאביו וייטיבו עם בריאותו. צמחים, בעלי חיים ומינרלים היו מקור לא אכזב לתרופות רבות ושונות. מקורות סיניים עתיקים, הרוגליפים מצריים, התנ”ך, המשנה, התלמוד וכתביהם של הפילוסופים היוונים והרומים גדושים בתיאור צמחי מרפא ושיטות שונות להקלת כאבים וריפוי מחלות.

ארגון הבריאות הבינלאומי מעריך שגם כיום משתמשים כ80% מאוכלוסיית העולם בחומרי מרפא שמקורם בטבע ובסביבת המגורים הקרובה.

גם בעולם המערבי כ40% מהתרופות הן חומרי טבע. חברות ענק שולחות חוקרים לתרבויות מרוחקות ונידחות, כדי שילמדו את דרכי הריפוי הנהוגות בהן, וכך ימצאו עבורנו תרופות ישנות-חדישות. חוקרי הרפואה הקדומה מניחים שבעבר הייתה כל קהילה "מכשיר המחקר" של הרוקח הקדמון. תרופות רבות לא הביאו תועלת, ולכן במשך הדורות עברו התרופות הטבעיות סלקציה אבולוציונית", ורק תרופות יעילות עברו לדור הבא. כך ברר הניסיון שהצטבר במשך אלפי שנים את התרופות היעילות.

הרוקחות המודרנית בודקת בגישה ספקנית את ערכן של התרופות הקדומות, ומסתייגת מתרופות שיעילותן לא הוכחה במחקרים מדעיים מבוקרים. במחקרים אלה בודקים תחילה את מידת רעילותן של התרופות הקדמוניות, אחר-כך מנסים אותה על בעלי חיים, ולבסוף עורכים ניסויים מדעיים בבני אדם.

בישראל נפוצות תרופות עממיות רבות שמקורן בעדות השונות. לעתים מפליא לגלות שתרבויות שהיו מרוחקות מאוד זו מזו, ולא הייתה ביניהן תקשורת, השתמשו בצמחי מרפא זהים ובשיטות ריפוי דומות. יעילותם של צמחי מרפא רבים נבדקה על ידי חוקרים בטכניון, באוניברסיטאות, במכון ויצמן ובתחנות הניסיונות שבנווה יער ובבית דגן, וחלק מהמחקרים מאששים את האמונות הרווחות בעם. עם זאת, רבות מ"תרופות הסבתא" עדיין לא נבדקו באופן מדעי, ולכן יעילותן מוטלת בספק.

אין אנו מתיימרים לפתור במסגרת מצומצמת זו את הוויכוח עתיק היומין שבין הרפואה המודרנית והרפואה העממית, אלא רק להסביר את המחלוקת שבין שתי גישות אלה.

מרוה משולשת. פריחה.

מִדּוֹת / חַגִּית שַׁנִּי

מֵאָז שֶׁנּוֹלַדְנוּ מוֹדְדִים לָנוּ מִשְׁקָל

מוֹדְדִים אֶת הַגֹּבַהּ וְאֶת מְנַת הַמִּשְׂכָּל

עַד כַּמָּה אָנוּ יוֹדְעִים לְפַצֵּחַ נֻסְחָאוֹת

וּלְחַשֵּׁב זְמַן וְדֶרֶךְ שֶׁל שְׁתֵּי רַכָּבוֹת

וְלַעֲנוֹת הֲכִי נָכוֹן וַהֲכִי הֲכִי מַהֵר

עַל אַנְּסִין בְּאַנְגְּלִית

(and it's so unfair)

כִּי אִם הָיוּ לִי רַק עוֹד שָׁלוֹשׁ דַּקּוֹת וָחֵצִי

הָיָה לִי צִיּוּן שֶׁל גְּאוֹנִים בַּפְּסִיכוֹמֶטְרִי!

מוֹדְדִים עַד כַּמָּה אָנוּ מְשַׁנְּנִים חָזָק

כְּשֶׁמִּמֵּילָא אַחֲרֵי הַמִּבְחָן הַכֹּל נִמְחַק -

תַּאֲרִיכִים בְּהִיסְטוֹרְיָה, וּמָה אָמְרוּ חָזָ"ל

וְלָמָּה כָּתַב בְּיָאלִיק אֶת "צָנַח לוֹ זַלְזַל"

מוֹדְדִים אֶת:

הֲבָנַת הַנִּקְרָא

הֲבָנַת הַתּוֹרָה

וַהֲבָנַת הַמּוֹרָה

אֲבָל דָּבָר אֶחָד חָשׁוּב לֹא מוֹדְדִים

לֹא מוֹדְדִים אוֹתָנוּ בַּהֲבָנַת הַחַיִּים!

מָה הַמַּהוּת בְּלִהְיוֹת אֱנוֹשִׁי

מָה זֶה אוֹמֵר לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" זֶה לֹא רַק מִשְׁפָּט

שֶׁתָּלוּי עַל הַקִּיר וְכָתוּב עַל פְּלָקָט

וְזֶה לֹא מַשְׁמָעוּתִי הַמֶּרְחָק שֶׁל הָרַכֶּבֶת

אִם לֹא נָקוּם וְנִתֵּן לְמִי שֶׁזָּקוּק לָשֶׁבֶת.

הַדִּבְּרוֹת הֵן לֹא סְתָם אוֹתִיּוֹת עַל לוּחַ

וְהַחֹמֶר הוּא כְּלוּם אִם אֵין בָּנוּ אֶת הָרוּחַ.

אִם רַק נְתִינָה לַזּוּלָת הָיְתָה עֵרֶךְ עֶלְיוֹן

וְהָיָה שִׁעוּר בְּחִבּוּר שֶׁאֵינֶנּוּ חֶשְׁבּוֹן

וְאִם הָיוּ מוֹדְדִים בְּקַבָּלַת הָאַחֵר

וְאֵיךְ לֹא לִצְעֹק אֶלָּא פָּשׁוּט לְדַבֵּר

וְגַם לֹא מוֹדְדִים אֶת:

אַהֲבַת הָאָדָם

אַהֲבַת הָעוֹלָם

אַהֲבַת חִנָּם

כִּי בְּעוֹלָם שֶׁל כֶּסֶף, אֵגוֹ וְתַאֲוָה

קְצָת שָׁכְחוּ מֵהָעֵרֶךְ שֶׁנִּקְרָא אַהֲבָה.

אָז אֵיפֹה כָּל הַיַּדְעָנִים שֶׁצָּצִים זֶה מִכְּבָר

שֶׁיְּבַשְּׂרוּ בְּקוֹל אֶת תּוֹצְאוֹת הַמֶּחְקָר:

לַצִּיּוּן אֵין עֵרֶךְ, אֵין טִפֵּשׁ וְאֵין גָּאוֹן

אִם לֹא מוֹדְדִים אֶת הַדָּבָר הַנָּכוֹן!

מסכקורונה מאת מיקי נקלבאום

"געגועים לים", "געגועים לספארי"" געגועים להצגות וסרטים""געגועים למוזיאונים" כל אלה ועוד נלקחו מאתנו כהרף עין.

כשהתבשרתי שהעדלאידע בחולון אליה אני מוזמנת כעיתונאית וצלמת עם בני משפחתי יחד עם דולב נכדי האהוב, מתבטלת, הבינותי שימים קשים עוד לפנינו.

גברה בי ההחלטה כי אני ממשיכה לטפל בדולב ביום יום כפי שהיה עד עתה.

שקלתי את הסיכון הבריאותי, אף שאני בת 66 ,מול אובדן שפיות דעתי שלא לראות את דולב בן ה4.5 ולו ליום אחד.

הבינותי בהחלטה זו כי נפשי קשורה בנפשו.

שעה שהגעתי אליו עם המסכה לראשונה הביט בי בעיניו הכחולות כמי מתקשה להאמין שאכן זו סבתו.

את המבט הזה לא אשכח לעולם.

החלטה נפלה בקרבי.

כפי שעשיתי לו תוכנית יומית כדי להנעים את זמנו, כך אפתיע אותו מדי יום במסכה מעוצבת אחרת שתעלה חיוך על פניו.

כך הלכו המסכות והצטברו.

תחילה היו אלה "מסכות מנתחים" כפי שמכנים אותן ולאחר הפכו "שקפי המגן" שהצטרפו להגנה הכפולה מפני הקורונה.

"שקפי המגן"אפשרו עיצובים בחומרים שונים שכן הם עשויים משקף והן בגלל גודלם.

מדי בוקר הייתי קמה כשהרעיון שזור בין אצבעותי.

עצבתי בחומרים שונים.

עטיתי את המסכות על פני. הסתובבתי אתן ברחובות

אנשים התפלאו וקבלתי תגובות חמות ומלבבות,אולם החשוב ביותר היה שכל בוקר כשהגעתי אל דולב נצצו עיניו וחיוכו בישר לי את אושרו\אושרי.

הרעיון לתערוכה רקם עור וגידים בימי הקורונה והיה ברור לי שהעניין בוער בעצמותי וחייב להתממש.

אכן, אושר גדול מלא אותי לקום מדי בוקר ולהתרכז ביצירת המסכות והכנת התערוכה בתקווה לשמח אף אתכם ולהעלות חיוך על פניכם.

סבתאות בימי קורונה

עברנו את פרעו,נעבור גם את זה!היות ומסתבר שהקורונה תישאר אתנולעוד הרבה זמן, אנחנוחייבים להסתגל לחיים החדשים עם הוירוס.

כבר לא יכולים לעשותשמרטפות ולא יכולים לארח את כל הנכדיםיחד כמו פעם. אזמה נוכל לעשות כעת כדי לשמור על הקשר עםהנכדים? אנחנוצריכים לנצל את הטכנולוגיה המתקדמת ולברךעל כך שזכינו להשתמש בה.אז מה על הפרק?

אצטט שיר קצרצר של עו"דליאור טומשין, מספרו:”מסתכל על כולםמהצד".

יש כמה דברים בקשר לאבא

שאני חייב לברר עם סבתא ועם סבא,

אבלאני חושש שבגלל שהוא בנם

הם לא יספרו לי את האמת לעולם.

אזכגרסה שונה באותו נושא,אני מציעה לנסות להיזכרבדברים מצחיקים שעשו או שאמרו ילדינובהיותם קטנים.כמובן שלא נספר דבריםשמביישים את ההורה או פוגעים באוטוריטהשלו,אבל תמיד יש סיפוריםקטנים,מצחיקים,לא מזיקים ועוזריםלהדק את הקשר הבין דורי.

כתבולאחד הנכדים בוואטסאפ ושאלו אותו מתי אתםיכולים לדבר אתו ולספר לו משהו מצחיק עלאמו או אביו בילדותם.מבטיחה לכם שהנכדימצא זמן לזה,מהר יותר מאשר לשבתולקרוא ספר,למשל.אין כמו רכילות עסיסיתעל ההורה שיכולה להדליק את הדמיון של הילד!

ודאישמוטב להתאים את הסיפור לגיל הנכד.למשל,לנכדה בת 5,סיפרתי על אמה – בתנו– את הסיפור האמיתי הבא.כשהבת שלנו הייתה בת5,היא אהבה מאד ממתקים– כמו רוב הילדים,אני מניחה.באחד הערבים הוזמנולזוג חברים.החברים גרו בבית משותףבקומה רביעית,ללא מעלית.להזכירכם:בשנות ה-80לא נהגולצייד בניינים בני ארבע קומות במעלית.היות והיינואז צעירים ונמרצים,הגענובקלות לדירת החברים.כנראה שבכלמדרגה שהילדה טיפסה,היא דמיינהלעצמה אילו ממתקים ממתינים לה בסוף הדרך.

נכנסנוובתנו העיפה מיד מבט על כל הסביבה לבדוקאם ממתינים לה ממתקים.כשראתהשאין בנמצא שום ממתק,אבל ידעהשאסור לבקש מהמארחים,הסתפקה רקבלהעיר לי בקול רם:

-אימא,למה לאהבאת לי ממתקים מהבית?

עצה לחיים.

אבא אמר לבן שלו: סיימת את הלימודים בציונים הכי גבוהים, הנה רכב שקניתי מזמן... הוא בן כמה שנים.

אבל לפני שאני נותן לך אותו, קח אותו לחניון של מכוניות יד שניה במרכז העיר. תגיד להם שאני רוצה למכור ולראות כמה הם מציעים.

."הבן הלך לחניון יד שניה פנה לאבא שלו ואמר: ′′ הציעו לי 1.000 $ כי זה נראה ישן מאוד

"האבא אמר, '' קח את זה לבית העבוט

."הבן הלך לבית העבוט, חזר לאבא שלו ואמר: '' בית העבוט מציע 100 $ כי זו מכונית ישנה מאוד

האבא ביקש מהבן שלו ללכת לחוג אספני מכוניות ולהראות להם את האוטו

הבן עשה את זה. הוא חזר לאבא שלו ואמר לו: כמה אנשים במועדון הציעו 100.000 $ לרכב כי זה Nissan Skyline R34, רכב מיוחד שביקשו רבים.

........"האבא אמר לבן שלו, '' רציתי שתדע שהמקום הנכון מעריך אותך נכון

.אם אתה לא מוערך, זה אומר שאתה במקום הלא נכון

אלה שיודעים את הערך שלך הם אלה שמעריכים אותך. מי שיודע את הערך של עצמו לעולם לא נשאר במקום שאף אחד לא רואה אותו.

(מתורגם מהפייסבוק של George Steff)

בקשר לאבא. - מאת עו"ד ליאור טומשין.

יש כמה דברים בקשר לאבא

שאני חייב לברר עם סבתא ועם סבא,

אבל אני חושש שבגלל שהוא בנם

הם לא יספרו לי את האמת לעולם.

סבתא חזרה מחו"ל- מאת עו"ד ליאור טומשין.

סבתא רינה חזרה מחו"ל,

ובידה מזוודה מלאה מתנות:

לי כדור ונעליים שמתאימות לי בול,

לאחותי בובה, צמידים ושמלות.

אחרי קיבלנו את המתנות

אבא אמר: ניסע כי כבר מאוחר.

במראה באוטו יכלתי לראות

שאבא עצוב כי לא קיבל שום דבר.

איך פסקו קרבנות אדם בגיא בן הינום ? מאת רות ריכטר

הסיפור לקוח מהספר "פעם אחת, לפני הרבה שנים..." מאת רותי ריכטר שיצא לאור בהוצאה הדיגיטלית עברית 2020 https://bit.ly/2UQfCZi

rrichter@012.net.il

כשטיהרו אנשי המלך יאשיהו בן מנשה את גיא בן הינום ממקדשי האלילים, וניתצו את מזבח המולך ששימש להקרבת קורבנות אדם, הרבה אחד מהם להכות בפסלים בפטישו. בזעם, בכעס, בחימה ובזעף ניתץ האיש את הבמות, ולא נח ממלאכתו עד שנהרסו כל המזבחות והפסלים שבגיא.

הצעיר היה דומה מאוד בתווי פניו למלך מנשה, ושמועה הילכה במחנה שהוא אחד מבני המלך הרבים. האיש הרבה להתבודד, ומעולם לא הכחיש או אישר שמועה זו. הוא נודע כאיש שקט ומתון, ולכן הפליאו מעשיו את חבריו, והם הרבו לשאול אותו מדוע כה גדול כעסו על פסלי האלילים. תחילה לא ענה לשאלותיהם, אבל באחד מערבי הסתיו, כשישב עם ידידיו ליד מדורה שהבעירו בגיא, סמוך למקדש המולך ההרוס, נענה להפצרותיהם וסיפר להם את סיפורו.

"וודאי יודעים אתם, ידידיי, כי בן שתים עשרה שנים היה מנשה כשהומלך על ממלכת יהודה, וחמישים וחמש שנים מלך בירושלים. הוא נשא לו נשים רבות מבנות העמים האחרים, והקים מקדשים ומזבחות לאליליהן. גם אמי נמנתה על נשותיו של מנשה, אך היא לא הייתה נוכריה אלא בתו של אחד הַלְּוִיים. צעירה ויפה הייתה אמי כשראה אותה המלך לראשונה בבית המקדש. הוא חשק בה, והכריח אותה להינשא לו. אמי שנאה אותו בכל לבה, ופעמים רבות הפצירה בו שיניח לה לחזור לבית הוריה, אבל הוא לא נענה לבקשותיה החוזרות ונשנות, והיא חששה שאם תברח, יפגע המלך בבני משפחתה ויעניש אותם.

כשנה לאחר שהובאה אל ההרמון ילדה אותי אמי. היא טיפלה בי במסירות, לא הסכימה להפקיד אותי בידי מינקת כמנהג הנשים האחרות שבהרמון, ולא הניחה לשפחות לגעת בי, כי הייתי נחמתה היחידה בצרתה, ואהבת נפש אהבה אותי.

המלך הרבה להסתכל בי כששיחקתי עם שאר בניו בהרמון, כי הייתי בריא וחסון יותר מילדיו האחרים, ורק לעתים רחוקות חליתי באחת המחלות הרבות שפשטו מדי פעם בהרמון. אמי ידעה שמסורת היא בידי הלויים והכוהנים להקפיד יום-יום על טהרת הגוף ומי השתייה כדי למנוע מחלות, ונהגה לרחוץ אותי מדי ערב במי מעיין טהורים שהובאו אליה ממעיין השילוח.

בהרמון שררו כל היום המולה ורעש, ולעתים קרובות פרצו מריבות בין נשות המלך. גם אנו, בניו ובנותיו הרבים, התגוררנו בהרמון, והרבינו להתקוטט ולריב, כי קינאנו זה בזה, והתחרינו בינינו על אהבת אבינו ועל חסדיו.

יום אחד פרצה מגפה בהרמון. ילדים רבים חלו ומתו במחלה קשה, וזעקותיהן של האמהות השכולות עלו לשמים והרעידו לבבות. אמי חששה מאוד לחיי, אך אני לא חליתי, כי לא הניחה לי אמי לשחק עם הילדים האחרים, פן תפגע בי המחלה.

כשהתרבו חללי המגפה, פרצה אחת הנשים העמוניות ששַׁכְּלָה את בנה במחלה לארמון המלך, וזעקה ביגונה בקול מאיים:

"קוסמת ומכשפה היא בת הלויים! לכן לא חלה בנה במחלה הקשה המטילה בנו חללים! ועתה, הבה ניקח את הילד הזה, החסון והבריא מכל ילדי המלך, ונקריב אותו למולך בגיא בן הינום, כדי שתיעצר המגפה, ותסור מאתנו הקללה הרעה.

נעתר המלך מנשה לבקשת האישה העמונית, ושלח לקרוא לי ולאמי. הוא הלביש אותי בבגדי כותנה לבנים כבגדי כוהנות האלילים, וציווה להעלותני למחרת קורבן על מזבח המולך. אחר כך אחז בידי, ומסר אותי לאחת הכוהנות שבמקדש.

הייתי אז נער קטן, אבל לעולם לא אשכח את הפחד והאימה שאחזו בי כשהשכיבו אותי הכוהנות על המזבח, ועקדו את רגלי בחבלים. שכבתי שם, על אבני המזבח הקרות, מחכה למותי, קורא לאמי שתבוא להצילני, בוכה ורועד בבעתה.

שעות אחדות בכתה אמי בחדרה לאחר שנפרדה ממני. אבל אחר כך מיהרה להתאושש, והחליטה להצילני מאש המזבח. היא מחתה את עיניה הדומעות, וכשביקר המלך בחדרה כמנהגו השקתה אותו לשוכרה, ואף את שומרי ההרמון השקתה יין עד שנפלה עליהם תרדמה עזה. אז מיהרה להחליף את בגדיה ההדורים בבגדים פשוטים של כובסת, לגזור את מחלפות שערה הנאות ולהסתיר את פניה ברעלה כדי שלא יכירו אותה מכריה. היא מיהרה למקדש, שיחררה את רגלי העקודות, וברחה אתי לאחד הוואדיות שבהרי ירושלים.

תחילה הרבינו לנדוד ולהתחבא במערות ובנקיקים, ואחר כך הרחקנו עד מדבר יהודה, כי שלח המלך שליחים למצוא אותנו ולהחזירנו אל ההרמון. אנשי המלך חיפשו אותנו בכל מקום, ואנחנו התקשינו למצוא לנו מקלט. אך לבסוף מצאנו מסתור באחת המערות סמוך למעיין השילוח, ואמי התפרנסה בעבודה קשה ככובסת בגדי זרים. היא עבדה בפרך כדי לפרנס אותנו בדוחק, ולעתים קרובות עלינו רעבים על יצוענו במערה, כי לא בא מזון לפינו כל היום.

רק לאחר מות המלך מנשה העזה אמי לחזור עמי לבית אביה, ואני הצטרפתי לאנשי המלך יאשיהו בן מנשה כדי לסייע להם לנתץ את מזבחות המולך ואת פסלי האלילים. כשנעקדתי למזבח, נדרתי בלבי שאם אנצל, לא אשקוט ולא אנוח עד שיחדל קורבן אדם מן הארץ, ועתה אני ממלא את נדרי."

האיש סיים את סיפורו, ושתיקה השתררה בקרב היושבים ליד המדורה הגוועת לאטה. אחר כך קמו החיילים, לחצו בידידות את ידו של המספר, ופנו לאוהליהם כדי לחטוף מעט תנומה לפני בוא הבוקר.

שרידי מזבח מימי בית ראשון בשמורת תל דן

המדע שמאחורי האגדה

גיא בן הינום

נכתב בשיתוף עם ההיסטוריונית ד"ר לאה סגל

גיא גן הינום הוא ואדי עמוק שתחם את גבולות ירושלים מדרום מערב, והגן על העיר מפני פולשים ואויבים מצד זה. הוא מתחיל במערב, ליד שכונת מקור ברוך של ימינו, בגובה 810 מעל פני הים, ונמשך עד למקום מפגשו עם נחל קדרון בדרום. אורכו 1.3 ק"מ, והוא שימש גבול מפריד בין נחלת שבט יהודה לנחלת שבט בנימין.

בתקופת המלכים הקימו מלכי ישראל ומלכי יהודה בגיא מזבח ומקדשים לאל הכנעני מולך, והקריבו לו שם את ילדיהם. המזבחות מוקמו בחלק התחתון והדרומי של הגיא, סמוך למקום שבו הוא מתחבר עם נחל קדרון ולא רחוק מבריכת השילוח, שמימיה שימשו את מקדש המולך.

יאשיהו, בנו של מנשה, הרס עת המזבחות והמקדשים וטיהר את הגיא.

על מדרונותיו של גיא בן הינום הסמוכים לשער יפו נמצאות היום סדנאות "חוצות היוצר", המשמשות את אמני ירושלים, וחוצה אותו כביש ירושלים-בית לחם. ממזרח לכביש נמצא הר ציון, וממערבו השכונות ימין משה ומשכנות שאננים. בצפון הגיא נמצאת בריכת השולטן. בריכה קדומה ששוקמה בידי השולטן התורכי סולימן המפואר.

הגיא עובר בסלעי קירטון רכים, ולכן הוקמו בו בתקופות קדומות בתי קברות ומחצבות רבות.

צלמיות פריון אוסף דגון מוזיאון ארכיאולוגי לדגן

זרעי החרוב ושקילת הזהב - רות ריכטר

פירות בוסר של חרוב בראשית הקיץ.

הסיפור לקוח מהספר "פעם אחת, לפני הרבה שנים..." מאת רותי ריכטר שיצא לאור בהוצאה הדיגיטלית עברית 2020 https://bit.ly/2UQfCZi

rrichter@012.net.i

מתוך הספר "הלב והאבן" מאת רות ריכטר ולאה סגל הוצאת כרטא ירושלים 1996

כשחזרו בני ישראל מבבל, חזר עמם גם איש הגון וישר ושמו שֶׁשְׁבָּצָר. הפקיד זרובבל, מנהיג העדה, בידי ששבצר את כלי המקדש ואת משקולות הזהב, וביקש אותו להשיבם לארץ ישראל.

ימים רבים נדד ששבבצר בארצות נֵכָר בדרכו למולדתו, ותמיד השגיח בשבע עיניים על כלי המקדש ועל משקולות הזהב, כדי שלא יפלו בידי שודדי הדרכים.

כשהגיעו בני העדה לארץ ישראל, התנכלו להם בני העמים שלא יצאו לגלות, ובאחד הלילות, כשנרדם על משמרתו אחד משומרי ביתו של ששבצר, גנבו השומרונים מביתו של ששבצר את המשקולות המשמשות לשקילת הזהב, כי רצו שיחדלו המסחר והעשייה מן הארץ.

ישב ששבצר בביתו ובכה. אמרה לו בתו: "רואה אתה, אבי, את זרעיו של החרוב? קטנים הם ושווים בגודלם זה לזה. לכן יוכלו לשמש לשקילת הזהב במקום המשקולות שנגנבו."

שמע ששבצר בעצת בתו, והביא לזרובבל זרעי חרוב. הם שימשו את בני ישראל לשקילת הזהב, וכך נמשכו המסחר והכלכלה בארץ ישראל.

זרע החרוב נקרא גִירָה, ועל שמו נקראת היחידה המשמשת לשקילת זהב קָארָאט עד היום הזה.

זרעים של חרוב

בבית של סבתא - מאת עו"ד ליאור טומשין.

בבית של סבתא יש הרבה אלבומים

עם תמונות מצהיבות מלפני הרבה שנים:

אבא על הידיים של סבתא כשהיה עוד בגן

מחייך מתמונות בשחור-לבן;

אבא בפורים מחופש לבת;

אבא עירום משחק באמבט.

הסתכלתי על אבא ולא הצלחתי להבין

איך הילד מהתמונה פתאום הקריח והשמין.

איך נוצרה הדרך העולה להר הבית?רות ריכטר

(בעקבות אגדה בדואית)

הסיפור לקוח מהספר "פעם אחת, לפני הרבה שנים..." מאת רותי ריכטר שיצא לאור בהוצאה הדיגיטלית עברית 2020 https://bit.ly/2UQfCZi

rrichter@012.net.il

כשבחר שלמה לבנות את בית המקדש על הר הבית, היה ההר שומם וקירח. סלעיו הלוהטים הבהיקו מול החמה הבוערת, וקוצים צהובים ויבשים שכיסו את אדמתו הקשו על המעפילים לפסגתו.

אמרו זקני העם לשלמה: "לא טוב המקום הזה אשר בחרת כדי להקים בו את בית מקדשנו. צדו הצפוני פרוץ לכל אויב, מדרונותיו מכוסים בסבך שיחים ומטפסים, ואיך יעלו המוני העם להתפלל ולזבוח זבחים באין דרך סלולה?"

שמע שלמה את דברי הזקנים ושתק שעה ארוכה. אחר כך נזכר באגדה עתיקה שסיפרו לו נוודי המדבר ואמר: "בואו אליי בעוד שנה, ואראה לכם דרך רחבה ונוחה אל ראש ההר."

למחרת, כשעלתה השמש, עלה שלמה לפסגת הר הבית. הוא נשא באמתחתו חופן גרגרי תבואה, ופיזר אותם לאורך הדרך בתוך הסבך הצפוף. שעה ארוכה פילס המלך את דרכו בין הקוצים והמטפסים הדוקרניים, ובצהרים הגיע לפסגת ההר. הוא נשא את עיניו אל העיר המשתרעת לרגליו, אל בנייניה המפוארים ואל נופה המרהיב, ועתה היה בטוח שאין מקום מתאים יותר כדי לבנות עליו את בית המקדש מן המקום שבו נטועות עתה רגליו. אחר-כך ירד בעקבות הגרגרים שפיזר בדרך ושב אל ארמונו.

כבר באותו היום גילו הנמלים את הגרגרים, ויצאו בהמוניהן כדי לאסוף אותם לקיניהן החבויים בקרקע. בשיירה ארוכה צעדו הנמלים זו בעקבות זו, ונשאו בלסתותיהן החזקות את משאן הגדול ממשקל גופן אל הקן.

אחדים מהזרעים נשרו בדרך, נאכלו על ידי המכרסמים והופרשו בגלליהם. קליפתם התרככה, והם נבטו בבוא הגשמים. הנבטים הרכים קישטו בצבע רענן את הסבך הכהה, ופיתו בירקותם את הצאן והבקר. הפרות כבדות הגוף ליחכו את העשב, הידקו את האדמה הבוצית, דרדרו את האבנים הפזורות עליה, ולבסוף נוצר בסבך שביל רחב ונוח.

כעבור שנה כינס שלמה את זקני העם, ועלה עמם בשביל החדש לפסגה.

"דרך רחבה סללת פה, המלך!" אמרו הזקנים בהתפעלות. "ואנחנו לא ראינו פועלים עובדים בהר!"

חייך שלמה ולא ענה, כי רק הוא שמע את צחוקם החרישי של הנמלים, המכרסמים, הצמחים ובני הצאן והבקר הצוחקים מול הרוח הנושבת בהר.

כשנבנה בית המקדש, עלו בדרך החדשה המוני אדם, ולא אמר איש שצרה לו הדרך להר הבית.

שבילים שנכבשו ברגלי אדם בהר הבית.

המדע שמאחורי האגדה

הר הבית

נכתב בשיתוף עם ההיסטוריונית ד"ר לאה סגל

נישמו עמוק וסיפרו שלושת אלפים שנה לאחור. אנו נמצאים ברבדים הקדומים של ירושלים. זה עתה כבש דוד את העיר מידיו של היבוסי, ואיחד את ממלכת ישראל וממלכת יהודה. שמה של העיר שונה מעיר היבוסי לעיר דוד, והיא הפכה מעיר ספר לבירתה של הממלכה המאוחדת.

לאחר הכיבוש הועלה ארון הברית משילה לירושלים, אך עדיין לא נמצא לו מקום קבוע.

העיר הייתה מוגנת משלושה צדדים: במערב - על-ידי עמק עושי הגבינה, בדרום - על-ידי גיא בן-הינום, ובמזרח - על-ידי נחל קדרון. רק מצד צפון לא הייתה העיר מוגנת, ותושביה חששו תמיד כי מצפון תיפתח הרעה.

שנים אחדות לאחר שכבש דוד את ירושלים מידי היבוסי פרצה מגפה בעיר והמיתה תושבים רבים. אז רכש דוד ממלך היבוסי את הגבעה הצפונית, הקים בה מזבח, והמגפה נפסקה. כיום נקרא מקום זה הר הבית או הר המוריה. הר המוריה נחשב למקום קדוש, כי על פי המסורת הוא המקום שבו התרחשה עקדת יצחק.

לאחר הקמת המזבח התפשטה העיר לשלוש גבעות: הגבעה הדרומית, הנמוכה ביותר, שבה התגוררו המוני העם, נקראה עיר דוד, הגבעה המרכזית, הגבוהה מכולן, נקראה העופל, ועליה נבנו מוסדות הממשל. היא נקראה העופל כי היה צורך להעפיל כדי להגיע לפסגתה. על הגבעה הצפונית, שנקראה לימים הר המוריה או הר הבית, בנה שלמה את בית המקדש.

הארכיאולוגים מתקשים לאמוד את מספר תושבי העיר בימי בית ראשון ובית שני. משערים שבתחילת ימי בית ראשון התגוררו בעיר כאלפיים איש, ובסוף ימי הבית השני התגוררו בה כעשרים אלף איש. כשמונים אחוז מהתושבים עסקו בחקלאות, והאחרים עסקו במלאכות שונות ובשירות בבית המקדש.

בניין בית המקדש הראשון היה מלבני, ארוך ועשוי שלושה מבנים צמודים זה אחר זה: האולם, ההיכל והדביר.

פתח בית המקדש נמצא בחלק המזרחי, באולם, והדביר נבנה במערב. הדביר הוא קודש הקודשים, שהכניסה אליו הורשתה רק ביום הכיפורים לכוהן הגדול. ההיכל קישר בין שני חלקים אלה. האולם שימש כאולם כניסה, וחצץ בין קודש לחול, כי רק ההיכל והדביר נחשבו למקומות קדושים. פנים האולם היה מצופה זהב. מהאולם נכנסו להיכל, שבו התנהלה עבודת הקודש. קירות ההיכל היו מצופים בלוחות ארזים. כאמור, ההיכל הוביל לדביר, החלק הפנימי והמקודש ביותר.

בית המקדש עמד על מסד שגובהו כשני מטרים מעל פני הקרקע, ולכן היה מורם מסביבתו, והעולים אליו היו עולים בשני "מעלות" (מעלי מדרגות). בכניסה הוצבו שני עמודי נחושת, האחד נקרא "יכין", כנראה על שמו של אחד הכוהנים הגדולים, והשני נקרא "בועז", על שם סבו של דוד

בית המקדש נבנה מאבני גזית שנחצבו בהרי ירושלים ומעצי ארזים שהובאו מלבנון.

רחבת העמודים שלפני בית המקדש בדגם בית המקדש על פי פרופ' מיכאל אבי-יונה.

למה היא צבעונית כל כך?-רותי יצחקי -ריכטר

על צבעי הכלנית באזורי הארץ השונים

על פי מאמרה במגזין "צידה לדרך", מגזין מדריכי הדרך בישראל.

מי לא אוהב כלניות? במשאל שערכו אנשי החברה להגנת הטבע נבחרה הכלנית לפרח האהוב ביותר בישראל, ואף הוכתרה בשנת 2013 כפרח הלאומי של המדינה.

הכלנית שייכת למשפחת הנוריתיים, והיא "אחותן" של הנורית, הדמומית, הדורבנית והזלזלת. היא גדלה כמעט בכל סוגי הקרקעות, אבל אינה גדלה בקרקעות ביצה ובקרקע חולית. שיא הפריחה בחודשים פברואר-מרץ.

הכלנית היא צמח רב שנתי בעלת פקעת המתחדשת מדי שנה. חומרי המזון שבפקעת משמשים ליצירת העלים והפרחים, ולכן היא מתרוקנת, ומעל הפקעת שהתרוקנה נוצרת פקעת חדשה שבה נאגרים חומרי מזון הנוצרים בעלים. פקעת זו תזין את הצמח בשנה הבאה.

ההאבקה נעשית על ידי חרקים ועל ידי הרוח. הפרח חסר צוף, אבל עשיר מאוד באבקה המהווה מזון חלבוני חשוב לחרקים. פרח אחד יכול ליצור כשני מיליון גרגרי אבקה!

הפרחים נסגרים בימי סגריר. סגירת הפרח מגינה על האבקה מפני לחות.

לאחר ההפריה נוצרת בכלניות האדומות טבעת לבנה בבסיס הכותרת, והיא משמשת מעין סימן לחרקים שהפרח כבר הואבק.

לפי מחקרם של דניאל זהרי ואורה הורוביץ צבעי הכלנית נקבעים על ידי התורשה.

אם כך, מדוע מוצאים כלניות שאינן אדומות בעיקר בצפון הארץ ובמרכזה, ובנגב המערבי ובדרום הארץ שולטות הכלניות האדומות? הרי סביר להניח, כביכול, שאם רק התורשה קובעת, יהיה פיזור זהה של כל הצבעים בכל הארץ, וזה, כאמור, לא קורה במציאות.

ובכן, לא מספיק לקבל את התורשה המתאימה. גם לסביבת הגידול יש השפעה רבה. כושר ההישרדות מושפע מאוד מתנאי האקלים והקרקע. כמות המשקעים בדרום הארץ היא בערך 400-200 מילימטר בשנה, בעוד שבאזורים הצפוניים כמות הגשמים השנתית היא לפחות 700 מילימטר. הכלניות האדומות עמידות יותר ביובש, ולכן יש להן בדרום הארץ כושר הישרדות גבוה יותר מזה של הכלניות שאינן אדומות, והן שורדות בתנאי האקלים היבש של הנגב.

הוכחה לכך אפשר לראות בתמונה הבאה. כשזורעים בדרום הארץ זרעי כלניות ומשקים אותם, נובטות ופורחות כלניות בשלל צבעים ולא רק כלניות אדומות.

כלניות במדשאה מושקית במושב תימורים בדרום הארץ. כשיש מים בשפע נובטות בדרום גם כלניות שאינן אדומות. צילמה אירית ריכטר-לוי.

בארץ פורחים באביב גם פרחים אדומים גדולים אחרים: צבעוני ההרים, נורית אסיה, סוגים אחדים של דמומית, אדמונית החורש והפרג. הכלנית המצויה מקדימה לפרוח, אחריה פורח הצבעוני, בעקבותיו פורחות נורית אסיה, הדמומית ואדמונית החורש, ולבסוף פורח הפרג.

הכלנית היא פרח מוגן ואסור לקטוף אותה או להעתיק אותה ממקומה.

מרק עוף בניחוח נרקיסים - מאת רות ריכטר

סיפורנו התרחש בבוקר שבת יפה וחמים של חורף לפני כשבעים וחמש שנים. אימא, כרגיל, בישלה במטבח, ואבא שרטט כמנהגו ליד שולחן האוכל הגדול. הוא פיזם לעצמו מנגינה ישנה מימי ילדותו, והתעסק בסרגל החישוב החדש שעליו הייתה גאוותו, כי בימים ההם עוד לא המציאו את המחשב, וסרגל החישוב היה מכשיר יקר ויעיל.

"היום אני רוצה שנלך לעמק הנרקיסים," ביקשתי מהורי

"אני לא יכול," אמר אבא, "אני עסוק. אני חייב לסיים את השרטוט הזה עד מחר."

השרטוטים האלה! כמה שנאתי אותם! לחברות שלי האיר המזל פנים. האבות שלהן לא היו מהנדסים אלא פועלים, ובשבתות נהגו לטייל עם ילדיהם או ללכת אתם לים, אבל אבי שרטט מדי שבת, ותמיד היה צריך לסיים את השרטוט עד יום ראשון. החלטתי בלבי שלעולם! כן! לעולם! לא אתחתן עם מהנדס!

"אני רוצה לעמק הנרקיסים!" התעקשתי. "כל הילדים כבר הלכו לשם עם ההורים שלהם, ורק אנחנו לא הולכים לטייל!"

אבא הרים את מבטו מעל סרגל החישוב היקר, הביט בעיניי הדומעות, ופתאום קם ואמר: "את צודקת, רותי, נלך לעמק הנרקיסים."

בימים שלפני קום המדינה, ימי המנדט הבריטי, לא ידענו שקטיף הפרחים מונע את התרבותם, ולא נחקק עדיין חוק האוסר לקטוף פרחי בר. מדי חורף יצאנו לביצה שליד בתי הזיקוק, לגבעת הרקפות שבקצה השכונה או למורדות הכרמל, וחזרנו עמוסי פרחים ככל שיכלו ידינו הקטנות לשאת.

רציתי שגם אימא תבוא אתנו, אבל היא לא הסכימה. "אני צריכה לבשל את מרק העוף ולהכין את ארוחת הצהריים," הסבירה.

"זה לא חשוב, אימא," אמרתי. "לא מוכרחים לאכול כל שבת מרק עוף. תבואי אתנו, וכשנחזור נאכל תפוחי אדמה עם לֵבֶּן".

"אבל רותי, איך אפשר?! איך אפשר לא לאכול בשבת מרק עוף?!" השתוממה אמא.

אבי ואחי אהבו מאוד את מרק העוף המפורסם של אמי, שריחו פשט מדי שבת ברחובנו, אבל אני שנאתי אותו, והתגברתי בקושי על המנה שמזגה אימא בצלחתי, אבל הייתי מוכרחה לסיים את מנתי בלא להשאיר אפילו טיפה אחת, כי אימא סיפרה שיש בהודו ובסין ילדים רעבים, שהיו שמחים מאוד לסיים במקומי את המרק שלי. רציתי לשלוח להם אותו, אבל לא ידעתי איך עושים זאת.

"חבל שלא בישלת את המרק אתמול," התלוננתי.

"אי אפשר, רותי, המרק חייב להיות טרי."

"שמעתי שבאמריקה הנשים מבשלות ליומיים," התעקשתי.

"כן, כי לכל אחת שם יש מקרר חשמלי גדול שנקרא פריג'ידר ולא רק ארון קטן ששמים בו כל יום קצת קרח כמו שיש לנו," הסבירה אימא, ומיד חגרה את הסינר הלבן והמעומלן ופנתה למטבח..

"תנעלי את הנעליים הישנות, כי יש הרבה בוץ בעמק הנרקיסים," ביקש אבא.

ביום הקודם נסעתי עם הורי לחיפה, לחנות הנעליים "הָרָץ", והם קנו לי זוג נעליים חדשות, יפהפיות, מדיפות ריח עור, שהשמיעו צפצוף מיוחד כשפסעתי בהן בזהירות על המדרכה ברחוב הרצל. הנעליים היו אדומות, גבוהות ובעלות שרוכים ארוכים, והעור שלהן הבהיק ועדיין לא התקמט או דהה.

נסענו באוטובוס המוביל מהשכונה שלנו לחיפה, וכל הדרך בחנתי בעונג את הנעליים החדשות. אצלנו בשכונה כולם מכירים את כולם, ושמחנו כשראינו שהנהג היה אבא-של-דליה-ושל-אריה. הוא בירך אותי ואת אחי לשלום כאילו היינו אנשים מבוגרים ולא ילדים קטנים שאין להקפיד בכבודם, ולתימהוני זכר את שמי ואת שמו של אחי.

"רותי, אני רואה שיש לך נעליים חדשות," ציין אבא-של-דליה-ושל-אריה בחביבות.

"כן," עניתי בגאווה. "רק אתמול קנו לי אותן."

"ואת הולכת אתן לקטוף נרקיסים?! לא כדאי לך! חבל עליהן!" קרא הנהג.

"מה כבר יכול לקרות להן שם? אם יתלכלכו, אנקה אותן," אמרתי בביטחון.

"כל שבת אני מסיע ילדים שאיבדו את הנעליים שלהם בבוץ של עמק הנרקיסים," סיפר אבא-של-דליה-ושל-אריה לאבי, "אולי כדאי שתחזרו ותחליפו נעליים?"

"לא!" אמרתי. "אין צורך. אני ילדה גדולה ואני יודעת להיזהר."

"יש שם, ליד עמק הנרקיסים, בית ששקע בבוץ, והוא עומד עקום ממש כמו מגדל פיזה," המשיך הנהג לספר לאבא. "אתה מהנדס וכדאי לך לבדוק אם אפשר ליישר אותו."

אור נדלק בעיני אבא. הוא אהב מאוד אתגרים מקצועיים, ועד יומו האחרון, כשהיה כבר בן תשעים וארבע, חיפש פתרונות הנדסיים מיוחדים לבעיות מסובכות הקשורות בחוזק מבנים. "כן. אני מעוניין לראות את הבית הזה ולבדוק מה קרה שם. אולי אפשר ליישר אותו ולעזור למשפחה המסכנה שגרה בו," ענה אבא.

ירדנו מהאוטובוס באחת התחנות שלצדי כביש חיפה-עכו, חצינו את הכביש והלכנו מזרחה. תחילה היה הכביש תקין ונקי, וההליכה בו הייתה קלה, אלא שכידוע נרקיסים פורחים בשדות בוציים, ולכן נאלצנו לרדת מהכביש הנוח ולצעוד בשדה החום, הדשן, ששלוליות גדולות הבריקו במרחביו, ומימיהן הבהיקו כאבחת סכין מול קרני השמש שיצאה זה עתה מבין העננים הכבדים.

לא רחוק משדה הנרקיסים עמד המבנה ששקע בבוץ והביט בנו בעניין מבעד לעיני חלונותיו הפעורים בשחור. היה זה בית בעל שתי קומות שנטה על צדו בפאתי השדה, נטוש מתושביו, ואבא הסביר לנו שהמגורים בו מסוכנים, ולכן גלו בעליו ככל הנראה לבתי קרוביהם.

אבא פנה לבדוק את הבית השקוע, ואני ואחי נכנסנו לשדה. ככל שהרחקנו מהכביש התרבה הבוץ, ועמו התרבו גם הנרקיסים. היו שם אלפי נרקיסים שגדלו מושבות-מושבות, ויצרו יחד משטח לבן ורחב. ריחם הנעים והמשכר פשט בשדה, וככל שהרבינו לקטוף, כן גברה תאוותנו. המשכנו להעמיק בשדה הבוצי, ולא הסתפקנו בפרחים אלא הוצאנו גם כמה עשרות בצלים מן האדמה הלחה כדי לשתול אותם בגינתנו.

לפתע חשתי שאני שוקעת בבוץ החום, הדביק, ואינני יכולה להוציא את רגליי מן האדמה הבוגדנית, הכהה, השונה כל-כך מאדמת החול הידידותית שבחצר שלנו. קראתי לאבי, והוא מיהר לבוא לעזרתי. ניסיתי לחלץ את נעליי החדשות מן הבור שבו שקעתי, אבל הצלחתי לחלץ רק אחת מהן. אבא ניסה לחפור בידיו סביב הנעל התקועה, אבל הנעל הלכה והעמיקה בבוץ המימי. לבסוף שלף אבא את רגלי מתוך הנעל הטובעת, ונשא אותי על כתפיו עד לכביש המתפתל סמוך לבית הנטוי. אחר-כך חזר אבא לשדה, וניסה שוב לחלץ את הנעל הסוררת. שעה ארוכה חפר סביב הנעל העקשנית ולא יכול לה, ולבסוף נאלצנו בלב דואב להשאיר את הנעל החדשה בשדה הנרקיסים ולחזור הביתה בלעדיה, אף-על-פי שידענו שאימא לא תעבור בשתיקה על המחדל הזה.

הגענו לתחנה, ואחרי שעה קלה הגיע האוטובוס המיוחל ואסף אותנו לחללו החמים. גם הפעם נהג באוטובוס אבא-של-דליה-ושל-אריה. הוא הביט בנו בחמלה ולא אמר דבר, ואני הייתי אסירת תודה לו על שלא אמר: "אמרתי לכם! ידעתי שכך יקרה!"

אימא נבהלה למראנו. היא נזפה בי, וגם על אבא לא חמלה. התרחצנו וישבנו לאכול את מרק העוף הנצחי ואת העוף שכובס בו שעה ארוכה, וידעתי שאמי הכעוסה לא תוותר לי אפילו על טיפת מרק אחת ואפסה תקוותי לקבל קינוח. בלעתי את המרק במהירות, ואחר-כך הלכתי לישון.

למחרת נסענו שוב לחנות "הרָץ" בחיפה, אימא אמרה למוכרת שהמחיר גבוה מאוד, ושאלה אם אפשר לתת לנו הנחה בהתחשב בעובדה שזה הזוג השני שקונים לי בתוך יומיים, ואני שאלתי אם אפשר לקנות רק נעל אחת, כי נעל אחת כבר יש לי בבית. המוכרת צחקה ואמרה שנעליים באים בזוגות, ואי אפשר לקנות רק נעל אחת.

כך זכיתי שוב בנעליים אדומות, גבוהות וארוכות שרוכים, זהות לחלוטין לנעל שאיבדתי בעמק הנרקיסים, וכשנסענו הביתה חשבתי על הנעל השלישית, היתומה, המחכה לי בבית, ונעלבת על שבגדתי בה.

כשחזרנו הביתה החלפתי נעליים ועזרתי לאימא לשתול בחזית החצר, סמוך למרפסת המטבח, את בצלי הנרקיסים שהבאנו מן השדה.

סיפורים אחרים של הסופרת רותי יצחקי-ריכטר תוכלו למצוא בספר הדיגיטלי "פעם אחת, לפני הרבה שנים..." הוצאה דיגיטלית עברית www.e-vrit.co.il

סדר טו' בשבט למשפחות ערכו רותי יצחקי-ריכטר ודבורה סלפ -גוטמכר

הוראות וטיפים לפני ההתחלה

עריכת הסדר קלה ואינה דורשת מאמץ רב.

להלן הוראות וטיפים להצלחת הפעילות.

הסדר המובא כאן אורך כשעה בתנאי שהשולחנות נערכו קודם לכן. מי שרוצה יכול לקצר ולהשמי קטעים לפי בחירתו.
חשוב לברר לפני הפעילות שהמשתתפים מכירים את השירים, ואם אינם מכירים, אפשר להוציא שירים אלה או, לחילופין, אחד המשתתפים המכירים את השיר ישיר אותו או יקריא אותו.
אפשר להשתמש בסדר זה רק כשלד וכבסיס לשינויים, ולהכניס בו גם שירים אחרים כגון שירו של רמי קליינשטין "תפוחים ושקדים" ואחרים.
לא מוכרחים לשיר כל שיר עד סופו. אם השירה דועכת, אפשר לשיר רק 1 -2 בתים.

הציוד הדרוש

צלוחיות עם גרגרי חיטה או קמח

פרוסות לחם במספר כפול מספר המשתתפים

פרוסות עוגה כמספר המשתתפים + 50%

זיתים בכמות משולשת ממספר המשתתפים צלוחיות עם שמן זית

תמרים לחים ויבשים פי 3 ממספר המשתתפים

צימוקים

בקבוק תירוש לבן

בקבוק תירוש אדום או מיץ ענבים אדום

אגוזים ושקדים בשפע,

הגדות מודפסות כמספר המשתתפים

הגדת סדר טו' בשבט

ערכו רותי יצחקי-ריכטר ודבורה סלפ-גוטמכר

קריאה: תפילת האילן

המנון שמורות הטבע של מדינת מוזמביק. תרגם דידי מנוסי.

אני המסיק בקרה את ביתך,

ואני אבוקה בלילות חשכה,

ואני הצל ביום קיץ לוהט,

ואני המשען לישיש הצועד.

אני המניב את הפרי המובחר,

למען תרווה בו גרונך הניחר,

ובצאתך לפרנס משפחה מחכה

אני חץ וקשת ואני החכה.

כי אני הקורה שהקימה בקתה,

ואני השולחן, ואני המיטה,

ואני הוא הַסַּף ואני המשקוף,

ואני הידית שהפכה למנוף.

ואני הגלגל ואני הקרון[,

ואני הארון למסע אחרון...

משום כך אדוני, העובר ושב,

אל תפגע בי לשווא,

אל תפגע בי לשווא...

לכבוד יום הזיכרון ויום העצמאות אני שולחת לכם את סיפורי "סיפורו של הזית".הלקוח מתוך ספרי הדיגיטלי והחינמי שיצא בהוצאה הדיגיטלית עברית . ואני מעמידה אותו לרכישה חינמית עד 3 במאי. הספר כולל 100 אגדות שחיברתי על צמחי בר ונוי בישראל, מלאכות עתיקות, הקשר בין אדם לים בישראל במרוצת הדורות, ירושלים לדורותיה ועוד. כל אגדה מלווה בטקסט מדעי המסביר את נושא האגדה ובתמונות צבע מרהיבות שצילם אריה ריכטר . הספר יהווה מקור רב שימושי לתלמידים, למורים בכיתות היסוד ובחטיבת הביניים ולמדריכים בשבילי הארץ.

אך מקבלים חינם את הספר? תחילה יש להוריד בחינם את האפליקציה "עברית", להירשם חינמית לאתר ההוצאה, ואחר כך לעבור לקישור הישיר https://bit.ly/2UQfCZi כך יהיה הספר זמין באופן קבוע במכשיר הטלפון, ותוכלו תמיד לספר ממנו אגדה לילדים. להלן בצרופות כמה דוגמאות

אנא שתפו והעבירו לחבריכם.

בתודה

רותי ריכטר rrichter@012.net.il

תיהנו ושתפו סבים, סבתאות, ילדים ומורים.

סיפורו של הזית מאת רות ריכטר

ביום אביב בהיר וצלול נבט על אחת הגבעות של הגליל התחתון עץ זית קטן, ולו גבעול גמיש ועלים כסופים אחדים. פרש הזית את עליו הרכים, התבונן סביבו, וראה שהתמלאה הארץ רקפות, סביונים וכלניות, ואלות וחרובים צומחים על הגבעה, וצופים ממנה אל העמק. המראה הנפלא הקסים את העץ, והוא לא חדל להתפעל ממראה עיניו.

אותה שעה עברה הרוח השובבה בין העשבים הירוקים, המבריקים באור השמש, ליטפה את העלים החדשים של הזית, ואמרה:

"יודע אתה, זית, מנהג הוא במקומנו, שכל צמח הנולד בגבעה מביע משאלה, ובורא העולם ממהר למלא אותה. הנה, הקיסוסית ביקשה לה יופי והדר, ולכן העניק לה אלוהים אשכולות של פירות אדומים, והחרוב ביקש את חברת האדם, ולכן בירך אותו האל בפירות מתוקים. ומה תבקש אתה?"

"אני מבקש שיברך אותי אלוהים באריכות ימים, כי יפה המראה המתגלה כאן לעיני, ואני רוצה להביט בו שנים רבות." אמר הזית.

"טובה המשאלה אשר שאלת," אמרה הרוח לזית, "ובטוחה אני כי תתמלא ברצון."

אך הזית לא שבע נחת, כי רק אנשים מעטים ביקרו אותו וישבו בצלו. ממרום צמרתו השקיף הזית אל העמק שלרגלי המדרון, וראה שהעמק מכוסה ביצות, ורק מעט אשלים וצמחי קנה וסוף צמחו ליד הביצות. ענני יתושים ריחפו מעליהן, והעץ שמע שקללה רובצת על העמק, ורבים מתושביו מתים ממחלת המלריה הקשה השולטת בו. אז מאס הזית בחייו, וביקש מאלוהים שיקצר את ימיו, כי אינו יכול לראות עוד בקללת העמק ובמות תושביו.

"אל תחשוש ואל תתייאש!" אמר הרוח לעץ. "הנה שמעתי שבקרוב יתיישבו חלוצים בעמק, ינקזו את מימי הביצות, ויבנו בו את בתיהם."

ואמנם, בימים הבאים ראה הזית שחל שינוי בעמק: בתים נבנו בו, מי הביצות נוקזו לתעלות השקיה, ובאביב הבא נעלמו צמחי הקנה, והעמק התכסה בשטיח משבצות חומות, ירוקות וזהובות. היתושים עזבו את העמק, ציפורים רבות החלו לקנן בו, וזמרתן העליזה הגיעה אל הזית ושימחה את לבו. ילדים קטנים נהגו עתה לבוא עם אימותיהם ולשחק בצל העץ, ושוב לא רצה הזית למות, כי אהב את מראה העמק הפורח ואת הילדים המשחקים לידו.

אך יותר מכל הילדים שבאו לבקרו אהב הזית ילד קטן כחול עיניים ובהיר בלורית ושמו אורי. שובב גדול היה אורי, ותמיד ניסה לעלות בעץ, לבחון את עלה הזית משני צדדיו ולקטוף מפירותיו. כמעט כל יום, בקיץ ובחורף, בא הילד עם אמו אל העץ, וידידות אמיצה נקשרה ביניהם.

חלפו שנים אחדות, הזית שמח בחייו, ואורי גדל והיה לנער צעיר, אך את עץ הזית לא שכח. עתה נהג לבוא לבדו אל העץ ולקרוא ספר בצלו. ברבות הימים בנה לו אורי סוכה במרומי העץ, ושם נהג לשבת, להתבודד ולקרוא. לעתים נשא הנער את עיניו והשקיף אל העמק, ואז עלה חיוך על שפתיו, פשט משם על פניו, ועד עיניו הגיע, כי אהב אורי את העמק שבו נולד וגדל.

השנים חלפו, ועתה היה אורי בחור מגודל. ברדת היום היה האיש הצעיר מביא את אהובתו אל הסוכה שבנה במרומי העץ, והזית האזין לדברי האהבה שלחשו השניים איש באוזני רעותו, כשענפי העץ מזמרים לזוג הצעיר מנגינה ערבה בעת שעברה בהם רוח הערב.

לפעמים ראה הזית שהנהיג אורי חבורת נערים אל העץ, ולימד אותם לאחוז בנשק. הזית שמע שאורי וחבריו מדברים על מלחמה הולכת וקרבה, והוא התעצב מאוד כששמע את דבריהם, כי זכר את המלחמות הקודמות ששטפו את הארץ בימי חייו הארוכים. הוא ידע שבמלחמה יפלו רבים מן הנערים, והוא דאג להם והתפלל לאלוהים שיחוס על חייהם.

שנה תמימה לא ביקר אורי את הזית, והעץ התגעגע מאוד אל הנער שאהב. הוא קיווה שאורי יחזור אליו, והם יחדשו את ידידותם הישנה, אבל מלחמה כבדה הייתה בארץ, המטיילים לא באו עוד, ורעמי יריות החרידו את הגבעה השקטה.

יום אחד ראה הזית שיירה של אנשים אבלים קרבה והולכת. רבים מהם נשאו קולם בבכי, ואחדים לבשו שחורים. הם צעדו לכיוון בית הקברות החדש שבעמק, אך כשהגיעו לשביל העולה בגבעה, סטו מן הדרך, עלו אל העץ, והניחו למרגלותיו ארון עטוף שחורים. הזית ראה את אמו ואת חברתו של אורי ממררות בבכי, והוא הבין שנפל ידידו הטוב במלחמה, ולא ישוב אליו עוד.

אבל כבד עטף את העץ. רבים מענפיו יבשו, עליו נשרו, ובגזעו העבה נפער חור ונחרשו קמטים. הזית המעיט לעשות פירות, והתפלל לאלוהים שיקצר את ימיו. געגועיו אל אורי המת גברו מיום ליום, והוא לא יכול עוד לשאת את הצער ואת הכאב.

"חכה לאביב, זית, כי אז יביא לך האלוהים נחמה." אמר הרוח לזית. אך הזית הניד את ענפיו כלא מאמין, והמשיך להתפלל לאלוהים ולבקש את מותו.

אבל כעבור שנתיים, ביום הראשון של האביב, עלתה חברתו של אורי אל העץ, והיא אוחזת בידו של ילד קטן ושובב, כחול עיניים וזהוב בלורית. הנער השובב ניסה לטפס בעץ, לבחון מקרוב את עליו משני צדדיהם ולהתבונן בפירותיו כפי שנהג לעשות אורי כשהיה ילד קטן, והעץ הבין כי בנו של אורי הוא הילד שבא לבקרו. הוא ידע שקנה לו ידיד חדש, והילד יבוא עתה לשחק בצלו לעתים קרובות, וברבות הימים יקים גם הילד הזה סוכה בין ענפי העץ, ויביא אל הזית את אהובתו, אך הפעם אולי יבואו ימים של שלום, והילד יזכה להאריך ימים, ויביא אל הזית גם את בניו ואת נכדיו.

ושוב חפץ העץ בחיים. ענפיו שלבלבו מחדש התכסו בשפע של עלים כסופים, ובסתיו הרבה העץ לחנוט פירות, כי שב הילד הקטן עם אמו לבקר את העץ לעתים קרובות, והזית הזקן העניק לילד את פירות אהבתו בשפע.

ואתם, חבריא, אם תפגשו בטיולכם עץ זית זקן הצופה אל העמק, חייכו אליו ושבו בצלו, כי אוהב הזית את הילדים ומתגעגע אליהם, ובלעדיהם אין טעם לחייו.

אשמח לקבל מכם תגובות לסיפור הזה. כתובתי היא:

rrichter@012.net.il

עץ זית עתיק ליד כפר ראמה בגליל העליון.

גזע זית חלול ועתיק בכפר ראמה. צילם אריה ריכטר .

זית אירופי - אגדות, מורשת וסקירה מדעית - מאת רותי יצחקי ריכטר.

האגדה לקוחה מתוך ספרי הדיגיטלי "פעם אחת, לפני הרבה שנים..." הוצאה דיגיטלית עברית.www.e-vrit.co.il

הנה קישור ישיר לספר. http://bit.ly/2A3HrU8

הספר מכיל 100 אגדות העוסקות בצמחי בר ונוי בישראל, במלאכות עתיקות, בירושלים, בים ועוד, והן מלוות בקטעי מדע המסבירים את מושא האגדה ובתמונות מרהיבות. אפשר להוריד את הספר במחיר מצחיק לטלפון הנייד או לאייפד ולהשתמש בהן בעת הטיול או כשרוצים לספר אגדה לילדים או לנכדים. אנא הפיצו ושתפו.

מדוע חלול גזעו של הזית?

(מן המקורות)

כשחרב בית המקדש השירו כל העצים את עליהם ופסקו לעשות פרי, ורק הזית המשיך בחניטת פירותיו כמנהגו מימים ימימה. אמרו העצים זה לזה: ראו אילן חצוף זה, שאין חורבן הבית נוגע ללבו!

לימים התחוללה סופה והעץ נשבר. ראו כל העצים שליבתו חלולה, והבינו שהזית לא פסק להתאבל על חורבן בית המקדש אפילו דקה אחת. התבוננו העצים בחלל שנפער בגזעו של הזית ואמרו זה לזה: "גדול צערו של הזית מצערנו, כי אנחנו הצגנו את אבלנו לראווה, והוא התאבל והפנים את צערו, ומרוב צער נאכלה והתפוררה ליבתו.

ב. סיפורו של הזית

כתבה רותי יצחקי ריכטר

ביום אביב בהיר וצלול נבט על אחת הגבעות של הגליל התחתון זית קטן, ולו גבעול גמיש ועלים כסופים אחדים. פרש הזית את עליו הרכים, התבונן סביבו, וראה שהתמלאה הארץ רקפות, סביונים וכלניות, ואלות וחרובים צומחים על הגבעה וצופים ממנה אל העמק. המראה הנפלא הקסים את העץ הצעיר, והוא לא חדל להתפעל ממראה עיניו.

אותה שעה עברה הרוח השובבה בין העשבים הירוקים, המבריקים באור השמש, ליטפה את העלים החדשים של הזית ואמרה: "יודע אתה, זית, מנהג הוא במקומנו שכל צמח הנולד בגבעה מביע משאלה, ובורא העולם ממהר למלא אותה. הנה, הקיסוסית ביקשה לה יופי והדר, ולכן העניק לה אלוהים פירות אדומים, החרוב ביקש את חברת האדם, לכן בירך אותו האל בפירות מתוקים, והסירה הקוצנית ביקשה הגנה מפני היובש, ולכן חנן אותה האל בשלכת קיץ. ומה תבקש אתה?"

"אני מבקש שיברך אותי האל באריכות ימים, כי יפה המראה המתגלה כאן לעיניי, ואני רוצה להביט בו שנים רבות," ענה הזית.

"טובה המשאלה אשר שאלת," אמרה הרוח לזית, "ואני בטוחה שתתמלא ברצון."

ואמנם, הזית גדל, הסתעף וגבה. הוא ראה בחילופי עונות השנה, ואביבים רבים חלפו על ענפיו. גבעולו שהתעבה היה לגזע נוקשה, מפותל וחלול, ובסתיו כרעו ענפיו תחת משא פירותיו הירוקים והמבהיקים. אך הזית לא שבע נחת, כי רק אנשים מעטים ביקרו אותו וישבו בצלו. ממרום צמרתו השקיף הזית אל העמק שלרגלי המדרון, וראה שהעמק מכוסה ביצות, ורק מעט אשלים וצמחי קנה וסוף צמחו לידן. ענני יתושים ריחפו מעליהן, והעץ שמע שקללה רובצת על העמק, ורבים מתושביו מתים ממחלת המלריה הקשה השולטת בו. אז מאס הזית בחייו, וביקש מהאל שיקצר את ימיו, כי אינו יכול לראות עוד בקללת העמק ובמות תושביו.

"אל תחשוש ואל תתייאש!" אמרה הרוח לעץ. "הנה שמעתי שבקרוב יתיישבו חלוצים בעמק, ינקזו את מימי הביצות, ויבנו בו את בתיהם."

ואומנם, בימים הבאים ראה הזית שחל שינוי בעמק. בתים נבנו בו, הביצות נוקזו לתעלות השקיה, ובאביב הבא נעלמו צמחי הקנה והסוף, והעמק התכסה בשטיח משבצות חומות, ירוקות וזהובות של שדות מעובדים. היתושים עזבו את העמק, ציפורים רבות החלו לקנן בו, וזמרתן העליזה הגיעה אל הזית ושימחה אותו. ילדים קטנים נהגו עתה לבוא עם אימותיהם ולשחק בצל העץ, ושוב לא רצה הזית למות, כי אהב את מראה העמק הפורח ואת הילדים המשחקים לידו.

יותר מכל הילדים שבאו לבקר אותו אהב הזית ילד קטן, שחור עיניים ובלורית, ושמו אורי. שובב גדול היה הילד, ותמיד ניסה לעלות בעץ, לבחון את עלה הזית משני צדדיו ולקטוף מפירותיו. כמעט כל יום, בקיץ ובחורף, בא הילד עם אמו אל הזית, וידידות אמיצה נקשרה ביניהם.

חלפו שנים אחדות. הזית שמח בחייו, ואורי גדל והיה לנער צעיר, אבל את עץ הזית לא שכח. הוא נהג לבוא לבדו אל העץ, וברבות הימים בנה לו סוכה במרומי צמרתו, ובה התבודד וקרא את ספריו או שקע במחשבות כשצפה אל העמק היפה והפורה. אז עלה חיוך על שפתיו, פשט משם על פניו, ועד עיניו הגיע, כי אהב אורי את העמק שבו נולד וגדל.

השנים חלפו, ועתה היה אורי איש בוגר. ברדת היום היה מביא את אהובתו אל הסוכה שבנה במרומי העץ, והזית האזין לדברי האהבה שלחשו השניים איש באוזני רעותו.

לפעמים ראה הזית שהנהיג אורי חבורת נערים אל העץ, ולימד אותם לאחוז בנשק. הזית שמע שאורי וחבריו מדברים על מלחמה הולכת וקרבה, והוא התעצב מאוד, כי זכר את המלחמות הקודמות ששטפו את הארץ בימי חייו הארוכים. הוא ידע שבמלחמה יפלו רבים מן הנערים, והוא דאג להם והתפלל לאל שיחוס על חייהם.

שנה תמימה לא ביקר אורי את הזית, והעץ התגעגע מאוד אל הנער שאהב. הוא קיווה שאורי יחזור אליו, והם יחדשו את ידידותם הישנה. אבל מלחמה כבדה הייתה בארץ, המטיילים לא באו עוד, ורעמי יריות החרידו את הגבעה השקטה.

יום אחד ראה הזית שיירה של אנשים אבלים קרבה והולכת. רבים מהם נשאו קולם בבכי, ואחדים לבשו שחורים. הם צעדו לכיוון בית הקברות החדש שבעמק, אך כשהגיעו לשביל העולה בגבעה, סטו מן הדרך, עלו אל העץ, והניחו למרגלותיו ארון עטוף שחורים. הזית ראה את אמו ואת חברתו של אורי ממררות בבכי, והבין שנפל ידידו הטוב במלחמה ולא ישוב אליו עוד.

אבל כבד עטף את העץ. רבים מענפיו יבשו, עליו נשרו, ובגזעו העבה נפער חור ונחרשו קמטים. הזית המעיט לעשות פירות, והתפלל לבורא העולם שיקצר את ימיו. געגועיו אל אורי המת גברו מיום ליום, והוא לא יכול עוד לשאת את הצער ואת הכאב.

"חכה לאביב, זית, כי אז יביא לך האל נחמה." אמרה הרוח לזית. אך הזית הניד את ענפיו כלא מאמין, והמשיך לבקש את מותו.

כעבור שנתיים, ביום הראשון של האביב, עלתה חברתו של אורי אל העץ, והיא אוחזת בידו של ילד קטן ושובב, שחור עיניים ובלורית. הנער ניסה לטפס בעץ, לבחון מקרוב את שני צדי העלה ולהתבונן בפירותיו כפי שנהג לעשות אורי כשהיה ילד קטן. העץ הבין כי בנו של אורי הוא הילד שבא לבקרו, ומיד ידע שקנה לו ידיד חדש שיבוא לשחק בצלו לעתים קרובות, וברבות הימים יקים גם הילד הזה סוכה בין ענפי העץ ויביא אל הזית את אהובתו. אבל הפעם אולי יבואו ימים של שלום, והילד יזכה להאריך ימים ולהביא אל הזית גם את בניו ואת נכדיו.

3.המדע שמאחורי האגדה

זית אירופי

תעודת זהות

משפחה: זיתיים oleaceae

"בני דודים": יסמין, עץ השמן המכסיף, בר-זית בינוני.

מאפיינים: הזית מאריך ימים ועמיד ביובש. הוא משמש כגידול חקלאי חשוב וכעץ נוי.

הפריחה באביב והמסיק בסתיו.

ריבוי: מגדלים מייחורים כנות של זית סורי או זן מקומי אחר, ומרכיבים עליהן את הזנים.

שימושים ופולקלור: הפרי משמש למאכל ולהפקת שמן. בעבר שימש השמן גם למאור, ומי שלא השיגה ידו לקנות שמן זית נאלץ לשבת בחושך. משמן הזית מפיקים תמרוקים וסבון משובח שבעבר הרחוק ייצאו אותו למצרים ולכל ארצות הים התיכון.

הזית משמש סמל לשלום ולחיים שלווים, ומופיע בסמל המדינה ובסמל צה"ל. היונה חזרה לתיבה ועלה זית בפיה, ובשמן הזית נעשה נס חנוכה.

הזית במקורות

הזית נמנה על שבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל: "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש. (דברים ח', 9)

שמן הזית שימש למאור: "ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד." (שמות כ"ז, 20)

שמן הזית שימש בנס חנוכה: "כשנכנסו יוונים להיכל טימאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו להדליק אלא יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים.

(שבת כ"א ע"ב).

הזית משמש סמל לחיי משפחה שלווים: "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך." (תהילים כ"ח 3).

עץ הזית סימל לנוח אות שחלף המבול: "ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נוח כי קלו המים מעל פני האדמה." (בראשית ח', י"א).

למה פורחים הכרכום והסתוונית ביחד ? מאת רותי יצחקי-ריכטר

האגדה לקוחה מתוך ספרי הדיגיטלי "פעם אחת, לפני הרבה שנים..." הוצאה דיגיטלית עברית.www.e-vrit.co.il הספר מכיל 100 אגדות העוסקות בצמחי בר ונוי בישראל, במלאכות עתיקות, בירושלים, בים ועוד, והן מלוות בקטעי מדע המסבירים את מושא האגדה ובתמונות מרהיבות. אפשר להוריד את האגדות במחיר מצחיק לטלפון הנייד או לאייפד ולהשתמש בהן בעת הטיול או כשרוצים לספר אגדה על ירושלים לילדים או לנכדים. אנא הפיצו ושתפו.

במשך כל ימי הקיץ והסתיו נמנמו הפרחים בעלי הבצלים והפקעות בקרקע, ואזרו כוחות לפריחת החורף והאביב. רק החצב התעורר בראשית הסתיו ומיהר לקשט את החורש בתפרחותיו הגבוהות וההדורות. הוא נהנה מהאור, ממראה העצים השיחים ומהנופים הנהדרים שנגלו לעיניו מדי בוקר, כשהשקיף ממרום תפרחתו על סביבתו, וניסה לשדל את חבריו שיתעוררו ויפרחו, וייהנו גם הם מהאור ומהנופים הנפלאים, אבל הם סירבו לו. הנרקיס הסביר שאם יקדים לנבוט ולפרוח, יבגוד בידידתו, הביצה, שהתייבשה בחום הנורא, הכלנית ענתה שרק באביב היא יכולה לפרוש לרווחה את עליה הצבעוניים, והרקפת ענתה שאינה יכולה להישען עכשיו, בחום הנורא, על ידידה הסלע, כי גופו הלוהט יכווה את עליה ופרחיה העדינים..

באחד הימים לחש הכרכום באוזני החצב: "אני רוצה לשמוע להצעתך ולצאת לחורש כדי ליהנות ממראה עיניי, אבל אני פוחד לפרוח שם לבדי. לכן לא אוכל לשמוע לעצתך." והסתוונית, שכנתו של הכרכום, הוסיפה בצער: "גם אני מתגעגעת אל האור ואל האלונים והאלות, אבל אני פוחדת ולא אוכל לצאת לבדי."

ראה הכרכום את יופיה הרב של הסתוונית ואת צבעה הוורוד, והסתוונית התבוננה בכרכום והתפעלה ממראה פרחיו הלבנים, שכתם צהוב מקשט את בסיסם ועורקים כחלחלים עוברים בהם. הם התאהבו מיד והסתכלו בחיוך אוהבים זה בזה.

אמר להם החצב: "אומנם כל אחד מכם אינו יכול לצאת לבדו, אבל עכשיו, כאתם מאוהבים, תעניק לכם אהבתכם כוח ואומץ ותוכלו לצאת ולפרוח ביחד. כי גדול כוחה של האהבה והיא גוברת על כל מכשול ותקלה."

שמעו הכרכום והסתוונית את דברי החצב, ומיד אחזו ידיים ונבטו ביחד.

מאז הם מקשטים את החורש בראשית החורף עד היום הזה.

המדע שמאחורי האגדה

כַּרְכּוּם חורפי

משפחה: אירוסיים

"בני דודים": מינים שונים של הסוגים אירוס, רומוליאה וסיפן.

מאפיינים: צמח נמוך, רב שנתי, בעל פקעת, פורח ללא עלים וללא גבעול. העלים צרים וארוכים. הם מופיעים בחורף. הכרכום פורח בראשית החורף בחורש הים תיכוני. הפרי מרובה זרעים. הפקעת מתרוקנת כל שנה בעת הפריחה ומתמלאת אחריה בימי החורף. הכרכום החורפי צומח רק בישראל ובסוריה.

ריבוי: על ידי פקעיות קטנות הנוצרות ליד פקעת האם וגם על ידי זרעים.

שימושים ופולקלור: ממין אחר של כרכום מפיקים את תבלין הזעפרן, היקר בתבליני העולם. מהשורשים ומהצלות נהגו בעולם העתיק להפיק צבע צהוב. הצבע שהופק מהצלקות היה יקר מאוד. נדרשו 100 פרחים כדי להפיק גרם אחד של צבע. הכרכום נזכר בתנ"ך רק פעם אחת כצמח בושם שגדל בגן שלמה המלך. (שיר השירים ד', יד') הביטוי "התכרכמו פניו", (כלומר הצהיבו פניו) מרמז על הקשר שבין הכרכום לצבע הצהוב. הכרכום הו פרח מוגן ואסור לקטוף אותו או לעקור את פקעותיו.

סִתְוָנִית היורה

משפחה: שושניים

"בני דודים": מינים שונים של שושן, שום, גביעונית, זהבית, צבעוני, אספרג.

מאפיינים: צמח נמוך בעל פקעת המתרוקנת בעת הפריחה ומתמלאת בחורף הפריחה נעשית ללא עלים. העלים מופיעים בחורף ואז הפקעת מתמלאת. העלים צרים וארוכים, הפריחה בראשית החורף. הפרי מרובה זרעים.

ריבוי: על ידי פקעיות קטנות הנוצרות ליד פקעת האם וגם על ידי זרעים.

שימושים ופולקלור: כל חלקי הצמח רעילים. מפיקים מהסתוונית את האלקלואיד קולכיצין המשמש כתרופה נגד סרטן ולחקר מבנה התא. הסתונית היא פרח מוגן שאסור לקטוף את פרחיו או לעקור את הפקעותיו.

למה פורח החצב בסתיו?-מאת רותי יצחקי-ריכטר

האגדה לקוחה מתוך ספרי הדיגיטלי "פעם אחת, לפני הרבה שנים..." הוצאה דיגיטלית עברית.www.e-vrit.co.il http://bit.ly/2A3HrU8 מחירו 35 ש"ח בלבד והוא כולל 100 אגדות העוסקות בצמחי בר ונוי בישראל, במלאכות עתיקות, בירושלים, בים ועוד, הן מלוות בקטעי מדע המסבירים את מושא האגדה ובתמונות מרהיבות שצילם אריה ריכטר. הספר יורד לטלפון הנייד או לאייפד, וכך אפשר להשתמש באגדות בעת הטיול או כשרוצים לספר אגדה לילדים ולנכדים. אנא הפיצו ושתפו.

ביום השלישי לבריאת העולם ברא האל את הפרחים ואת העצים. הארץ התכסתה במעטה דשא ירוק ורך, ובערב, לפני שקיעת החמה, הסתכלו הצמחים זה בזה, חייכו, וחלקו מחמאות פרח לרעהו. ורק אל הקִּמְשׂונִים, שרידי הצומח החוּמים, הקמלים בסוף הקיץ, לא חייכו הצמחים ולא החמיאו להם.

נשאו הקמשונים את עלבונם בשתיקה, ושתיקתם העצובה עוררה רחמים בלב בורא העולם.

"מדוע אתם עצובים?" שאל האל את הּקמְשׂונִים.

"כי לכל חברינו נתת יופי וחן, ורק אנחנו יבשים וצהובים, ובקיץ אין לנו אפילו פירור קטן של יופי כדי לשמח אותנו בחום הגדול והמעיק," ענו הקמשונים, ודמעותיהם איימו להציף את הארץ החדשה ולהטביע את העצים והפרחים.

חשש בורא העולם פן יטביע שטף דמעותיהם את היקום החדש, וניסה לפייסם ולשמח את לב.

"אנא, קמשונים, הפסיקו לבכות. הנה אני מביא אליכם את הפרחים היפים כדי שיגורו עמכם ויקשטו את שדותיכם."

הפציר הבורא בפרחים היפים ושידל אותם לבוא ולגור בשדה הקמשונים ולשמח את לבם, אך הם פחדו לעזוב את מקום גידולם הבטוח ולבוא להתגורר עם הקמשונים הדלים בשדות היבשים.

נפנפה הכלנית בכתרה האדום ואמרה: "לא אוכל לבוא ולגור בשדות השלף, כי רק בין הדשאים בולטים כותרתי האדומה ויופיי הנדיר."

"לא אוכל להיפרד מידידי הסלע, כי הוא מגן עלי ונותן לי צל ומסתור, ולא אוכל להניחו בבדידותו," ענתה הרקפת.

"וכי משוגע אני לנטוש את ממלכתי וללכת לגור בשדות היבשים, בחום ובצמא?" טען הנרקיס, וסקר בגאווה את מרחבי ממלכתו המשתרעת בשיפולי ההר ובביצות שבעמק.

והחצב היה גבוה מכל הפרחים וידוע ביניהם בנדיבות לבו ובצניעותו. הוא התמודד בהצלחה רבה עם החום והיובש של שלהי הקיץ בזכות מאגר המים והמזון בבצלו הענק, ונדיבותו נתנה לו חוזק וכוח.

"אני מסכים לפרוח בשדות השלף והקמשונים ולשמח אותם," הודיע החצב לבורא העולם.

"ומה תבקש בתמורה למאמציך?" שאל הבורא.

"אינני מבקש לי דבר, כי שכר מצווה מצווה," ענה החצב וחייך לקמשונים בנעימות.

מאז מקשטים עמודי הפריחה הצחורים של החצב לפני בוא הסתיו את השדות ואת מדרונות ההר, ומשמחים את לב הקמשונים ואת לב האדם.

המדע שמאחורי האגדה

חצב מצוי

תעודת זהות

משפחה: אספרגיים

"בני דודים": מינים שונים של אספרג, עצבונית, כדן, נץ החלב.

מולדת: ארצות הים התיכון.

מאפיינים: עשב רב שנתי בעל בצל גדול מאוד. העלים מופיעים בחורף ונובלים עם בוא הקיץ. הם מייצרים מזון הנאגר בבצל ומשמש את הצמח לפיתוח עמוד הפריחה הגבוה. הפריחה הלבנה מופיעה בסוף הקיץ או ראשית הסתיו כשהצמח חסר עלים. עמודי התפרחת גבוהים ובולטים למרחוק. ההאבקה נעשית בעיקר על-ידי דבורים. כי הפרחים עשירים מאוד בצוף ובאבקה. העלים והבצל אינם נאכלים על-ידי בעלי חיים כי הם מכילים חומרים רעילים.

ריבוי: על ידי זרעים הנישאים על ידי הרוח. הנבטים הקטנים המייצרים מזון םעלים הירוקים, ואוגרים את עודפיו בבצל קטן. הבצל גדל בהדרגה מדי שנה, ובהגיעו לגודל המתאים מתפתח ממנו עמוד הפריחה. לפעמים מתפתחים בצלצלים ליד הבצל הגדול.

שימושים ופולקלור: החצב הוא צמח מוגן. לפי המסורת תחם יהושע את נחלאות השבטים בצמחי חצב, ששימש בימי קדם לציון גבולות של נחלאות ושדות, כי שורשיו חוצבים באדמה בקו ישר. הערבים נוהגים לשתול אותו בבתי קברות, כי אינו דורש השקיה ודישון. בעבר הפיקו מהחצב תרופות למחלות לב.

איך נוצרה הגבינה הראשונה? - מאת רותי יצחקי-ריכטר

האגדה לקוחה מתוך ספרי "פעם אחת, לפני הרבה שנים..." המכיל 100 אגדות על צמחים, מלאכות עתיקות, ירושלים, הים ועוד בארץ ישראל הקדומה. הוצאה דיגיטלית עברית www.e-vrit.co.il http://bit.ly/2A3HrU8

גבינה מייצרים מחלב שהחמיץ. ואיך התגלה הדבר? על כך תקראו באגדה הבאה. הדבר אירע בירושלים, בימי דוד המלך, וגיבורת סיפורנו היא ילדה קטנה וענייה. הוריה התפרנסו מגידול עדר צאן קטן, והתגוררו ליד מעיין מוקף מרעה ירוק ועסיסי. הם הקימו להם סוכה מענפים שכרתו בחורש, ומצאו את פרנסתם ממכירת החלב שהניבו הכבשים ומלקט שיבולים שהותירו הקוצרים בשולי השדות, כי מנהג היה בישראל להשאיר בפאת השדה שיבולים לעניים.

יום אחד ביקשה האם מבתה שתרחץ את כדי החלב כדי שתוכל למלא אותם שנית בחלב כבשים טרי.

ירדה הילדה כמנהגה אל המעיין וראתה שמימיו יבשו. רק שלולית דלוחה שחרקים שורצים בה נותרה לידו, כי אחד האיכרים העשירים הטה את מי המעיין לתעלות המשקות את בוסתניו, ואנשיו לא הניחו לילדה לרחוץ את כליה במי התעלות.

חזרה הילדה לסוכה וסיפרה לאימה: "המעיין התייבש ואי אפשר לרחוץ במימיו את הכלים."

"אבל הכלים מלוכלכים מאוד, וריח של חלב חמוץ עולה מהם!" ענתה האם.

"אין לנו ברירה, אימא," אמרה הילדה. "המעיין הקרוב נמצא במרחק רב. היום יום שרב, והכדים כבדים מאוד!" ובדברה שפכה הילדה את החלב הטרי לכדים המדיפים ריח של חלב שהחמיץ.

ניסה האב למכור את החלב לעוברים ושבים, אבל הם נרתעו מפני ריחו החמוץ וסירבו לקנותו. באותו היום לא השתכר האב לפרנסתו, ובערב הלכו בני המשפחה לישון כשהם עייפים ורעבים.

למחרת, לאחר שקמה הילדה משנת הלילה הטרופה, הציצה בכדים, וראתה גושים קטנים ולבנים צפים בהם. היא הייתה רעבה מאוד, כי מבוקר יום אתמול לא בא אוכל לפיה, ולכן נטלה פיסת בד, וסיננה דרכה את הנוזל הלבן אל תוך אחד מכדי החרס הגדולים ששימשו לאחסון החלב. המים החמוצים ניגרו אל הכד, ובפיסת הבד נותרו גושים לבנים וריחניים.

אכלה הילדה מהגושים הלבנים, ונוכחה לדעת שטעמם נפלא, ריחם נעים, והם משביעים מאוד.

"אבא! אימא!" קראה הילדה להוריה, "ראו! יש כאן גושים טעימים של חלב!"

אכלו גם ההורים ושבעו, ואת הגושים הנותרים הציע האב למכירה לעוברים ושבים. עד מהרה התפשטה השמועה על טעמם הנפלא של גושי החלב המשביעים והריחניים בכל העיר, ואנשים רבים באו לסוכתם של ההורים ובתם כדי לקנות להם "גוש חלב" לבן. כך אזלו הגושים כעבור זמן קצר, ולא הספיקו לכל הקונים הרבים.

בימים הבאים לא הניחה הילדה לאביה למכור את חלב הכבשים הטרי. היא הוסיפה חלב חמוץ לחלב הטרי שבכדים, הניחה לו להחמיץ בחום היום, ואחר-כך סיננה אותו כדי להפריד בין הגושים הלבנים ובין הנוזל.

ראה האב שרבים מבקשים לקנות מתוצרתו והגדיל את עדרו. אבל הביקוש לגושי החלב הלבנים והטעימים הלך וגדל, ואף שמדי יום החמיצו בני המשפחה הקטנה את כל תנובת עדר הכבשים, לא הספיקה הגבינה לכל המבקשים לקנותה.

אז לימדו בני המשפחה את כל שכניהם וקרוביהם את סוד הכנת הגבינה, ובזכותם אני ניזונים עד היום משלל גבינות רבות טעמים וריחות.

המדע שמאחורי האגדה

היסטוריה: עמק עושי הגבינה

רקע היסטורי גיאוגרפי.

כתבה ההיסטוריונית ד"ר לאה סגל

בימי בית ראשון ובית שני נהגו לייצר את הגבינה בירושלים במקום הנקרא עמק עושי הגבינה. עמק זה, שהוא ערוץ של נחל גדרון במערב ירושלים, הפריד בין העיר העליונה לעיר התחתונה. העמק נקרא גם "הגיא", ושימש כאחד ממרכזי המלאכה החשובים. בעמק עושי הגבינה עסקו במלאכות שונות כגון קדרות, ייצור כלי נחושת וברונזה, צורפות, עיבוד עורות, הפקת בשמים, ייצור סבון וסיתות אבן. המקום שימש למגורי העניים, כי העשירים התרחקו ממנו בגלל הריחות הרעים שעלו בעת עיבוד העורות ובגלל אקלימו שאינו נוח. עמק עושי הגבינה הוא אחד המקומות הנמוכים ביותר בירושלים, ולכן בחורף שררה בו קרה ובקיץ שררו בו חום ומחנק.

בגלל מקומו הנמוך, אדמתו הבוצית וסלעיו הרכים, שימש עמק עושי הגבינה לאגירת מי השיטפונות. למטרה זו נחצבו בו בורות מים רבים, שהיו, כנראה, צמודים לבתיהם של התושבים שהתגוררו כאן. כן נחצבו בו חמש בריכות גדולות: בריכת שדה כובס, הבריכה העליונה, הבריכה התחתונה, בריכת חזקיהו ובריכת השילוח. מי הבריכות שימשו לתעשייה, ומי הבורות, שהיו נקיים יותר ממי הבריכות, שימשו לשתייה.

כיום נמצא במקומו של עמק עושי הגבינה השוק של העיר העתיקה, וגם בימינו הוא הומה אנשים, רוכלים, תבלינים וריחות. אם תטיילו לאורכו ותפנו ממנו דרומה, תגיעו אל הכותל המערבי.

מאכלי חלב

מדוע נוהגים לאכול בחג שבועות מאכלי חלב?

יש אומרים שעד מתן תורה לא ידעו בני ישראל את חוקי השחיטה, וכשקיבלו את התורה, לא הספיקו לשחוט את הבהמות על פי הדינים, ולכן אכלו רק מאכלי חלב. אחרים אומרים שהחלב הוא סם חיים לתינוק כמו שהתורה משמשת סם חיים לעם ישראל. למנהג זה גם צידוק כלכלי: בעונה זו שופעות העזים, הכבשים והפרות חלב לאחר עונת ההמלטות שחלה באביב.

ואם תרצו, חלב בגימטריה ארבעים, כנגד ארבעים הימים שעשה משה בהר סיני.

ייצור מאכלי חלב

כיצד מכינים מוצרי חלב?

החלב מחמיץ על ידי חיידקים מועילים. הם ניזונים מהסוכר שבחלב, ואגב כך יוצרים חומצה המקרישה את חלבוני החלב. בחלב שהחמיץ נוצרים גושים מוצקים המורכבים בעיקר מחלבון, משומן וממלחי סידן וזרחן. כך מייצרים את הלֶבֶּן, האשל והיוגורט. כדי ליצור מהם גבינה מסננים אותם דרך יריעת בד כותנה נקבובית ששוליה נשענים על דפנות קערה, או קושרים את קצותיה ותולים אותה כשקית על גבי ברז מעל הכיור במטבח. המים מסתננים דרך נקבי הבד ומתנקזים אל הכיור, והגושים המוצקים הנשארים ביריעת הבד הם גושי גבינה. מוסיפים מעט מלח ואוכלים בתיאבון.

הגבינה עשירה בחלבון, בסידן ובזרחן. קל לייצר אותה, והיא משמשת מזון עממי וזול בכל הדורות ובכל התרבויות. בעולם קיימים אלפי סוגים של גבינות השונים זה מזה בטעמם ובריכוז השומן שבהם.

להקרשת חלבוני החלב אפשר להשתמש גם בחומרים הנמצאים בקיבתם של בהמות וצאן. החלב נקרש בקיבתם ובקיבת האדם באמצעות חומר הנקרא רֵֵנִִין. חומר זה מזרז את תהליך ההקרשה. ההקרשה בקיבת האדם חשובה מאוד להזנת תינוקות הניזונים רק מחלב, כי חלב שלא נקרש עובר במהירות רבה דרך מערכת העיכול, ומופרש מחוץ לגוף בלא שהתינוק יוכל לנצל את כל חומרי המזון הנמצאים בו.

דרך אחרת להקרשת חלבוני החלב היא שימוש בשרף של עצי תאנה. מכניסים את הענף לחלב ומחממים מעט. החלבון נקרש וגושיו צפים על פני החלב.

איך מכינים גבינות קשות?

הכנת גבינה היא תעשייה עתיקה מאוד. שרידים ארכיאולוגיים מתקופות קדומות מעידים על הכנת גבינה בעידנים הפרהיסטוריים. באזורים שונים היו דרכים שונות להכנת הגבינה, ולכן נביא כאן את שלבי ההכנה באופן כללי ביותר.

גבינות צהובות, הנקראות בלשון המקצועית גבינות קשות וקשות למחצה, מכינים לרוב מחלב בעל אחוז שומן גבוה. משתמשים בסוגי חלב שונים, כגון חלב פרה, חלב עזים, חלב כבשים, חלב גמלים, חלב בופלו ועוד. תחילה מפסטרים את החלב, ואחר כך מכניסים לחלב החמוץ חיידקים מועילים שגודלו במעבדה. הם נחוצים להחמצת החלב ולהקרשת חלבוניו. לחיידקים אלה קוראים סְטַרְטֵר (“starter”) החיידקים מתרבים ויוצרים חומצת חלב הגורמת להקרשת חלבוני החלב. מכניסים גם זרזים, כגון רנין המסייע בהקרשת חלבוני החלב. נוצרים פתיתי גבינה שגודלם כגודל גרגר אורז. מסננים כדי להפריד בין הגושים המוצקים שנוצרו ובין הנוזל, ומכניסים אותם לדוודים גדולים שהטמפרטורה בהם כ30-25 מעלות. בדוודים אלה מתפתחים חיידקים ועובשים שונים הנותנים לגבינה את טעמה האופייני. מוסיפים לגושים מלח וחומרי טעם שונים, דוחסים את הגרגרים לגושים, ומניחים לגבינות "להבשיל" ולהתייבש על גבי מדפים במשך חודשים אחדים. טעם הגבינה נקבע בעיקר על ידי מוצרי הלוואי שיוצרים החיידקים והעובשים המתסיסים את החלב.

השימושים הראשונים בחיידקים שגודלו במיוחד להחמצת חלב והקרשת חלבוניו נעשו בדניה בשנת 1890 ובסקוטלנד בשנת 1895. לפני כן השתמשו להמרצת התסיסה במוצרי חלב שנשמרו מימים קודמים כגון לֶבֶּן או יוגורט. במזרח התיכון, באירופה ובמקומות אחרים בעולם התמחו כפרים מסוימים בייצור סוג מיוחד של גבינה, כגון הכפר גראואר שבשוויץ, שהתמחה בייצור גבינה הנקראת על שמו. יש סוגים של גבינות צהובות הנשמרים במשך שבועות אחדים ללא קירור.

הגבינות הצהובות עשירות בסידן, בזרחן, בויטמין A, בחלבונים ובשומן. רובן עתירות כולסטרול, העלול לגרום לטרשת עורקים ולהתקפי לב. לכן פותחו בשנים האחרונות גבינות קשות שריכוז השומן בהן נמוך, ו"גבינות צהובות" העשויות מחלבון הסויה. אלה אינן גבינות של ממש כי לא נוצרו מחלב.

עדר עיזים במדבר. צילם אריה ריכטר ז"ל.

הלב והאבן - מאת רותי יצחקי-ריכטר

אגדה ליום ירושלים, לתשעה באב ולכל ימות השנה

האגדה לקוחה מתוך ספרי הדיגיטלי "פעם אחת, לפני הרבה שנים..." הוצאה דיגיטלית עברית.www.e-vrit.co.il http://bit.ly/2A3HrU8 הספר מכיל 100 אגדות העוסקות בצמחי בר ונוי בישראל, במלאכות עתיקות, בירושלים, בים ועוד, והן מלוות בקטעי מדע המסבירים את מושא האגדה ובתמונות מרהיבות. אפשר להוריד את האגדות לטלפון הנייד או לאייפד ולהשתמש בהן בעת הטיול או כשרוצים לספר אגדה לילדים או לנכדים. אנא הפיצו ושתפו.

לאחר דיכוי מרד בר כוכבא שבה ונכבשה ירושלים על ידי הרומאים. היהודים גורשו מהעיר, וכניסתם להר הבית נאסרה. במקום שעמד בית המקדש הקים הקיסר אדריאנוס מקדש לאל יופיטר, ועל חורבותיה של ירושלים בנה את עיר האלילים אִילְיָה קַפִּיטוֹלִינָה, ואכלס אותה בחיילי הלגיון הרומי העשירי ובבני משפחותיהם.

איליה קפיטולינה הייתה עיר שוקקת חיים. ארמונות, מקדשים, תיאטראות, ומרחצאות נבנו בה, שתי כיכרות שוק פיארו אותה, וארבעה שערי ניצחון גדולים הוקמו בה. השערים פנו לארבע רוחות השמים, ושער שכם היה הגדול בהם, כי ממנו יצאה הדרך לקיסריה, שהייתה בימים ההם בירתה של ארץ ישראל.

באותם ימים חי בגליל איכר יהודי שלא השלים עם הגזירה האוסרת על היהודים להיכנס לירושלים ולהר הבית. כל השנה עסק האיש בבוסתניו ובשדותיו, ורק אחת לשנה, בט' באב, נהג לעזוב את נחלתו, להתחפש לחייל רומאי או לרוכל עני ולהיכנס לירושלים. הוא התגנב בסתר להר הבית, וכשלא צפתה בו עין זרה, נכנס לחורבות ההיכל וניקה את אבן השתייה.

כשנכנס האיש לירושלים לראשונה, וראה את מקדשי האלילים ואת פסלי הקיסרים הרומיים שהוצבו בהר המוריה, זלגו עיניו דמעות. הוא התחבא במקדש האלילי, ובערב, כשפנו המתפללים הרומאים לבתיהם, ניקה את האבן ובמר לבו חרט על הקיר שלידה באזמלו את נבואת הזעם של ירמיהו: "ציון שדה תיחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער." (ירמיהו כו': 18)

ברבות הימים זקן האיש וחלה. ימים רבים שכב במיטתו, נאנק בכאביו, והצטער שאינו יכול עוד לבוא בט' באב לירושלים ולנקות את אבן השתייה.

ולאיש בן צעיר, חכם ואמיץ. הבן לא יכול עוד לראות בסבלו של אביו, וביקש ממנו שיתיר לו לבוא לבדו לירושלים כדי לנקות את האבן הקדושה. תחילה סירב האב לבקשת בנו, אבל הבן חזר והפציר באביו שוב ושוב, ולבסוף נעתר האב והרשה לבן לבוא לירושלים ולפקוד את הר הבית.

שבועות אחדים לפני ט' באב עלה הצעיר לירושלים. הוא התחפש לחירש אילם כדי שלא יכירוהו הרומאים לפי שפתו, והצטרף לאחת מפלוגות החיילים שהצטוו לתקן את מערכות המים של איליה קפיטולינה. כל היום עבד הצעיר עבודה קשה, ורק בלילה, באין איש עמו, העז להיכנס אל המקדש ולהציץ באבן הקדושה.

הגיע ט' באב. גם ביום זה עבד האיש הצעיר עבודה קשה בתיקון מערכות המים, ובערב נכנס בהיחבא אל המקדש והתחבא מאחורי אחד הפסלים. הוא היה עייף, רעב וצמא, כי כל היום לא אכל ולא נח, וחיכה בקוצר רוח שיסיימו המתפללים את תפילתם וילכו לבתיהם.

בשעת ערב מאוחרת, לאחר תום התפילה, הוציא הצעיר מאמתחתו מטלית רטובה וניקה היטב את אבן השתייה, אחר כך שלף את אזמלו, מחק את הכתובת שחרט אביו בקיר הסמוך לאבן, ובמקומה חרט את נבואת הנחמה של ישעיהו: "וראיתם ושש לבבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה." (ישעיהו סו': 14).

לאחר שסיים את מלאכתו חמק האיש מן המקדש, עזב את ירושלים, וחזר לביתו שבגליל. למחרת פקד הכוהן הרומאי את המקדש וראה שהאבן נוקתה, נבואת הזעם נמחקה, ובמקומה נחרתה נבואת נחמה. "נס קרה לנו!" הודיע הכוהן למושל העיר. "אבן השתייה נוקתה הלילה, אף-על-פי שלא בא יהודי בשערי ירושלים מיום שחרב בית המקדש, וכתובת חדשה, נושאת דברי נחמה, נחרתה במקום נבואת החורבן."

חשש שר העיר מזעם האל, ומאותו יום הורשו היהודים להיכנס לירושלים בט' באב ולהתפלל בהר הבית.

המדע שמאחורי האגדה

על איליה קפיטולינה ועל אבן השתייה

כתבה ההיסטוריונית ד"ר לאה סגל

המדרש מספר: "כשברא הקב"ה את העולם, זרק אבן אחת יקרה מתחת לכיסא כבודו, והיא שקעה עד התהום. ראשה האחד של אותה אבן נעוץ בתהום, וראשה האחר למעלה. ואותו ראש עליון הוא נקודה אחת שעומדת באמצע העולם, ומשם התפשט העולם לימין ולשמאל ולכל הרוחות... אותה אבן נקראת שתייה, שעליה הושתת העולם. (ירושלמי, יומא מב).

המסורות הדתיות נעוצות במצבה הגיאוגרפי של ירושלים. הר המוריה קרוב מאוד לעיר דוד ומשקיף עליה. הר זה נבחר כבר בתקופות קדומות לשמש מרכז דתי של העיר. המסורת מייחסת את סיפור עקדת יצחק לאבן השתייה שבהר המוריה. אבן זו הייתה בגורן שהייתה שייכת לאַרְוֵנָה מלך יבוס. דוד המלך קנה את המקום מידי המלך היבוסי, ובנה בו מזבח לאלוהי ישראל. בזכות מעשה זה פסקה מגפה שהשתוללה ברחבי העיר.

שלמה בנה במקום את בית המקדש, ודוד ציווה עליו לעשות את האבן, שהייתה אחת מצלעות המזבח, בסיס לארון הקודש. מכאן בא השם "אבן השתייה. (שתייה מלשון בסיס, תשתית).

ידיעות אחרות על אבן השתייה הן מתקופת בית שני. המשנה מספרת: "אבן הייתה שם מימות נביאים ראשונים ושתייה היא נקראת. גבוהה מן הארץ שלוש אצבעות, ועליה היה נוטל הכוהן הגדול את המחתה עם הקטורת (ירושלמי, יומא ה, ב)

בתקופת בית שני שימשה ירושלים מרכז דתי ליהודי ארץ ישראל וליהודי התפוצות, ואז התפתחה מסורת שאבן השתייה היא מרכז העולם. "ארץ ישראל יושבת במרכזו של העולם, וירושלים באמצע ארץ ישראל. ובית המקדש באמצע ירושלים, וההיכל באמצע המקדש, ואבן השתייה לפני ההיכל, שממנה הושתת העולם. (תנחומא קדושים י: מדרש תהילים נ, א).

כשכבשו המוסלמים את ירושלים ניקו את הר הבית ואת אבן השתייה. הם הגביהו את האבן, ובנו סביבה את היכל כיפת הסלע הקדוש למוסלמים. לפי מסורתם עלה מוחמד השמימה מאבן השתייה. הם מצביעים על סימני עקב על האבן, ומייחסים אותם לסוסו של מוחמד.

ירושלים של זהב - מאת רותי יצחקי ריכטר

הסיפור לקוח מספר האגדות "פעם אחת, לפני הרבה שנים..." מאת רותי יצחקי-ריכטר הוצאה דיגיטלית עברית www.e-vrit.co.il http://bit.ly/2A3HrU8

בימי בית שני חיה בגליל משפחה מרובת בנים ובנות. מדי שנה, בחג הסוכות, בפסח ובשבועות, עלו בני המשפחה לרגל לירושלים, הביאו מפרי אדמתם לכוהנים וללוויים והתפללו בבית המקדש. הם נהגו לנטות את אוהלם סמוך לביתה של משפחה ירושלמית, לא רחוק מהר הבית, וידידות רבה נקשרה בין שתי המשפחות. ברבות השנים התאהבו צעירת הבנות מהגליל וצעיר הבנים של המשפחה הירושלמית, והודיעו להוריהם שברצונם להינשא ולהקים בית בישראל.

יום אחד ראה אחד מעשירי ירושלים את הנערה הגלילית, והנה היא נבונה, טובת לב ויפת תואר, והוא רצה לשאתה לו לאישה.

בא האיש העשיר לאבי הנערה ואמר לו: "רוצה אני לשאת את בתך לאישה, כי אין יפה ונבונה ממנה בכל העיר. עשיר מופלג אני, ובביתי לא תדע הנערה מחסור. בית נאה אבנה לה, תכשיטי זהב וכסף אתן לה, ואף אעניק לה תכשיט שאין יקר ממנו בכל הארץ, הלוא הוא התכשיט 'ירושלים של זהב', העובר במשפחתי מדור לדור." ובדברו הוציא האיש מאמתחתו כתר זהב גדול וכבד, משובץ ביהלומים ובאבנים טובות, והניח אותו לפני אבי הנערה.

ראה האב את הכתר ההדור, המזהיר בזהבו ומסנוור בברק יהלומיו, והפציר בבתו להינשא לאיש העשיר. אבל הנערה דבקה באהובה, ולא שעתה לתחנוני הוריה שרצו להשיאה לאיש העשיר בעל כורחה.

בערב שבועות, שעה קלה לפני התקדש החג, ברחו הנאהבים למדבר יהודה, מקום מחבואם של הבורחים והמורדים מאז ומעולם. הם מצאו להם מסתור באחת המערות, ולפרנסתם עבדו במטעי האפרסמון הסמוכים למעיינות עין-גדי.

תחילה כעסו הורי הנערה על בתם, ולא הסכימו לסלוח לה ולהתפייס עמה. אך כעבור שנה גברו עליהם געגועיהם, והם ירדו למדבר כדי לחפש את בתם האובדת ואת בעלה. ימים רבים שוטטו האב והאם במדבר. השמש קפחה מעל ראשיהם, ולשונם דבקה לחכם בצמא. הם הציצו במערות החבויות בסדקי הסלע ובנאות המדבר, וכמעט נואשו מלמצוא את הנאהבים הבורחים, אבל יום אחד הגיעו עד לפתחה של מערה קטנה, והנה בתם וחתנה משחקים שם עם בנם הקטן, פניהם אור ושמחה, ועל ראשה של האישה הצעירה מתנוסס זר זהוב, עשוי שיבולי חיטה שזה עתה הבשילה.

שמחה האישה הצעירה לפגוש את הוריה, האכילה והשקתה אותם, והציגה לפניהם את נכדם הקטן שנולד לא מכבר.

לאחר שנחו מעט שאל האיש את בתו: "מהו כתר השיבולים המוזר הזה המתנוסס על ראשך, בתי?"

ענתה הנערה בשחוק של אושר ובמאור פנים: "כתר זה קלע לי בעלי האהוב בחג שבועות כשהסתיים קציר הקמה, וטוב לי הכתר הפשוט הזה מכתר "ירושלים של זהב", שבו רצה האיש העשיר לקנותני."

אז ידעו ההורים המאושרים שצדקה בתם, והחזירו אותה, את בעלה הצעיר ואת הבן הקטן לנחלתם שבגליל, ומאז חיים שם צאצאיהם הרבים בשמחה ובאושר עד היום הזה.

המדע שמאחורי האגדה

תכשיט ושמו "ירושלים של זהב"

כתבה ההיסטוריונית ד"ר לאה סגל

מהו התכשיט "עיר של זהב"? התלמוד מספר שהיה זה תכשיט מפואר שחומות מבוצרות חרותות בו, וכיוון שלפי חז"ל "אין עיר מבוצרת כעיר ירושלים", נקרא התכשיט בימי בית שני "ירושלים של זהב". אין אנו יודעים עם היה זה עדי, תליון או כתר, אבל ככל הנראה היה זה תכשיט יקר וכבד מאוד. משערים שהתכשיט עוצב עוד בתקופה הכנענית, כי הוא נמנה על רשימת תכשיטיה של מלכת העיר הכנענית אוגרית ששכנה בצפון סוריה.

המדרש מספר שרחל, בתו של כלבא שבוע, המרתה את פיו של אביה ונישאה לרועה צאן עני, הלוא הוא רבי עקיבא, בתנאי שילך וילמד תורה. גירש אותם אביה מביתו, והם נאלצו ללון במתבן. לפי האגדה, היה רבי עקיבא שוזר לאשתו כתר מאניצי התבן, ומכנה אותו "עיר של זהב". אחר כך נסע רבי עקיבא מביתו ולמד תורה במשך עשרים וארבע שנים, ורחל הייתה גוזרת מדי שנה את שערותיה היפות, ומוכרת אותן כדי שיוכל בעלת להמשיך ללמוד תורה..

כשחזר רבי עקיבא מלימודיו, התעשר מאוד וקנה לאשתו תכשיט "עיר של זהב" אמיתי. התקנאה בה אשתו של הנשיא רבן גמליאל, ודרשה מבעלה שיקנה גם לה תכשיט דומה. אמר לה בעלה: "וכי כך היית עושה לי. כמו שזו עשתה לו? שהייתה מוכרת מקלעות שערה ונותנת לו, שהוא עוסק בתורה?"

למה זכה הרימון לקשט את ספר התורה? מאת רותי יצחקי-ריכטר

מתוך ספר האגדות הדיגיטלי "פעם אחת, לפני הרבה שנים..." הכולל 100 אגדות בנושאים הקשורים לארץ ישראל

הוצאה דיגיטלית עברית www.e-vrit.co.il http://bit.ly/2A3HrU8

כשקיבלו בני ישראל את התורה, רצה כל אחד משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל לקשט אותה בפרחיו ובפירותיו.

אמרה החיטה: "אני ראויה לקשט את ספר התורה, כי ממני עושים את הלחם הטוב המעטר את השולחן בימי חול ואת החלה החגיגית המקשטת את השולחן בימי חג."

אמרה השעורה: "אני ראויה לקשט את ספר התורה, כי גרעיניי משמשים מזון לבהמות הבית ומהם מייצרים בירה."

והגפן אמרה: אני ראויה לקשט את ספר התורה, כי מפירותיי מפיקים את היין המשמח אנשים."

אמרה התאנה: "אני ראויה לקשט את ספר התורה, כי פירותיי המתוקים נשמרים זמן רב כדבלים וכגרוגרות יבשות, ומשמשים למאכל גם בימי הקיץ וגם בימי החורף."

אמר הזית: "אני ראוי לקשט את ספר התורה, כי מפירותיי מפיקים את השמן הטוב המשמש למאכל ולמאור."

והתמר אמר: "רק אני ראוי לקשט את בגדי הכוהנים ואת ספר התורה, כי אני מלך המדבר. מפירותיי מפיקים דבש תמרים הממתיק את המאכלים, ומקורתי בונים את סוכות המדבר המעניקות מעט צל למטיילים ולתושבי המדבר."

ורק הרימון שתק. פריו נחבא מבויש וצנוע בין עליו הצרים, ולחיו האדומה הסמיקה עוד יותר.

אמר בורא העולם לצמחים: "טובה שתיקתו הצנועה של הרימון מדברי הגאווה שלכם! לכן בחרתי בו כדי לקשט את ספר התורה."

מאז מקשט הרימון את ספרי התורה עד היום הזה.

רימונים בפסיפס בעתיקות קיסריה.

המדע שמאחורי האגדה

רימון מצוי

תעודת זהות

משפחה: רימוניים.

"בני דודים": רימון ננסי (צמח נוי) רימונית הלוטם.

מאפיינים: שיח מרובה גזעים או עץ נמוך, נשיר בחורף. עמיד ביובש. משמש גידול חקלאי חשוב ועץ נוי. הפריחה באביב והפרי מבשיל בסוף הקיץ.

ריבוי: הרימון מתרבה בטבע על ידי זרעים ובתרבות על ידי ייחורים.

שימושים ופולקלור: הרימון נמנה על שבעת המינים. הפרי משמש ברפואה העממית כתרופה כנגד שלשול, וקליפתו שימשה בעבר לעיבוד עורות. הרימון מופיע ביצירות אמנות רבות, ברצפות מוזאיקה ובתחריטים עתיקים. הוא שימש סמל לפוריות, ומכיל חומרים המונעים טרשת עורקים.

על שמו נקראו בארץ ישובים אחדים, כגון בית רימון וגת רימון.

שבעת המינים. - מאת רותי יצחקי ריכטר

הסיפור לקוח מספר האגדות "פעם אחת, לפני הרבה שנים..." מאת רותי יצחקי-ריכטר הוצאה דיגיטלית עברית

www.e-vrit.co.il http://bit.ly/2A3HrU8

כשחנו בני ישראל לרגלי הר נבו הייתה ביניהם גם ילדה קטנה. יפת תואר וחכמה הייתה הילדה אך צולעת ונכת רגליים, כי מעדה ונפלה מאחד הצוקים כשנדדו בני ישראל ברחבי המדבר.

קיבע רופא השבט את השבר ברגלה של הילדה, וציווה עליה לשוב ולצעוד כהרגלה, אך הילדה סירבה למלא את מצוותו, כי ההליכה גרמה לה כאבים עזים. כל היום שכבה הילדה במיטתה ובכתה, ורק כשירדו דמדומי הערב נהגה לעמוד מול פתח האוהל, לזעוק בכאביה ולקלל את האל.

שמעו בני ישראל את קללותיה וחפצו להכותה, כי חששו פן יעניש אותם אלוהים בגלל קללותיה. אמר משה להורי הילדה: "הביאו את בתכם לאוהלי והייתה כאחת מבניי ובנותיי, ולא יפגעו בה לרעה האנשים הכועסים."

עשו ההורים כמצוות משה והביאו אליו את בתם. מדי ערב יצא משה לטייל עם הילדה, והוא תומך בה ומנסה להכניס אמונה בלבה.

הפצירו הכוהנים במשה שיחזיר את הילדה להוריה, כי ידיו מלאות עבודה ואין זמנו פנוי לטפל בה. נזף בהם משה: "כשרעיתי את צאנו של יתרו טיפלתי בכל שה תועה וידעתי כל גדי חולה, ואיך לא אקדיש מזמני לילדה חולה ואומללה זו?"

"איך אשמח אותך?" שאלה יום אחד הילדה את משה.

"אם את רוצה לשמח אותי, צאי לשוטט בהר כדי שיירפאו רגלייך," ענה משה.

אמרה הילדה בלבה: "אעלה בהר ואראה מפסגתו את הארץ המובטחת, ואם יש אל בשמיים, ייתן לי דבר מה מהארץ החדשה כדי להביאו למשה ולשמח אותו."

ההר היה גבוה ומתנשא, והילדה צולעת וחלשה. לאט ובכבדות טיפסה בהר השומם כשהיא נעזרת בכפות ידיה ונאחזת בזיזי אבנים חדות. ידיה השרוטות ורגלה השבורה כאבו מאוד, ומדי פעם מעדה הילדה והחליקה במדרון, כי ההר היה עירום וצחיח, וכמעט לא נמצא לה בדל עשב או שבר ענף כדי להיאחז בהם.

לפנות ערב, כשקרני שקיעה אחרונות בהקו בזיזי הסלעים הלבנים, הגיעה הילדה הצולעת לפסגה. היא הביטה בנוף הנפלא שנגלה לעיניה ונשימתה נעתקה בהתפעלות. מתחתיה השתרע ים המלח, והשמש השוקעת נשקפה במימיו המתכתיים, מצפון נשפך אל הים נהר הירדן המתפתל לרגלי ההרים, ומצפון-מערב לים השתרעה בקעת יריחו הירוקה, עשירה בשדות תבואה, מטעי תמר וכרמים.

הילדה הביטה סביבה ולא מצאה דבר להביאו למשה ולשמח אותו. רק חלוקי אבנים היו פזורים בין סלעי החול האדמדם ומעט עשבים קמלים צמחו ביניהם.

עוד היא עומדת וצופה בנוף המהמם, והנה זוג עיטים ענקיים חג מעל לראשה, וכנפיהם העצומות מסתירים את השמש השוקעת. העיטים דאו לאט באוויר השקט והצלול, ופתאום נחתו לרגלי הילדה בקול שאון רב. העיט האחד הניח לרגליה אלומות חיטה ושעורה ארוכות גבעול ועבות גרגרים, והוסיף עליהם אשכולות תמרים וענבים שנשא בפיו, והעיט השני הניח לפניה ענף תאנה שפירותיו הבשילו, ענף זית מאפיר נושא פירות ורימונים אדומים וגדולים.

עוד הילדה משתאה למראה עיניה, והנה נסקו העיטים לשמיים ונעלמו בקצה האופק, ושוב נותרה הילדה לבדה במרחבי ההר השומם.

אז ידעה הילדה כי נענה האל לתפילתה, ושלח לה מפירות הארץ החדשה כדי שתביא אותם למשה ותשמח אותו.

החושך כבר ירד על הארץ כשחזרה הילדה לאוהל והביאה למשה את הפירות והשיבולים. כשראה משה את פניה הצוהלות, את עיניה המאירות ואת הליכתה המאוששת, פשט חיוך בפניו הקודרות ועיניו אורו.

כעבור ימים אחדים מת משה בשנתו וחיוך של שלווה נסוך על פניו, ומקום קבורתו לא נודע עד היום הזה.

בולי שבעת המינים של דואר ישראל

המדע שמאחורי האגדה

שבעת המינים

"ואלה שבעת המינים שהתברכה בהם ארצנו: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון. ארץ שמן ודבש." (ספר דברים ח' 8).

שבעת המינים מונים שני צמחים חד שנתיים, החיטה והשעורה, וחמישה עצי פרי, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר. הדבש מרמז לתמר, כי פירותיו מתוקים, ולכן נהגו להכין ממנו דבש תמרים, תמיסה מתוקה ששימשה להמתקת המזון בימי קדם, כשעדיין לא ידעו לייצר סוכר. (גם בימינו מפיקים בעמק הירדן "דבש תמרים" תחת השם המסחרי סילאן).

שבעת המינים מופיעים בתנ"ך לפי סדר הבשלתם. יוצאת מכלל זה החיטה, המבשילה אומנם לאחר השעורה, אך נזכרת לפניה, כי היא היוותה את הגידול החקלאי החשוב ביותר. אחריה באו לפי סדר חשיבותם התירוש, מיץ הענבים המופק מהגפן ובתסיסתו יוצר את היין, ושמן הזית, שנקרא גם יצהר ושימש למאכל, לסיכת הגוף, לרפואה ולמאור. ככתוב בספר ויקרא: "דגן תירוש ויצהר" (ויקרא כ"ח 5).

כל שבעת המינים פורחים או מבשילים את פירותיהם בתקופה שבין פסח לשבועות. בעונה זו רבה הסכנה ליבולים בגלל רוחות קדים מזרחיות, רוחות מערביות חזקות, יובש הקרקע וגשמים שלא בעתם, ואף-על-פי-כן נבחרו דווקא צמחים אלה לייצג את הברכה שהתברכה בה ארץ ישראל.

מדוע? מדוע לא נבחרו, למשל, השקד או אגס הבר, שאף הם גדלים בר בארץ?

הסיבה העיקרית היא שכלכלת הארץ התבססה בעיקר על שבעה צמחים אלה. שישה מתוך שבעת המינים גדלו בר בישראל, ומהם פותחו על ידי סלקציה זנים שיבולם רב ופירותיהם משובחים. שעורת התבור הנפוצה בארץ היא אם השעורה, חיטת הבר שנמצאה על ידי אהרון אהרונסון ליד ראש פינה היא אם החיטה, גפן בר אפשר למצוא בתל דן ובחולות פלמחים, תמרים הגדלים בר אפשר למצוא בנגב, בערבה, בבקעת הירדן, בסיני, באזור ים המלח ובעמק המעיינות. יוצא מכלל זה הרימון. מוצאו מפרס, אך גם הוא גדל בארץ ישראל לפחות לפני ארבעת אלפים שנה.

גידול שבעת הצמחים האלה היה נוח, כי הם עמידים ביובש ואפשר היה לגדל אותם בחקלאות בעל, כלומר ללא השקיה. זנים מתורבתים נוטים לאבד את עמידותם למחלות, אך ככל הנראה התקיימה בטבע הכלאה חוזרת עם מיני הבר, והיא הקנתה עמידות לזני שבעת המינים שתורבתו. סיבה חשובה נוספת היא שבימים ההם לא היו אמצעי קירור ושימור, ותוצרי הפירות והשיבולים של שבעת המינים ניתנו לשימור במשך תקופה ארוכה. אפשר היה לאגור אותם או את מוצריהם ללא חשש לקלקול במשך השנה. פירותיהם המיובשים של הגפן, התאנה והתמר נשמרים במשך שבועות רבים, קמחי החיטה והשעורה נשמרים זמן רב כשמרחיקים אותם מלחות, מענבים מפיקים צימוקים, יין וחומץ שתוחלת החיים שלהם ארוכה, פירות הזית נכבשים במי מלח ומפיקים מהם שמן, ופרי הרימון יכול להישמר במשך חודשים אחדים, כי בעת האחסון מתקשה קליפתו ושומרת היטב על גרגרי הפרי מפני ריקבון.)

שבעת המינים בפסיפס מודרני בתחנה למחקר ופיתוח חקלאי ברמת נגב.

איך נוצרה הדרך העולה להר הבית? מאת רותי יצחקי-ריכטר

מתוך הספר הדיגיטלי "פעם אחת, לפני הרבה שנים..." מאת רותי יצחקי-ריכטר שיצא לאור בהוצאה הדיגיטלית עברית www.e-vrit.co.il

http://bit.ly/2A3HrU8

כשבחר שלמה לבנות את בית המקדש על הר הבית, היה ההר שומם וקירח. סלעיו הלוהטים הבהיקו מול החמה הבוערת, וסבך קוצים ושיחים יבשים שכיסו את אדמתו הקשו על העולים לפסגתו.

למחרת, כשעלתה השמש, עלה שלמה לפסגת ההר. הוא נשא בתרמילו חופן גרגרי תבואה, ופיזר אותם לאורך הדרך בתוך הסבך הצפוף. שעה ארוכה פילס המלך את דרכו בין הקוצים והמטפסים הדוקרניים, ובצהריים הגיע לפסגת ההר. הוא נשא את עיניו אל העיר המשתרעת לרגליו, אל בנייניה המפוארים ואל נופה המרהיב, ועתה היה בטוח שאין מקום מתאים יותר כדי לבנות עליו את בית המקדש מן המקום שבו עומדות עתה רגליו. אחר-כך ירד בעקבות הגרגרים שפיזר בדרך ושב אל ארמונו.

כבר באותו היום גילו הנמלים את הגרגרים, ויצאו בהמוניהן כדי לאסוף אותם לקניהן החבויים בקרקע. בשיירה ארוכה צעדו הנמלים זו בעקבות זו, ונשאו בלסתותיהן החזקות את משאן הגדול ממשקל גופן אל הקן.

אחדים מהזרעים שנשאו הנמלים נשרו בדרך, נאכלו על ידי המכרסמים והופרשו בגלליהם. קליפתם התרככה, והם נבטו בבוא הגשמים. הנבטים הרכים קישטו בצבע רענן את הסבך הכהה, ופיתו את הצאן והבקר. הפרות כבדות הגוף ליחכו את העשב, הידקו את האדמה הבוצית, דרדרו את האבנים הפזורות עליה, ולבסוף נוצר בסבך שביל רחב ונוח.

כעבור שנה כינס שלמה את זקני העם ועלה עמם בשביל החדש לפסגה.

"דרך רחבה סללת פה, המלך," אמרו הזקנים בהתפעלות. "ואנחנו לא ראינו פועלים עובדים בהר!" חייך שלמה ולא ענה, כי רק הוא שמע את צחוקם החרישי של הנמלים, המכרסמים, הצמחים ובני הצאן והבקר הצוחקים מול הרוח הנושבת בהר.

כשנבנה בית המקדש, עלו בדרך החדשה המוני אדם, ולא אמר איש שצרה לו הדרך המוליכה להר הבית.

"חכמה הדרך מן ההולך בה..." פתגם בדואי.

גם רחבת העמודים של בית המקדש במתחם הולילנד. עפ" פרופ' אבי-יונה ז"ל. .

המדע שמאחורי האגדה

הר הבית

כתבה ההיסטוריונית ד"ר לאה סגל

לאחר הכיבוש הועלה ארון הברית משילה לירושלים, אך עדיין לא נמצא לו מקום קבוע.

בניין בית המקדש הראשון היה מלבני, ארוך ועשוי שלושה מבנים צמודים זה אחר זה: האולם, ההיכל והדביר.

בית המקדש נבנה מאבני גזית שנחצבו בהרי ירושלים ומעצי ארזים שהובאו מלבנון.

איך למדו אנשי ירושלים לאגור מים בבורות? - מאת רות יצחקי ריכטר

מתוך הספר הדיגיטלי "פעם אחת, לפני הרבה שנים..." הוצאה דיגיטלית עברית www.e-vrit.co.il

http://bit.ly/2A3HrU8

בירושלים לא היו מקורות מים בתוך העיר, ונשות העיר נהגו לרדת בְּנִקְבָּה ארוכה וצרה למעיין השילוח ולמעיין הגיחון ולהביא משם מים לצרכי ביתם.

יום אחד כינס דוד המלך את יועציו ואמר: "חייבים אנחנו למצוא מקורות מים בתוך העיר, כי בעת מלחמה עלולים אויבנו לנתק את תושבי ירושלים ממקורות המים החיצוניים, והם יאלצו להיכנע."

החליטו היועצים לחפור בורות בחצרות הבתים ולאגור בהם את מי הגשמים. אך המים חלחלו מהבורות לקרקע ולא נאגרו בהם.

יום אחד עבר המלך בשוק, וראה באחד הדוכנים שני כדים זהים בגודלם ובצורתם. הכדים היו יפים וגדולים, וניצבו זה בצד זה בדוכנה של קדרית מומחית במלאכתה.

חמד המלך את הכדים ושאל למחירם. נקבה הקדרית לכד האחד מחיר נמוך מאוד, ולכד השני מחיר גבוה.

"הרי הכדים שווים, ומדוע את דורשת מחיר גבוה מאוד לאחד מהם?" שאל המלך.

"כי הכד האחד מיועד לשמירת מים ולקירורם. לא ציפיתי את דפנותיו, כי המים המתאדים דרך נקבוביות החרס מצננים את המים שנשארו בכד. אך הכד היקר מיועד לפרחים, וכדי שלא יתאדו מימיו טייחתי את דפנותיו הפנימיות בטיט, וכך נשמרים בו המים לזמן רב."

אורו פניו של המלך, והוא קנה את שני הכדים, הראה אותם ליועציו ואמר: "נטייח את פנים הבורות בטיט כפי שעשתה הקדרית בכד הפרחים, וכך יישמרו בהם המים תקופה ארוכה."

חפרו אנשי המלך עשרים בורות. מחציתם טויחו בטיט שבו השתמשה הקדרית, ומחציתם לא טויחו, וקירותיהם נותרו עירומים. כעבור שבועות אחדים ראו אנשי המלך שרק הבורות שטויחו שמרו בתוכם את המים, והם היו טובים לשתייה ולרחצה כמו מי גשמים שזה עתה ירדו על הארץ

מאז נחפרו בירושלים בורות רבים, ודפנותיהם המטויחות מונעות את חלחול המים עד היום הזה.

המדע שמאחורי האגדה

מקורות המים לירושלים בתקופת בית ראשון ובית שני

כתבו רות ריכטר וההיסטוריונית ד"ר לאה סגל

ההיסטוריון יוספוס פלביוס מספר שמעולם, גם לא בשעת מצור, לא צמאה ירושלים למים. שלושה מקורות מים עיקריים היו לעיר: מעיינות, בריכות ובורות.

מעיינות

המקור הגדול ביותר היה נחל הגיחון, הגדול במעיינות הרי יהודה, שמימיו היו צלולים וטובים לשתייה. לפני שנכבשה ירושלים על ידי בני ישראל משלו בה בני העם היבוסי. מקור מים חשוב לירושלים היה מעיין הגיחון שנמצא מחוץ לעיר באפיקו של נחל קדרון. כדי לאפשר גישה מוסתרת אל הנחל חפרו היבוסים מנהרה ארוכה בתוך העיר, ובקצה המנהרה חפרו פיר עמוק שהגיע עד למפלס מי הגיחון. כך לא נאלצו תושבי העיר לצאת מבין החומות כדי לשאוב מים ולהתגלות לעיני האויב. לפיר זה קראו צינור ככתוב בתנ"ך: "כל מכה יבוסי ויגע בצינור". (שמואל ב': ה', 9)

מקור מים חשוב אחר היה מעיין עין רוגל. בימינו נעלם המעיין, ובמקומו ניצבת באר עתיקה. אפשר לאתר את הבאר בצומת הדרכים שבין גיא בן הינום לנחל קדרון.

בריכות

עוד מקור מים חשוב היוו חמש עשרה בריכות שנחפרו בירושלים בתקופות שונות. אחת עשרה מהן נחפרו בין החומות, וארבע בריכות נחפרו מחוץ להן. הבריכות היו פתוחות ומימיהן מיהרו להזדהם, ולכן שימשו בעיקר לתעשייה ולהשקיית הצאן, אך לא כמי שתייה. חפירת הבריכות לא הייתה קשה, כי היא נעשתה בסלע גיר רך.

בימי שלמה המלך נחפרה מחוץ לעיר בריכה גדולה ליד מעיין השילוח. הבריכה נקראה בריכת השילוח, ומימיה שימשו להשקיית גן המלך. הם הועברו לגן בתעלות, והיא הבריכה הקדומה ביותר שנחפרה בירושלים.

מפעל המים החשוב ביותר בתקופת בית ראשון נעשה בימי חזקיהו. כשהתכונן למלחמה כנגד סנחריב מלך אשור, ביצר חזקיהו את העיר, סתם את מעבר המים מהגיחון לנחל קדרון, והעביר את מי הגיחון באמצעות נִקְבָּה לתוך העיר. הנקבה נחפרה בעומק 52 מטרים. אורכה היה 533 מטרים, גובהה נע בין 1.45 מטרים ל5.08 מטרים, ורוחבה היה כ-60 ס"מ. מי המעיין זרמו דרך הנקבה לבריכת חזקיהו שנמצאה בתוך העיר.

בורות המים

משערים שאגירת המים בבורות היא המצאה ישראלית מימי דוד המלך. בבורות שאינם מטויחים מחלחלים המים אל מי התהום, אך בבורות מטויחים הם נשמרים היטב. הבורות נחצבו בחצרות הבתים. לרוב נחצבו בכל חצר שני בורות. לבור האחד התנקזו מי הגגות, והם שימשו לשתייה, ולבור השני התנקזו מי החצר ששימשו לכביסה ולניקיון.

בימי העלייה לרגל נזקקה העיר לכמויות מים עצומות, כי מעריכים שלעיתים פקדו את העיר בימים אלה כמיליון איש.

בימי מלחמת השחרור היו בירושלים 1053 בורות שהוכשרו לאגירת מים. הערבים ניתקו את העיר ממקורות המים החיצוניים, ומי הבורות, שחולקו במשורה, הצילו את תושבי העיר מצמא.

בור מים בירושלים

פעם אחת, לפני הרבה שנים...- ספר חדש מאת רותי יצחקי -ריכטר.

הסופרת רותי יצחקי-ריכטר שמחה לבשר לכם שזה עתה יצא לאור ספרה הדיגיטלי "פעם אחת, לפני הרבה שנים...", הספר כולל 100 אגדות העוסקות בנושאים הקשורים בארץ ישראל, כגון מלאכות עתיקות בארץ, צמחיית הבר וצמחי התרבות בישראל, ירושלים לדורותיה, הקשר בין האדם לים ועוד. הוא מתייחד בשילוב מדע ואגדה. כל אחת מהאגדות מלווה בתמונה מרהיבה שצילם אריה ריכטר ובסקירה מדעית קצרה המסבירה את מושא האגדה, כי השילוב בין מדע לאגדה מרחיב את הדעת, מעניק נקודות תצפית מיוחדות, ומגדיל את הנאת הקורא. עד כה אין בשוק הספרים הישראלי העכשווי ספר שנכתב בגישה מיוחדת זו. . .

הספר יצא לאור בהוצאה הדיגיטלית "עברית" www.e-vrit.co.il http://bit.ly/2A3HrU8 ומחירו שם 35 ₪ בלבד. אפשר להוריד את הספר ישירות לטלפון הנייד או לאייפד, וכך הוא זמין תמיד כשרוצים לספר סיפור לנכדים או כשנתקלים בצמח או במתקן מיוחד בעת טיול משפחתי, כי האגדה מחייה כל טיול, ולכן נעזרים באגדות שבספר מורי הדרך.

הספר נמצא כבר במאגר המידע של רוב האוניברסיטאות בארץ ושל המכללות להכשרת עובדי הוראה לשימוש המרצים והסטודנטים.

רצ"ב בצרופות עטיפת הספר וכמה "טעימות" מהספר.

רותי יצחקי-ריכטר rrichter@012.net.il

איך נוצר זוג המשקפיים הראשון - מאת רותי יצחקי-ריכטר

לפני שנים רבות חיו נער קטן ואמו ברכס סולם צור. הם בילו את רוב זמנם על שפת הים, ובלילה מצאו מסתור באחת המערות שבהר. הם לא ידעו מחסור, כי הנער היה דייג מומחה, והכיר את אורחות הדגים בעונות השונות, ואמו עסקה בקשירת רשתות דיג חדשות ובתיקון רשתות שנקרעו.

יום אחד, לאחר שחזר הנער בסירתו מהדייג, פרצה סופה עזה. ענני אבק התאבכו על מדרונות הגבעות הזהובות, ועמוד חול ענק הסתחרר ודילג מגבעה לגבעה. הסוכה הדלה נעקרה ממקומה, וחפציהם של הנער ואמו התפזרו בין האצות שפלט הים אל החוף. מאז שנא הנער את החול הרך, שגרגריו מתערבלים ברוח, חודרים לעיניים ולפה, דוקרים בעור החשוף, ומערפלים את הראייה. פעמים רבות ניסה הנער לזרוע תבואה וירקות בחול הבוגדני, אבל תמיד התכסו הנבטים הרכים בחולות הנודדים ונקברו תחתיהם או יבשו בצמא.

"למה בראת את החול הנורא הזה?!" זעק הנער לאלוהיו, "אין הוא מצמיח דבר, ורק נזק הוא מביא לעולם!"

ימים אחדים לאחר ששככה הסערה חשה האם שמאור עיניה הולך ודועך, והיא עומדת להתעוור. במרוצת הימים קהו עיניה בהדרגה, ולבסוף הצליחה האישה המסכנה לראות רק עצמים גדולים, קרובים מאוד לעיניה. היא התקשתה בקשירת הרשתות ובתיקונן, ולבסוף נאלצה לחדול ממלאכות אלה. במשך הזמן נקרעו הרשתות שהתקינה האם לבנה, והיא חששה פן יאבדו היא ובנה את פרנסתם ויזדקקו לחסדי הבריות.

זעקה האם בקול גדול: "נשבעת אני לפניך, בורא העולם, שלא אתפלל, לא אביא מזון לפי, ולא אשתה מים עד שתשלח מרפא לעיניי המתעוורות!"

בימים הבאים שידל הנער את אמו לטעום מן הלחם שאפה למענה, לאכול דגים שצלה באש ולשתות מעט מים, אבל היא סירבה להיענות לבקשותיו. גופה הצטמק, כוחותיה אזלו, והיא לא הסכימה לעזוב את מקומה שעל שפת הים ולחזור למערה שברכס ההר.

יום אחד, כשכבדו עליה הרעב והצמא, נתקפה האישה בצמרמורות, וקור נורא אחז בה. היה זה יום לוהט, אבל האם לא פסקה לרעוד. אז מיהר הנער לחפור שוחה, למלא אותה באצות יבשות ולהבעיר בהן אש כדי לחמם את אמו החולה. האש הפיצה אור וחום על סביבותיה, וכדי שלא תכבה הוסיף לה הנער מדי פעם אצות יבשות, והאם ובנה התחממו מעט ונרדמו ליד המדורה.

למחרת, כשעלה השחר, מצא הנער גופים שקופים ולוהטים שצבעם כצבע האש והם פזורים בתוך האפר. הגופים היו מבריקים וקמורים כקימורה של השוחה שבה נוצרו, ולאחר שהתקררו נעלם צבעם הכתום והם הפכו להיות תכלכלים ושקופים כמי הים.

"ראי, אמא, הנה שלח לנו האל אבנים יקרות כדי שנמכור אותן לסוחרים ונציל את נפשנו מרעב," אמר הנער, והורה באצבעו על הגופים השקופים.

"אינני רוצה באבנים טובות!" אמרה האם בכעס. "אני רוצה שישיב לי האל את מאור עיניי, כדי שאוכל להיטיב לראותך ולהמשיך להתפרנס בכבוד!"

לקח הנער שתי אבנים שהצטננו, שם אותן בידי אמו, וחזר וביקש ממנה שתסתכל בהן. התבוננה האם באבנים השקופות והקמורות, וקירבה אותן אל עיניה כדי שתיטיב לראותן. לפתע חשה שנמוג הערפל שחצץ בין עיניה ובין העולם, והמראות שראתה היו בהירים וברורים. אך כשהרחיקה את האבנים מעיניה, חזר מסך הערפל. היא חזרה וקירבה את האבנים לעיניה, ושוב חזר המראה והצטלל.

אז בנה הנער מסגרת של עץ ושיבץ בה את האבנים השקופות שנוצרו מן האצות הבוערות ומן החול שהותך באש המדורה, והאם הרכיבה את המסגרת על אפה. היא הפסיקה את הצום, ושבה לארוג ולתקן רשתות דיג כבראשונה כשמשקפיה רכובים על אפה.

הבין הנער שהחול שתיעב ושנא נתן לאמו את הגושים השקופים שהשיבו לה את מאור עיניה, ולימים אף למד שאפשר ליצור מן החול המותך לא רק משקפיים אלא גם כלים נאים ושקופים.

משקפיים בעלות עדשות עבות מאוד המיועדות לכבדי ראייה.

המדע שמאחורי האגדה

ייצור הזכוכית

תהליך ייצור הזכוכית התגלה כנראה עוד במצרים העתיקה לפני כששת אלפים שנה. גושי הזכוכית הראשונים שנוצרו לא היו שקופים, כי בעיסת הזכוכית התערבו גם חומרים אחרים מלבד האצות והחול, חומרי הגלם העיקריים. המצרים השתמשו בזכוכית לציפוי כלים ותכשיטים, ונקטו בטכניקות שונות של יציקה כדי ליצור ממנה כלים. רק לפני כאלפיים שנה למד האדם ליצור כלי זכוכית על ידי ניפוח. אמנות זו התפתחה על ידי הפיניקים, ששכנו בחוף הצפוני של ארצנו.

תחמוצת הצורן מהווה את החומר העיקרי בחול. כדי ליצור זכוכית צריך להתיך את תחמוצת הצורן ולהוסיף לה נתרן פחמתי ("סודה" בפי העם) ולעיתים גם אשלגן. כשמחממים את תחמוצת הצורן והנתרן הפחמתי בטמפרטורה גבוהה מאוד, נוצרת עיסה שקופה המתקשה, מתמצקת ומשנה את צבעה בעת הקירור. הנתרן והאשלגן נמצאים באצות.

היום מוסיפים לזכוכית חומרים שונים המשנים את תכונותיה. כך, למשל, אם מוסיפים לעיסת הזכוכית ברזל, נוצרת זכוכית אדומה או ירוקה, ואם מוסיפים מעט מאוד זהב, נוצרת זכוכית אדומה השוברת את האור בצורה יפה, ומשמשת לייצור אגרטלים. אם מוסיפים את תחמוצת הבור, נוצרת זכוכית חסינת אש, ואם מוסיפים אשלגן, נוצרת זכוכית שקופה וצלולה מאוד הנקראת בדולח.

הזכוכית משמשת גם באמנות. בכנסיות ניתן למצוא ויטראז'ים המתארים תמונות מהתנ"ך ומהברית החדשה, ואמנים רבים מפסלים בזכוכית, ויוצרים ממנה פסלים בסגנון מופשט או בסגנון ריאליסטי.

על אף היותה מוצקה למגע, הזכוכית מוגדרת כנוזל, כי במיקרוסקופ האלקטרונים אפשר לראות שחלקיקיה פזורים בלא שיטה, ואינם קבועים בסדר קבוע כמו בגבישי רוב החומרים המוצקים.

סבתא קרולין גולשת ומגיבה.

כסבתא ל - 3 ילדים ו-10 נכדים ונכדות , בלי עיין הרע, בגילאים שונים, אני מבקשת להודות לך מקרב לב על הרעיון והביצוע של אתר : "מעניין את סבתא".

שנים רבות הייתי בתפקידים שונים במערכת החינוך במסגרת בתי"ס יסודיים , ואח"כ עברתי לתפקידי ניהול במסגרות שונות. אבל, כמו הרבה מהמורות של פעם , אהבתי את המקצוע אהבת נפש, ראיתי בו ייעוד והקדשתי לחינוך שעות על שעות גם מעבר לשעות העבודה הפורמליות.

אין ספק שהדבר נותן אותותיו עד היום, למרות שעברו שנים רבות ביותר, וכל מפגש או נסיעה עם נכדי לא עוברים סתם אלא אני לא מפסיקה ללמד אותם. "פעם מורה - תמיד מורה".

לכן מאוד מאוד נהניתי מהרעיונות שבאתר שלך שכמובן את חלקם המירבי כבר עשיתי בצורות שונות במשך השנים , אך עדיין נותרו לי ללמוד ממך רעיונות שטרם בצעתי.

אשמח להמשיך להשכיל ו"לקנות" רעיונות לבילוי תוך כדי לימוד והנאה משותפת עם הנכדים.

עלי והצליחי !

יישר כוח !!!

קרולין

"נגד הזרם" מאת רותי יצחקי-ריכטר

פרק מתוך הספר "נגד הזרם" מאת רותי יצחקי-ריכטר

כבר שבוע נמשך החרם עלי ועל אורלי. בהפסקות אני משחקת רק איתה, ולפעמיםמתגנבות למקום המחבוא שלנו מאחורי הבניין גם רונית וענת, שמסתכלות כל הזמן בפחדלצדדים כדי לראות אם שי, מלכת הכיתה המרשעת, או מישהי מהחבורה שלה, ראתה שהן מפירותאת החרם ומדברות אתנו. לפעמים נלווית אליהן גם מרסל. היא עצובה רוב הזמן וכמעט לאמדברת. אין עליה חרם, אבל הבנות צוחקות מהמבטא הצרפתי שלה, מנעלי הלק ומהסרטיםהקלועים בשיער שלה.

כשאנחנו בכיתה אנימתעלמת ממבטי הזעם ששַי שולחתאלי, אבל מרגיז אותי שכשהיא שולחת עקיצות ובדיחות על חשבוני, המורה סיגלית מבקשתממנה "להתנהג יפה", אבל אינה מענישה אותה. אם סיגלית הייתה מסתכלתבהפסקות מחדר המורים לפחות פעם אחת החוצה, אולי היא הייתה מבינה שיש עלינו חרםומתערבת, אבל היא לא עושה את זה אף פעם, ואנחנו לא יכולות לספר לה כי אנחנו מתביישות,אפילו שאנחנו לא אשמות בשום דבר.

שלשום ראיתי שטל התלחשהעם שי ושתיהן הביטו בי. הבנתי שהן מדברות עליי והחלטתי להתעלם מהן. הרי הן כברהחרימו אותי ומה עוד הן יכולות לעשות לי? ראיתי שטל הסתכלה בשי כמו תמיד במבט מלא פחד,והנהנה בראשה בהכנעה לכל מילה ששי הוציאה מהפה. הן דיברו בלחש ולא יכולתי לשמוע אתדבריהן. מה הן זוממות הפעם?

שי לקחה את התיקויצאה מהכיתה, וטל התעכבה לידי שלא כהרגלה וחייכה אליי. "את רוצה שנפסיק אתהחרם?" שאלה.

"בטח!"שמחתי.

"אין בעיה, אבליש לנו תנאי: את חייבת להצטרף לחרם על אורלי! כולנו מחרימות אותה ואסור לך להיותיוצאת דופן".

"אני לעולם לאאסכים לתנאי הזה!" קראתי ברוגז. "לעולם לא אחרים מישהו אחר! זה דבר אכזריונורא! זאת אלימות! זה גרוע ממכות! זה כמעט כמו רצח!"

"כמו רצח?! אתממש מגזימה!" הטיחה בי טל.

"אני לא יכולהלהבין איך את יכולה להתנהג ככה! איך את יכולה להחרים ילדה אחרת ולהתחנף לשי אחרישהיא ארגנה עלייך בתחילת השנה חרם! אני בכלל לא מבינה למה סלחת לה!"

פתאום טל התחילהלבכות. "את לא מבינה שום דבר", מלמלה בין התקפי הבכי. "את לא מבינהכמה זה כאב... זאת הייתה ממש בגידה! הייתי ילדה מקובלת ופתאום אף אחת לא דיברה איתי!הרגשתי כאילו אני לא שווה כלום... וכל יום החרם הזה נעשה יותר כואב ויותר מרגיז. זההיה כמו לחיות בתוך סיוט או חלום רע בלי יכולת לצאת ממנו. את, חגית, רק בתחילתהחרם, אבל תראי שבמשך הזמן תרצי פשוט למות! תהיי מיואשת לגמרי ולא תדעי מהלעשות".

"ואיך החרם הזהנגמר?" שאלתי.

"שי אמרה שאםאסכים להחרים את אורלי, היא תבטל את החרם עליי".

"ואתהסכמת".

"כן, כי לאיכולתי יותר. לא יכולתי להמשיך לסבול. אני אוהבת את אורלי, אבל הייתי מוכרחהלהסכים לתנאי הזה".

"אני לעולם לאאסכים להיכנע! לעולם לא אעשה דבר כזה! לעולם לא אשתתף בחרם על מישהו אחר!"קראתי.

"כן, גם אניחשבתי ככה בהתחלה", מלמלה טל. היא ניגבה את הדמעות בשרוול החולצה, הציצהבחרדה בשעונה וקראה: "אוי ואבוי! שי בטח נורא תכעס שאני מדברת איתך כל כךהרבה! תעשי לי טובה, חגית, אל תצאי איתי עכשיו. אני לא רוצה ששי תחשוב שנעשינופתאום חברות".

הסתכלתי עליה ברחמים.היא הייתה ממש מפוחדת, עיניה היו אדומות ועל מצחה הופיעו טיפות זיעה. היא הציצהמהחלון ולחשה כאילו מישהו עלול לשמוע את דבריה: "שי מחכה לי בחוץ. היא רוצהלדעת אם הסכמת לתנאי שלה. מה להגיד לה?"

"תגידי לה שאנילא מסכימה. תגידי שאני לא מפחדת ממנה ואעשה רק מה שטוב לי, לא מה שטוב לה!" אמרתיבביטחון.

"אתבטוחה?" שאלה טל.

"לגמרי!"

טל הביטה בי בסקרנותולפני שיצאה מהכיתה אמרה: "את ילדה אמיצה, חגית. אני ממש מקנאה בך שאת ילדה אמיצהכל כך".

בחוץ פגשתי את אורליוהלכנו כמו תמיד ביחד הביתה.

כשנמאס לנו להיות מוחרמות בהפסקות ולראותאת שי ואת כל הבנות החנפניות מהחבורה שלה תוקעות בנו עיניים כדי לראות אם סוף-סוףנישבר, אנחנו הולכות למקום הכי מעניין בבית הספר – למעבדה שבחדר המדעים. אנחנומאכילות שם את הארנבות, מחליפות נסורת בכלובים של העכברים והקביות, ממלאות מיםבשוקת של היונים, והכי מעניין – אנחנו עוזרות למלי הלבורנטית ולרויטל, העוזרת החדשהשלה, להכין את הציוד לניסויים. אנחנו מעמיסות על מגשים מבחנות, בקבוקי מיםמזוקקים, חומרים וכלים, ומקפידות שלא יחסר דבר בעת עריכת הניסוי. מלי ורויטל תמידמודות לנו ואומרות שיש להן מזל שאנחנו אוהבות לעזור, כי יש להן המון עבודה, והן לאתמיד מספיקות להכין הכול לפני השיעור.

אנחנו מחבבות מאוד את הלבורנטיות ואת שתיהמורות הצעירות למדעים שהתחילו לעבוד השנה בבית הספר שלנו, והכי בעולם אנחנואוהבות את רותי, המורה המבוגרת כבדת הראייה, שמצליחה לעשות הכול בלי עזרה למרותשהיא קצת עיוורת. היא תמיד צוחקת איתנו, ואפילו הזמינה אותנו לבוא למסיבת ברהמצווה של הבן שלה. היא אמרה שהזמינה את כל צוות המדעים, וכמובן – גם אותנו!

מכל צוות המדעים, רק את מלכה, המורה שמרכזתאת המקצוע, אנחנו לא אוהבות. היא תמיד מחמיצה לנו פנים, אף פעם לא אומרת לנו תודה,ותמיד יש לה ביקורת: "למה שמתן כל כך הרבה נסורת חדשה? למה שפכתן מים בכלובשל היונים? אתן לא יכולות להיזהר? למה שמתן כל כך הרבה אוכל לעכברים? אתן לאיודעות שהאוכל הזה נורא יקר?" ועוד ועוד. לפעמים בא לנו להגיד לה פעם אחתולתמיד שאנחנו לא עובדות אצלה והיא לא המפקחת שלנו, אבל אנחנו שותקות, כי זה לאיפה להתחצף למבוגרים.

היום, כשהכנו את מגשי הניסוי, היא נכנסהלמעבדה ודיברה עם רויטל, עם מלי ועם המורות הצעירות שהיו שם. היא השתדלה לדברבלחש, אבל הייתה נסערת מאוד ושמענו כל מילה.

"שלא תעזו לבוא לבר המצווה של הבן שלרותי!" היא אמרה בקול מצווה ללבורנטיות ולמורות החדשות. "היא כפוית טובהולא מגיע לה שנשמח איתה!"

"אבל למה? מה היא עשתה?" שאלהמלי בתימהון.

"היום, כשנגמר השיעור שלי, ביקשתיממנה שתעזור לי להחזיר את הציוד לארון והיא לא הסכימה".

"רותי לא הסכימה? זה לא יכול להיות!הרי היא תמיד עוזרת!" אמרה מלי.

"למה היא לא הסכימה?" שאלהרויטל.

"היא טענה שהיא נורא ממהרת, כי יש להפגישה עם בעל אולם השמחות, והיא מוכרחה לרוץ כדי לא לאחר".

"אז מה לא בסדר בזה?" שאלהרויטל, מנסה לדבר בשקט ולהרגיע. "רותי תמיד עוזרת, ואם קרה שפעם אחת היא לאיכלה אז..."

"היא כפוית תודה! אתן כל הזמן עוזרותלה, והיא לא מעריכה את זה!" חזרה מלכה על דבריה.

"אנחנו עוזרות לה כמו למורות האחרות.לא יותר ולא פחות. היא לא צריכה עזרה מיוחדת. היא מתגברת יפה מאוד על הנכות שלה,וגם..." אמרה רויטל

"רויטל, תחשבי טוב על מה שאת עושה!"נכנסה מלכה לדבריה של רויטל בלי להניח לה לסיים את המשפט. "ואל תשכחי שאתוהמורות החדשות עדיין לא קבועות כאן בבית הספר. כדי לקבל קְבִיעוּת בעבודה כדאילכן לקבל את ההמלצה שלי ולא להגיע לאירוע!" הפטירה מלכה בארסיות.

"אני אלך לבר המצווה הזאת! אני לאמסכימה לחרם המטופש הזה! זאת ממש התעללות!"" הודיעה יפה, מורה ותיקהשעזרה לנו בהכנת המגשים.

"אני... אני לא יודעת מהלעשות..." מלמלה רויטל בפנים חיוורות. "אולי... אולי אגיד לרותי שיש לנוהתחייבויות קודמות".

"אולי זה גם מה שאני אעשה",לחשה מלי.

"גם אני", הוסיפו שתי המורותהחדשות ביחד.

"יופי! זה מה שאתן צריכות לעשות! חרםזה חרם! אין פשרות!" סיימה מלכה את הוויכוח.

חרם?! האם שמעתי נכון? חרם על המורה רותישאני אוהבת?

פתאום עלה לי כל הדם לראש, אבל למרותשבתוך הלב נורא כעסתי, ניסיתי לדבר בשקט: "אבל למה דווקא חרם? חרם זה דבראכזרי! זה נורא כואב!"

"את רק תלמידה כאן ואל תתערביבעניינים של מורות!" פקדה עליי מלכה.

כעס שלא ידעתי כמוהו מימיי אחז בי. השלכתיברוגז על הרצפה את חמש המבחנות שנותרו בידי כשהכנתי את הציוד לניסוי, וקול הזכוכיתהמתנפצת הדהד בחלל החדר כשהשברים התפזרו לכל עבר.

"מה עשית?!" צווחה מלכה בקולנשנק. "ההורים שלך ישלמו על הנזק הזה! ועכשיו בואי איתי מיד למנהלת!"

לא חיכיתי למלכה וירדתי במרוצה מהמעבדה שנמצאתבקומה הרביעית לחדר המנהלת שבקומת הקרקע. בלי לבקש רשות מהמזכירה התפרצתי לחדרוצעקתי: "זה נורא! מלכה מארגנת חרם על המורה רותי! היא מכריחה את הלבורנטיותואת המורות החדשות להחרים אותה! יש בבית הספר הזה מיליוני חרמות ואף אחד לא עושהשום דבר!"

המנהלת הביטה בי בתימהון וניסתה להרגיעאותי. היא הגישה לי כוס מים קרים מבקבוק שעמד על שולחנה וביקשה שאירגע. אחר כךאמרה: "ספרי לי מה קרה".

רק אז פרצו הדמעות מעיניי ואנקות בכיטלטלו את גופי. "המורה מלכה... היא... היא מארגנת חרם על רותי...היא..."

"באמת? מה היא עושה?" נשמעמאחורי גבי קולה הלועג של מלכה, שנכנסה בצעדים נמרצים אל החדר.

"זה לא בסדר! זה אסור! איך את יכולהלעשות דבר נורא כזה?!" צעקתי.

"איך את מדברת למורה? תבקשי סליחהמיד!" פקדה עליי המנהלת.

"לא, אני לא אבקש סליחה!"

"הילדה הזאת התחצפה והתפרעה במעבדה.היא שברה בכוונה מבחנות!" קראה מלכה והתחילה לספר את גרסתה. היא כמובן העלימהמהמנהלת את עניין החרם והתרכזה רק במבחנות ששברתי.

המנהלת כעסה מאוד. "אני מתפלאת שאת,חגית, מתנהגת ככה! את מסולקת עכשיו מבית הספר ותחזרי מחר עם ההורים!" אחר כך התקשרהלאמא והזעיקה אותה לבוא ולקחת אותי הביתה.

אמא כמובן התרגזה. פניה היפים האדימו, והיאצעקה עליי והטיפה לי מוסר.

כשהגענו הביתה היא מיד התקשרה לאבא ושאלהאותו אם הוא יכול לבוא אלינו עכשיו, אבל הוא לא הסכים וענה שהוא עסוק בעבודה.יכולתי לדמיין את מבטו המאשים מעבר לקו הטלפון וקצת הצטערתי בשבילו, אבל לא יכולתילעשות שום דבר. הוא ביקש לדבר איתי, והסכמתי איתו שבאמת לא הייתי צריכה לשבור אתהמבחנות, אבל הסברתי לו שנורא-נורא כעסתי, ואפילו עכשיו אני עדיין רותחת. כשסיימתילהסביר, אבא כבר לא ממש כעס עליי ואמר בקול מעודד: "אל תדאגי, חגית, הכוליהיה בסדר. מחר אבוא איתך לבית הספר ואדבר עם המנהלת".

"אבל אני לא רוצה לחזור לשם! רע לישם!"

"אין ברירה, חגית, במדינה שלנו ישחוק חינוך חובה ואת מוכרחה לחזור".

בערב הלכתי עם אורלי למסיבת בר המצווה שלהבן של רותי. היא נערכה באולם גדול ומואר, ועל כל שולחן היה פתק ובו שמות האנשים שמיועדיםלשבת בו. בשולחן שלנו ישבו רק המורה יפה, שתי מורות שאני לא ממש מכירה כי הןמלמדות בחטיבה העליונה, אורלי ואני. רויטל, מלי והמורות הצעירות לא באו.

לא ידעתי מה כואב לי יותר: העוול שנעשהלמורה רותי או האכזבה מהמורות הפחדניות ומהלבורנטיות שעד אותו ערב אהבתי והערצתי.

הבטתי במורה רותי. היא עברה עם בעלה ועםבנה בין הסועדים, בירכה אותם בחיוך מאושר, הצטלמה ליד כל שולחן, והודתה לאורחים עלשכיבדו אותה בנוכחותם. כשהגיעה לשולחן שלנו, הביטה במקומות הריקים וצער רב נשקףמעיניה החולות, העצומות למחצה. רציתי לנחם אותה, אבל לא ידעתי מה להגיד.

למחרת ליוו אותי אבא ואמא לבית הספר. הםנכנסו בלעדיי לחדר המנהלת ושוחחו איתה. אינני יודעת מה אמרו לה ומה ענתה להם, אבלכשיצאו משם לקח אבא את ידי בידו הגדולה והחזקה והלכתי איתו ועם אמא לכיתה.

בלילה, לפני שנרדמתי, שמעתי שאבא ואמאמתלחשים בחדר השינה שלהם. אבא אמר לאמא:"אני גאה מאוד בבת האמיצה שלנו!" ואמאענתה כשבקולה שמעתי מעין צל של חיוך: "גם אני גאה בה. היא גיבורה אמתית, הילדה שלנו!"

אני? גיבורה? הרי מחר אלך שוב לבית הספר, ואני כברעכשיו מפחדת מהחרם הכואב, מההקנטות ומההשפלות שאצטרך לסבול בבוקר.

ועוד מדברי הסופרת:

כמה דברים מעניינים שאולי לא ידעתם אודותהחרם החברתי בחברת הילדים

הדברים האלה נכתבים בעקבות מחשבות וחקירותלא מדעיות שערכתי בעת כתיבת ספרי "נגד הזרם" שיצא עתה לאור. הספר הוא רומן לילדים ולבני נוער ועוסק בבעיית החרםהחברתי בחברת הילדים. היא הייתה קיימתתמיד, אך החריפה מאוד היום. בתקופת הפיסבוק והוואטאפ. הנה כמה דברים מעניינים שלמדתיבעקבות כתיבת הספר.

1. תופעת החרם נפוצה מאוד. אםתשאלו קבוצת ילדים בסביבתכם הקרובה מהו חרם חברתי, תתפלאו לגלות שרוב הילדים מכיריםאת המושג, והיו עדים לחרם כזה (עליהם או על ילד אחר)

2. חרם הוא מלחמה על כוח ושלטון. הוא מאורגן לרוב על ידי מלך או מלכת הכיתה, החרד שהילד המוחרם מאייםעל שלטונו.

3. היום פסיכולוגים רבים חושבים שלא רק המוחרם זקוק לעזרה אלא גם המחרים, כי תאוות הכוח והשלטון באה לפצות אותו על חסר אחר.

4. חרם חברתי הוא מעשה אלים, פוצע וגרוע ממכות. הוא משאיר את רישומו ואתצלקותיו במשך שנים ארוכות. ילדים רביםאומרים ש"הוא גרועממכות". אם תכתבו לילדיםשורה של מעשי עוול, כגון אונס. התעללות פיזית, רצח גניבה, שוד וזנות וכו' ותבקשואת הילדים לדרג את המעשים האלה על פי חומרתם, תראו שהחרם החברתי ידורג באחדהמקומות הראשונים ולרוב לפני אלימות פיזית.

5. חרם חברתי הוא מעשה אַלִים שקשה להורים ולמחנכים לגלותו, כי המוחרם מתבייש לספר, אע"פ שהוא יודע שאינו אשם ושנעשה לועוול. אפילו אנשים בוגרים מתביישים לספר כעבור עשרות שנים שהטילו עליהם חרם.המוחרם גם מפחד שיקראו לו "מלשין". מאידך, גם מארגן החרם מסתיר אותו, כיהוא יודע שכאשר החרם יתגלה הוא יופסק על ידי המורה או איש מקצוע אחר.

6. המוחרם הוא לא הילדהאפור וחסר הכישרונות אלא לעתים קרובות ההיפך. בגלל כישוריו וכישרונותיו הוא "מְסַכֶּן" את שלטונו של המלך.

7. לעיתים קרובות החרם החברתי הוא תוצאה מחוסר היכולת לקבל את הילד השונה. הילדים קוראים לילדכזה "ילדמעצבן", ולכן אחת הדרכים להפחית את תופעת החרם היא להקנות לילדים, ובעיקר למארגן החרם את היכולת לקבל ילדיםחריגים.

אשמח לקבל את תגובותיכם.

רותי ריכטר

טל. 037314024

0524824436

rrichter@012.net.il

מה לעשות עם הילדים בבוסטון?

אם אתם מתכננים לטייל בקיץ עם הילדים בארה"ב כדי לפגוש את דונאלד טראמפ, אבל אתם מחפשים גם תעסוקה יותר מעניינת לילדים, הנה כמה רעיונות לבילוי עם הילדים בבוסטון. האימא הנחמדה ששלחה את החומר היא גם צלמת, אז תוכלו לא רק לקרוא על המקומות, אלא גם לראות אותם.

הבעיה היחידה: ההסברים כתובים באנגלית. אבל אם אתם מתכוונים לטייל בארה"ב, כדאי לחזק את האנגלית שלכם, גם אם אתם לא נוהגים לעשות זאת באמבטיה או בדרך לעבודה, כמו בפרסומות.

גלשו לאתר ותיהנו!

http://www.bafphotography.com/favorite-boston-kid-friendly-spots/

אם אתם מתכננים לטייל עם הילדים בקיץ למקומות אחרים ואוהבים לצלם ו/או לכתוב, נשמח לקבל ולפרסם את החומר שתשלחו.

כלכלת השוק לפעוטות - מיה הוד רן

הפעם הוא הגיע עם שרשראות שהכין במו ידיו, תלה אותן על קופסת נעליים בשיק מעניין, ויצא לעולם. ככה עושים עסקים?

פעם בכמה חודשים אנחנו מתכנסים בגינה ציבורית לשוק יד שניה של ילדים. זה אירוע שמעודד לרוקן את הבית מכל מיני בלתי נחוצים למיניהם. אפשר למנף אותו לטובת פרידות ונתינה של משחקים וחפצים שכבר לא בשימוש שלנו ואחרים יכולים להנות מהם. זהו גם אירוע של יצירה. ילדים מכינים ואופים, בונים ומפיקים, אבל מעבר לאלה, זהו מקום שמאפשר לילדים ללמוד משהו על פעילות ענפה מימי קדם ועד היום - מסחר.

לפני חצי שנה הגענו מוכנים, עם לימונדה טבעית תוצרת בית. זה היה באוגוסט אז טרחנו להקפיא את הבקבוק כדי שהמשקה יוגש קר ומרענן. מיקמנו שולחן, עליו שלט יפה שהוכן מבעוד מועד ובנימה אקולוגית הנחנו על הדוכן כוסות רב פעמיות. שלושה שקלים לכוס נראה לו סביר. הוא ישב וחיכה לקונים.

רגע אחרי, התיישב לידו עלם חמודות צעיר, עם מיץ תפוחים. לא טבעי בכלל ובכוסות פלסטיק. אבל הוא מכר את המיץ שלו בשקל. אז אכפת לילדים מטבעיות ואקולוגיה? להפך! שעטו אליו ילדים צמאים עם שקלים נוטפים מידיהם המיוזעות.

אחרי כמה דקות הגיעה ילדה עם הצעה, הוא יתן לה כוס לימונדה והיא תעניק לו צמיד עבודת יד שהכינה. הוא הסתכל עלי בעיניים פעורות. זה לא היה בתוכנית שלו, ועכשיו הוא ניצב מול הצעה מהפכנית - החלפת סחורות. הפניתי את המבט אל האופק, כדי לתת לו להחליט בעצמו. הוא היסס ולבסוף הסכים. אחר כך שיחק קצת בצמיד החוטים, ואני חושבת שתהה לגבי העסקה שביצע. ילד אחר הגיע והציע פרוסת עוגה תמורת הלימונדה, כאן לא היה היסוס, אם הוא היה מוכר בחנות אמיתית הוא היה סופק כפיים ומנשק את הקליינט.

אחר כך הגיעה אחותו, וביקשה כוס לימונדה, קודם כל הוא התעצבן. אחר כך הציע לה לקבל לימונדה ולשבת לשתות אותה בדוכן, כלומר להחליף אותו כדי שהוא יוכל לעשות סיבוב בשוק ולראות מה קורה איפה.

כשחזר לדוכן שלו, הסתבר שיצא לו לשקול את הדברים, והוא החליט להוריד את המחיר של כוס הלימונדה (הטבעית והאקולוגית) לשקל. הלימונדה חוסלה וגם התפוחים כבר לא יראו אור יום.

ההתרחשות הזו היא רק חלק מאינספור האירועים הגודשים את שוק הילדים הקהילתי, והאימהות שברקע חולקות התחבטויות. דילמה אחת, היא אם לתת לילדים כסף להסתובב איתו בשוק, או שיסחרו רק בכסף שהרוויחו. מצד אחד זה מלמד המון, לדעת שמה שיש זה מה שאתה יכול לבזבז, מצד שני, זה די מבאס אם המכירה שלך לא הצליחה, ואתה מת לכדור שוקולד בשקל. ובכלל, אם כדאי להכניס בגיל כזה ללחץ מהמאזן שאנחנו כמבוגרים שקועים בו כל כך חזק. דילמות נוספות שעלו בנו בין העצות, התחינות והשאלות שהוצגו מכל עבר, היתה כמה להתערב, במה בדיוק, ואם לאפשר לילדים לחזור הביתה עם יותר דברים ממה שהביאו.

התחבטות שעמדה בפנינו באופן אישי היתה חבר שהגיע איתנו לשוק. הוא לא השתתף בהכנות, אך מיד כשנכנס לאוטו הוכרז כשותף. כשבני ישב בדוכן, הוא שיחק עם חברים בגן השעשועים. החבר ביקש ממני כסף לקנות טרופית וגם צעצוע שרצה. לבסוף נתתי לכל אחד מהם חמישה שקלים, שישתוללו. בסוף בני שאל אם להתחלק איתו בכסף שהרוויח. נשארתי פעורת פה.

ראיתי ילדים עורכים עסקאות, מביאים אחד את השני לדוכנים שלהם, צועקים ומשכנעים. כאן הגודל לא קובע אלא מידת המיקוח. היו כאלה שהבינו שהם במקום לא אסטרטגי ולכן קמו וכיתתו את רגליהם לעבר ההזדמנות למכור, הסתובבו כרוכלים. צפלון אחד רזה וכחוש, עשה עסקים עם גדולים ממנו בשני ראשים! אמנם נעזר באמו בחישובים מורכבים, אבל רואים שהעתיד צופן לו ביצועים של שועל מכירות מטורף. היו ילדים שמכרו תולעי משי ואמרו שהתולעים בחינם, מה שהם מוכרים זו אחריות לגדל אותן. ילד אחד שאל את אמא שלו אם אפשר לקבץ נדבות בשוק. ילדה הגיעה עם גומייה ביד ואמרה שזה הדבר היחיד שהיא מוכנה למכור ממה שיש לה בבית. זה היה קורע, וחמוד להפליא.

אז מה למדנו? שכדי להרוויח צריך לחשוב, להכין ולטרוח (או לעשות דיל עם חבר). שעם כל הכבוד להתחממות הכדור, לאסוף כוסות בחזרה מילדים שמסתובבים בשוק, זה לא להיט שאפשר לבנות עליו במכירות. השרשראות שמכר בשוק האחרון היו עניין יותר רגיש, בכל זאת מדובר באמנות. ובכלל - להציע את מרכולתך בין חברים זו למידה מצויינת של כוחות השוק למתחילים, באווירה מפרגנת. גם סטיב ג'ובס התחיל בשכונה.

http://www.horimileyda.co.il/

ממתקים וחרוזים - מאת סלי אבידן.

בשבוע הספר העברי, ספר חדש של שירי ילדים מאת סלי אבידן:

יום הולדת ליעל - מאת תומר אבידן.

בגןשלי יש ילדה שקוראים לה יעל.

אתמולהיה לה יום הולדת . מלאו לה שש שנים. אני רוצה לספר למי שלא מכיר את יעל שהיאילדה תמיד שמחה. היא אוהבת לעזור לילדים שלא יודעים כל כך לצייר יפה. אפילו פעםאחת מאיה שכחה להביא את תיק האוכל שלה וכשכל הילדים התחילו לאכול ארוחת בוקר , מאיה ישבה בצד עצובה.. יעל מיד שמה לב, חילקה את הכריך שלה לשנים ונתנה למאיה.

יעלהכינה את הבית שלה לקראת היום ההולדת. אבא שלה עזר לה לתלות בלונים וכל מיני .קישוטיםאחרים.

.יעלביקשה מכל הילדים ללבוש חולצות לבנות כדי שכולם יהיו חגיגיים. גםמאיה לבשה חולצה לבנה וכשהייתה מוכנה לצאת מהבית , האח הקטן שלה נגע בידיים

מלוכלכותמצבעים בחולצה הלבנה של מאיה ולכלך אותה. למאיה לא הייתה חולצה לבנה אחרתאז היא צלצלה ליעל ועם דמעות בעיניים אמרה לה שהיא לא יכולה להגיע ליום ההולדת.

.יעלהרגיע את מאיה וביקשה שהיא תבוא עם חולצה בצבע אחר כי זה בכלל לא חשוב

אמאשל מאיה הוציאה מהארון חולצה נקיה בצבע אדום . מאיה היגיע למסיבת היום הולדת וכל הילדיםשמחו, רקדו , אכלו מהכיבוד שאמא של יעל הכינה וכל ילד חזר הביתה עם מתנה..

.כמובןשגם יעל קיבלה הרבה מתנות מכל הילדים שבאו למסיבה.

בבה הכבשה האלופה - כתב:אפרים סידון.

לפניכם עמוד אחד מתוך הספר המקסים של אפרים סידון, עם איורים בפלסטלינה של איתמר טל:

והנה פרופסור עמוס רולידר מקריא קטע:

http://www.youtube.com/watch?v=6Kmu2My1sKs

לספר מצורף גם תקליטור DVD

דרמה בעשר דקות - סלי אבידן.

לפני מספר ימים החלפתי את הדלתות הפנימיות במסגרת פרויקט לחידוש מראה הדירה.מתקיני הדלתות בדקו את תקינות ההרכבה כולל סגירת המנעולים והשאירו מפתחות מחוץ לכל הדלתות החדשות.

מצב רוחי היה מרומם למראה השנוי הבולט.

שלושה ימים לאחר מכן נכנסתי הביתה עם שניים מנכדי , בן חמש וחצי ובת כמעט שלוש שמחים ועליזים. מספר דקות לאחר מכן תומר (הנכד )נכנס לשירותים . כאשר הודיע לי שאבו לעזור לו , רצתי, כמובן והרגשתי שהנכדה באה אחרי, סוגרת את הדלת ובשבריר השניה מסובבת את המפתח.

הנייד לא היה אצלי ובשירותים אין חלון. השעה היתה 12 בצהריים וההורים היו אמורים לבוא בשש בערב להחזיר אותם הביתה.

ואז החלה הדרמה.

משהוא יכול לנסות לחשוב מה אפשר היה לעשות ?

ביקשתי מנועה המתוקה לנסות לסובב את המפתח ( לכיוון השני ) אבל היא לא ידעה מה היה הכיוון הראשון...

אחרי כחמש דקות שברתי את החלון הקטן (בעזרת כלי חרס כבד שהיה בשירותים ) תוך סיכון שהנכדה יחפה ועלולה להפצע מהזכוכיות שעל הרצפה.

במסגרת הקטנה של החלון נשארו קוצים של זכוכית וכך השחלתי את כף היד שלי החוצה.

שמתי לב שמתחת לכיור הקטן יש שרפרף נמוך. עליתי עליו, הוצאתי עוד קצת מהיד שלי החוצה וביקשתי מנועה שעמדה צמודה לדלת (יכולתי רק להרגיש אותה ולא לראות ) להביא כיסא , לעלות עליו ולתת לי את המפתח. אחרי 20---30 פעם שחזרתי על אותו משפט, היא סחבה כיסא, עלתה עליו והושיטה לי את המפתח הגואל.

שלושתנו התחבקנו והמשכנו את הבילוי הכל כך האוב עלינו.

למחרת הבנתי מה פירש המילה פוסט טראומה ופרופסור לפסיכיאטריה הסביר לי בהמשך שזאת תגובה טבעית של הגוף.

גיבורי הדרמה בצעירותם (לפני ארבעה חודשים).

מאחלת לכולם לא להתנסות ברגעים כאלה

צורה לספר - מיקי אינהורן- נלקנבאום.

עוד בהיותי ילדה שעה שאבי יצחק אינהורן ז"ל היה מגיע הביתה עם ספר חדש שזה עתה הודפס בבית הדפוס בו עבד לא היה גבול לשמחתי. הייתי הילדה המאושרת בעולם. אני חושבת שכבר אז התחלתי לאסוף ספרים מתוך אהבה רבה הן למילה הכתובה והן לאיורים המרהיבים ששבו את ליבי והעשירו את עולמי.

היתה לי ספרית עמודים לאורך קיר שלם ושם על גבי המדפים שמרתי בקפידה רבה כל ספר שקבלתי מאבי שהיה עובד דפוס, סדר במקצועו ואף הוגה שסדר את האנצקלופדיה העברית שלכשעצמה היתה נכס.

אם היה מישהוא מבני הבית מזיז לי ספר בספריה הייתי יודעת בדיוק מה הוזז, עד כדי כך הזכרון החזותי שלי היה חזק מה גם שהפך אותי כנאה ברבות הימים לצלמת מקצועית.

לא רק שזכרתי מה אוייר על כריכת הספר אלא גם ידעתי היכן האיורים המרהיבים ביותר.היה זה משהו גדול וחזק ממני , האהבה הזו למילה הכתובה ולספרים.

לימים כשבגרתי והפכתי לעתונאית ,צלמת ואומנית רב תחומית, תמיד חפשו עיני ספרים מיוחדים באותם מקומות בהם ביקרתי ברחבי העולם.

גיליתי שאחד המקומות הנפלאים למצוא ספרים מיוחדים הם שוקי מפשפים, וכך חפשתי בשוקי פשפים ברומא, בורשה , בברלין , בסופיה בקפריסין ובכרתים ועוד ועוד. לא היה גבול לרצון העז שלי להוסיף עוד ועוד ספרים לאוסף שלי המכיל ספרים מאוד מאוד מיוחדים: על גלגלים, מזמרים, ספרים עם עיניים זזות, ספרי פופ אפ וספרי מגזרות.

ספרי המגזרות הם גולת הכותרת של האוסף שלי.

לא רק שוקי פשפשים היו המקום בו למצוא ספרים כי אם כמובן חנויות ספרי ילדים.

וכך שעה שהגעתי לאחרונה לברלין בחודשי הקיץ האחרון מצאתי ספר מגזרות קסום. כפה אדומה . המגזרות העדינות שבו את ליבי ותוך כדי תחקיר נודע לי שעומד לצאת ספר נוסף"החתול במגפיים".

החלטתי שהפעם אתמקד בספרי מגזרות ואכן בביקורי האחרון בסופיה בעודי מדדה בין חנויות ספרי ילדים מצאתי כמה ספרי מגזרות מדהימים ביופיים. זה אושר גדול עבורי.

לא רק בספורים המקסימים שאותם אני מכירה בעל פה ממש ממש כי אם ביופי הצרוב בהפקתם של ספרים יחודיים אלה שהם כל כך יפים ומרהיבים בצורתם ובצבעוניותם.

החלטתי שאת כל היופי הזה אני צריכה לחשוף בפני עולם הילדים והמבוגרים.

תחילה הוצגה התערוכה "צורה לספר" ב"גלריה האקולוגית לצילום באוטובוס" והיתה מלווה בסדנאות לילדים וכל המשפחה ואז החלטתי שאני רוצה לנייד אותה גם בארץ ותוך כדי משא ומתן הגעתי אל מוזיאון "אוצרות בחומה" בעכו.

כאן התקבלתי על ידי אנשים מקסימים מנהלי המוזיאון דן הורטמן ומיכאל לוריא והאוצרת סיסי.

כשנודע לי שמיכאל לוריא אף הוא אספן ספרים הייתי מאושרת עד מאוד להציג יחד עמו בתערוכה זו "צורה לספר" בה מוצגים ספריו של מיכאל שהם עתיקים כמובן משלי שהם מיוחדים ושוברים את הצורה המרובעת הרגילה של הספרים לה הורגלנו.

אני מזמינה את כולכם לבוא ולהנות מתערוכה מעשירה ומרהיבה ביופיה ומעוררת עניין.

בברכה ובהוקרה .

מיקי אינהורן- נלקנבאום.

עתונאית. צלמת . אומנית רב תחומית

050-5274929

אוטוספארי - דורית צינמן.

הספרהוא סיפור משחק דמיוני בין הסבתא לנכדים בזמן נסיעה ארוכה ומשעממת.

אוטוספארי

כתבה ואיירה: דורית צינמן

אַחַר הַצָּהֳרַיִם, יוֹם אֶחָד,

בִּמְכוֹנִית קְטַנָּה אַחַת,

יָשְׁבוּ שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים מֵאָחוֹר:

נֹגַהּ, אוּרִי וְאוֹר.

מְכוֹנִיּוֹת רַבּוֹת מִסָּבִיב,

הַתְּנוּעָה אִטִּית וּמִזְדַּחֶלֶתבִּמְתִינוּת,

וּבְתוֹךְ הַמְּכוֹנִית מְשַׁעֲמֵם וְצָפוּף–

הַיְּלָדִים כְּבָר חַסְרֵי סַבְלָנוּת,

חֲבָל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָעוּף...

הֵם מַתְחִילִים לְהִתְלוֹנֵן וְלָרִיב:

מִי אָכַל אֶת הַמַּמְתָּק שֶׁלִּי?

וּמִי לָקַח אֶת הַצַּעֲצוּעַ שֶׁלִּי?

וּלְאֵיזֶה שיר עַכְשָׁו נַקְשִׁיב?

סָבְתָא יוֹשֶׁבֶת מִלְּפָנִים,

מְצִיצָה בַּמַּרְאָה לְכִוּוּןהַיְּלָדִים,

מֻדְאֶגֶת, חוֹשֶׁבֶת

הֵם כְּבָר עֲיֵפִים וְאוּלַי גַּםרְעֵבִים.

פִּתְאוֹם סָבְתָא מִתְרַגֶּשֶׁת:

"תִּרְאוּ מָה קָרָה לַמְּכוֹנִית –

הִיא הָפְכָה לִמְכוֹנִית סָפָארִיאֲמִתִּית!"

"כֵּן, בֶּטַח," קוֹרֵאת נֹגַהּ,

"מְכוֹנִית סָפָארִי יָפָה

עִם פַּסִּים כְּמוֹ שֶׁל זֶבְּרָה עַלגּוּפָהּ."

"תִּרְאוּ מָה קוֹרֶה בַּחוּץ,"

מִתְלַהֶבֶת אוֹר,

"נֶעֶלְמוּ הַמְּכוֹנִיּוֹת,

וּבִמְקוֹמָן מִסְתּוֹבְבוֹת חַיּוֹת!"

אוּרִי צוֹעֵק: "הִנֵּה גִּ'ירָפוֹת,

בְּיַחַד הוֹלְכוֹת שָׁם וְלֹא מְפַחֲדוֹת!"

וְנֹגַהּ מַצְבִּיעָה: "הִנֵּה קוֹפִים!

הֵם קוֹפְצִים מֵהָעֵצִים."

אוֹר מִתְרַגֶּשֶׁת כִּי

יָעֵן לַמְּכוֹנִית רֹאשׁוֹ הִכְנִיס,

וְסָבְתָא גִּלְּתָה אֲגַם

וּבְתוֹכוֹ הִיפּוֹפּוֹטָם.

פֹּה מִתְהַלֵּךְ עֵדֶר פִּילִים,

וּפִיל גָּדוֹל-גָּדוֹל מַשְׁמִיעַתְּרוּעָה,

מְנַסֶּה לְהַבְרִיחַ

אֶת הַמְּכוֹנִית הַקְּטַנָּה,

וְשָׁם רוֹבְצִים אֲרָיוֹת מְנֻמְנָמִים,

שֶׁמֵּהֶם הַיְּלָדִים מַמָּשׁ לֹאמְפַחֲדִים.

כְּבָר לֹא מְשַׁעֲמֵם, כְּבָר לֹא צָפוּף.

הַחַיּוֹת מְשַׂמְּחוֹת וּמְרַגְּשׁוֹת.

בֵּין הַבָּתִּים הֵן מִסְתַּתְּרוֹת,

לְסֵרוּגִין מִתְחַבְּאוֹת וּמִתְגַּלּוֹת.

וּפִתְאוֹם בְּלִי מֵשִׂים נִגְמְרָההַנְּסִיעָה.

נִגְמַר הַסָּפָארִי – עָצוּב נוֹרָא!

לַיְלָה טוֹב, חַיּוֹת,

נִפָּגֵשׁ שׁוּב בַּנְּסִיעוֹת הַבָּאוֹת.

עִם אוֹטוֹ סָפָארִי נַמְשִׁיךְ לֵהָנוֹת!

כל הזכויות שמורות לדורית צינמן (הסבתא)

אפשר לרכוש את הספרים במחיר: 25ש"ח

טל. 054-6478069

מייל: zinmanhd@gmail.com

סבתא "זפטה"- בלהה תורן

לפני שכלהסבתות קופצות עלי הנני להצהיר שאני מתה על הנכדים שלי ושלכל מילה בסיפור הזה איןכל קשר למציאות..

וזה התחילככה:

"בטח,בשמחה מגיע לכם ממילא אין לי תכניות תסעו תסעו פריז באביב הסירו דאגה מלבכם סבתאכאן"

בני המרכזיהמריא עם אשתו המקסימה לפריז ואני טסתיישר למושב להיות עם הנכדים.

אם יש רגע שלמהפך בחיים – זהו הרגע. מאישה חופשית עסוקה עצמאית גמלאית לתפארת את הופכת בן רגעלסמרטוטה!

והכול בגללהאגו: "כל מה שההורים עושים בגדול הסבים עושים בענק!!!

להלן יומןסאגת הייסורים:

יום א' –סבתא הופכת לעוזרת

אחרי השוקוצחצוח השיניים הכנת התיק והכריך הסעה לכיתות בליווי צמוד וסחיבת התיקים את חוזרתליום מאושר של ניקיונות החלפת סדינים ושמיכות כביסות ואוי כל הבית מלא שערות שלהכלבה אז יאללה שואב אבק ועכשיו ספונז'ה בליווי סמרטוטי אבק, שפשוף חרסינות ניקויאסלות קיפול ערמות כביס ומסע חיפושים ארוך אחר בני זוג ל-50 גרביים בודדים...

יום א' נגמרעם קפיצה קלה אל האורטופד שטען בחמימות שיש תזוזה בחוליות אבל הכאבים האלה טבעיים"לגיל שלנו".

יום ב' –סבתא של דייסה

למרות שכישוריהקולינאריים שואפים לאפס ובני טוען שאוכל חם אצלי זה טוסט אני מחליטה דווקא כאן "בשבוע הנכדים"להפגיז בסירים. זה מתחיל בסחיבת 10 סלים מן השוק ונגמר ב" מיצים סחוטים,פלפלים ממולאים, עופות שלוקים, עוגיות סהרונים, אורז עם עדשים וסלטים מושקעים.בקיצור – מועמדת למאסטר שף. התוצאה: כשהילדים חזרו מבית הספר הביטו בתימהון עלהשולחן ולחשו: "אפשר שניצל? אפשר פתיתים?" בטח שאפשר. אצל סבתא הכולאפשרי . אז אחת ושתיים נפשיל שרוולים: "מהפריזר למיקרו" . תם ונשלםהניסיון הקולינארי.

יום ג' –סבתא ציידת

לפי חוקי מרפיאיך שההורים מתייצבים בשאנז אליזה הסבתא מתייצבת בבית המרקחת ושואלת בלחש:"יש משהו חדש לא מזיק ולא שורף רק הורג ומחסל כינים?" התמונה של הסבתאיושבת עם הנכדים בין הרגליים מסרקת עם המסרק הצפוף והכינים מקפצות – היאמהג'ורנאלים. תלתל תלתל סורקים עד שלילד יוצאת הנשמה ולך נגמר החמצן והיחידה שלאמזיז לה היא הכינה נחמה...

יום ד' –סבתא קמה סבתא נמה

מי יכול בכלללישון. אחרי פיפי קקי רעב צמא שוק סיפור ועוד סיפור לא מהראש מהספר! וסוף סוף אתזוחלת למיטה וחורפת. פתאום קורה נס רגליים קטנות וחמודות טופפות אל עבר המיטה ואזמתחילה מלחמת ההישרדות: שלושה על שמיכה אחת. שלושה על פינה אחת. טראח.. רגל קטנהעל הפרצוף. זה הרגע שאת מחליטה להציל את נפשך וזוחלת אל מיטת הילד בחשש קל שהמיטהלא תחזיק את משקל גופך ותתפרק. שם את נרדמת עם השמיכה הקצרה והמזרון הרטוב ואתחולמת על טיסות יוצרות מפריז ונוחתות בבן-גוריון ועל שני הורים.... נו טוב, מספיקלחלום.

יום ה' –סבתא עושה שיעורים

אחרי שסבתאנהגת הבוסים גמרה להוביל לחוג שחיה, לחוג סוסים, לחוג מחשבים, לחוג ריקודים,לצופים, לחוג מחוננים סבתא מתפנה ללמוד למבחנים ולעשות שיעורים. יש לנו שיעוריםבתנ"ך – פה אני דווקא חזקה. כתבי נכדתי דוד ויהונתן היו "חברים"ממש צמודים... בחשבון אין לי מושג מה עושים קודם את הסוגריים או את מה שמחוץ להם.בכלל מה זה מספרים טבעיים או ראשוניים? – זה לא היה בתקופתנו...ועכשיו אל העיקרהבחינה בגיאוגרפיה. והפעם – מצרים. 10 פעמים קראתי את החומר עד שירד לי האסימון:מקורות הנילוס בהרי אתיופיה והדלתא הולכת ומתייבשת... מה אכפת לי מהדלתא. אניהולכת ומתייבשת!

המורה שלחהפתק: "נתניה אינה בירת השרון. קודם עושים מה שבתוך הסוגריים דוד לא היה צמודליהונתן" בקיצור "סבתא תשקיעי יותר!

יום ו' –סבתא מטיילת

אני יודעת למהבני וכלתי נסו על נפשם לפריז. בגלל הדובדבן שבקצפת: מרוץ גזר.

נכדתי האהובהרשמה את שמי בגאון כהורה מלווה והכניסה אותי לסמטוחה הזו. ב-07:00 בבוקר עמדנוזקופים וגאים בתחנת ההסעה עם מאות סנדוויצ'ים עשרות בקבוקי מים קופסאות עם פירותחתוכים נעלי ספורט, תרמילים, קרם הגנה והמון המון "מורל". כל הדרךנופפתי בשלט: "ה/4 האלופה, ה/4 השולטת". אבל למה בחמסין? למה עליות?ולמה דווקא אני? איפה כל ההורים הצעירים? בבתי הקפה?

בכוחותיהאחרונים גררתי את הפרוטזות שלי במעלה ההר נושמת ונושפת ובחשאי סופרת את הדקותוהשניות שהסיוט הרעשני הזה ייגמר סוף סוף.

מילא טיולשנתי. אבל העונש עליו גרוע שבעתיים – "חיבור" בעקבות החוויה. קום והתהלךבארץ בתרמיל ובמקל כי ההורים בחו"ל ואתה נשארת בארץ ישראל...

התעייפתםלקרוא קוראים יקרים? מה הפלא. אני גמורה.

יום שבת –האורבקצה המנהרה – שדה התעופה

בכוחותיהאחרונים זחלתי עם הילדים אל האוטו לזרועותיו הבטוחות של נמה"ת בן גוריון.

האימא מגיעהב- 16:00

האבא נוחת ב-18:00

גם זה מתישאבל אף מילה. הם מתקרבים וצריך להעלות את החיוך על הפנים ולהתאמן על השקר הלבן:"לא, לא היה קשה, היה נפלא!"

נו, שינחתוכבר. כשל כוח הסבל.

אנחנו עומדיםעם שלטים. נדחפים עם כל הישראלים ומתפללים שיגיעו כבר.

כי אני ברגעזה נורא נורא ממהרת. יש לי תור לבית חולים הלל יפה. אני מתאשפזת במחלקת"תשושים" ואתם מוזמנים לבקר.

נ.ב.: בתיצלצלה היום. הם נוסעים ביולי לפירנצה. אפשר? בטח בטח. אין בעיה. סעו בשלום סבתאזפטה כאן!

הכותבת היא "רתקנית" – שחקנית יוצרת ובדרנית bila@cafemedia.co.il

פרק מתוך הספר "מה שעובר לי בראש" מאת רות ריכטר

אתמול טלי הציעה שנלך לחנות הספרים הישנים ונחפש מציאות, כי יששם ספרים של מבוגרים שהספרנית במתנ"ס לא מסכימה להשאיל לילדים בכיתה ו'.כשהגענו לחנות היו שם כמו תמיד המון אנשים, וכולם דפדפו בספרים ישנים או ישבו עלספסל הבטון האפור מול החנות ושקעו בקריאה. לחלק מהספרים היה ריח של עובש, ולספריםאחרים היה ריח של חפצים ישנים. טלי מצאה ספר ישן וקצת קרוע ושקעה בקריאה, ואניהמשכתי לחפש.

ואז ראיתי אותו.

עוד לפני שהספקתי לקרוא את הכתוב על הכריכה האדומה הכרתי אתהספר. אי אפשר היה לטעות בכריכת הקטיפה הנוצצת מול האור ובברק אותיות הזהבהמהודרות. "סיפורים מן האופרה" אמרו האותיות, וקרצו לי כמו למכר ותיק.

הספר היה ישן ופינותיוקרועות. הוא נראה עלוב, ריח משונה של ספרים ישנים עלה ממנו, והכריכה הייתה מוכתמתבכתמים חומים, דומים לכתמים של דמעות.

מי בכה כשקרא את הספרהזה?

האם גם הוריו התגרשו?

הספר הביט בי כאילו הוא מבקש: "קנה אותי, בבקשה! אל תקראבי, אבל קח אותי הביתה והסתר אותי ליד היומן שלך! קנה אותי למזכרת! בבקשה!בבקשה!"

בתחילה נרתעתי, אבל אחר כך חשבתי שעכשיו אני כבר גדול, והספרהזה לא יכול להכאיב לי. קניתי את הספר לפני שאתחרט, והסתרתי אותו בשקית הפלסטיקשהושיט לי המוכר.

טלי חזרה והתיישבנו על הספסל מול החנות. "מה קנית?"שאלה בהתלהבות, והראתה לי שני ספרים ישנים שקנתה.

שלפתי את הספר מהשקית.הכריכה הייתה מחוספסת, והקטיפה נראתה שחוקה וקרועה.

"אבל כבר קראת אותו! הרי נתתי לך אותו במתנה!" קראהטלי.

סיפרתי לה שהתרגזתי וקרעתי את הדפים, ואחר כך גזרתי אותםלחתיכות קטנות ובכיתי, והיא לא לעגה אלא הסתכלה בי במבט עצוב ומבין.

"אז למה בכל זאת קנית אותו?" שאלה.

"כי אני מרגיששאני עכשיו מספיק חזק," עניתי

היא הביטה בפני הנרגשים וחייכה, ופתאום התמלאתי אומץ, והחלטתילהציע לה מיד חֲבֵרוּת. ממש עכשיו! בלי לדחות! אבל לא אעשה את זה כאן, בקניוןהרועש הזה, מול כל האנשים שממהרים ומדברים בקול רם. אביא אותה לסוכת המחבוא, כמושהבטחתי פעם לעצמי ולתומר, ושם אבקש...

"בואי! אני מוכרח להראות לך משהו חשוב!" אמרתיוחייכתי.

"מה?" שאלה בסקרנות.

"זה סוד! הפתעה!" עניתי.

משכתי אותה ביד והתחלנו לרוץ. פתאום היה לי כוח לרוץ מרחקיםגדולים בלי הפסקה, כאילו צמחו לי כנפיים והגוף נעשה יותר קל. טלי התנשפה וביקשה:"חכה! חכה לי! אני לא יכולה לרוץ כל כך מהר!" האטתי והמשכנו בהליכהמהירה בשביל הלבן המוביל אל הוואדי. הגענו לסוכה, טיפסנו בסולם החבלים, וישבנו מולריבועי השדות החומים והירוקים שבעמק. אחדים מהם נחרשו כבר בתלמים ארוכים, ושדותאחרים הלבינו בשלג הכותנה כמו כל שנה.

המראה היה בהיר וברור, ואפילו האדים העולים מארובות בתי הזיקוקלא הצליחו לערפל או לטשטש אותו. במערב ראינו את קו החוף מתעגל במפרץ בקשת גדולהמהקריות עד עכו, והים היה הפעם כחול מאוד, בלי כתמים אפורים או פסים ירקרקים.

"איזה יופי!" קראה טלי. "של מי הסוכה הנהדרתהזאת?"

"זה המחבוא הסודי שלי ושל תומר.".

"ולמה לא סיפרתםלי?! למה לא הראיתם לי אותו?!"

"כי דחיתי את זה להזדמנות מיוחדת."

"הזדמנות מיוחדת?ודווקא היום?"

"כן, טלי, היום יום מיוחד..,"

ואז שאלתי אותה בקולרועד: "טלי, את מסכימה להיות החברה שלי?"

"בוודאי!" היא ענתה וצחקה. "הרי אנחנו חברים כברהרבה זמן."

"לא, אני מתכוון... לא סתם ידידה אלא ממש חברה... אני מציעלך חֲבֵרוּת."

"טוב. אני מסכימה," אמרה טלי והסמיקה. היא הושיטה את ידה, נגעה ביד שלי, ושילבה את אצבעותיה באצבעותי.

רותי ריכטר

ינואר 2012

מי מאתנו לא אוהב אגדות? האגדות של רות ריכטר

האגדה היא סיפור עממי העובר בעל-פה מדור לדור. ימי האגדה כימי האדם. עוד לפני שידע האדם קרוא וכתוב המציא אגדות, וסיפר אותן לילדיו ולחבריו. מְסַפְּרֵי האגדות הקדמונים ניחנו בכישרון משחק, וידעו לרתק את קהל שומעיהם. סיפוריהם שפעו דמיון ויצירתיות, ולעתים תכופות שינו בעת הסיפור את האגדה והתאימו אותה לקהל השומעים ולרוח התקופה. כשחיכו השואבות לתורן לשאוב מים מהבאר, כשהשתהו הגברים ליד טחנת הקמח כדי לטחון את התבואה, וכשישבו בני הבית ליד האש הבוערת במערה וחיכו לגמר הצלייה של בשר הציד, חוברו או סופרו אגדות, כי הצימאון לסיפור הוא חלק בלתי נפרד מאופיו ומתרבותו של האדם הנבון, ומאפיין את כל הגילאים.

האגדות הקנו בדרכי נועם ערכים אנושיים ומוסריים. הם מלמדים אותנו על ניצחון האהבה, על מעשי גבורה ועל שכר ועונש, ומקנים ערכים חינוכיים כגון קבלת הזר והשונה, התייחסות בכבוד לזולת, כיבוד אב ואם, כיבוד הזקן ועוד. ערכים אלה משותפים לכל העמים, ולכן מופיעות אגדות רבות בשינויים קלים בתרבויות שונות ומרוחקות זו מזו. אחדות מהאגדות המתפרסמות באתר ראו אור לראשונה בספרים "ארץ ירוקה שלי", ו"ים כחול שלי" שיצאו לאור בספרית מעריב ובספר "הלב והאבן" שנכתב על ידי ועל ידי ד"ר לאה סגל, ויצא לאור בשנת 1993 בהוצאת כרטא ירושלים. סיפורים אלה שוכתבו עתה מחדש, ונוספו אליהם אגדות חדשות שחחיברתי לאחר שיצאו הספרים הנ"ל לאור.

אני מודה לדני דור, עורך ספרית מעריב, ולמר האוזמן, מנהל הוצאת כרטא, על שהרשו לי להשתמש עכשיו בסיפורים הנ"ל. ליוויתי כל אחת מהסיפורים המובאים בספר ב"תעודת זהות" מדעית של הצמח כדי להביא בצד ההיבט הספרותי גם את ההיבט המדעי. שילוב רב תחומי זה מרחיב את הדעת ומעניק זווית ראייה רחבה על הצמח.

רוב התמונות צולמו על ידי אריה ריכטר אלא אם כן צוין אחרת.

הקישור לכל האגדות:

http://www.tiuli.com/ruth_legends.asp

רות ואריה ריכטר

עדודי והרעם - סיפרו עדו ואיל מטרני -כתב איל מטרני

זהו עדו.

עדו, שאבא ואמא קוראים לו עדודי,

הוא בן 4 והוא ילד אמיץ.

הוא קופץ מגבוה בגן השעשועים - רק אם אבאליד -

ויורד באומגה,

ומתנדנד בנדנדה לגובה, אבל ממש עד השמיים,

והוא נלחם בפירטים ובשדים,

ממש בלי פחד.

אבל כשמתחיל החורף להתקרר...ברררר...

ונעשה חשוך מוקדם

ויש עננים שחורים

זה סימן שיהיו ברקים ורעמים.

ורעם, שמתחיל להרעיש בקצה השמים ומסייםבקצה השני,

יש לו רעש מפחיד.

ועדודי לא אוהב בגלל זה רעמים רועמיםומרעישים.

וכדי שלא יפחידו

אמא תלתה שלט גדול על דלת הבית.

ובמרכז השלט ציירה עיגול עם קו -

מה שאצל המבוגרים אומר שאין כניסה.

והוסיפה גם ש"אין כניסה לרעמים"

כי אולי הרעם לא מכיר סימנים של אנשיםמבוגרים..

וליתר בטחון הוסיפה גם "וגם לאלמפלצות" -

אולי כי היא מפחדת מהן.

ובפינה השמאלית למטה הוסיפה באותיות יותרקטנות,

כי לא היה מקום,

"וגם לא לדרקונים" -

וזה אולי כדי שאבא לא יפחד.

ולילה אחד, שהיו בו מלא עננים שחוריםמשחור,

וכשהיה כבר מאוד מאוחר ועדודי ישן במיטהשלו

עם שמיכת פו הדוב ועננים, וכרית של פו עםעננים,

הרעים רעם אחד מרחוק, ואחר כך עוד אחדועוד אחד ועוד ועוד

והיו המונים,

וזה היה כמו תזמורת

אבל תזמורת מפחידה, לא כמו בקלטות שבטייפ,

ועדודי התעורר

וניסה לעצום עיניים - והרעם הרעים.

וסגר את האוזניים עם הידיים - ורעם אחרהתגלגל בשמים בקול מפחיד.

והיה קשה נורא לישון, ואפילו קצת מפחיד.

אבל הרעמים היו מחוץ לבית

כי הם הגיעו לדלת של הבית וראו שלט

ובמרכז השלט עיגול עם קו - מה שאצל המבוגריםאומר שאין כניסה -

והיה כתוב ש"אין כניסה לרעמים וגם לאלמפלצות"

ובפינה השמאלית למטה בקטן "וגם לאלדרקונים",

והם הבינו שהם לא רצויים והלכו לבתיםאחרים.

אבל פתאום עדודי שמע דפיקה חלשה על הדלת,

אפילו חלשלשה, מאוד חלשלושה, ואפילוחלשלושלושלושה

וזה היה מאוד מסקרן כי אם זה היה רעםמרעים הוא בטח היה דופק על הדלת

ברעש עצום, ואז אפשר היה לקרוא לאמא או אבא שיגרשואת הרעם הגדול הזה לרחוב אחר.

אבל הנקישה הייתה חלשה.

עדודי קם בשקט כדי לא להפחיד את תמרי,אחותו הקטנה,

והלך לפתוח את הדלת.

הוא סובב את המפתח, סיבוב ועוד סיבוב,

ומשך את הדלת

והסתכל קדימה

ולא ראה דבר.

גם כי היה חושך וגם כי לא היה דבר.

אבל כשהסתובב לאחור ורצה לסגור את הדלתהוא שמע בכי.

עדודי הסתכל למעלה ואחר כך למטה ופתאוםראה

רעם

קטן

קטנטן

קטנטנצ'יק

פצפונציק

"רעם קטן, מה אתה עושה כאן?"

עדו שאל.

"אני הרעמתי בשמים עם אבא שלי ואמאשלי

והם אבדו לי

ועכשו קר לי ואני רעב ואני רטובלגמרי"

השיב הרעם הקטן.

"ולמה באת לבית שלי, אתה לא רואה אתהשלט המפחיד על הדלת?"

שאל עדו, וזו הייתה שאלה טובה מאוד וצודקתמאוד, כי אחרת לאיזו סיבה אמא תלתה את השלט?

"חושך כאן ולא ראיתי את השלט, ועכשואני רואה אבל אני עוד בגן ואני לא מבין מה כתוב כאן, כי אני קטן"

ענה הרעם.

עדו חשב וחשב.

מצד אחד הרעמים לא רצויים בבית,

מצד שני הרעמים הלא רצויים הם ענקיםומרעישים,

ולא קטנים ומסכנים כמו הרעם הקטן.

ומצד שלישי כדאי לחשוב מהר

אחר הרעם יצטנן ויחלה.

ואחרי שחשב וחשב

החליט:

"בוא רעם תכנס הבייתה אבל תהיה בשקט כי המשפחה שלי ישנה"

והם נכנסו וסגרו ביחד את הדלת הכבדה.

"קר לי ואני רטוב" אמר הרעם

והם הלכו להתנגב במגבת עד שהרעם התייבש

ואחר כך עדודי הכין לרעם קורנפקס בחלב

אבל הרעם רצה משהו מלוח

ועדודי הציע לו ביגלה משקית הביגלה שלו.

ואחר כך כשהרעם היה יבש ושבע

עדו הציע שישחקו בכדורגל

והרעם התגלגל מצחוק,

כי איך רעם יכול לשחק עם רגל אחת בכדורגל?

עדודי קצת נבהל מהצחוק המתגלגל כי זה הזכיר

את הרעמים הרועמים בחוץ, שכבר הוא שכחמהם.

אבל הרעם הקטן

שהבין מאוד את עדו

הסביר כי הרעמים חיכו כל הקיץ לענניםולגשם

והרעש המתגלגל

הוא בסך הכל מסיבה שהם עושים

לכבוד החורף.

ובמסיבה צוחקים הרבה (וזה הרעש שעושההרעם)

ושותים הרבה

(וזה הגשם)

ועושים אורות צבעוניים

(ואילו הברקים)

"ואין מה לפחד" הוא הודיע לעדו.

עדודי לא כל כך הסכים

אבל רצה לשחק.

והם ביחד בנו מגדל גבוה מקוביות

וכשהמגדל התמוטט הם צחקו ביחד.

ואחר כך הם שיחקו במשחק קלפי זיכרון

והרעם זכר לא רע, אבל עדודי ניצח.

וכשהם התחילו להרכיב את הפאזל הענק, עדודישפשף את העייניים

ואחר כך פיהק פיהוק

קטן

קטנטן

קטנטנצ'יק

פצפונציק

ואז גם הרעם פיהק פיהוק אחד

קטן

קטנטן

קטנטנצ'יק

פצפונציק

ואז שניהם פיהקו פיהוק

גדול

גדלדול

גדלדולצ'יק

ואז פיהקו פיהוק ענק ביחד

ועוד אחד, ועוד אחד.

ואז הציע עדודי לרעם

"אתה רוצה לבוא למיטה שלי?"

"חם שם ונעים מאוד.בוא תראה"

והרעם בא

והרגיש כמו בבית שלו

כי על השמיכה ועל הכרית היו עננים ליד פוהדוב.

עדודי פרש את השמיכה, וסידר את הכרית

ושניהם נכנסו מתחת לשמיכה והתכרבלו

וחייכו אחד לשני

ושניהם נרדמו מיד.

כשהגיע הבוקר אמא באה להעיר את עדו,

כמו כל בוקר.

אבל היא ראתה שלעדו חיוך ענק מתוך שינה

(עדודי נורא אוהב לחייך אבל מי מחייך מתוךשינה).

ומיד היא קראה לאבא, שגם הוא התפלא.

וביחד הם נתנו נשיקה לעדו, ואמרו שצריך לקום לגן,

ושצריך לרחוץ שיניים.

וכשעדו פקח עיניים עייפות

הם שאלו בסקרנות:

"עדודי למה אתה כל כך עייף כאילו לאישנת?

ומה זה החיוך הענק שהיה לך על הפניםכשישנת?"

ואז עדו נזכר באורח שהיה לו בלילה

והסתכל לצדדים, והתחיל לחפש מתחת לשמיכה

ובתוך הכרית ומתחתיה

ועל נעלי הבית

ובארון

ואבא ואמא לא הבינו מה קרה

ועדודי לא רצה לספר להם

שפתאום נעלם לו הרעם הקטן, ככה סתם בלילהגיד שלום.

ואולי זה היה חלום?????

ואז החיוך ירד, והעצב הגיע מבפנים גםלפנים.

ואבא ואמא אינם מבינים.

וכשעדודי רחץ שיניים, והתלבש, והלך לחדרהמשחקים

הוא חיפש ולא מצא את הרעם הקטן

והחליט שזה בסך הכל היה חלום

חלום נורא נחמד

על רעם קטן ומיוחד.

וכשהחליט לספר לאמא ואבא על החלום המיוחד

פתאום שמע את אמא שואלת בקול רם:

"מי אכל בלילה משקית הביגלה?"

ואז חזר החיוך לפניו של עדודי.

הרעם

הקטן

הקטנטן

הקטנטנצ'יק

הפצפונציק

באמת היה. כאן בבית שלנו.

עפיפונים - רות ריכטר.

פרק מתוך הספר "עפיפונים ועוגיות שוקולד" מאת רות ריכטר שיצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחדבסדרה "קריאת כיף" בעריכת יונה טפר.

כשגילה אמרה יום אחד שאנחנו צריכים להגיע עםההורים אחר הצהריים לשפת הים כדי לבנותביחד עפיפונים ולהעיף אותם, התחלתי לדאוג. כל אחד יודע שלבנות עפיפון זה לא דברפשוט, וזאת בהחלט לא משימה מתאימה לעיניים החולות של סבתא, שאין לה גם חוש טכני. גילהנתנה לכל תלמיד קופסה עם מקלות, ניירות צבעוניים, מספריים, דבק מגע, חוטים עבים,והכי חשוב - דף הוראות מפורט עם ציורים ושרטוטים מדויקים שנקרא "הוראותלהתקנת עפיפון". היא הסבירה: "כל אחד יכול להצליח אם עושים בדיוק מהשכתוב בדף ההסבר, ואז העפיפון שלכם יתרומםממש גבוה."

כשבאתי מבית הספר שיחקתי עם הכלב שלי נושיוהאכלתי אותו. אחר כך חיממתי לבד אתהאוכל, כי סבתא עבדה אצל סבא ארנסט, וכל הזמן חשבתי מה אני אעשה עם משימתהעפיפונים הזאת. בהתחלה אמרתי לעצמי שלא אלך בכלל ליום העפיפונים, ואולי אפילו לאאספר עליו לסבתא, כי היא ממילא לא תצליח לבנות עפיפון שיתרומם ויעוף בשמים. אחר כךחשבתי שאם סבתא תשמע מאימא של עדי שהייתה מסיבת עפיפונים ולא סיפרתי לה, היא תיעלב.אבל מצד שני תיארתי לעצמי איך העפיפונים של כל ילדי הכיתה יעלו לשמים ויעופו שם,ורק העפיפון שלי ישכב על החול הרטוב בלי לזוז, וכל הילדים יצחקו ממני.

כשסיימתי לאכול הלכתי עם נושי לעדי. ישבנו עלהספה שלה, וקראנו שוב את ה"הוראות להתקנת עפיפון". לא הבנו הרבה, אבללפי השרטוטים ניחשנו מה נצטרך לעשות.

כשסבתא חזרה מהעבודה סיפרתי לה על מפגש העפיפונים.בהתחלה היא ניסתה להתחמק, וטענה שעליה לסיים עד מחר את הסיפור החדש לעיתון הילדיםבצרפת, אבל בסוף השתכנעה והסכימה. ישבנו והסתכלנו בשרטוטים, וסבתא אמרה: "זאתבכלל לא בעיה לבנות עפיפון. אני אמנם לא כלכך יודעת עברית, אבל לפי הציורים אנימבינה מה נצטרך לעשות." הסתכלתי בה ולא הערתי כלום. לא האמנתי שנצליח, ולארציתי לצער אותה.

טלפנתי לסבא בחיפה, וביקשתי שיבוא מיד הביתהכדי לעזור לנו בבניית העפיפון. "סבא, זאת שעת חירום! אתה חייב להגיע!"התחננתי. אבל סבא אמר שהוא לא יכול לבוא לרחובות באמצע השבוע. יש לו הרבה עבודה,והבוס שלו לא יסכים לתת לו בגלל בניית עפיפון יום חופש.

למחרת, בשעות אחר הצהריים, חזרה סבתא מוקדםמהעבודה, לבשה בגדים יפים, התאפרה, ומשחה שפתון על השפתיים כמו אשה צעירה. לקחנואת החומרים לבניית העפיפון ואת נושי, ונסענו במכונית של עדי וההורים שלה לחוףפלמחים. בדרך הזכרתי לסבתא: "אל תשכחי לקרוא לי אלון. זה השם החדש שליבכיתה!" פחדתי שסבתא תכעס שהחלפתי את השם שלי והסברתי לה: "עכשיו, כשאנימתחיל להרגיש כמו ישראלי, אני חושב שהשם אלון מתאים לי יותר מהשם אלכס." למזלי,סבתא לא התנגדה. "זה בסדר, אלון. אני יודעת וזוכרת. תירגע, אני לא מתכוננת לעשות לךבושות לפני החברים שלך." הוסיפה בשקט.

כשהגענו לחוף הים כבר היו שם רוב הילדיםמהכיתה עם ההורים שלהם. רק אני באתי עם סבתא ולא עם אבא ואימא. כולם מרחו דבק מגעעל הניירות, וקשרו בחוטים את המוטות הדקים זה לזה כמו שמתואר בשרטוטים בדף "הוראותלהתקנת עפיפון". גילה בדקה את העפיפונים של כל הילדים, וגם את העפיפון שסבתאואני בנינו. היא ציינה שעבדנו יפה ומדויק לפי ההוראות, והעפיפון שלנו מצוין. גםנושי ישב בשקט ולא השתולל. כנראה שהרגיש שזה מאורע חשוב, ואסור לו להפריע.

כשכל העפיפונים היו מוכנים, ביקשה אותנו גילהלשבת ליד סוכת המציל. בקולה הנעים הסבירהלהורים שבניית העפיפונים מהווה תרגיל סיכום במקצוע 'מדע וטכנולוגיה', והודתה לכלההורים ולסבתא שהגיעו. אפילו שבוודאי לא היה קל להתארגן אחרי יום עבודה ארוך ולהגיע לחוף.

כשסיימה את דבריה שרקה גילה במשרוקית, ובבת אחתהעפנו את העפיפונים לשמים. נשבה רוח קלה,והעפיפונים התרוממו ועלו למעלה-למעלה. הילדים מחאו כפיים וצווחו בשמחה. כולם הביטולשמים, והשוו איזה עפיפון מתרומם מהר ואיזה מתקשה להמריא. העפיפון שעדי בנתה עםההורים שלה הצליח לעוף הכי גבוה, והעפיפון הטיפש שלי נשאר מונח על החול הרטוב,ולא חשב בכלל שהוא צריך להתרומם!

דמעות מילאו לי את העיניים. למה בכלל אמרתי לסבתא שיש מפגשעפיפונים?! משכתי לסבתא ביד וצעקתי:"ידעתי שככה יהיה! אמרתי לך שהעפיפון שלנו לא בנוי טוב! שום דבר לא מצליח לך! אםאבא ואימא היו עכשיו אתנו, העפיפון היה עולה למעלה כמו טיל!"

סבתא הסתכלה על העפיפון המונח על החול,וניסתה שוב ושוב להפריח אותו. היא הביטה בשמים בארשת כועסת וכל הזמן אמרה:"רק רגע, אלון! רק רגע! חכה! חכה!" וביאוש מלמלה לעצמה: "אלוהים,תשלח קצת רוח, לעזאזל! מה אכפת לך?! מה יש?! לא מגיע לנו?!"

ואז קרה הנס.

בדיוק כשהשמש התאדמה, ונראתה כאילו היא מתכסהבשמיכה של מים, הגיע פתאום משב רוח חזק מהים. הרוח העלתה גלים גבוהים שהתחרו מייגיע ראשון אל החוף, העיפה גרגרים של חול שדקרו לי בפנים ובעיניים, ובבת אחת הרימהאת העפיפון. סבתא החזיקה בכוח את המקל שעליו היה מלופף החוט, ובקושי רב הצליחה לאחוזבו כדי שלא יברח, והעפיפון המשיך לעלות-ולעלות-ולעלות, עד שעבר את כל העפיפוניםוהמריא הכי גבוה.

כל הילדים מחאו כפיים וצעקו: "כל הכבוד,אלון! כל הכבוד!" וסבתא הביטה בעפיפון ונראתה שמחה ומאושרת כמו פעם, כשגרנובפריז, ושפתיה נעו כשמלמלה: "יש אלוהים! יש אלוהים בשמים!"

יום בחיי סבתא - יונה דורון

את חלק הארי של הבוקר ביליתי בחדר הכושר, משתדלת לשרוף כמהשיותר קלוריות. ארוחת צהריים, מנוחה קלה ובשעה שלוש וחצי יוצאת לאסוף את הנכדים.כאן מתחילה הסאגה...

במכונית שני הגדולים רבים, צועקים וצובטים זה את זו, כמעטגורמים לי לעשות תאונה. מגיעים הביתה. הבינוני לוחץ (בצעקות) שהוא חייב להתקלח(וצריך את עזרתי), הקטן רוצה לאכול משהו אבל לא יודע מה ומילל. התפשרנו על מילקי.הכנסתי אותו לכיסא הגבוה ובקשתי מהגדולה לשמור עליו עד שאגמור לקלח את הבינוני.

מכיוון שרצתה להעניש את אחיה סרבה לשמור כדי שהוא לא יוכללהתקלח. לאחר דין ודברים - הסכימה. בשלב זה אני עצמי זקוקה למקלחת מאחר ופלגי זיעהזורמים חופשי על גבי...

שני הגדולים מתיישבים מול הטלביזיה ומתחילים לריב על התחנות.הריב הופך מהר מאוד לחילופי מכות הדורשים שוב את התערבותי.

השעה כבר רבע לחמש. הגדולה יוצאת לפעילות מסוימת מחוץ לבית.אני מחליטה שזו ההזדמנות להכין לעצמי כוס קפה קר ולהתרווח למנוחה קצרה. הבינונימבקש ממני ענבים ומיד כשמסיים רוצה להכין לעצמו שייק פירות. מובן שהוא צריך אתעזרתי והקפה הקר שלי כבר הופך לפושר... בינתיים הקטן רוצה משחק אבל לא יודע איזה.עמידה מול ארון המשחקים המתפקע מניבה בסופו של דבר שני פאזלים אשר לאחר שתי דקותגורמים לו לקרוא "סבתא, בואי לעזור, קשה לי..."

הבינוני מחליט שהוא רוצה ללכת לחבר. אנחנו לא מוצאים את מספרהטלפון של החבר ואני עושה מאמצים לשכנעו לוותר. אני מציעה לו משחק ציורים שנהגתילשחק עם תלמידי. הוא מתרצה ומסכים אך הקטן קצת מפריע לנו.

בהמשך הבינוני מבקש ממני להכין לו תרגילי חשבון ואילו הקטןרוצה שאשיר לו שירים. יד ימין כותבת מבחר מגוון ביותר של תרגילים והפה שר שירי יוםהולדת. מסתבר שהשילוב מצליח לא רע !

התרגילים נפתרים במהירות ואני מעטרת את הדף בסמיילי מאחר והכלנכון ! בינתיים עוברת לשירי ילדים שנהגתי לשיר לילדיי ומסתבר שזה עובד מצוין.

השעה כבר שש וחצי. הרעב מתעורר והילדים רוצים ארוחת ערב. אנימציעה לחם מטוגן. ההצעה מתקבלת. אני עוברת למטבח ומתחילה בהכנות. הקטן רוצה לשבתעל השיש כדי "לעזור" לי. כאן באים לידי ביטוי כישורי הנשיים : ביד אחתמטגנת ובשנייה מעסיקה את הקטן שלא יהפוך את הצלחות...

כשאני מושיבה את שני הבנים לאכול, בתי מגיעה עם הגדולהבמכונית.

"אמא, את נראית מותשת" אומרת בתי "מה קרה,שיגעו אותך ?"

"די" אני עונה ולא מפרטת מאחר והיא כבר נכנסתלפעילות.

אני לוקחת את תיקי במטרה ללכת הביתה.

"לא סבתא" אומר הקטן "אני רוצה שתשארי פה"

בטח, אני חושבת בלבי : זמרת, מורה, מטפלת, למה שלא תשאר ?...

ולמרות הכל - בשבוע הבא אבוא שוב !!!!!!!!!!!!!!!!!!

טיול עם הנכדים לרומניה .

חופשת הקיץ הארוכה והחום הכבדשכנעו אותנו לנסוע לרומניה עם הבנות, החתנים והנכדים שלנו. כל ניסיונותינו למצוא חומר מודפס אודות אטרקציותלילדים (בני 6-15) העלו מידע מועט בלבד ובתפזורת גיאוגרפית רחבה.

היות ובדיעבד אפשר לומר שהטיול שלנו היה מוצלח והרבה ממכרינו שאלו אותנו לגבי המסלול, החלטנולחלוק את מסקנותינו עם אלו שמעוניינים בטיול כזה.

ובכן, ראשית יש להכין את הטיולבקפידה: מניסיוננו, עדיף לשכור רכב אחד גדול עם נהג מקומי, מאשר מספר רכבים קטניםיותר בנהיגה עצמית. הנסיעות ארוכות (גם מרחקים קצרים עלולים לקחת זמן רב) וחווית הנסיעההמשותפת תרמה רבות למצב הרוח ולגיבוש המשפחתי. ההבדל בהוצאה הכספית הוא מזערי, לכןעדיף להיעזר בנהג מקומי.

כדאי לדאוג למקומות לינה מראש,בעיקר בעונה הבוערת משום שככל שמספר המשתתפים גדול יותר, הסיכוי למצוא מקומות לינהטובים – פוחת. קחו בחשבון שרוב המלונות והצימרים לא ממוזגים – לכן, עדיף לבחורבאזור הררי או צפוני, אם נוסעים בקיץ.

כדאי לדעת שארוחה במסעדה אורכתכשעתיים: חצי שעה עד שאתם מחליטים מה להזמין – יש מעט מאד תפריטים בשפות לועזיות ולוקחזמן עד שהמומחים בשפה הרומנית יתרגמו את המנות לכל המאותגרים בשפה (כך היה אצלנו!). לוקח עוד כארבעים דקות עד שהאוכל מגיע (המנות של כולם מובאות יחד) ועוד חצי שעה, לפחות, עד שמסיימים לאכול. לכן, כדי לאלבזבז את כל היום סביב הארוחה, אנחנו הכנו כריכים אחרי ארוחת הבוקר – או קנינוחטיף או כעך בדרך – ודחינו את הארוחה הגדולה לשעות הערב.

אם אתם בוחרים צימרים – אופנסיונים - העדיפו מקומות עם חצר גדולה,עם גינה מרווחת, נדנדות ועוד אטרקציות לילדים. כך תבטיחו שהילדים יוכלו לבלותולהעסיק את עצמם גם אם לא תצאו השכם בבוקר לטיול היומי, או אם תחליטו לחזור מוקדםלחדרים.

כעת, לפירוט המסלול שעברנו,בהתחשב בכך שרצינו לבקר במחוזות הצפוניים של רומניה ובעיקר ב-BUCOVINA:

היום הראשון:

נסיעה משדה התעופה בבוקרסט דרךברשוב לפיאטרה ניאמץ (זאת דרך נוחה יחסית והרבה יותר יפה ). BRASHOV; PIATRA NEAMTZ

היום השני:

נסיעה לסכר ביקאז וטיול רגלילאורך הסכר. נסיעה לאגם ביקאז ושיט בסירות פדלים לילדים ומבוגרים יחד. אם קשה לכםלפדל (לא בושה להודות שהמונח "פדלאות" לא נגזר מהמלה "פדל") אפשר לעלות על סירת מנוע ולתור את האגם בניחותא.אפשר לטבול רגליים בנחל ביקאז BICAZ . אחר הצהריים חזרנו ל- PIATRA NEAMTZ, עלינו ברכבל להר, טיילנומעט למעלה והספורטאים שלנו חזרו במורד ההר ברגל.

היום השלישי:

התחלנו בביקור במוזיאון כפרי קטןב – CARPESTI,מוזיאון ניקולאה פופא NICOLAEPOPA . יש כאן אוסף נחמד שלתלבושות עם, מטבעות, כלי עבודה קדומים, כלי נגינה ועוד. אחד הבנים של האספן –שנפטר לפני כשנה – מסביר יפה מאד ומדבר צרפתית שוטפת.

ביקור במצודת ניאמץ. הטיפוס ברגללא קשה במיוחד והסיור מעניין. יש למעלה תצפית יפה מאד על כל הסביבה - CETATEA NEAMTZ

המשכנו למנזר וורונץ VORONETZ – אחד המפורסמיםביותר באזור ומוכר ע"י אונסקו. פרסומו גם בצבע הכחול של ציוריו, צבע המוכרכ"כחול וורונץ".

המשכנו לוומה (VAMA),עיירהקטנה ויפה באזור יעדינו בוקובינה BUCOVINA.

הערב היה כל כך קריר, עד שנאלצנו ,בסוף יולי – ללבוש סוודרים.

היום הרביעי:

עשינו טיול ברכבת קיטור עתיקתיומין "מוקניצה" MOCANITZA הנוסעת (!?) במהירות ממוצעת של 10 ק"מ לשעה. זאתחוויה נחמדה מאד. לראשונה ראינו שהרכבתעוצרת כדי להעלות נוסעים שהמתינו סתם כך, באמצע הדרך. האמת היא שבמהירות בה היאנוסעת אפשר לקפוץ עליה גם מבלי שתעצור. היות והרכבת מונעת בקיטור, היא עצרה שובכדי להוסיף מים....

אחרי שחזרנו,עצרנו בדרך כדי לשאובמים מבאר, לקטוף פתל מהשיחים ומין שזיפים צהובים קטנים מהעצים.

נסענו לפלמה PALMA - זהו פסל בצורת כף יד על גבעה נישאת. קחו בחשבון שיש להצטייד במים ולהשתחררמנוזלי גוף מיותרים – כיון שאין במקום לא שירותים ולא קיוסק לקניית מים.

המשכנו למרג'ינאה MARGINEA , כפרשיש בו בית מלאכה להכנת קרמיקה שחורה. הילדים הוקסמו – בעיקר מכך שאחד הפועליםדיבר עברית (הוא עבד בישראל מספר שנים) והכין לכל אחד מהילדים כד קרמיקה קטן...

חזרנו לפנסיון בוומה והילדיםשיחקו בגן היפה.

היום חמישי:

נסענו לקפול קימפולוי - CAPULCAMPULUI , לחווה שמגדלת דגים וגם סוסים. הילדים קיבלו שעורי רכיבה – במחירשהוא שליש ממחיר שעור דומה שאפשר לקבל באזור תיירותי, כגון פויאנה ברשוב. ראינוטווסים, ברווזים, תרנגולות ועוד. אח"כ ירדנו לנחל לרחצה ולניסיון לדוג – ללאתוצאות ממשיות.

חזרנו וטיילנו בעיירה חמודה –גורה הומורולוי – GURA HUMORULUI

היום השישי:

התחלנו בנסיעה לכוון ווטרה דורניי- VATRA DORNEI

נחמד לטייל בעיירה, לעלות להרשבפארק הנמצא במרכז העיר , לצפות בסנאים ולנסות לפתות אותם להתקרב אלינו בזכות הקשת שני אגוזים זה בזה !

לאלה מביניכם שיש להם חשבוןקלוריות פתוח, מומלץ מאד-מאד לאכול עוגה בקונדיטוריה שבמדרחוב. פרוסת עוגה מצוינתעולה כ-4 ₪...בעיר עובר נחל עשיר במים והמקום מעורר זיכרונות אצל רבים מיוצאירומניה בארץ.

היום השביעי:

התחלנו לנסוע מערבה, דרך מעברטיחוצה – TIHUTZA, אחדהמעברים הגבוהים ביותר ברומניה: 1227 מ'. עצרנו בפיאטרהפינטינאלה

PIATRA FANTANELE. שםביקרנו במלון, שהיה פעם הארמון של דרקולה. אגב, זה הארמון היחיד ברומניה המשמשכמלון. אלה מבינינו שיודעים על הרשת

Relais et Chateau יוכלו ליהנות משהיה בו.

הילדים ירדו למרתף, ושם,בחושך,הפחידו אותם כהוגן עם קולות ותנועות שונות.

משם, נסענו לאגם קוליביצה COLIBITZA.במקום נבנה קומפלקס תיירותי הנקרא Fishermen’s ובו אגם גדוללרחצה, טרמפולינה, בריכה, מגרש כדורגל – בקיצור, שמחה גדולה לכולם!

המשכנו דרומה אל הכפר גורנשטי – (נא לא להתבלבל עם "גורנישט")GORNESTI, כפר קטן ולא מעניין אך קרוביחסית לטירגו מורש TARGU MURESH. עדיף לגור בעיר – היאמעניינת יותר.

היום השמיני:

נסענו לסובטה – SOVATA מקום וותיק ופופולארי לתיירות פנים וסביבה אגמיםמלוחים רבים. הגדול ביניהם - אגם מלוח בשם אורסול URSUL . זהירות: עמוק ולא מומלץ לילדים שלא יודעיםלשחות!

אלה שיודעים לשחות, נהנים מאד. רקאנא שימו לב: המקום נסגר בין השעות 13.00 לשעה 15.00, ללא שום הסבר הגיוני. לכן, השתדלו להגיע מוקדם בבוקר – או אחרי שעה15.00 בצהריים. המקום פתוח עד 18.00.

משם, נסענו למכרה המלח פראיד PRAID . המכרה נסגר לכרייה לפני שניםרבות אך הפך לאתר תיירות ו מרפא לסובלים ממחלות נשימה. הוא הותאם למי שמבלה שםשעות רבות במשך היום ועוזר לחולי אסתמה.

במכרה מצאנו הרבה מתקנים לילדים:נדנדות, טרמפולינה – בתשלום נוסף – קיוסק המוכר כל מיני צעצועים נחמדים. רק הזהרהלאלו שמתקשים בהליכה: כדי להגיע למכרה, יש לרדת הרבה מאד מדרגות – וכדי לעלות, יששוב לא מעט מדרגות. כפי שנוכחתם, היה לנו יום מלוח!

משם, המשכנו לביקור בטירגו מורש TARGU MURESH. המקום לא מומלץ לקניותכי המבחר מצומצם ואין מזגנים (אפילו לאבקניון).

היום התשיעי:

נסענו לסיגישוארה SIGHISHOARA ,עיר מימי הביניים,שמורה היטב.

ראינו את ביתו של דרקולה (מסתברשדרקולה הסתובב המון בסביבה , כיון שהרבה מאד מקומות מתפרנסים מתיירות בזכותו...),את בית האייל, נקודת תצפית ממגדל, מגדלים שבזמנו הוקמו ותוחזקו ע"י הגילדות.כך קיים מגדל הסנדלרים, החרשים, החייטים – סה"כ 14 מגדלים.

אפשר להגיע למרכז דרך מדרגותשחצובות ביער – הדרך מאד נעימה וקרירה.

המשכנו בנסיעה לפויאנה ברשוב- POIANA BRASHOV , למלון/פנסיון יפהפה, שגבל ביער.יש בו סוסים לרכיבה, פארק חבלים קטן, עגלה עם סוסים – אבל התשלום לכל תעסוקה אינוזול.

היום העשירי:

חלק מאתנו הלכו לפארק החבליםאוונטורה AVENTURA בברשוב,

אחד הפארקים היותר מוצלחים מסוגזה באירופה כולה. אפשר לבלות שם שלוש שעות מבלי להרגיש שהזמן חולף. אחרי הצהרייםטיילנו בעיר ברשוב BRASHOV , בכיכר המרכזית.

היום האחד –עשר:

נסענו לשמורת דובים ששוחררו משביבני אדם. השמורה נמצאת ליד רישנוב

RASHNOV. ביום שקדם לביקור תיאמנוקבלת הסבר באנגלית והגענו בשעה מוקדמת בבוקר, עת הדובים מקבלים את המזון.הסיור היהמעניין ומאלף – כיון שחלק מהדובים היו מאולפים... אגב, רוב המשתתפים בסיור היוישראלים.

המשכנו לנסוע למערת נטיפיםוזקיפים פשטרה ואלאה צ'טציי - PESHTERAVALEA CETATII

שימו לב ! יש להצטייד שוב במישתייה ולהפטר מנוזלי גוף מיותרים לפני כן, משום שאין שירותים בהישג יד (או בהישגתחת...). מטפסים כעשרים דקות בדרך לא קשה אך די תלולה עד לכניסה למערה. המערהקרירה מאד (כ-12 מעלות)– לכן כדאי להתלבש בהתאם!

אחרי הצהריים נכנסנו לקניוןבברשוב – מאד מומלץ, למי שהילדים מתעקשים לערוך שופינג בחו"ל: הקניון מגוון,ממוזגוהמחירים סבירים, יחסית.

בערב שוב נסענו לברשוב, שם התקייםקונצרט של מוזיקה קלאסית קלה. הקונצרט היה יפה מאד והוקרן על מסך ענק במדרחוב. כך הצלחנו להעניק לילדים גם מעטקולטורה, יחד עם הגלידות שהם ליקקו.

היום השנים -עשר:

אחרי ארוחת הבוקר, כל הילדים וחלק מההורים עלו על כרכרה עם צמד סוסים וטיילובסביבה בזמן שהאחרים עסקו באריזת המזוודות. .אחר כך עלינו מעט על ההר הצמודלפנסיון, כדי להיפרד מהנופים.התחלנו בנסיעה חזרה לבוקרסט. היות והיה יום א' הכביש היה פקוק והנסיעה ארכה כמעט ארבע שעות.

את הביקור בבוקרסט עשינו בנסיעתנוהקודמת כך שהגענו ישר לשדה התעופה.

תם טיול מגבש, יפה ומהנה מאד.

לגבי שאלותנוספות, עצות, כתובות וכו' - אנא כתבו ל:sabaandsabta@gmail.com ונענה לכם בשמחה!

המתנה - מאת יונה דורון.

נכדותיי אוהבות מאוד לשחק בבובות הברבי שלהן. הן מחליפות להן בגדים, מסרקות את שערן במברשת כסופה, מושיבות אותן על הכיסאות הקטנים ו"מאכילות" אותן בכלי פלסטיק זעירים ורודים. זמן רב הן מבלות במשחק ואינן משתעממות. התבוננתי בהן ונזכרתי בילדותי הרחוקה.

בבוקרשט גרנו ברחוב מאוד מרכזי,ליד ארמון המלוכה. הדירה שלנו הייתה קטנה מאוד, אולי 40 מ"ר בסך הכל, אבל חמודה להפליא. הדירה הייתה בבניין בן עשר קומות. הקומה העליונה נועדה, במקור, למשרתים של פעם ולחדרי ייבוש הכביסה. לאמי הייתה אמרה חביבה : "הכתובת יותר חשובה מהדירה עצמה!".ברחובנו, ששמו היה Calea Victorei (כלומר "דרך הניצחון") לא היו הרבה חנויות. המקבץ היה כזה :

חנות גדולה ומפוארת לנעליים בהזמנה שמחיריהן מרקיעי שחקים.

חנות לכלי בית שהייתה ריקה רב הזמן.

מספר חנויות ספרים שבהן ספרים חלולים על בניית הסוציאליזם ועל ברית המועצות.

מספרה.

חנות של חייטים אשר תפרו חליפות בהזמנה לבעלי יכולת.

חנות לעבודות יד מאזור הספר הרומני : מפות שולחן, חולצות רקומות, כדים וכדומה.

החנות החשובה ביותר בעיני הייתה חנות קטנה למשחקים וצעצועים שגם במושגי שנות החמישים, הייתה עלובה למדי. הדבר היפה והנחמד ביותר בה הייתה המוכרת אשר השתדלה לשנות את מוצגי חלון הראווה בכל שבוע. את מעט הצעצועים (בובות, משאית מעץ, קוביות צבעוניות) ומשחקי הקופסא (לוטו חיות למשל) הייתה מסדרת בכל פעם בצורה אחרת כך שזה נראה שונה...

יום, יום, בדרכי מבית הספר הביתה, הייתי עוברת ליד חנות זו. הייתי מביטה בחלון הראווה, מברכת לשלום את המוכרת וממשיכה בדרכי.

יום אחד דבר מופלא קרה - מערכת כלי אוכל קטנטנים לבובות, עשויים חרסינה לבנה עם פס ירקרק ושולים מוזהבים הופיעה בחלון הראווה!

וואו !!! פעורת פה הייתי נעמדת יום, יום ליד החלון ומתבוננת בפלא היפהפה. העזתי לשאול את המוכרת למחירו של האוצר והתברר, כמובן, שהוא מעל ומעבר למה שיכולתי לבקש מהורי.

הורי עבדו עד שעות אחר הצהרים המאוחרות. אני הייתי בת שבע-שמונה, די עצמאית, כך שהרשו לי לבא הביתה לבד.שכנה הייתה מחממת לי את האוכל ואני הייתי יושבת ומכינה שיעורים עד שובם.

יום אחד הקדימה אמי לחזור והופתעה כשלא מצאה אותי בבית. כשהגעתי נזפה בי קשות ואז, בין הדמעות, סיפרתי לה את פשר האיחור : החידוש בחנות הצעצועים. גררתי אותה לראות את הפלא. היא סיפרה לי בהתרגשות שבילדותה, הרבה לפני השלטון הקומוניסטי, היו לה ולאחותה מערכות כאלה לבובות החרסינה שלהן. כששמעה אמי את מחירה של המערכת החלטנו לא לספר לאבי שהיה טרוד בבעיות הקיום היומיומיות. בכל פעם שהייתה אימא מביטה בעיני הייתי לוחשת חרש, חרש "סרוויס". חלפו ימים וחודשים. המשכתי להביט יום, יום במערכת היפה וליהנות מן המראה. כנראה שמחירה הגבוה לא בדיוק משך קונים.

יום אחד הגעתי, כדרכי, לחנות ולבי החסיר פעימה - המערכת נעלמה מחלון הראווה! התפרצתי בסערה לחנות והמוכרת, שכבר הכירה אותי, חייכה חיוך נבוך ואמרה "נמכר". הייתי מאוד, מאוד עצובה. בשובי הביתה סיפרתי לבובתי היחידה (שהייתה עשויה מסמרטוטים עם ראש קרטון ושמה היה Mioara) שאולי פעם גם לנו תהיה מערכת כלים כמו זו שנמכרה ובינתיים המשכתי "להאכיל" אותה בכפות הפשוטות שלי.

החורף הגיע במלוא עוזו. שלג רב ירד והטמפרטורות היו נמוכות ביותר. הייתי רצה מבית הספר היישר הביתה כדי להתחמם ולא עצרתי להתבונן בחלון הראווה של חנות הצעצועים. השתדלתי להשכיח מלבי את המערכת היקרה.

באמצע החורף ברביעי בפברואר, חל יום הולדתי. אמי דאגה תמיד, תמיד, לחגוג לי כמו שצריך. היא הייתה עורכת שולחן יפה וגדול, מכוסה במפה לבנה מעוטרת ברקמה מעשה ידיה, ומזמינה מספר ילדים עם אמהותיהם כדי לחגוג אתי. הכיבוד כלל קקאו עם חלב והרבה קצפת ועוגת שוקולד מדהימה שרק היא ידעה כיצד להכין.

זאת לא הייתה משימה פשוטה כלל! נדרשו שבועות של חיפושים ועמידה בתורים ארוכים עבור כל אחד ממצרכי העוגה, אך אימא מעולם לא אכזבה אותי.

ביום הגדול הייתי כולי במתח, מחכה לאורחים. כשהתחילו להגיע הייתי מקבלת אותם בשמחה וכבר לידי הדלת הייתי שואלת "מה הבאת לי?"

באותה שנה הלהיט בכל חנויות הצעצועים הייתה מערכת ריהוט גינה לבובות שכללה שולחן קטן, ספסלון ושלושה כיסאות. קבלתי חמש מערכות כאלה בצבעים שונים...

המסיבה הסתיימה. האורחים עזבו ואני הייתי כבר מוכנה לשינה. כאשר התקרבתי למיטה המתקפלת שלי בסלון נעצרתי בהתרגשות עצומה. על הכרית הייתה מונחת קופסא גדולה, עטופה בנייר בצבע בז', הצבע הרגיל של כל החנויות. פתחתי אותה בסערה ובאצבעות רועדות. זו הייתה מערכת כלי האוכל לבובות, מושא תשוקותיי במשך ימים רבים כל כך! ים של דמעות הציפו את פני וזלגו על כתונת הלילה שלי. אימא, אימא היקרה שלי, אספה פרוטה לפרוטה וקנתה לי את המערכת שכל כך רציתי! לא יכולתי להפסיק לבכות ולהודות להורי על המתנה היפה ביותר בעולם.

שמרתי אותה ליד המיטה ועד היום, עשרות שנים אחרי, יש לי עדיין ספלון קטן אחד מאותה מערכת מופלאה.

אמץ נכד.

הרבה פעמים אני שומעת חברות שהיו רוצות מאד לחבק כברנכד, אבל הילדים לא ממהרים להינשא. גם אלה שכבר נשואים, לא ממהרים להביא ילדים.

חברות אחרות דווקא כן זכו לנכדים, אבל הנכדים חיים בנכרואילו הסבים והסבתות מתגעגעים אליהם מכאן, מישראל.

לכל חברותי וחברי, וגם לכם, גולשים עלומים, אני מציעהלאמץ נכד. הכוונה היא לא לבצע אקט רשמי, אלא דבר הרבה יותר פשוט. בודאי יש ביןהשכנים שלכם זוגות צעירים עם ילדים קטנים. אם אתם מתקשים לגלות אותם, כנסו לגינתהשעשועים הקרובה לביתכם בשעות הבוקר אואחה"צ המוקדמות. הציצו בילדים ונסו לקשור שיחה עם ההורים. אני משוכנעת שיהיורבים שישמחו אם יהיה עוד זוג עיניים שמשגיח על הפעוט המנסה להתנדנד או לטפס עלמגלשה.

אם נוצר קשר טוב, תוכלו להתמיד בו ולבלות שעה נחמדהבגינה עם ילד מקסים והורה שמרגיש קצת כמו עם סבתא טובה לידו.

אם יש לכם ידיים חרוצות ורצון טוב, הצטיידו בפעם הבאהבכמה עוגיות טובות – ותראו איזו שמחה תהיה סביבכם!

אם השכנים שהם הורים לילדים גרים ממש לידכם, תוכלולהציע להם לקחת את הילד לגינה או להזמין אותו לשעה לביתכם. אתם תוכלו לשחק אתוולהשתעשע, בזמן שאמו תוכל לנוח מעט או סתם להרגיש חופשית לשעה.

יש גם אפשרות לעשות את הדברים בצורה יותר רשמית ומעטיותר מחייבת. יש מסגרת הנקראת " זהב בגן"

http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/PreSchool/HorimKehila/ZahavBagan/ZahavGan.htm

כאן נהוג להתנדב למספר שעות בשבוע, בדרך כלל ביום קבוע.כמובן שאפשר להעדר אם יש התחייבות אחרת, אבל נהוג להתמיד ביום מסוים. זה מקל עליכםוזה יוצר ציפייה דרוכה אצל ילדי הגן. מה יותר נחמד מאשר לדעת שארבעים זוגות עינייםצעירות מקבלים אותנו בחיוך?

אם אתם מרגישים בשלים לילדים גדולים יותר, תוכלו להתנדבלעזור בלימודים לילדים בבתי ספר יסודיים או בתיכון. כתבו ל"ידיד לחינוך"

http://www.yadidla.org.il/default.aspx

וישמחו לצרף אתכם לעשייה פורייה ומתגמלת. עם הזמן, אתםבוודאי תפתחו קשרים אישיים עם חלק מהילדים ותרגישו ממש כמו סבא או סבתא שלהם.

אם אתם זקוקים לרעיונות על משחקים שאפשר לשחק עםהילדים, גלשו לאתר:

מענייןאת הסבתא

אם יש לכם סיפור על פעילות דומה שכבר עשיתם, נשמח לקבל רשמים ורשימות למייל:

http://www.saba-sabta.co.il/contact

סבאות מאושרתונעימה לכם!

עו"ש - מאת מיה הוד - רן.

1200 נכנס מביטוח לאומי

על פי רוב אני מוכן שעה לפני שהיא באה, ליתר ביטחון. אני גם שם פרפיום שהיא תגיד "סבא! בשביל מי אתה חתיך כזה ?" ואני אגיד לה, "בשבילָך".

פעם, הייתי מחכה לה למטה, אבל מאז שאני קצת עיוור, היא עולה ואומרת לי שהמקל זה במקום יד שלה, אני יכול בלי, אבל יותר טוב ככה.

עכשיו יש לי רק נכדה אחת. בסוף היא נותנת לי יד, אבל הולכת מהר וגורר אותי אחריה. באוטומוביל שלה אני יושב בכיסא והיא סוגרת אחרי את הדלת. אני גאה שהנכדה שלי לוקחת את הסבא שלה, בן 92, לבנק פעם בחודש. בדרך היא שמה לי מוסיקה יוונית מהימים ההם ברדיו ואני מזמר. היא שואלת אותי "מה זה קֶה רִידו מִיו ?", ואני אומר לה "איזה יפָה".

כשאנחנו מגיעים לתל אביב אני שואל אותה "נכנסנו לאלנבי ?" והיא אומרת לי "כן". אני שואל אותה "נכנסנו לרוטשילד ?" היא אומרת לי "כן". אני יודע את הרחובות האלה גם בלי לראות.

אני אומר לה "פה היה פעם הדואר המרכזי של כל תל אביב", יש לי תמונה של רז'ין שם מלפני חמישים שנה שאני לקחתי בצלמוניה.

300 שקל יוצא לבת החדשה של אורן.

לא בא לו בנים, גם לי, מה לעשות ? לפחות יטפלו בו טוב, את זה מניסיון אני אומר. אתמול הוא טלפן לי ואמר שיבוא לשים כמה עציצים של חורף בבלקון של החדר בבית אבות. אני אמרתי לו בסדר, תבוא, נשתה גם אוזו עם קצת מלפפון.

אני לוקח איתי לטיול לבנק ביסקוטצ'וס שאני עושה מחתיכות של חלה שמתחממים 10 דקות בכל צד על הפלטה ונהיות קשה. שאם אני או הנכדה שלי נהיה רעבים בדרך – נאכל. זה כבר קרה.

4000 יוצא לבית אבות

אידה כשנכנסת לחדר שלי בבית אבות תכף הולכת למיטה, מסתכלת שאין אישה אחר. "קֵה קֵרס אידה?" (מה את רוצה ?) אני שואל לה. אבל היא מחפשת. פעם מיה שכחה אצלי הגומי, אני הייתי צריך לטלפונו שתגיד לאידה שהגומי מהשיער שלה, ולא אישה אחר. אבל עכשיו משהו לא טוב בשכל של אידה, העבירו אותה לסיעודי, קרוב לחדר של האחיות, אני מבקר שם כל ערב אחרי הבית כִנֵסת. אני לא רוצה עוד אישה שלי שתמות לפני.

2500 נכנס מהשכירות

מהמגרש חניה שהיה פעם הבית שלי ברחוב צ'לנוב. פעם בית, עכשיו מגרש חניה, איך קורה דבר כזה?

אנחנו הולכים בפסאז', אני רואה את הרקלמה (פרסומת) של הקולנוע ושואל את מיה "קולנוע עוד יש ?" "יש", היא אומרת. עובר לידנו אוטובוס "קו 5 עוד יש ?" אני שואל, והיא עונה לי "יש". "שלוקח לגן חיות ?" אני שואל, והיא אומרת "לא. אין גן חיות, יש גן העיר במקום".

אדיו (אלוהים) ! איך הכל השתנה...

100 שקל יוצא על תשלומים לבנק

בבנק היא שמה אותי ליד הדלת בסניף של תל אביב הישנה ביהודה הלוי, והולך לחנות את האוטומוביל במקום מסודר. אני מחכה לה ליד המכונות וכשהיא באה היא מתקתקת את המספרים שרשומים לי בפנקֵס, ויוצא נייר. בבית אני יושב עם הזכוכית מגדלת לקרוא את האותיות הקטנות.

אני הולך אצל יוסף פלורנטין. הוא מכיר אותי ושואל מה שלומי, ואני אומר "עוד חיים, אבל לא טוב זקן". יוסף צוחק ומוציא את כל מה שקורה לי על דף אחד. אחר כך הולך לרבקה הפקידה, אנחנו מדברים בספניולית ואני מסביר למיה מה אמרנו. אז אני נותן לה את התעודת זהות שלי והיא אומרת "מה זה ? אתה הלקוח הכי ותיק בבנק, 65 שנה". ואני מספר לה איך אני ואישתי רז'ין זכינו פעם באיזה תחרות על אוניה בדרך לסלוניקי, בתור הזוג הכי ישָן. 60 שנה יחד. זה לא הולך ברגל. אחר כך היא שואלת אותי מה שלומי, ואני עונה לה "ממשיכים".

רבקה מדברת איתי כאילו הכל בסדר, אבל האמת היא שאבא שלה איתי בבית אבות ועושה לי ברוגז. יש לו כל מיני קונצים של כסף. כועס שלא שילמתי לו להשכבה של אישתי רז'ין שאנחנו אומרים פעם בשנה. למה אני צריך לשלם לו ? אני צריך לשלם לבית כִנסת, סניור דל מונדו (אלוהים) ! אנשים לא טוב, ועוד בעניינים של אלוהים.

100$ יוצא להחלפת דולרים לגיל

הוא נוסע לאמריקה הגדולה. אז אני רוצה לתת לו קצת כסף שיהנה ואחר כך שיבוא פה ויגיד לי מה קורה בעולם הזה. עם תמונות. פעם האיש מהחנות צילום ראה איך הייתי אחרי שרז'ין מתה ושאל לי בהפתעה "מה קרה ליאון?" ואני אמרתי לו "האישה שלי יש רק בתמונות עכשיו".

באוטומוביל בדרך חזרה, מיה אומרת לי שעשתה צבע לשיער, או עברה דירה או החליפה עבודה, ואני שואל אותה "למה, לא טוב מה היה?" והיא אומרת "כן, אבל רציתי לשנות". "נו טוב", אני אומר אותה, "העיקר שאת מרוצה".

היא נוהגת עם יד אחד על ההגה ויד שניה ביד שלי. רק בפניה שליד הבית אבות היא צריכה לעזוב כדי לסובב את ההגה חזק. אחר כך אני נותן לה 50 שקל לדלק. "זה מספיק?" אני שואל אותה, "כן, ויכולנו גם לשתות משהו", היא אומרת לי בתור צחוק. אם יש לה זמן לפעמים אנחנו יושבים בקיוסק ליד הדלתות של הבנק ושותים מיץ.

1000 שקל נכנס מביטוח בריאות ו 100 שקל יוצא

לפני שנים, משהו היה מתקלקל בגוף והבן אדם נגמר. עכשיו עוד תיקון ועוד תיקון...

ככה רצה לבריאותֵה (אלוהים)?

פעם אמרתי לד"ר ארוך שעשה לי איזה בדיקה, שהוא אולי עושה דבר כזה הרבה, אבל לי יש את הגוף רק פעם אחד, אז שיזהר. לפני שאני הולך, עם שתי הבנות שלי שמחזיקות את אבא שלהם משני הצדדים, אני שואל אותו "דוקטור, להרבה יש את מה שיש לי?" והוא אומר לי "לא, כי מי שהיה לו זה, כבר הלך".

מיה כל פעם אומר לי "למה אתה צריך לבוא עד לבנק? היום זה לא כומו פעם, אתה יכול לעשות הכל מהטלפונו". אבל היא לא מבינה שאני רוצה ללכת איתה באוטומוביל ולראות את רחוב אלנבי, להגיד שלום ליוסף פלורנטין ולדבר עם רבקה, להרגיש את הדף חם כשהוא יוצא מהמכונה, ולראות שיש קולנוע, וקו 5, גם בלי גן חיות. ולתת לה יד, כשהיא מביאה אותי חזרה עד הבית אבות ישר לחדר אוכל לארוחת צהריים.

לזכרו של סבי, לאון ארוך

מיה הוד

בשביל הכתיבה

mayahod@gmail.com

מיה הוד - רן

עיתונאית,מנחת סדנאות כתיבה, מטפלת בכתיבה ובדמיון מודרך.

0547-480632

mwww.mayahod.co

סיכום עדכני - מאת סבא משה.

כיום יעל ואני חיים ביחד ובאושר זו השנה העשרים ושלוש.

בתור אב שגידל שני בנים חשבתי שאסתדר עם בנה של יעל בקלי קלות,מהשהדאיג אותי זו הבת שהרי לא הייתה לי בת ועל כן הייתי חסר ניסיון בנושא זה.

שנינו עשינו כול מאמץ לבנות מערכת יחסים אשר תהיה טובה גם לנו וגםלילדינו.

בזמן הראשון היו לי הרבה קשיים עם הבן אשר היה אז בן חמש-עשרה וחציוזה הוא כידוע גיל מאד קשה.ברגע מסוים הוא כמעט שהצליח לגרום לפיצוץ הקשר הנפלאשלנו.למזלנו אחותו הגדולה הייתה נערה מאד חכמה והיא שהצליחה להסביר לו שזה יהיה רעמאד אם יעל ואני ניפרד וגם שכך יהיה רע לאימא וכאשר יהיה רע לאימא יהיה רע גם לווגם לה.

עם השנים הקשרים שלי עם הבת התקרבו מאד והיא כיום עבורי בגדר בתאהובה.

גם הבן התבגר ונעשינו ידידים טובים ולא פעם עת מתפתח ויכוח בין יעללביני הוא מזדרז להתערב לטובתי.

ברור שעברנו הרבה קשיים בדרך אך עם סבלנות ואהבה רבה התגברנו על כולהקשיים. כול הנכדים נולדו כאשר יעל ואני חיים ביחד ולכולם אנחנו סבתא וסבא או כפישלא פעם ניסחנו זאת:יש לנו ארבעה ילדים,שניים שלי ושניים של יעל אבל ישנה שותפותמלאה בנכדים.

כפי שבני הבכור ניסח זאת ואמר ליעל:"את אינך יכולה להיות אימאשלי,אך אני מאושר שאת סבתא לילדים שלי"

ברכות לפי א"ב - מאת יונה דורון.

השבוע בקרתי את נכדתי הלומדת בכיתה ג' והצצתי בשיעורי הבית שלה. במקצוע המכונה "תרבות ישראל" נתבקשה לכתוב ברכות לשנה החדשה המתחילות בכל אחת מאותיות הא"ב.

"רגע, רגע" אמרתי לה ומהרתי להצטייד בדף ועט "גם אני אכתוב ואחר כך נשווה"

הרי לפניכם התוצאה :

א - שנת אהבה, אושר

ב - בריאות

ג - גאווה

ד - דברי חכמה

ה - התחלות חדשות

ו - ורודה

ז - זוהרת

ח - חברות, חיוכים

ט - טובה, טיולים

י- ידידות

כ - כבוד

ל - לימודים מעניינים

מ - מתוקה

נ - נעימה, ניצחון

ס - סיפורים יפים

ע - עבודה טובה

פ - פרסים

צ - צחוקים

ק - קריאה מהנה

ר - ריקודים

ש - שלום

ת - תחרויות מוצלחות

אגלה לכם בסוד שנכדתי מצאה יותר ברכות וצירופים ממני !

ועכשיו תורכם :-)

הפעם, מאמר מעיתון הארץ, ממוסף The Marker:

בורסת הסבתות רותחת -מאת אליחי וידל.

בקיץ מזנק מחיר הסבתות בבורסת הסחורות לשיא, ומי שלא ינצל זאת ימצא עצמו מהר מאוד בפשיטת רגל

07:18
19.08.2011
מאת: אליחי וידל
הוסף תגובה15

TheMarker Android
TheMarker iPhone
הורד עכשיו ללא תשלום:

http://www.themarker.com/news/1.850808

זה לא עניין של צדק חברתי או תמיכה בקפיטליזם מול סוציאליזם. את המשאב הזה אי אפשר לקחת מאחד ולחלק למיעוטי יכולת. כסף לא יעזור פה. לזכות השיטה ניתן לומר שהיא אינה ריכוזית - גם אלה שיש להם לא יכולים לצבור יותר משתיים.

מדובר למעשה בחלוקה של כל ההורים בעולם לשני מעמדות מובהקים: מי שיכול להיעזר בסבתות* (המעמד העליון) ומי שלא (המעמד התחתון). אתם יכולים להיות עשירים כקורח ולהשתייך לאלפיון העליון, לשלוח את ילדיכם לעשרות חוגי העשרה ולהשקיע בהם שעות של זמן איכות, אבל אם אין סבתות ברקע - אין דרך אחרת לנסח זאת, המעמד שלכם נחות יותר.

סבתות הן משאב טבע נדיר וסחורה שקשה לשים עליה תג מחיר. אם אפשר היה לסחור בסבתות בבורסת הסחורות, לקראת יולי המחיר שלהן היה מזנק, ובאוגוסט הן היו נסחרות במכפילים תלת-ספרתיים. "תקנה לי דחוף 1,000 סבתא של אוגוסט!", היו צווחים לקוחות על מנהלי ההשקעות כבר ממאי.

מנגד, משקיעים סולידיים היו מפזרים כמה אחוזים מהתיק שלהם גם על "סבתא מסדרת תשרי" או מ"סדרת ניסן". אבל מכיוון שהבנקאים תאבי הבצע עדיין לא המציאו מכשירים פיננסיים מתוחכמים כל כך, רק מי שיש לו יכול לנצל את הסחורה שקיבל בירושה.

כאן המקום לציין, שכמו בטבע, כך גם בעסקי הסבתות - לא כל המרבצים הם באיכות זהה. יש סבתות שמספיק להרים אליהן טלפון אחד והן מתייצבות בפתח הבית עם סיר מהביל, נעלמות עם הילדים לשעתיים-שלוש וחוזרות עם שקיות קניות מהסופר וילדים עייפים ומטונפים, מקלחות אותם, מכינות להם ארוחת ערב ועל הדרך גם שוטפות כלים (גם את שלכם מאתמול), ובזמן שהילדים נרדמים אפילו מכסחות עבורכם את ערימת הכביסה שהצטברה.

יש גם מרבצים צנועים יותר: "סבתא לייט". כזאת שאמנם מקפידה על נוכחות, אבל גם בעלת חיים משלה, שלא לומר עדיין לא בפנסיה. עם סבתא כזאת נדרש תיאום מוקדם ושיבוץ לוח זמנים שבועי שנקבע מראש. בין חוג ריקודי עם לקפה עם חברות - גם את הנכדים היא מוכנה לשבץ בלו"ז העמוס שלה. מערכת היחסים עם סבתא לייט היא עניינית יותר, ומבוססת על מתן שירות. כמו עם טכנאי של בזק או מתקן המזגנים.

אתה מתקשר לספק השירות, מתאם מועד והיא מתחייבת להגיע בטווח של שעתיים. המשימה שלה מוגדרת מראש: לקחת את הילדים לסרט בקניון. "אולי תקפיצי אותם אחר כך גם לחוג ג'ודו"? פחחחחח... הצחקת אותה! היית צריך לפרט מראש בבקשה הטלפונית שייתכן שיש גם בעיה של חוג. אין לה זמן, יש לה עוד כמה ביקורים אצל לקוחות אחרים ובכלל, אין לה את החלק המתאים. בשביל זה היא צריכה לעבור במחסן וזה יכול לקחת שעות. תתקשר מחר ותתאם פגישה אחרת בכל מה שקשור לחוג ג'ודו.

קיימת גם האפשרות שאתה לא בעל הזיכיון היחיד על המכרה. יש מצב שיש לך כמה שותפים, ויכול להיות שאתה בכלל לא בעל המניות המועדף בתאגיד הכרייה. אח צעיר ומפונק או אחות שגרה קרוב ממך עשויים לקבל קדימות בטיפול בנכדים. יש לך דרישה מיוחדת? תכנס אסיפת בעלי מניות (בארוחת הערב של יום שישי), תעלה את העניין להצבעה, ויחד עם שאר השותפים תתקבל החלטה אם לאשר לך תוספת חריגה של חצי יום.

אבל חייבים לזכור שאי אפשר לנצל את הסבתות לעד - כמו מינרלים ומחצבים נדירים, גם הן משאב מתכלה. אפילו אם זכית שיהיה ברשותך הסוג המשובח ביותר, השירות שתקבל מהן עם הילד השלישי לא יהיה טוב כמו זה שקיבל הנכד הראשון. לא בגלל שהן לא רוצות - אלא בגלל מגבלות אובייקטיביות כגון חלוקת המשאב בין יותר לקוחות, או עקב העובדה שסבתות, עם כל הצער שבדבר, לא נעשות צעירות יותר. מקיץ לקיץ הן יכולות לספק פחות שעות, כמות המטלות מצטמצמת ובמקום שירות עד פתח הבית, אתה מוצא את עצמך משנע את הסחורה עד למוקד שירות לקוחות ועוד עומד בתור.

(גילוי נאות: הכותב שייך למעמד העליון - ונעזר בסבים ובסבתות נהדרים משני הצדדים. בזמן כתיבת שורות אלה הם הצילו אותו, בפעם-המי-יודע-כמה, מעוד משבר אוגוסט בלתי צפוי).

* למען הסר ספק, הפנייה בלשון נקבה (סבתא) היא מטעמי נוחות בלבד ומתייחסת לכולם (סבא)

לפני שנהייתי סבתא.

רק כשנהייתי סבתא, הבנתי כמה לא ידעתי כלום כאשר הייתי רק אמא!!

לפני שנהייתי סבתא, לא ידעתי עד כמה המילה 'סבתא', 'ת'תא', או 'תאאא' –יכולה להיות קסומה ומרגשת וגם לא ידעתי כמה מרטיט המשפט: 'סבתא, חיכיתי לך...'

לפני שנהייתי סבתא, לא ידעתי איך ההוריקן חולף על הבית, תוסס, סוער ומלא שימחה – ואיך השקט זועק באזניים כאשר הם נוסעים 'הביתה'.

לפני שנהייתי סבתא, לא הרגשתי אף פעם את הטירוף הזה כאשר הילד חולה ואתה לא לידו.

לפני שנהייתי סבתא, לא שמתי לב איך עיניים של ילד יכולות לנצוץ ולזהור משימחה ואושר – ולא רק מאמא.

לפני שנהייתי סבתא, לא ידעתי איך נוצר 'קצר' במוח וכל התאים בו מתחילים לבעור – כאשר הידיים הקטנות מושטות אלי.

לפני שנהייתי סבתא, לא שיערתי לעצמי שאוכל שוב להתמכר עד אובדן חושים לריח שבצוואר.

לפני שנהייתי סבתא, לא זכרתי כמה צחוק מתגלגל יכול להיו מדבק

לפני שנהייתי סבתא, לא קרה לי שנהגתי כל הדרך מבית הנכדים לביתי ובדרך ניסית לשחרר את שרירי הלחיים הכואבים מרוב צחוק.

לפני שנהייתי סבתא, לא קרה לי שביליתי כל כך הרבה זמן בחנויות משחקים, בלי שאיכפת לי מחשבון הבנק וגם אף פעם לא קניתי כל כך הרבה צעצועים טיפשיים, רק כדי לעשות איזה ילד

מאושר לחמש דקות (עד שהצעצוע מתפרק).

לפני שנהייתי סבתא, אף פעם לא מלאתי את 'ארון-הכיבודים' בכל כך הרבה חטיפים – אולי דווקא היום הם יגיעו.

לפני שנהייתי סבתא, לא ספרתי אף פעם את השעות לפני שצלצלתי לשאול 'מה נשמע' כדי שלא יגידו שאני 'מנדנדת'.

לפני שנהייתי סבתא, לא חשבתי ששוב אשב ואתכנן טיול / פעילות / חוויות עבור ננסים בגובה מטר וששוב יעניינו אותי אתרי שעשועים, גנים ציבוריים, מתקנים מתנפחים. גם לא חשבתי ששוב ידבק לי לשיער - סוכר על מקל, ארטיק נוזל, סוכריית טופי וסתם עיסת אוכל...

לפני שנהייתי סבתא, לא האמנתי (גם אם היו אומרים לי....) ששוב לא יהיה לי אכפת שנזלת ורוק (ואף יותר גרוע..) נמרחו לי על החולצה הכי טובה (לפני שהספקתי להחליף...).

לפני שנהיית סבתא, לא ידעתי עד כמה אפשר להתגעגע ולחכות ולרעוד מהתרגשות רק מן המחשבה על החיבוקי שמחכים לי.

לפני שנהייתי סבתא, לא הרגשתי אף פעם את מלא עוצמת הנחת, ללכת עם שבעה גמדים (מספר זמני בהחלט!) וכשמישהו שואל: 'כולם שלך?' לענות בגאווה: 'כן! כולם שלי!!!!'

לפני שנהייתי סבתא, לא חשבתי שמשהו טוב יכול לצאת מן הילדים שלי (סתאאאאם, צחקתי...)

בדיוק כשנהייתי סבתא, הגיעו לעולם הילדים הכי קסומים, הכי חכמים, הכי מדהימים, שאי פעם דרכו על כדור הארץ!!!!

והכל – בתודה לילדים שלי שבחרו בני זוג מדהימים וביחד הביאו לי את הנכדים שעשו אותי סבתא הכי מאושרת.

סיפור אישי וקטע מתוך הרפתקה לילית עם פסנתר- מאת אראלה תלמי.

הגורם שעורר את כתיבת הספרים (הטריגר, אם תרצו) היו כמובן נכדי.

אני מודעת לכך שגורם זה שכשלעצמו איננו מספיק, שצריכה להיות גם יכולת כתיבה, שליטה בחריזה והרבה דימיון.

לא ידעתי שדברים אלו קיימים בתוכי. לא חלמתי שלאחר שנים רבות ונפלאות של נגינה מקצועית בחליל ועשיית מוסיקה בשפע, כאשר אפרוש ואפתח דלתות לחוויות חדשות, תישרה עלי מין רוח שכזו וינבעו מתוכי פתאם סיפורי-אגדה לילדים.

מעיין הכתיבה, שאכן נבע וזרם, היה כפלא בעיני והביא עמו הנאה עצומה והתרגשות בלתי פוסקת.

הכתיבה מרנינה ומלהיבה: בחירת הנושאים והדמויות, בניית הסיפורים, ההתיחסות למקצבים השונים, הההקפדה על דיוק החריזה - הכל נראה ומרגיש כאילו אני שוב עוסקת במוסיקה, מנגנת במילים, פורטת בחרוזים.

וּמרגש לא פחות לראות את הדמויות והנופים מתעוררים לחיים במגע מכחולה המופלא של הילה חבקין, כשהיא מנפישה את גיבורי סיפורי וסביבתם בקווים וצבעים מרהיבים.

הלב גואה ברגשה והידיים רועדות כשהספרים, שעוד ריח דפוס טרי עולה מהם, מונחים בחיקי, כשהדפים נפרשים והנה לפני פרי יצירתי נגלה במלא הדר בהפקה מוקפדת ויפה להפליא של הוצאת מבע.

וּלאחר כל זאת, לראות את פניהם הנוהרות של הילדים המקשיבים בריכוז ושקיקה לסיפורי, שואלים שאלות, מתעמקים במילים החדשות ומבקשים לשמוע שוב.

ועוד - הנה ניגש אלי ילד בן שש וּמספר לי כי הלך עם הוריו אל גדות נהר הירדן לחפש קנה של סוף חזק ויציב ולבנות לעצמו חליל, ממש כמו גיל שיצא "אל הגליל בעקבות החליל". והוריהם של אחרים מדווחים כי ילדיהם החלו להתעניין במוסיקה ובנגינה בכלים שפגשו בסיפורי.

אלו הן התודות האמיתיות, המנחה היקרה והחשובה ביותר שמביאים לי ספרי.

ארבעה ספרים יצאו עד כה בסדרה "ילדי המנגינות" (מתוכננים אחד-עשר ספרים אך כל ספר עומד גם בזכות עצמו):

אל הגליל בעקבות החליל

מי מנמנם פה בתוך חצוצרה?

הרפתקה לילית עם פסנתר

קרן היער המסתורית

הסיפורים עוסקים בילדים וכלי נגינה שונים וּבחוויות הסוחפות שהם עוברים יחדיו. אני מקווה כי המילים שכתבתי וההרפתקאות שיצרתי יקרבו את הילדים אל עולם המוסיקה ויעודדו הורים ומשפחות לראות במוסיקה ובנגינה חלק בלתי נפרד מחיי ילדיהם.

קטע מתוך הרפתקה לילית עם פסנתר

...

לפתע נשמע צליל עדין כענבל;

מטאטא ויעה נעצרו בפליאה,

הדלי על ידם התגלגל מבולבל,

ומברשת צנחה ממקומה משתאה.

"זו היתה הציפור", כך הציע הדלי,

"בגלל הדגדוג היא התחילה לצחוק,

צחוקה הערב מתרונן כמו קיכלי,

אולי נדגדג אותה שוב מרחוק?"

בלי היסוס זאת הסכים מטאטא לעשות

ושלח את מקלו בתנופה מרשימה,

נגע בקלידים בתנועות נועזות

והצליח לפרוט עליהם נעימה.

היעה התלהב, לא חיכה שיוזמן,

הצטרף לידידו בדואט של צלילים,

ומברשת ודלי במחול מסוגנן,

סובבו ורקדו בשמחת הילולים.

אז ממרום הכנף, מטלית עדינה

פסקה בקולה: "זו בכלל לא ציפור!

זה הפסנתר שסבא קנה

ואין לו נוצות, לא זנב, לא מקור".

...

פו הדוב לא פה?- מאת תמר ש.

לזוג חברים שלנו, החיים בגרמניה, יש נכדה בת שנתיים,ששמה לנה. בישראל יש להם משפחה גדולה מאד. אחת מבנות המשפחה שלחה לילדה במתנה בובתקטיפה של פו הדוב עם עוגת יום הולדת. לנה התאהבה בפו הדוב אהבת נפש ולא נפרדה ממנולרגע. היא לא יכלה להירדם ללא פו הדוב.

יום אחד, פו הדוב נעלם. הילדה בכתה במשך שעות. רק בנסאמה של לנה מצאה את הבובה, מאחורי אחת הכריות של המיטה. רק כך לנה נרגעה ונרדמה.

ההורים של לנה החליטו להקדים תרופה למכה: כדי למנוע עודמקרה כזה של מריטת עצבים, החליטו להשיג עוד בובה זהה של פו הדוב, למקרה חירום,כגיבוי. בכל גרמניה לא הצליחו למצוא את הבובה. ביררו באינטרנט היכן מייצרים אותה.לא תאמינו: הבובה מיוצרת בגרמניה. כל ניסיונותיהם להשיג אותה מהמפעל עלו בתוהו.נאמר להם שהבובה מיוצרת רק עבור ישראל ורק בישראל ניתן לרכוש אותה.

אז הם פנו אלי,בישראל, מתוך הנחה שאם העותק המקורי נקנה כאן, בודאי אצליח למצוא עוד אחד.

כדי להיות בטוחים שלא תחול שום טעות, הם צילמו את הבובהושלחו לי את התמונה במייל. הדפסתי את התמונה בהגדלה והתחלתי לחפש את פו הדוב עםעוגת יום ההולדת.

עברתי אין-ספור חנויות, פניתי לרשתות, ביקשתי לברר אםיש במחסנים – הכול לשווא! הסתבר שזה דגם מלפני שנה וכבר לא נמצא בחנויות. פניתיבמייל למפעל בגרמניה וביקשתי בובה. הסבירו לי שהם ישמחו לשלוח לי, בתנאי שאזמין1000 בובות...

החזקתי את התמונה קבוע בתיק ובכל פעם שיצאתי לסידורים,נכנסתי לכל חנות צעצועים שנקרתה בדרכי כדי לנסות את מזלי – ושוב לשווא.

באחד הימים, לקחנו את אחת מנכדותינו ליום כיף לרגל יוםהולדתה. כשנכנסנו לאחד הקניונים בהם היא רצתה שנקנה לה מתנה, הוצאתי כהרגלי אתהתמונה, הראיתי אותה למוכרת בחנות צעצועים ושאלתי אם יש להם בובה כזאת. המוכרתענתה בשלילה. נכדתנו הסקרנית העיפה מבט בצילום ואמרה:

- סבתא, יש לי בבית בדיוק בובה כזאת! אימא כבר רצתהלזרוק אותה כמה פעמים, אבל אני סירבתי להיפרד ממנה.

- את כבר בת שמונה כעת. יש בגרמניה תינוקת שלא יכולהלהירדם ללא הבובה הזאת. התסכימי לוותר עליה למענה?

- בוודאי! אתן לה אותה בשמחה!

וכך, אחרי חיפושים אין-סופיים, הצלחנו למצוא את פו הדובפה, ממש מתחת לאף, בבית הנכדים שלנו. אז כך לנה מגרמניה קיבלה את פו הדוב , המיוצר בגרמניה, דרך ישראל .

המכתב של סבתא צילה- מאת צילה שטוף.

סבתא צילה שטוף כותבת:

היום קיבלתי מכתב בתיבת הדואר. פתחתי את המעטפה והופתעתי לגלות דפים עם ציור של נכדי, צור בן 5 ואגם בת 3. הם עדיין לא יודעים לכתוב, אבל ציירו לי ציור מקסים וביקשו מאמא שלהם לשלוח לי אותו . אין לתאר איזו שמחה המכתב הזה גרם לי! זה אחד המכתבים היותר מרגשים שקיבלתי מימי.

ביום האהבה - לסבתא האהובה - מאת סבא משה.

היום ביום האהבה,

אברך את הנאווה!

את זאת שתמיד נגישה,

את זאת שלכל רגישה!

היא אם השושלת,

הסבתא המהוללת!

היא שתמיד עוזרת,

זו הסבתא הנהדרת.

תמיד לרשות המשפחה,

לא זוכה במספיק הערכה,

את הנכדים כה אוהבת,

לעזור להם היא נלהבת!

אל תשאלו מה ואיך,

היום הן אותה נברך!

היום לא נבקש צרכים,

היום נביא לה פרחים!

כולנו-כול הילדים,

ביחד עם הנכדים,

יחדיו:ילד,ילדה,אם ואב,

כולנו את סבתא נאהב!

כול הזכויות שמורות לסבא משה

http://i.start.co.il/groups/50/forum/t/87997.aspx

להצטלם עם כוכב - מאת יונה דורון.

היום, כאשר מדברים הרבה על סלבים וכל אחד רוצה להיות מפורסם, ברצוני לספר על פגישה עם סלב אמתי !

בסוף שנות החמישים היה דני קיי כוכב קולנוע גדול. הוא היה שחקן קומי ודרמטי גם יחד, רקדן, מנצח על תזמורת, לוליין, זמר וחקיין. סרטיו "יעקובובסקי והקולונל" ו"חיי הנס כריסטיאן אנדרסן" היו פצצות רייטינג. לא היה ילד שלא הכיר את השיר "טמבולינה, טמבולינה" או את הדיאלוג שלו עם התזמורת שנקרא "הכינורית".

בתור יהודי חם, ביקר פעמים רבות בארץ ובמהלך ביקוריו הופיע בפני ילדים חולים ושימח אותם. בשנת 1958 , במהלך ביקור כזה, הגיע גם לעירי רחובות אשר בה נמצא מוסד מדעי חשוב, הלא הוא מכון ויצמן למדע. עיריית רחובות החליטה לערוך לו קבלת פנים המונית ברחבה של יד ויצמן.

אבי עבד בעירייה. הוא היה סגן מנהל מחלקת החינוך. בתור שכזה הצליח לסדר שאני, יחד עם עוד ילד מכיתה ח', אגיש לדני קיי זר פרחים בשם ילדי העיר.

הייתי בת עשר. ילדה קטנה וצנומה, בעלת עיניים גדולות וירוקות ושיער חום ארוך ומתולתל. לכבוד האירוע הלבישה אותי אמי בחצאית בצבע בורדו וחולצה תואמת, קלעה את שערי בשתי צמות, וכך, נקייה ומצוחצחת, התייצבתי לטקס.

אני והילד (שלצערי את שמו שכחתי) חיכינו בסבלנות עד שיגמרו הנאומים ואז הגיע אחד מעובדי העירייה עם הזר. היה זה זר שושנים ענק, הרבה יותר גדול ממני, אשר בקושי הצלחנו להרימו. בהתרגשות רבה הגשנו אותו לדני קיי. הוא היה חביב מאוד. אמר לנו משהו באנגלית, שאותו כמובן מרב התרגשות לא הבנתי, והדביק נשיקה ללחיי. בעוד מחווה של רצון טוב, הצטלם אתנו למזכרת. כל העניין הסתיים כעבור כעשר דקות ואני חזרתי לתפוס את מקומי באחת השורות הקדמיות בהן ישבו הורי.

הילדים שהביטו בי בקנאה מסוימת אמרו לי שלא כדאי לשטוף את הלחי עליה קיבלתי מדני קיי נשיקה...

התמונה, בשחור לבן, עדיין שמורה עמי באלבום של ילדותי ומדי מספר שנים אני מציצה בה. כל המבוגרים המופיעים בה כבר אינם בין החיים ואילו אנו, שני הילדים, בעצמנו כבר סבא וסבתא!

יום הנכד- מאת שלומית רפפורט-מירון.

תסכימו איתי שכל יום אני לומדת משהו חדש.

כך למדתי לפני זמן מה שבתאריך 3.12. מציינים בעולם, את יום הנכד.

אם תשאלו אותי איך אני יודעת ולפי איזה לוח שנה הוא נחוג, אזכיר שפעםהתכוונתי לזכור ולציין, ימים מיוחדים שאונסקו או ארגון אחר הקשור באו"ם, מצאאותם רצויים שיצוינו על ידי כל אומות העולם.

באותו מקום שמצאתי את הרשימה, מצאתי את התאריך של היום.

כשאני מוצאת משהו אני מהר-מהר רושמת אותו ביומן לפני שילך לי לאיבוד.

אם היה לי מזל גדול יותר, הייתי אולי מכניסה את מושא השמחה שלהיום,את נכדי, לתוך היומן וכך שומרת עליהםבמקום קרוב אלי ובאופן שהם יהיו לי זמינים תמיד. כיוון שלא עשיתי זאת ברגע המתאיםנראה לי שעכשיו לא אוכל לעשות זאת. הם כבר גדולים מספיק כדי לתחום להם את הגבולותשלהם בכל המימדים ולא יסכימו בשום אופן שאני אעשה מהם משהו כזה שטוח שיכול להיכלאבין דפי יומני.

לדוגמה: הנכדה הגדולה שלי, יש לה אג'נדה משלה והיא אפילו לא תשמע אתהשורות האלה שלי. היא חוגגת במקום אחר וסביר שלא את יום הנכד.

הנכד הצעיר שלי (צעיר מאחותו) לא זקוק לקווים שלי כדי לכלוא משהו בנייר.הוא עושה זאת הרבה יותר טוב ממני ואם אינני טועה (הוא צנוע) כבר זכה בפרסים עלהיכולות שלו בתחום הגרפיקה והאינטרנט.

כשאני הייתי בגילו (12) המילים three-dimensional או בקיצור three –dלא היה משהו שילדה טובה תל-אביב כמוני, תדע, תבין, תעסוק... מה שבעצם אני מתכוונתלהגיד שנכדים של היום, הם לא הנכדים של פעם.. או הנכדים של פעם הם לא הנכדים שלהיום.

פעם, כשאני הייתי נכדה, סבא שלי מאד רצה ללמד אותי פרקי אבות. לא בגלל שלאהייתי מחונכת, אלא בגלל שמאד היה חשוב לו שאלך בדרכו, שמשהו מהמורשת היהודית יכנסבי ושלא אהיה "גויה גמורה". אני מניחה שהוא קצת הצליח. למדתי ממנו מהו אדם טוב.

אני את נכדי אינני מלמדת. לכל היותר אני יכולה לספק להם מודל ואיך אמרו גדוליםלפני: "ירצו ייקחו, לא ירצו ימצאו אתדרכם בעצמם". אני בטוחה שהם יצליחו.

כמו שהם נראים, כמו שהם מחייכים, כמו שהם חושבים – ההצלחה רק מחכה שהםיקטפו אותה. ועוד לעניין הסבאות -בשונה מסבא שלי שהיה איש דתי, אני משוכנעת שלכל אחד המסלול שלו ולכל אחדניתנה זכות הבחירה... למה שאאלץ את נכדי ללכת בעקבותיי?

אם הם יעשו זאת, הם עלולים לאבד את ההומור הנפלא שיש להם ולהיות מטיפיםכבדים כמוני... (כמו שאתם רואים במילים המסורבלות שכאן.)

אז בבקשה נכדים חביבים שלי, היו אתם. אני סומכת עליכם שתדעו איך לשחק נכוןבקלפים שתקבלו. כל טוב נכדים.

http://shlomit-stories.com/

מה הקשר בין להיות סבתא למהפך בדירה? - מאת שלומית רפפורט-מירון

בהיררכיה המתמדת: אימא, סבתא ופעם אולי גם סבתא-רבא, אני קודם כל אימא וכפועל יוצא אני גם סבתא. כיוון שכך כאשר אחד מצאצאי ביקש לגור בביתנו עד שביתו החדש יבנה, אני והסבא הסכמנו בחפץ לב.יש לנו בית מרווח ואין זו בעיה גדולה לאפשר למשפחה להצטרף אלינו.

הלוז של הסיפור הוא המיקום החדש של פינת העבודה שלי. הכנסתי את שולחן העבודה לחדר השינה. אמרתי שיש לנו דירה גדולה? גם חדר השינה הוא גדול. בקלות מצאתי בו מקום נוח לשולחן הכתיבה ולארונית. איש לא כפה עלי לעשות זאת, בחרתי בכך מרצוני הטוב כי אני סבתא לנערה מתבגרת.נערה, שבדירה הקודמת של המשפחה, הייתה רגילה לחדר משלה ולהרבה מאד פרטיות.

כאשר ספרתי בטלפון לנכדתי המקסימה שאני מפנה עבורה את חדר העבודה שלי, היא אמרה:

- תודה סבתא, אבל לא צריך. אם תעשי זאת יהיה לך לא נוח.

- זו החלטה שלי נכון? – אמרתי - אני מציעה לך מרצוני.

הנכדה הבטיחה לשקול את הצעתי ולתת לי תשובה מאוחר יותר.בסופו של דבר היא קיבלה את ההצעה. עכשיו לא נותר לי אלא לחכות לבואם.אך לא רק פינת העבודה שלי נדדה. אתם יודעים כמה חפצים צובר לו אדם במרוצת חייו?אני מאלה שלא זורקים.כבר קרה לי שאחרי הפצרותיו של בן זוגי להפטר מחפץ מסוים ועשיתי זאת, בדיוק כעבור 10 דקות הצטערתי שהשלכתי את החפץ לפח. כי בדיוק עשר דקות אחרי שהשלכתי את החפץ לפח – מאד הייתי צריכה אותו. מאז אותו יום אינני משליכה חפצים.דבר אחד להשליך חפצים שהתקלקלו ודבר אחר להשליך חפצים רק בגלל שלבן זוגי נדמה שיותר לא יהיה לי שימוש בהם.

אך תנו לי לחזור לעיקר. במהלך פינוי חדר העבודה שלי עבור נכדתי המקסימה, פיניתי לה גם תא בארון שנמצא באותו חדר, צופפתי במדור השמלות גם את המעילים שהיו בחלק אחר של הארון, כדי שיהיה מקום לבגדיה... וכמו שאני מעבירה ז'קט ישן מתא אחד לתא אחר, נתחבה ידי בלי משים לכיס המותניה (הידעתם שז'קט בעברית נקרא מותניה?) ומצאתי שם דף נייר מוט.בהתחלה רק אצבעותי הן שחשו בו, אך כאשר הגיע הידיעה לקודקודי היד קבלה פקודה להוציא את הדף ולמהר ולראות מהו?

האם זה חשבון ישן מהחנות? האם זה פלייר-עלון של מחדשי חידושים הרוצים שגם אני אדע על קיומם? אולי זה פתק בחירות שהושם בכפי בכניסה לקלפי בבחירות האחרונות? באותו פסיק של זמן בין הוצאת ידי מכיס המותניה עד לאותו רגע שבו הפתק היה מול עיני הסקרניות, עבד דמיוני הפורה, שעות נוספות.בסופו של דבר נתתי את עיני בפתק. הוא היה מקומט יישרתי אותו במהירות, הרכבתי את משקפי וקראתי את הפתק שבכאן למטה.

עברו שנים מאז נכתב. הכתב של הנכדה השתנה אך הרגשות של פעם נשארו... תגידו לי אתם, לא היה כדאי לפנות את החדר והארון?

הצ'ולנט של סבתא חיה - מאת ברוריה ש.

1973, שלהי מלחמת יום כיפור. אודי,בני הבכור, השתחרר זה עתה מבית החולים, לאחר שנפצע בחווה הסינית וחזר ליחידתו. יוםשישי, קול צלצול הטלפון מקפיץ אותנו, בציפייה מתוחה. "אמא, אנחנו בגולן"נשמע קולו של אודי ממרחקים. קול מאיץ וענייני:" אמא, איך מכינים חמין?"ממשיך לפני שהטלפון יתנתק.אני אוספת את מחשבותיי, להתגבר על ההתרגשות על מנתלהעלות בזיכרוני את המתכון המשפחתי. "תודה לאל" חולפת מחשבה בליבי:"אם שואלים על חמין אז המצב לא נורא..."

עברו מאז כ - 37 שנים. ילדי הקימו בית בישראל, מטיבים להכין חמיןולהם עצות רבות איך לגוון את טעמו: זה מוסיף גריסים או חומוס, זו אוהבת חמינאדוסואורז בקוק. עומר, בני הצעיר, דוגל בשומן אווז.

אני...אני דבקה בצ'ולנט של סבתא חיה.אותו צ'ולנט שנהגנו , כילדים, לאכול מדי שבת בביתם הצר של סבא וסבתא ברחובקק"ל בירושלים.יחד עם הדודים ועם בני הדודים התכנסנו באווירה משפחתית חמה.

את הצ'ולנט הייתה סבתא מכינה בבוקרושל יום השישי בסיר ענק. עלינו, הנכדים, הוטל התפקיד להביאו אל התנור אשר בשכונתשערי חסד הסמוכה.וכך, בתורנות, אחרי הלימודים בגימנסיה, היינו לוקחים את הסירלתנור ומחזירים ביום השבת בבוקר, לקראת חזרתו של סבא מהתפילה, כשאנו מטלטלים אתהסיר בעגלת תינוק "טרנטה" שיצא מכלל שימוש.

את האמת יש לומר, שאהבתי את תורנותהשבת. אמנם הסיר היה לוהט, אך הניחוחות המיוחדים שנדפו ממנו מלווים אותי עד היום.בקושי התאפקתי, שלא להסיר את מעטה המגבות העוטפות אותו, על מנת לשמור על חומו,ולטעום ממנו. אכלנית גדולה לא הייתי, אבל את הצ'ולנט של סבתא אהבתי.

שבת אחת הגיע הסיר לבית סבתא (איניזוכרת מי היה תורן באותה שבת), אך זוכרת אני את מראיה של סבתא סופקת כפיים ובעבריתמשובשת מצחקקת:"דוס נישט שלנו!"

הו!שוד שובר! מה עושים? שעטנו חזרהלתנור ושם חכתה לנו אחת השכנות,צועקת, רוטנת, מרימה את הסיר הכבד ונעלמת. בעומקהתנור החם חכה לנו הסיר עם הצ'ולנט המיוחד של סבתא חיה.

ומי שרוצה לדעת מה ייחודו, ימצא את המתכון במדור המתכוניםשל אתר זה. בתאבון!

סבא ונכדו-מאת משה עמנואל.

כן,אנחנו קשישים,

אך איננו ישישים.

הן עינינו עוד לא טחו,

מלראות יופיו של אחו.

רק עזור נא לי האל,

תן לי כוח לטייל;

עם נכדי זה המתוק,

ילד חמד-לא תינוק.

יצאנו לטייל באחו,

ועינינו שלא טחו;

שם פגשו בכלנית,

היפה האדמונית.

כלנית כה מעודנת,

נהדר שהיא מוגנת.

את הלב ממש ממיס,

יופיו של הנרקיס.

עם הנכד כאן נשוח,

וכאשר נתעייף ננוח.

נהנה כך מהנוף,

פרח מותר נקטוף.

ככה בלי הרבה פטפוט,

נלך הישר אל עץ התות.

הנכד יוביל לשיח קט,

הו,עגבנייה -זו את.

לא נרבה להתייעץ,

נלך לראות עוד עץ.

עץ שסק נותן פרי,

גם טעים וגם בריא.

נטיל,הכול בנחת,

בסביבה הפורחת.

הנכד עליז שמח,

הסבא כולו זורח.

כך הזמן מהר עבר,

וטיול נחמד נגמר.

אל הבית אז נשוב,

עם הנכד הקשוב.

מתוך האתר חברים, פורום חמשישים: http://i.start.co.il/groups/50/default.aspx

סבא שלי-מאת משה עמנואל.

השיר נלקח מהאתר

http://i.start.co.il/lobbi.aspx

סבא אותך אני אוהב,

לטייל איתך זה כף.

אתה גדול ואני קטן,

אך נטייל יחדיו בגן.

בוא נקטוף פירות המון,

הרבה,הרבה,בלי חשבון!

אתה לי בכך תעזור,

פירות להורי נצבור.

בוא סבא נלך קדימה,

נקטוף פרחים לאימא.

הפרחים הכי נאים,

לאימא שלי יאים!

סבא אתך אוהב לשוח,

וכאשר נחזור תנוח.

אני אראה פרפר נחמד,

או את טוב-טוב הגמד.

סבא תשחק לך במחשב,

אני מול הוידאו לי אשב.

איהנה כך מכול רגע,

לא אגרום צרה ופגע.

זאת לך כעת אגיד,

ילד טוב אהיה תמיד!

רק איתי אל נא תקפיד,

אם אטעה שלא במזיד!

המלחמה על כבוד הסבתא-בינה י.

לצחי מלאו 13. ההורים פרודים ולכן חגיגת הבר מצווה הייתה צנועה מאד. נסעתי לפנמה, לבתי ומשפחתה. חשבתי שזאת הזדמנות לקחת את צחי לפנמה, ולאחר מכן למיאמי ולדיסני וורלד.

הגענו לפנמה והשמחה אכן הייתה גדולה. רק לא חשבתי שהנכדים יקנאו זה בזה בגלל הסבתא.

יום אחד, אלי שמע שצחי פונה לא יפה לסבתו. אלי ודודו הלכו מכות רצח עם צחי, כי פגע בכבודה של סבתא.מימי מתח בין בני הדודים לא ראיתי מכות מעין אלה אצל ילדים יהודים.המלחמה על "איך אתה מרשה לעצמך לדבר לסבתא שלנו?" –הייתה עזה. צחי מצדו :" זאת סבתא שלי ולא שלכם!". הוא כעס כעס רב, כפי שמאפיין ג'ינג'ים, וברח החוצה.

עולמי חשך: בארץ זרה, בעיר זרה, בלי לדעת את שפת המקום – להיכן הוא הלך?

הרגשת האחראיות, הפחד ממה שעלול לקרות, - היה עצום.יצאתי אחריו וחיפשתי ברחובות הקרובים לבית. למזלי, הוא היה מספיק נבון לא להתרחק מדי ומצאתיו כעבור רבע שעה.

לאחר מכן נסענו למיאמי ומשם לדיסני, למלון שהוזמן מראש.מעניין ששנים היה מתח בין בני הדודים ומשהו מהרוח הרעה ההיא מרחף עדיין ביניהם.

יום אחד, בבוליביה, בלה פז, הלכתי לראות את השוק הססגוני שם. נראה שהסיור ארך יותר ממה שחשבתי. כשחזרנו, בשער הבית עמד אלי בן ה-9 וחכה לסבתו. דאגה רבה בלבו: סבתו עדיין לא חזרה. החום שהרגשתי בהגיעי לשער ובראותי את החרדה שחש הנכד על שסבתו בוששה לבוא, הפכה את ביקורי בבוליביה למשהו, שרק בשבילו היה כדאי לנסוע לשם.

המרפסת שהביטה על ההר - מאת שלומית רפפורט-מירון

http://shlomit-stories.com/

אמנם היום אני כבר סבתאבעצמי, ואני מניחה שאם הייתי שומעת מי מנכדי שואל את אחיו: אצל איזה סבתא אתה אוהביותר לבקר, אצל סבתא הג'ינג'ית שהיא אימא של אבא, או אצל סבתא "אלתיגע", שהיא אימא של אימא? – אני כאחת הסבתאות האלה, לא הייתי רווה נחת. אגב, כדי שתישארו במתח מסוים(מלאכותי משהו), איני מתכוונת לגלות אם אני הסבתא הג'ינג'ית או סבתא "אלתיגע"... מה שברור לי, בין אם אני זו או השנייה, שהשאלה לא הייתה מוצאת חןבעיני כלל: ילדים לא צריכים להיות מודעים לעובדה שכל אחת מהסבתות מעוניינת להיותהמנצחת בדיון כזה.

ובמאמר מוסגר: מהיום שמותר גםלגברים לבכות, הרי זה יהיה לגמרי בסדר אם אציין, שההתמודדות על תשומת לבם שלהנכדים, הייתה גם מנת חלקם של הסבים, (הנשואים לנו).

גם הם הסבים, היו להםהפיתויים שלהם כדי שהנכדים ינהו דווקא אחרי אחד מהם ולא אחרי זולתו.

לא הייתי נכנסת לדיווח הזהאילולא נזכרתי באירועי ראש השנה וחגים אחרים שהיו פוקדים את משפחתנו מדי שנה,בימים שאני הייתי ילדה.

ההורים שלי הכירו אחד אתהשנייה בעיר שונה מהעיר בה גרנו לאחר שנישאו. אך היינו נוסעים אל עיר הולדתםלעיתים מזומנות:

נהוג שתאי משפחה בסיסיים חוגגיםחגים בחיק המשפחה המורחבת.

כך בראש-השנה, כך בפסח. גםחופשות ארוכות מלימודים, נהגנו לבלות עם אימא (אבא נשאר לעבוד) בעיר בה גרו הסביםוהסבתות.

אף פעם לא היה ויכוח אצל מימהסבים נלון, כי בית הוריה של אימא היה יותר גדול ומרווח והתאים לקלוט אורחים,בעוד שבית הוריו של אבא היה צר וצפוף.

סבא, אבא של אימא, הרבהלהקדיש לנו מזמנו, (שלא לדבר על כספו) ולא היינו חסרים דבר כשהתארחנו אצלו ואצלסבתא, הוריה של אימא. עם זאת אני אהבתי להתארח בבית סבא וסבתא האחרים והיו לכךמספר סיבות:

א. הבית הצפוף היה מלא אנשים וילדים – אחים\ אחיותשל אבא ובני ובנות הדודים שלי.

ב. קסם נוסף היה לבית - הוא גבל במורד גבעה לא בנויה. מתארים לכםאיזה עולם קסום היה שם?

אפשרהיה לעמוד במרפסת ולראות את ההר. טוב מזה, אפשר היה לצאת מהבית ולשוטט על ההר.אמנם המבוגרים לא כל כך אהבו כשהיינו עושים זאת, אך כל זמן שנשמר קשר-עין בינםלבינינו – כנופיית הנכדים, יכולנו לצאת מהדירה הצפופה ולשחק לנו על הגבעה בטבע.

אך כדי להגיע למרפסת שמולההר, צריך היה קודם לכבד את סדר הדברים,

הוא היה כזה: כשהיינו מגיעים לעירםשל הסבים, היינו נוסעים כמובן לביתם של הורי-אימא. מתארגנים שם ואז אנחנו הילדיםהיינו מתחילים לנג'ס:

- מתי ניסע לבקר את סבא וסבתא השניים?

אימא, שהיו לה מספיק סיבותטובות לא למהר לנסוע לשם, הייתה מסברת את אוזננו בדבר כזה או אחר, אך בסופו של דברהיינו מבקרים אצל הורי אבא. הבית שתמיד היה מלא נכדים חוץ מאתנו. הבית עם המרפסתשפונה אל ההר.

הקשר אל ההר לא היה קסמוהיחיד של אותו בית.

היה לו יחוד נוסף. הוא היהבנוי לא במקביל לרחוב, אלא לעומקו של המגרש, כשקירותיו החלקים פונים אל הרחוב!

כלומר, הבית היה בנוי כשהכניסותלדירות, פונות לגדר גבוהה שתחמה בין מגרשו של בית זה לבית ששכן לצידו באותו רחוב.

מבין שלושת הכניסות שהיובבית, הכניסה שהובילה לדירתם של סבא וסבתא הייתה האחרונה (לכיוון ההר). זאת-אומרתשעוד לפני שהיינו מגיעים לדירתם של הסבים, היה צפוי לנו טיול קטן בעומקה של החצר.

היה זה בית שאני לא ראיתיכמותו. היה זה בית מיוחד. בית שמבנהו וההרהסמוך, אפשרו לדמיוני להעלות תסריטים מתסריטים שונים, הרבה יותר מאשר בביתם של סבאוסבתא האחרים.

סבתא אסור! -מאת שלומית רפפורט-מירון

http://shlomit-stories.com/

סבתאאסור – קראנו לסבתא שלנו.

זה היה לפני איזה מיליוני שנים. בעידן אחר. ודאי שבמאה ובאלף אחרים.סבתא אסור. כך קראנו לה.לא היה לנו שמץ חשש שהכינוי לא נעם לה, או עושה לה עוול..היא ודאי לא הבינה את משמעותו... הלא ממילא היא לא דיברה עברית.בקשר לעוול? כילדים, המילה הזו לא הייתה במילון שלנו.

היום כשאני מעלה את פניה מול עיני, אני רואה פנים מחייכות. פנים אוהבותולבביות, פנים שטוב-הלב, כמו היה רשום על מצחה הרחב, באותיות נהרה זוהרות.

כדי לקבע כך את דמותה בעיני, הייתי צריכה להתבגר בעשורי שנים. – חשבתילעצמי בעודי הופכת דף באלבום זכרונותי..

במחשבה נוספת הבנתי, שההיזכרות בדמותההמחייכת, באה ממקום שונה מזה של אותם ימים בהם קראנו לה אנחנו, ארבעת נכדיה: סבתא אסור.

באותם ימים היינו ארבעה.

אני הייתי הבכורה וכשנפגשנו עם סבתא וטקס הנשיקות החל היא הייתה נושקת ליומוסיפה בשפה הרוסית (היה תרגום סימולטני)

– אותך,אני הכי אוהבת! כי את הנכדה הבכורה שלי.

אחר כך הגיע תורו של אחי לקבל נשיקה ואתה המשפט: אותך אני הכי אוהבת כי אתה הנכד הכי צעיר שלי!אחרינו קיבלו את הנשיקות בני הדודים שלי. דני קבל את הנשיקה עם המשפט:

אותך אני הכי אוהבת כי אתה הנכד הבכור שלי!

אחותו קבלה נשיקה בתוספת האמירה:

אותך אני הכי אוהבתכי את הנכדה הכי צעירה שלי.

אני מניחה שסבתא הייתה שולפת הסבר אוהב גם לנשיקת אחי הנוסף, אילו הוא היהמקדים להיוולד. אך באותם ימים שהסיפור הזהצמח מהם, אחי הצעיר טרם נולד.

סבא וסבתאסור, גרו הרחק מאתנו. מאד רחוק – כמרחק שבין תל-אביב לחיפה.

אנחנו ארבעתנו היינו תל-אביבים ולמרות שאז המינוח צפוני-בונבוני, לא היהרווח, יכול להיות שאם היה מישהו מימינו נשאב לתקופה ההיא, הוא היה מכנה את ארבעתנוככאלה.

בטוח שהיינו 'צפונים'. צפונה מהרחוב בו גרנו, היה רק הירקון ושטחים לאמפותחים אורבנית, שבאותם שנים אפילו לא חלמו שפעם הם יהיו בלב המטרופולין.

מכל מקום, כל חופש מלמודים, אמי הייתה נוסעת עם ארבעתנו לבית הוריה בחיפה,מקום בו לנו ולסבתאסור היה עימות מתמיד.לדוגמה:

אך על מנת שדברי יהיו מובנים אני חייבת מספר מילים על הדירה בה גרו סבאוסבתאסור בחיפה התחתית.

כמו הרובע כולו, כך גם הבית לא נועדו למטרות מגורים, כי אם למטרות עסקים.היה זה בית קומות שחדריו נועדו למשרדים.סבא וסבתאסור היו אולי היחידים שהשתמשו בחדרי המשרדים למטרות מגורים.לא הייתי מספיק מבוגרת כדי לשאול, למה הם גרים בדירה כזו. אולי גם לא היהלי חשוב לדעת, מכול מקום לדירה הזו היינו מגיעים בכל חופש.הדירה כללה שני חדרים, אבל רק באחד מהם הייתה דלת למסדרון החיצוני.על החדר הזה אני רוצה להרחיב את הדיבור ולספר שני סיפורים.

סיפור אחד קשור בנישה שהייתה בקצהו. הסיפור השני קשור בדלת.

הנישה לא הייתה סתם נישה, היא הייתה נישה עם וילון! סליחה – מסך!!!!

יכול להיות משהו יותר מזמין לממש חלומות תיאטרליים, מאשר נישה עםוילון?

הלא באופן כל כך ברור הנישה היא הבמה,והוילון הוא המסך..

את התענוג הזה של העלאת הצגות ממשנו בעיקר בשבתות כשסבא וסבתא עם הורינוהיו יוצאים להליכה רגלית קלה ואנחנו הילדים, היינו נשארים בבית ועושים שימוש בנישהובמסך, משתעשעים בהמחזה.

וכך הגענו לאחת השבתות שהוסיפו לסבתא את כינויה.

המבוגרים יצאו להילוכם השבתי ואנחנו הילדים נשארנו בבית. כמו תמיד בהזדמנויותכאלה, התכוונו לעלות מחזה.

מאליו יובן שכדי להעלות מחזה חייבים גם תלבושות.במה הייתה, שחקנים היו, מחזה ימצא, אבל איך אפשר לממש את הכול ללאתחפושות?

היום, לגמרי ברור, שיש בחדרי הילדים ארגז תחפושות. ארגז כזה הוא ממש חלקמהציוד של חדר הילדים... אך באותם ימים בהם גדלתי, לא שמעו על כך. מה גם שמקום ההתרחשות הוא ביתם של סבא וסבתא.

היינו צריכים לגלות יוזמה פראית, כדי למצוא לנו תחפושות.במרחק הזמן כבר אינני זוכרת של מי היה הרעיון, אך בלי היסוס פשטנו עלהארון של סבתא והוצאנו ממנו בגדים שנראו לנו מתאימים למחזה שהתכוונו להעלות. כלאחד מאתנו הצטייד בפריט לבוש, שהלם לדמות שהתכוון לגלם. זה עמד להיות מחזה שגיבורותיו נשים בלבד. לא שמענו אז עלגברים הלובשים בגדי נשים, גם לא שמענו אז על הצורך של הגבר להתחבר לחלק הנשישבו... רצינו להציג ולא היה דבר שימנע את זה מאתנו. כך חשבנו ..... עד שסבתא באה.

היא ראתה אותנו בבגדיה, והתחילה לצעוק – אסור! אסור! אסור!

איני יודעת מה הרגיז אותה יותר: הבאלאגן שהיה בביתבגלל הבגדים שזרקנו עלהרצפה, כשהחלטנו שהם לא מתאימים לדמויות התיאטרליות שהתכוונו להיות, או העובדהששני בנים לבשו בגדי נשים?

קריאת ה'אסור' של סבתא הייתה כל כך תקיפה שלמין אותו הרגע היא הפכהלסבתאסור.

ספור נוסף קשור באותה דלת שהזכרתי קודם.

את סדר הפסח היינו חוגגים כמובן בחיפה.

לי ב'סדר' היה תפקיד קבוע שחזרתי עליו באדיקות שנים רבות.

מבעוד מועד, הייתי מכינה לי סדין לבן חומקת משולחן הסדר, מבלי שהאחרים יבחינו (לפחות כך חשבתי) אל מאחורי הדלת, מתעטפת בסדין וברגע הנכון הייתי מקישהבדלת הדירה ומופיעה בחדר כאליהו הנביא.

קהל הנוכחים קיבל אותי בחיוכים ובהנאה. תשבי הגיע, אכן זו זכות גדולה.סבתא לנוכח הצחוק הכללי, הייתה גם היא מצטרפת לשמחה.

יום אחד שעות אחדות לפני הסדר תפסה אותי כשאני חיפשתי בארון שלה סדין...

"אסור אסור אסור" היא אמרה.

לא ידעתי אם היא התכוונה לבלאגאן שעשיתי או להעמדת הפנים והאשליה שהופעה שליכאליהו, התכוונה לה.

סבתא שלי, הייתה אישה חכמהומפוקחת.

קטע מספר : סבא לא חינוכי - מאת שלומית רפפורט-מירון

לשם שינוי, לפניכם במדור זה קטע מספר:

סבא לא חינוכי

יום אחד, מיד כשהגיעו נכדי יעל ואור לביקור, נגשה אלי נכדתי יעל והכריזה:

- אתה יודע שהכביש הוא מפלצת?

התפלאתי על גילוי הדעת הנחרץ.. לקרוא לכביש מפלצת זה באמת מוגזם.

- מה כבר יכול להיות מפלצתי בכביש? – שאלתי ומיד הוספתי – את מתכוונת לתאונות הדרכים? זה באמת נורא – הסכמתי – אבל להגיד שהכביש הוא מפלצת, זו לא מילה הנכונה.

- אני יודעת שתאונות דרכים זה דבר נורא, אבל לא בדיוק לזה התכוונתי – מהרה יעל לענות לי.

- היא מתכונת לזה שכל פעם שהיא נוסעת אליכם לקיבוץ באוטובוס, היא מרגישה נורא. – התפרץ אור והשלים את הכרזתה של אחותו

- נכון – אישרה יעל – וכל מה שגורם לי להרגיש נורא הוא מפלצתי.

- אני מבין אותך – אמרתי – הייתם יכולים לבוא ברכבת.

- אבל הרכבת לא מגיעה עד אליכם – הסבירה יעל – בכל מקרה חלק מהדרך היינו צריכים לעשות במכונית. ואני, רק כשאני חושבת על נסיעה במכונית, כבר נעשה לי רע – אמרה מדוכדכת.

- ואני – קפץ אור – אתם יודעים מה קורה לי כשאני נוסע במכונית?

- אתה נרדם – אמרנו שנינו יחד.

- כן אני נרדם, הנסיעה מרדימה אותי – אמר שבע רצון – אני לא מפונק כמו יעל.

יעל לא נשארה אדישה להקנטה של אור ותקפה:

- אתה מפלצת בדיוק כמו הכביש – קראה – אתה

עוד רגע והייתה מתחוללת "מלחמת אחים". בניסיון למנוע אותה אמרתי:

- אתם יודעים שלא תמיד היה כביש שהגיע אל הקיבוץ שלנו?

- מה באמת? – התפלאו השנים – ואיך היו מגיעים אליכם, ברגל?

- כן. ברגל. – התרפקתי על העבר.

- זה המון ללכת – אמר אור.

- אפילו לרכב על אופנים מהכביש הראשי, זה כמה שעות – אמרה יעל – אני זוכרת שפעם אתה וסבתא הסעתם אותנו לכביש וההורים הגיעו לשם על אופנים.

- גם אני זוכר – קרא אור – אני זוכר שהם יצאו לדרך המון זמן לפנינו

- וכשאנחנו יצאנו, עברנו אותם וחיכינו להם שוב המון זמן. – נזכרה יעל – להורים שלנו יש תחביב... שצריך בשבילו הרבה כוח.

- אבל ללכת את כל הדרך הזו – קטע אותה אור – צריך עוד יותר הרבה כוח.

- באמת הלכתם את כל הדרך הזו ברגל? – שאלה יעל

- לא את כולה – אמרתי – עד לקיבוץ השכן היה כביש, אבל ממנו אלינו צריך היה ללכת ברגל בהתחלה ואח"כ כשכבר היה לנו טנדר וג'יפ, נסענו דרך השדות בדרך לא דרך עד לקיבוץ השכן.

- מזל שהיום כבר יש כביש – אמרה יעל

- מה פתאום את מתלהבת מכביש? – תקף אותה אור – הלא לפני רגע אמרת שהכביש הוא מפלצת!!

- אבל אם מוכרחים לנסוע במכונית, עדיף לנסוע על כביש ולא לנסוע בשדות בדרך שהיא לא דרך.

לא יכולתי שלא לתרום מזכרונותי

- אתם יודעים שילדי הקיבוץ הראשונים היו הולכים פעמים ביום את הדרך לא דרך הזו? – שאלתי

- למה הענשתם אותם? – שאלה יעל.

נדיבות הלב - ברכה מסבתא חורגת -מאת תרצה טל .

כמה מילות הסבר : זה נוסח הברכה שכתבתי לנכדות התאומות של ניסים, חברי לחיים, לאירוע בת המצווה שלהן. הקרובים ביותר נתבקשו לאחל לבנות תכונה. בטקס קראו ה"יוצרים" את איחוליהם. בנוסף הדפסתי לכל אחת מהן בנפרד - עבורה בלבד, רק עם שמה -בצורה גרפית נאה על נייר מיוחד ומשובח את הברכה שהיתה מצורפת למתנה .

· לעדי ונועה היקרות והאהובות שלנו

· אנו מאחלים לכן שתתברכו בלב רחב - בנדיבות לב.

· נדיבות לב של הענקה.

· בראש ובראשונה, יכולת נתינה של הרבה הרבה אהבה,

· בהיותה כוח מניע לכן ולסביבתכן: לתת חיוך, מילה טובה, מחמאה.

· לשמוח עם המצליחים לידכן ולתת כתף לזקוקים לעזרתכן.

· להושיט יד אוהבת ומלטפת.

· נדיבות לב להעניק חום ורגש למקורביכן.

· יכולת הענקה מהיופי שהינכן אוצרות בתוככן.

· ללא קטנוניות והתחשבנות של נתינה וקבלה.

· נדיבות לב אינה חובה, אך הינה זכות שלא כל אחד יכול להתברך בה.

· נדיבות לב אינה עולה כסף, אך שווה יותר מכפי שכסף יכול לקנות.

· אנו מברכים אתכן עדי ונועה שתזכו בנדיבות הלב

· ושהעולם יהיה נדיב עמכן ויחייך אליכן.

סבא ותרצה

שתי אהבות לי- בינה י.

שתי אהבות לי: אהבת הארץ, אותה ירשתי מאבי, ואהבת הנכדים.

מסיפורי אבי, אני זוכרת את ניסיונות עלייתו שלא הצליחו, ולבסוף העלייה הבלתי לגלית לחיפה.

בהיותו בן 18 ניסה אבי להגיע לארץ ובגבול צ'כיה נתפס ונשלח לפולין בחזרה.

בפעם השנייה עמדנו לצאת כמשפחה לארץ. בפתח הבית הריק הגיעו אנשי מס הכנסה ונאלצנו לוותר על הנסיעה לישראל.

בפעם השלישית אבא יצא לאיטליה לבדו והמשיך באוניה לארץ. בהגיעם לחיפה הציע לו הקברניט להשאיר הכול והוא יכניס אותו לארץ. הקברניט תדרך אותו כיצד לענות לו "סי, סניור" כל הדרך מהאוניה לנמל חיפה.

כך נכנס אבא לארץ כבלתי לגלי. על הזכות להיות אזרח הוא נלחם: נסע 30 פעם לירושלים בזמן המאורעות כדי שיוכל להעלות אותנו מפולין.

את אהבתי לנכדים שאבתי מהקשר עמם. בתי, שגרה בחו"ל, לא דיברה עם ילדיה עברית.אני רציתי שלילדיה יהיה קשר לארץ, לכן , בכל פעם שהגעתי לברזיל, לבוליביה או לפנמה –היכן שהם שהו- עשינו נוהג: יום-יום הם יושבים אתי חצי שעה, קוראים עברית ואנגלית ואני מתגמלת אותם בדולר. בסוף השהיה שלי, למי מהם ששמר על כל הכסף, הייתי מכפילה לו את הסכום.פעם, בכסף שהם חסכו, הם עשו לי מסיבה!

בנוסף, כל אחד מהם, פעם אחת בחופש שלהם, מאז שהם היו בני 10, היה מגיע לארץ לבדו. פה היה עליהם להיכנס לבי"ס תל חי, שליד ביתי, לשהות בבי"ס עברי.

התוצאה הייתה ששני בנים – מתוך שלושה- כל אחד בתורו, השתתף בחידון התנ"ך ובחידון השואה. וכך הם הגיעו פעם נוספת לארץ.

אחד מהם התמחה ברפואה בבאר שבע בהצלחה רבה. הודות לקשר שלו לישראל ולשפה העברית, לא היה עליו לעבור קורס הכנה של הרופאים לעברית.

כל אחד מהם, בנסיעותיהם הרבות, מגיע מדי פעם ליומיים-שלושה לארץ, כדי לפגוש את סבתם -אותי. אכפת להם ממני. אין אני מרגישה זקנה בנוכחותם.

-סבתא, את נראית טוב!

-סבתא, את לבושה יפה!

רבות השקעתי באהבות שלי, ורב יותר מחזירים לי.

בייבי סיטינג דרך הטלפון - מאת שלומית רפפורט-מירון

מאת שלומית רפפורט-מירון

כשצלצל הטלפון בדירתנו אותו יום, לא הייתה לי כל תחושה מוקדמת שאני נדרשת למשימה מיוחדת במינה.

אולי מאותו טעם של חוסר תחושה מוקדמת, לא מיהרתי להרים את הטלפון.

כשסוף-סוף האפרכסת הייתה סמוכה לאוזני ועוד לפני שהספקתי להגות:

- שלום

נשמע מעבר השני קולה הבהול של בתי:

- אמא!! רק אני וליזיק בבית ואני חייבת ללכת. אני לא יכולה לקחת אותה איתי.

אני גם לא רוצה להשאיר אותה לבד. אני מבקשת ממך שעד שאחזור תשוחחי אתה בטלפון, כדי שהיא לא תרגיש בודדה.

עוד לפני שהספקתי לשאול מי? מה? למה? או כל שאלה הכרחית להבהרת המצב, שמעתי מהעבר השני את קול הפעמונים של נכדתי בת הארבע:

- סבתא, את רוצה לספר לי סיפור?

האמת שיותר משרציתי לספר לה סיפור, רציתי להיות שם איתה ועל ידה.. אבל היא הייתה במרחק של 70 קילומטר ממני, ולי לא היו כנפיים.

- כן חמודה – אמרתי בחוסר בררה – אני אספר לך סיפור.. איזה סיפור את רוצה

לשמוע?

בדרך כלל כשליזיק ואני היינו נפגשות והיה מגיע תור הסיפורים, הוא היה מתחיל במילים: איזה סיפור את רוצה לשמוע? שפירושן, את רוצה סיפור שאני קוראת מספר, או סיפור שאני ממציאה כיד הדמיון הטובה עלי לפי דמויות שאת בוחרת.

- סבתא, תספרי לי סיפור מהראש. אוי, חכי רגע סבתא, אני חושבת שמצלצלים אני

הולכת לראות מי זה.

נראה לי שכל מילה שתתאר את גל החרדה שהציף אותי היא מיותרת. ילדה בת 4 הולכת לפתוח דלת למי?

אמנם הזמנים עליהם אני מספרת היו מבחינת סיקור עיתונאי, פחות צהובים ופליליים, מאלה של היום, אך בכל זאת, יש איזו סבתא שדמיונה לא עובד שעות נוספות?

- סבתא את עוד כאן? – שמעתי לרווחתי את קולה של ליזיק.

- אני עוד כאן – עניתי בצרידות – מי זה היה?

- הוא עוד לא היה. רק שלחתי לו מעלית – ענתה בת הארבע.

- שלחת לו מעלית? – מלמלתי

- כן. זה מה שאימא אמרה לפני שהיא הלכה – אמרה הקטנה בטון של מי שאפשר לסמוך עליו – חכי שוב סבתא. אני חושבת שהוא הגיע.

סביר שאם הייתה איתי נפש נוספת, היא הייתה ממהרת להגיש לי לפחות כוס מים, אם לא להזעיק סיוע רפואי רציני יותר.

הרגשת המחנק שחשתי, גרמה לעיני לצאת מחוריהן ולקולות חרחור משונים להישמע מבית החזה שלי.

מה אפשר לעשות במצב כזה, חוץ מאשר להיתקף בפאניקה סבתאית מצויה.

כמובן שלא כולנו מגיבות דומה וזה מה שטוב וזה מה שיפה, אך אני מאלה הנלחצות בקלות ולא צריך להתאמץ במיוחד כדי להעלות את רמת החרדה שלי.

מאליו מובן שבאותו זמן שהאירוע התרחש, לא נתתי את דעתי על התנהגותי ההיסטרית בהשוואה להתנהגות של סבתא זאפתא...

באותם רגעים שהסיפור הזה התרחש באמת, רק רציתי לחזור ולשמוע את קולה של נכדתי.

- סבתא – היא אמרה – הוא קבל את הכסף והלך.

- כסף? איזה כסף? למי נתת כסף? – שאלתי.

- לשליח מהחנות... נו זה, - אמרה בחוסר סבלנות, כמי שמסבירה את המובן מאליו – השליח מהסופר, הוא השאיר את המצרכים שאימא הזמינה, אני נתתי לו את הכסף שהיא השאירה בשבילו. אמרתי לו יפה תודה הוא הלך ואני סגרתי את הדלת כמו שהיא הראתה לי.

- ועד עכשיו – שאלתי, מזמינה לעצמי פאניקה הוספת – הדלת לא הייתה סגורה?

- אוווףףף סבתא, איזה שאלות את שואלת – ענתה ליזיק – היא הייתה סגורה אבל לא נעולה. עכשיו היא גם נעולה.

- למה היא לא הייתה נעולה קודם? – רציתי להבין.

- כי אני – אמרה ליזיק בקול נמוך – אני – המשיכה ושמץ בושה נשמע בקולה – אני יודעת רק לנעול את הדלת.. לסובב את המפתח כדי לפתוח, זה לא תמיד מצליח לי – אמרה בטון של חוסר שביעות רצון.

- ואיך אימא תיכנס? – שאלתי

- אה, סבתא. את לא יודעת שיש לאימא מפתח נוסף?... הו! אני חושבת שהם מגיעים! אני חייבת לחזור לדלת להוציא את המפתח. כדי שאימא

השיחה הסתיימה. אפרכסת הטלפון שהושמה במקומה קטעה אותה באחת.

כמובן שכעבור זמן קצר הטלפון צלצל שוב.

בתי טלפנה אלי והודתה על עזרתי.

- ליזיק אמרה שהיה פף – הודיעה הבת.

- מה היה? – שאלתי לא מבינה.

- היה פף – אמרה - כך ליזיק אומרת כשהיא מתכוונת לכייף מיוחד.

- סבתא – נשמע קולה של ליזיק – את חייבת לי סיפור. בפעם הבאה שנפגש תספרי לי על טלפון, פיה, פיצה ו

- די ליזיק – שמעתי את בתי אומרת – סבתא דיברה איתך היום בטלפון יותר מחצי שעה. זה בהחלט מספיק. תני לה לנוח.

בינינו, אתם מכירים הרבה סבתות שנחות כשיש להן נכדות?

וכלל לא משנה בנות כמה הן הנכדות.

משוב על האתר -מאת דינה שקד.

עוד לא "טיילתי" באתר בכל השבילים

ועלי את הסיורים בו - להשלים,

מהתרשמות ראשונה: "לא צריך לחפש טיול על "יכטה" -

אם יש לך את האתר "מעניין את הסבתא".

תודה, תודה ו-"שבת שלום"

דינה שקד

לשאול - מאת קארין עמיאל.

לפעמים נדמה לנו שאנחנו יודעים מה בדיוק האדם שאיתנו צריך,

מה יעשה לו יותר טוב.

לעיתים מתוך אהבה גדולה ורגישות,מתוך הזדהות עמוקה, יש באפשרותינו לחוש לגמרי את השני,

ולתת לו באמת בדיוק את מה שהוא צריך,את מה שיעזור לו להרגיש יותר טוב.

וכבר סיפרתי שבני בן החמש מלמד אותי דברים שאף מורה,גורו,הורה,לא הצליח ללמד.

ומקרה שקרה לימד אותי כמה שחשוב לעצור רגע,בתוך מטר ההצעות שניתנות על ידי יועצים למיניהם.לשאול את הילד עצמו.

הבן שלי כמו כל הילדים מאוד מעריך דבריי מתיקה. למעשה כבר ניסיתי את כל השיטות האפשריות למעט בכך,אך ללא הועיל.במיוחד שבגן ובגינה,המתוק מאוד וחטיפיי המלוח, מאוד נפוצים.

יש לי ולו בערך הסכם שמקבלים קינוח אחרי הארוחה.

ובאחד הימים הגענו למכולת השכונתית,לקנות מצרכים. הסכמנו לפני כן שנקנה שוקולד שאתו יאכל אחרי ארוחת צהריים טעימה של קציצות ופסטה.

כמו בכל מכולת,גם כאן, מיד בכניסה יש הצפה של כל מיני חטיפים מלוחים מאוד,ושלל מתוקים שרובם לא מזוהים כלל.

ולחרדתי על דוכן המוכרת עמדה ההמצאה החדשה של מקלות עמוסים בסוכריות גומי צבועות בירוק וכחול חזק של ציבעיי מאכל.

ובני מיד החל לדרוש בדיוק את זה,ועכשיו.

אני בסבלנות ובשקט הסברתי שסיכמנו על משהו אחר ושצריך לעמוד בהסכמים.

ובני המשיך להתעקש,לנדנד,ואחר-כך לבכות.

אשה שעמדה לידי לחשה לי "כל הכבוד,אל תוותרי,אל תאמרי יותר".

ואני בשלווה מסויימת סיימתי את הקניות כולל השוקולד שהובטח,לקחתי ביד בטוחה את בני הביתה.

הבכי הלך והעצים,ואני שוב מסבירה קצת,אך ללא הועיל.בכי עד לב השמיים.

וכבר ליד הבית צווח בני מתוך איזה כאב גדול "אמא למה את לא מרגיעה אותי".

לרגע עצרתי,הסתכלתי בעיניו הדומעות "איך להרגיע אותך,מה היית רוצה שאעשה".

"רק תחבקי אותי,חזק חזק".

וכך עמדנו חבוקים.נרגעים לגמרי.

ומאז אני שואלת הרבה את בני, "מה אתה חושב, מה היה עוזר לך עכשיו".

משל אינדיאני- מאת אביבה.

אינדיאני זקן ישב עם נכדו וסיפר לו שבתוך כל אדם שוכנים שני זאבים וביניהם מתנהלת מלחמה מתמשכת, שאינה נפסקת לעולם.

הזאב האחד הוא זאב הרוע, הכעס, הכאב, התסכול, הקנאה וצרות העין, העצב, העלבון, חוסר ההערכה העצמית...

הזאב השני הוא זאב האהבה, הקבלה, החמלה, החיוך, האושר, התקווה, התמיכה, הצחוק, החיבה....

שאל הנכד: ואיזה זאב מנצח במלחמה, סבא?

ענה הסב: זה שאתה מאכיל אותו...

המילים שאנחנו משתמשים בהם - מאת קארין עמיאל.

המילים שאנחנו חושבים בראשינו,

המילים שאנו מדברים אותם החוצה לעולם,

מעצבות את המציאות שלנו.

ויש חשיבות רבה,לבטא עצב,כעסים,כאב גדול

ויותר מכך,את השימחה האמיתית,את מילות ההצלחה.

רק כדאי לשים לב למילים שאנחנו חוזרים עליהן,ויכולות להגביל את טווח האפשרויות שלנו.

בני מלמד אותי פעמים רבות,היכן אני מועדת במילים שלי, היכן אני בעצמי יוצרת מציאות לעיתים לא נעימה.

השבוע,לאחר מסיבת סיום מרגשת בגן,בני בן הכמעט חמש ביקש שאקנה לו בקניון,בחנות הצבעונית הגדולה שיש בה הרבה צעצועים,ערכה של יצירה.

ואני למרות הביקורת הרבה שלי לערכות היצירה היקרות והמפוקפקות מאוד הסכמתי.

צוהל ומאושר בחר בני ערכת הכנת "לוכד החלומות". למי שאינו מכיר, אספר כי יש אגדה אנדיאנית המספרת שאם שמים את לוכד החלומות (שעשוי ברובו מנוצות,חרוזים,ורשת פרושה כמו קוריי עכביש) תלוי על חלון ,החלומות הרעים נלכדים בתוך הרשת ויוצאים החוצה.

כשבני היה בן שלוש ועדיין התעורר פעמים רבות מחלום שחלם,לוכד החלומות שקניתי אז וסיפרתי אודותיו היווה לעיתים סוג של רפואה.

ואני חוזרת לערכה שתומר בני אחז בגאווה כל הדרך הביתה,ומיד כשנכנסנו הביתה פתח,ו....כמו שחשבתי,הנוצות לא נוצות,מעט חרוזים,דבק פשוט שלא יכול כלל להדביק חוט ברזל עם נוצות...

ואמרתי כעוסה "אויש לא נצליח לעשות עם זה משהו" "אין פה כלל חומרים,אמרתי לך".

בני האמיץ והיצירתי לא הקשיב כלל לדבריי,ניסה בדמיונו המפותח להבין מה עושים עם החומרים המעטים שאמורים לדעתו ליצור את מה שמופיע על גב הקופסא.

לאחר כמה אנחות פולניות שלי,התעשתתי, לקחתי במהירות חומרים זמינים מארון היצירה,ישבתי צמודה לבני המרוגש,וביחד באיטיות רבה הרכבנו את לוכד החלומות שלנו.

יצא כמובן שונה לגמרי מהתמונה המפוארת,אבל, היתה זו יצירה של שנינו.

בלילה לפני השינה בני אמר לי "אמא למה אמרת הרבה פעמים שלא נצליח, למה אמרת שזה קשה נורא?,"

ואז הוסיף "תראי אמא,תסתכלי כמה יפה לוכד החלומות שלנו".

ואני הבנתי טוב יותר את משמעות המילה.

הכלכלן הצעיר- מאת שולה סגל.

בעלי ואני התכוננו לנסיעה לחוץ לארץ. הנכד עידן בן השמונה בא לבקר אצלנו לקראת הנסיעה. עידן בא מצויד בשתי מעטפות והושיט לנו את שתיהן.

פתחנו את המעטפה הראשונה. מצאנו בו כרטיס ברכה מאד יפה, עם ציור של מזוודה, בו כתב עידן:

"סבא וסבתא, נסיעה טובה ותחזרו בשלום,

עידן"

נרגשים ושמחים, פתחנו את המעטפה השנייה. מצאנו בה חמישה שטרות של 100 ₪, הווה אומר 500 ₪ טבין ותקילין, ולידם עוד מכתב, וזאת לשונו:

"סבא וסבתא היקרים, אנא כנסו לדיוטי פרי לפני הטיסה וקנו לי זוג נעלי התעמלות כמו בתמונה שהוספתי ואותה הוצאתי מהאינטרנט (ואמנם, הייתה תמונה מצורפת). הצבע לא חייב להיות אותו דבר- יכול להיות כל צבע.

אם הנעליים יעלו יותר מ-500 ₪, אני אוסיף כסף. אם הם יעלו פחות, אל תשכחו להחזיר לי את העודף".

צחקנו , אבל אני עניתי (בבדיחות הדעת, כמובן):

"עידן, קח את הכסף בחזרה. אני מציעה עסקה אחרת: אנחנו נקנה לך את הנעליים, כפי שביקשת. אנחנו נהיה בחוץ לארץ עשרה ימים. לכשנחזור, נעשה חשבון מה הריבית על הכסף לעשרה ימים ואתה תשלם לנו את כל הכסף, בתוספת הריבית".

עידן קפץ, לקח את המעטפה עם כל הכסף והפטיר:

"לא צריך שום דבר! עסקים כאלה אני לא עושה!"

ספונטניות-מאת קארין עמיאל.

אני מודה ומתוודה. אני לא ממש ספונטאנית. להיפך הוא הנכון אני תמיד מעדיפה להיות ערוכה מראש, ובמיוחד מאז שבני נולד, יש סדר יום פחות או יותר קבוע, ובילויים שונים נקבעים הכי מאוחר בבוקר של אותו יום.

והסיפור הזה קשור לשינוי תוכניות,והקשבה.

גיליתי שלפעמים זה מועיל מאוד להקשיב להתעקשות של ילד קטן.

בשישי האחרון היה די סגרירי, אחרי יום שרבי וצהבהב במיוחד.

לבן שלי יש תכונה מגיל צעיר מאוד לשאול אותי מיד עם בואי לקחת אותו מהגן. "אמא מה עושים היום?"

תמיד אני משיבה "קודם כל הרבה מאוד חיבוקים ונשיקות".

באותו יום שישי, בני שמע שאני מתלבטת עם חברה אם כדאי ללכת אחה"צ לים. הוא מייד צהל בשמחה, "כן,אמא אני רוצה לים,נשחק בחול"

חברתי מיד שללה את הרעיון וחשבנו על תוכנית חלופית נחמדה.

הסברתי לבני שקר,ולא ייהנה בוודאי. והוא בשלו רוצה מאוד לים.

הלכנו בשמחה לגן,ואני חשבתי לתומי שממילא ישכח ותוכנית אחרת לבלות בגן מאיר תשמח אותו.

בצהריים חיבקתי אותו בשמחה "אמא איזה כייף הולכים היום לים"

התחלתי מסבירה לו בשקט,בנינוחות,הסברים הגיוניים , וניסיתי לפתות בתוכניות אחרות ו....

שוד ושבר!

מהומה!

הילדון משתטח ארצה בזעקות אימה,בכי תמרורים עם דמעות גדולות אמיתיות.

ואני ממשיכה להתעקש. זוכרת הצעות של יועצות חכמות למינהן כמה חשוב להפגין אסרטיביות. אם החלטת לא לסגת וכ"ו.

כשנרגע טיפה,עדיין מביט בי באכזבה גמורה אמר לי " אמא אני נורא רוצה לים, לא קר ממש. אמא תביני אותי אני כל כך אוהב לשחק בחול"

וגם כשנרגע,ראיתי שהוא עצוב.

ובוודאי ניחשתם נכון.בלי הרבה חשק מצידי התחלנו לארוז דברים לים.

תרמיל ענקי עם בגדים להחלפה, סוודר כמובן אולי יהיה קר,מגבת,כובע,קרם הגנה,ו...מן ארוחת ערב מאולתרת.

אגב בילוי מאוד זול לכל המעוניינים. אוטובוס 31 שמגיע ישר לחוף בית האופרה. יש מקלחות,שירותים,ואפילו קפה ומאפה טובים בקניון שליד.

והנסיעה באוטובוס חוויה בפני עצמה. הבן שלי תמיד מספר לחברים שלו שלאמא שלו אין אוטו אבל יש לה אוטובוס ולפעמים רכבת.

ובים......אח איזה אוויר מלוח פותח את הריאות לרווחה, החול חמים ונעים, צדפים רבים שהגלים הגבוהים סחפו אל החוף השקיעה כתומה אדומה,מרגשת ממש.

ואפילו שקצת קר, מתעטפים ביחד בשמיכה דקה, ונהנים משלוות יום שישי בים.

ומה שחשוב, למדתי..... מבחינתי הייתי יותר ספונטנית כמו שקוראים לזה,זורמת. והקשבתי באמת לבני.

לסלוח ולשכוח כמו ילד- מאת קארין עמיאל.

כבר שנים בהיותי מטפלת אלטרנטיבית (בנוסף לעבודתי כרכזת מתנדבים), שאני חוקרת את המנגנון המרפא שיש לילדים. זה שאנחנו רוב המבוגרים איבדנו.יכולת לעבור בדקות אחדות ממצב של כאב,צער מוחלט, לשמחה וחדווה אינסופית.בני לימד אותי על כך היום שיעור חשוב.

יש לו לבני חבר מהגן,שהוא מאוד אוהב,שמו יאיר.כשאנחנו בגינת המשחקים,ובני רואה את יאיר,עיניו מתמלאות גיל ושימחה והוא אץ אל חברו. ביחד הם משוחחים קצת,ואז מתחילים להתרוצץ בגינה, להשתולל בכייף.

אני מודה שאני חשה לעיתים קרובות אי נוחות מסוימת מהחברות הזו. מצד אחד אני תמיד מאושרת לראות שבני שמח. מצד שני כל מפגש כזה גם כרוך בריב,לפעמים מכה קטנה,ובד"כ גם בכי גדול של בני. מן יחסים מוזרים כאלו.

אתמול היה בדיוק מפגש כזה.הפעם אני שמרתי על שני הזאטוטים. וראיתי את המורכבות הזו שבניהם. שוב שימחה גדולה,משחקיי גינה סוערים ובלי שום קשר שמעתי את יאיר צועק על בני תומר "די לא רוצה יותר להיות חבר שלך,לעולמים" ומייד בני צווח,רץ אלי מתנשף בבכי תמרורים "אמא תגידי לו,הוא עוד פעם אומר לי מילים מעליבות".

אני עצמי כבר הייתי לא מאוזנת מכל המעמד הזה.הרגשתי בלבי את כאבו של בני ואמרתי "תומר,אם תמיד אתם רבים, כנראה שאתם לא צריכים לשחק ביחד".

ומאחר והייתי השומרת של שני השובבים,לקחתי אותם במצב של ברוגז בין השניים, למכולת השכונתית לאכול ארטיק.למספר דקות עוד רטנו זה כלפי זה, ולרגע אחד כשסובבתי את מבטי כדי לשלם, שמעתי צחוק גדול מתגלגל. של שניהם.בלילה לפני השינה, בני אמר לי "אמא נכון שכשאני עם יאיר אז רגע אחד אנחנו רבים ואני מאוד עצוב ורגע אחר טוב לי איתו ואני שמח".

אני למדתי מכך הרבה....

הלוואי וגם אני הייתי יכולה במהירות כזו לשנות מצב-רוח.

ה' שלי- מאת קארין עמיאל.

אני אם חד הורית לילד בן ארבע וחצי. הימים שלי עמוסים,בעבודה, בלימודים,והכי כייף בבני הקטן.

לאחרונה הבן שלי מגלה עניין רב באלוהים.שואל לגביו שאלות היכן הוא נמצא,האם באמת הוא שומר עלינו,האם הוא רואה כשאנחנו עושים משהו לא טוב.

אני בעיקר מקשיבה.שואלת מה דעתו.

אתמול לימד אותי בחוכמתו הרבה. אמר לי "אמא,את יודעת שאלוהים נמצא גם בנו. בגוף שלנו. וככה גם אנחנו יכולים לבקש ולעזור לעצמנו"

ועוד הוסיף כשראה שאני טרודה קצת במשהו, "אמא את רוצה לבקש משהו בשביל עצמך?"

עזבתי מיד את כל ענייני ה"חשובים", הסתכלתי עמוק אל תוך עיניו והשבתי "מאוד אשמח לבקש,איך לעשות את זה"?

והוא בידיו הקטנות פתח את דלת הכניסה, ביקש שאסתכל על השמיים הכחולים,אעצום את עיניי ואבקש.

וזה מה שעשיתי בדיוק.

ואגב הבעיה שהייתי טרודה בה,נפתרה למחרת.

בא מאהבה -מאת יונה דורון.

בהיכנסי בדלת מאירות עיניו

וחיוך עולה על שפתיו.

הוא מביט בי בערגה

ומיד מקבל ממני נשיקה.

עיניו הכחולות

כה תמימות וגדולות,

אפו קטן

ופיו – דובדבן.

על עורפו קווצת תלתלי זהב

ובפיו ארבע שיני חלב.

הוא מנופף לשלום ומוחא כפיים

והכי אוהב – אצל אימא על הידיים!

זה קרה לפני שנה:

הוא בא מאהבה

ואת לבי – שבה!

שני ניסים ביום אחד - מאת ציפורה מימון .

הדרך הנוחה ביותר להחזיר את נכדי ונכדתי לביתם אחרי שהתארחו אצלנו, מבלי לנהוג 150 קילומטר לכל כוון, היא לנסוע איתם ברכבת ולהביאם היישר לזרועות אביהם שמחכה להם בתחנת היעד. ולא די בכך אלא שחווית הנסיעה ברכבת הנה שוות ערך, לפחות, לנסיעה ברכבת הרים בלונה פארק.

לפתרון המושלם הזה יש חסרון אחד: היכן אחנה את רכבי ליד תחנת הרכבת?

כל מי שנסע ברכבת מחיפה יודע שמציאת חנייה אינה בעייה קלת ערך. כשאני לבדי, אינני מבזבזת זמן על חיפוש מתיש ומתסכל של חנייה קרובה לתחנה, ומפנה את רכבי, ישירות למגרש חנייה רחוק יותר וצועדת במרץ כמה דקות לתחנה. פתרון זה הוא בעייתי עם שני ילדים, שלושה מעילים, תיקים ואף מטריות כי מטפטף גשם. הרעיון להשאירם לבדם בכניסה לתחנה ולנהוג לחניון המרוחק לבדי ומשם לצעוד לתחנה לא כל כך נראה לי. במחשבתי אני בוחנת רעיונות נוספים. בלית ברירה אני מפעילה את שיטת "הסוד".

מי שקרא את הספר "הסוד" יודע שה"סוד" הוא: התרכז במה שאתה רוצה ורצונך יתגשם. כאדם קטן אמונה קשה לי להתחבר לרעיון הזוי כזה, אבל המצב קשה ופתרונות טובים יותר אין לי...

כל הדרך אני מתרכזת במחשבה על החנייה הרצויה לי, ובהגיעי לתחנת הרכבת אני מפנה את רכבי היישר לשורת החנייה הראשונה. אני משפשפת את עיני כשאני מגלה שהמקום הקרוב ביותר לכניסה לתחנה פנוי, וממתין לי.

אנחנו ממהרים לעלות לרכבת. רק כשאנו מתקרבים ליעדנו, עומדים לרדת מהרכבת ולובשים את המעילים, מתברר לנו שהמעיל החדש של רועי איננו. אני יודעת בוודאות שרועי יצא מן הבית עם מעיל משום שעזרתי לו לרכוס אותו. אז היכן המעיל? מתי הוריד אותו? גם רועי וגם מעין אינם זוכרים....

פעם נוספת אני מתרכזת, הפעם במחשבה על המעיל שחייב להמצא. האם נותר ברכבי החונה בתחנה, או שמה נותר על הספסל בתחנת הרכבת?

בתחנה היעד אנו חוברים לבני, מעבירים פיקוד ואני עולה על הרכבת החוזרת לחיפה. אני מגיעה לתחנה והולכת היישר למשרדו של מנהל התחנה. אני משפשפת את עיני בתדהמה. על שולחנו של מנהל התחנה מונח מעילו הכתום של רועי.

שני ניסים ביום אחד... קשה להאמין. כנראה ששיטת "הסוד" עובדת. אולי כדאי להפעילה על מטרות גדולות יותר מחנייה ומעיל? על האושר והעושר, למשל...

מספרים על מיספרים - מאת קורה שורץ.

השבוע, ביום שני, הייתי בבית הספר היסודי בו אני מתנדבת פעם בשבוע במסגרת "ידיד לחינוך". בהפסקה הגיע לחדר המורים ילד מכתה ז' – נקרא לו תום – עם עבודה כתובה. הוא ניגש למורה למתמטיקה , מסר לה את העבודה ואמר:

- המורה, זאת העבודה שעשיתי יחד עם רום ( חבר מהכיתה).

המורה העיפה מבט קצר על הדף ואמרה:

- נראה לי שכל מה שעשיתם בעבודה הזאת זה רק " העתק " ו"הדבק". אם אגלה שזה כל מה שעשיתם, ועוד שניכם יחד, אתם תקבלו על העבודה הזאת אפס* ואחלק אותו לשניים!

תום ניסה לרכך את ליבה של המורה למתמטיקה ( כנראה שעל ראש ה"מעתיק-מדביק" בער הכובע) בכך שניסה להפגין ידע במתמטיקה:

- המורה, אבל למדנו שאפס לחלק לשתיים זה ב"מ( ולמי ששכח –או ששכח ללמוד את זה: ב"מ זה "בלתי מוגדר").

המורה זעפה עוד יותר:

- מה אתה אומר, תום? שתיים לחלק לאפס זה ב"מ?! אפס לחלק לשתיים זה אפס – וזה מה שאתה עלול לקבל גם במתמטיקה!

האקווריום - מאת מוריץ רוזנפלד.

נסענו עם כל המשפחה לגרמניה לשנתיים. זה קרה לפני שלושים שנה. אחת החברות של אשתי באה לבקר והביאה לילדים במתנה אקווריום עם דגי זהב. הילדים שמחו מאד, אבל היו קטנים מכדי לטפל בדגים. נחשו מי טיפל באקווריום ובדגים? יופי של ניחוש: אני טיפלתי בהם. אני החלפתי את המים, אני ניקיתי, אני דאגתי לזרם חמצן תקין.

הקטע הקשה היה כשמדי פעם אחד הדגים החליט להתאבד, ולא בטביעה. הדג היה צף עם בטנו כלפי מעלה. כשזה קרה בפעם הראשונה, דנה התחילה לבכות מאד ולהתאבל ארוכות על הדגיג. כדי שהדבר לא יישנה, הייתי קם כל בוקר שעה לפני הילדים ורץ לערוך מסדר נוכחות לדגים. והיה ואחד הדגים היה נפקד. הייתי רץ לחנות לדגי נוי שבקצה הרחוב. הייתי כמובן לוקח אתי את הדג שהתפטר כדי להיפטר ממנו ומביא בשקית דג חדש. למזלי, דנה לא הייתה מבחינה בנקודת חן חסרה - או עודפת - על הדג...

בשלב מסוים הריצות נמאסו עלי ואחרי כמה שנים שכנעתי את הילדים לוותר על האקווריום ולתרום אותו, עם תכולתו, לילד קטן יותר שגר בשכונה. לא תאמינו – הצלחתי לשכנע אותם! אולי גם בזכות העובדה שהילדים גדלו ודנה הייתה מאד עסוקה: היא התכוננה לחידון בית-ספרי בהיסטוריה.

הילד של השכן שמח מאד ואני שמחתי עוד יותר: כעת השכן היה רץ לחנות שבפינה.

הייתי מאושר בדיוק שבוע. אחר-כך נערך החידון ודנה זכתה בפרס הראשון: אקווריום עם דגי זהב!

כריך עם ממרח שוקולד - מאת יונה דורון.

מה נפלאות דרכיו של הזיכרון! לעתים חמקמק הוא ועיקש ומסרב להעלות את השם או התמונה שאנו כה רוצים ולעתים - מעלה ומציף הוא את מוחנו בשמות ובתמונות.

זה מה שקרה לי השבוע כאשר באתי לאסוף את נכדתי הקטנה מן הפעוטון בו החלה לבקר. מראה הזאטוטים החמודים, הישובים על כסאות הפלסטיק הקטנים והצבעוניים, סביב שולחן גדול, ואוכלים בשקט את הכריכים הקטנים המרוחים בממרח שוקולד, עשה לי את זה.

לנגד עיני עלתה תמונת הגנון של זהבה, הגנון הראשון שלי. בת שלוש וחצי הייתי כאשר עליתי עם משפחתי ארצה. עד אז גידלה אותי אומנת צמודה אשר טיפלה בי במסירות ודאגה לכל צרכי. הייתי בת יחידה ומפונקת. גדלתי בבית מרווח מוקף חצר גדולה ומוצלת.

כל זה השתנה עם העלייה. גרנו בבית מלון קטן באחת המושבות הותיקות, חמש נפשות בחדר אחד, עם פרימוס בתור מטבח. היה זה בראשית שנות החמישים, שנות העלייה ההמונית.

אותי הכניסו לגנון באיחור מאחר ועלינו באמצע חודש נובמבר. הגנון ניצב בראש גבעה. שער עץ כחול ושביל מרוצף הובילו אליו, דרך חצר גדולה שעץ אקליפטוס סוכך עליה. בחצר היה ארגז חול ובסמוך לו נדנדת עץ אדומה.

הגננת זהבה הייתה אישה נעימה וטובת לב. מראה פניה מטושטש בזיכרוני אולם אני זוכרת היטב את הסינור שהיה קשור תמיד למתניה. מאחר ולא הכרתי את הילדים ולא ידעתי מילה בעברית – נצמדתי לסינרה של הגננת ובאשר הלכה – הלכתי. היא קיבלה זאת באהבה וגם הילדים התרגלו לראות ילדה קטנה וצנומה, בעלת עיניים כחולות גדולות ותלתלים חומים שופעים, כרוכה אחרי הגננת. כך התנהלו הדברים במשך חודש ימים.

ואז, לפתע פתאום, ללא כל התראה מוקדמת, פציתי את פי והתחלתי לדבר ב...עברית! הילדים פרצו בקריאות שמחה וצעקו: "זהבה! זהבה! היא לא אילמת! היא מדברת!" התרגשות גדולה הייתה בגן וכולם התקרבו לשמוע מה בפי.

כאשר באה אמי בצהרים לאסוף אותי, מיהרה זהבה לספר לה את החדשות המרעישות ועד מהרה הפך הסיפור לשיחת היום בשכונתנו הקטנה.

לאט לאט גבר ביטחוני ושחררתי את זהבה מן האחיזה בסינרה. הפכתי לתלמידה מן השורה, אולם את הקוריוז החביב המשיכו לספר במשפחתנו בכל הזדמנות, עד שנחרת עמוק בזיכרוני.

הגננת בגנון של נכדתי עברה עם מגש הכריכים ושאלה "מי רוצה עוד אחד?" נכדתי הרימה את ידה הקטנה ומיד קיבלה כריך נוסף. לה מתקו הכריכים ולי – הזיכרונות!

נירה ורוני -מאת אביבה.

אביבה מספרת:העולם בעיני ילדים -

זכרונות בני 40 – 50 שנה.

נירה

נירה בת שנתיים וחצי – שלוש. היא אוהבת מאוד את סבתא שלה. יום אחד אנחנו יושבות במטבח, שלושתנו: סבתא, אמא [אני], נירה. נירה פונה אל סבתא ואומרת:

-סבתא, את המכנסיים האלה [מראה את מכנסי הקורדרוי האדומים שאהבה מאוד] אשמור בשבילך וכשתהיי קטנה אתן לך אותם, וגם את נעלי הבית האלה, עם הציורים היפים.

כך למדתי איך בתי מבינה את סדר הדברים בעולם.

רוני

המשפחה נוסעת בכביש החוף, צפונה.

רוני כבן 4. אנחנו מגיעים לפני זכרון, רכס הכרמל מתחיל להתרומם. רוני מסתכל אל ההר, מצביע עליו וקורא בהתרגשות:

- מה זה? מה זה כל כך גדול?! כל כך גבוה?!

הוא כולו נרעש ונרגש. ילד שגדל במישור החוף [תל-אביב],

לראשונה רואה הר ואנחנו חווים את העולם דרך עיניו הילדותיות ומתרגשים יחד איתו.

סיפורו של צעצוע - מאת יונה דורון.

לשלושת נכדותיי מבחר צעצועים היכול, בשקט, למלא חנות קטנה. בשבוע שעבר, כאשר שחקנו על השטיח והן בקושי פלסו לעצמן דרך בתוך ים הצעצועים שהיה מפוזר שם, נזכרתי בצעצוע מאוד מיוחד של ילדותי.

עליתי ארצה מרומניה בגלי העלייה הגדולים של שנת 1951. מתוך החדר היפה וגדוש הצעצועים שהיה לי שם, הביאו לי הורי רק שני דברים: בובה מדברת ומערכת כלי אוכל זעירה, עשויה חרסינה עדינה, מצוירת ו – שבירה.

לאחר שנה של טלטולים ומעברי דירות, התמקמנו בדירה שכורה. הייתה זו דירה הבנויה בסגנון ערבי: חדרים גדולים בעלי תקרה גבוהה וקירות עבים. בחדר הגדול, ששימש כסלון ומשרד לאבי ביום וחדר שינה להורי בלילה, היה חלון בעל אדן רחב. על האדן הזה הציבו אמי וסבתי את הבובה היפה ולפניה את מערכת כלי האוכל. היו שם צלחות לכל מנה, קערית מרק ושני ספלונים עם תחתיות תואמות לקפה/תה. הכלים היו בצבע שנהב ובשולי כל אחד מהם היה עיטור של פרחים סגולים עדינים. אני הוזהרתי, חזור והזהר, לשמור היטב על המערכת שכן אם ישבר אחד הכלים – לא יימצא לו תחליף.

עד מהרה נפוצה בשכונה השמועה על המערכת המיוחדת שלי וכל הילדים רצו לראות אותה. יום, יום אחר הצהרים הגיעו החברים לצפות בפלא. לכמה מהם אף הרשיתי לשחק בהם. בזכות הצעצועים הללו הייתי מבוקשת מאוד בחבורת הילדים ושתפו אותי בכל פעילות.

יום אחד הגיעו לביתי כמה בנים. לאחד מהם היה כדור. מיד בכניסתם הבחינה בו אמי והודיעה לו, חד משמעית, שב"בבית לא משחקים בכדור". הוא הניד בראשו לאות הסכמה, אולם מיד בצאתה מן החדר, החל להקפיץ את כדורו. לא עברו שתי דקות והכדור נחת בעוצמה על אדן החלון ו – עשה שמות במערכת כלי האוכל הזעירים!

לקול הרעש נזעקו אמי וסבתי מיד לחדר, אך לא נותר להן אלא לאסוף את השברים. הן כעסו וצעקו, אני בכיתי – אבל את הנעשה לא ניתן היה להשיב. הילד האומלל הרכין ראשו והשפיל עיניו ארצה. כך עמד וספג את הצעקות שניתכו עליו.

עבר זמן רב עד שקנו לי מערכת אחרת. הפעם הייתה זו מערכת פלסטיק זולה וחסרת ייחוד אשר רבות כמותה היו לחברותי.

מערכת החרסינה אמנם אבדה לנצח אולם זכרה נותר בהיר וצלול בזיכרוני גם לאחר שנים רבות מאוד.

סבתא המעופפת - מאת רחל שלסינגר.

"טו, טו, טו" נשמעה תרועת רכבת שהתקדמה לעברי במהירות, פנסיה מהבהבים, הקטר שלה מעלה עשן ומוזיקה רועשת מלווה את מסעה. בין כל המסילות המסועפות הללו שמלאו את החדר, יושב לו ילד קטן בן שלוש ומכוון את התנועה. עוצר בתחנות, עובר מעל גשרים, חוצה נהרות, מרוכז כולו במשחק ולא מרים את העיניים לקראת סבתא שלו שנכנסה זה עתה לביתו.סבתא שלא ראה יותר מחצי שנה, והוא מכיר אותה רק משיחות קצרות בסקייפ. סבתא שגרה בארץ אחרת.

תום אוהב לבנות, ובמיוחד אוהב לבנות רכבות. יש לו רכבת ארוכה בסלון, ורכבת ארוכה יותר בחדר שלו למעלה, ורכבת נוספת שבנויה על שולחן מיוחד וקשה בכלל למצוא לה מקום. הנכד שלי מבין ברכבות והוא רק בן שלוש. אך כבר בוחן בקטלוגים את מבחר הרכבות המוצעות שם, ומחליט מי מהסבא או סבתא יביאו לו את המתנה. וברוך השם, הוא מוקף בהרבה סבים וסבתות. ארבע סבתות יש לתום, שתיים אמיתיות ושתיים נספחות שבעיניו הן סבתות לכל דבר, ושלושה סבים יש לו, שניים אמיתיים ואחד נספח.

אני לא הבאתי לו סבא נוסף, אני הבאתי לו רק את עצמי, והלב שלי רחב ואוהב, וכשאני באה לביקור בארה"ב, אני באה אליו, והוא העניין הגדול בשבילי.את ארה"ב אני מכירה, חייתי שם מספר שנים, וכשאני נוחתת בארה"ב, אני מרגישה כמו בבית, ליבי מתרחב מהתרגשות, הריחות המוכרים לי כל כך, האוויר הצלול והקר שמחייב מעיל עבה ומחמם, הזיכרונות המתוקים-מרים שהיו לי שם, זיכרונות מטיולים, מחברים, מחיים אחרים שונים ומסודרים. בית מלא, ילדים, עבודה, בעל.

אני לא לוקחת סיור, ולא מטיילת מחוף אל חוף, את האתרים רובם אני מכירה ולעולם לא אספיק לראות את הכול. אני רוצה להיות עם הנכד שלי, אבל, הנכד שלי לצערי קצת עסוק, עד השעה חמש הוא בגן שלו. אז בזמן הזה, אני מסתובבת בשדרה החמישית במנהטן הנהדרת, נהנית על מרפסת התצפית המדהימה ב'רוקפלר סנטר'. אזור 'הטיימס סקואר', גם הוא לובש חג לקראת חג המולד. מטיילת ב'ווסט וילאג' הבוהמי, המזכיר לי ימים אחרים בהם ביקרתי במשך כמה שנים חבר טוב שגר שם. מטיילת ב'צ'יינה טאון', וב'סוהו', הולכת למוזיאונים וזוכה לראות תערוכות חדשות שהוצגו שם, צופה בהצגות בוקר ב'ברודוויי', אוכלת במסעדות טובות ועושה קניות, הרבה קניות...

בשעה חמש בדיוק אני בבית, מחכה לו, לנכד שלי, ועד שהוא מגיע אני צופה מחלון הבית של בני, בקומה התשע-עשרה, על הנוף הנהדר של נהר ההדסון, המקיף את מנהטן. אני סבתא שבאה מרחוק כדי לספר סיפור כל לילה לנכד שלה וכדי להשתתף באמבטיה שהוא עושה בערב, וגם להיות 'בייבי סיטר' כשצריך והעיקר, כדי לצחוק מהבדיחות שלו...

והוא באמת מצחיק, בייחוד לכל מה שנוגע לשפה העברית. הוריו, במאמצים רבים, מנסים לשמר לו את השפה העברית, אך בכל זאת זה לא מושלם. מידי פעם הוא שואל את אימו: "מה אתה עושה?", או : מה אתה אומר"? ולעומת זאת, לפעמים מהאמבטיה שומעים אותו מדבר לעצמו: "היום אני שמחה", "עכשיו אני מתרחצת". נו, אז אני הסבתא לא אתמוגג מדבר כזה מתוק ומצחיק...

זהו, הביקור נגמר, היה קצר וקולע, בעוד חצי שנה אסע שוב, והפעם זה יהיה לבני השני הגר בסן-פרנציסקו, וגם שם אשמע בשמחה את המילה המתוקה,

'סבתא'.

גם בקשיים של היותם רחוקים יש נחמה קטנה...

הילקוט-מאת יונה דורון.

נועה צפתה באחת הסדרות האהובות עליה בטלביזיה כאשר נשמע צלצול בדלת. אימא מיכל מיהרה לפתוח. בפתח ניצבה סבתא רינה ובידה שקית פלסטיק גדולה. רצה נועה לסבתא וחיבקה אותה בחום. סבתא לטפה את תלתליה החומים של הילדה ואמרה: "יש לי הפתעה בשבילך"

"אני יודעת" קראה נועה למודת הניסיון והצביעה על השקית "זה בטח כאן!"

"נכון מאוד" אמרה סבתא ופתחה את השקית.

בזהירות הוציאה מתוכה ילקוט חדש בצבעי ורוד וסגול שבחזיתו מתנוססת לתפארת תמונתה של כוכבת הסדרה האהובה על נועה.

"וואו, סבתא!" קראה נועה ועיניה הכחולות והגדולות מלאות התפעלות, "איזה ילקוט מגניב! תראי, תראי לי אותו!" היא החלה למשש ולבדוק את כל התאים, את הקלמר הצמוד לאחד מהם מבפנים, את מחזיק המפתחות ואת התמונה של הכוכבת.

"סבתא, זה מקסים! מתנה נהדרת!" קראה נועה כשגמרה להתפעל משכלולי הילקוט והצמידה נשיקה ללחייה של סבתה.

"את יודעת למה קניתי לך את הילקוט הזה?" שאלה סבתא מהורהרת

"בטח, כי אני עולה לכיתה א'"

"נכון, אבל יש עוד סיבה" השיבה סבתא רינה "בואי, שבי לידי ואספר לך".

הן התיישבו על הספה וסבתא פתחה בסיפורה:

"אתמול בלילה חלמתי על סבא שלי, סבא מרטין. הרבה מאוד שנים כבר עברו מאז שנפטר והנה, פתאום, הוא חזר אלי בחלום! ראיתי אותו עומד על גבעה גבוהה, לבוש בחליפת פסים חומה, מחייך אלי ומנופף לי בידו. ניסיתי לדבר אליו, לשאול אותו מה הוא רוצה, אבל הוא לא ענה ואחרי זמן קצר נעלם. כשקמתי בבוקר, זכרתי את החלום וניסיתי להבין אותו", סבתא הפסיקה לרגע את סיפורה ולגמה מן הקפה שהכינה לה אימא מרב. איילת הקשיבה לה רב קשב וחיכתה להמשך.

"ואז, נזכרתי שהיה זה סבא שלי שקנה לי את הילקוט הראשון לפני שעליתי לכיתה א'. זה היה ילקוט פשוט בצבע חום, עם ריח כזה של עור. היו לו שני תאים גדולים ואבזם לסגירה. סבא קנה לי את הילקוט כבר בתחילת החופש הגדול והורי קנו לי קלמר מעץ חום שבתוכו היו עפרונות, מחק, מחדד וצבעים. אני הכנסתי הכל לילקוט וכל יום הייתי בודקת אם כל דבר מונח במקומו. אחר כך הייתי מרכיבה את הילקוט על כתפי, מציצה במראה הגדולה שהייתה תלויה בהול שלנו ומתהלכת בו בבית בגאווה של "ילדה גדולה שכבר עולה לכיתה א'!"

"אז רצית לעשות בדיוק מה שסבא שלך עשה, נכון?" שאלה נועה.

"כן. החלטתי שהחלום הזה לא היה סתם, הוא בא לרמוז לי מה לעשות. הלכתי לקניון וחיפשתי בשבילך את הילקוט הכי יפה!"

"וואו! ומצאת!" לטפה נועה בשמחה את הילקוט החדש, "ומה קרה עם סבא שלך?" הוסיפה והתעניינה.

"אה", נאנחה סבתא, "לא לכל הסיפורים יש סוף טוב..."

"ספרי לי, ספרי לי" בקשה נועה.

"שבועיים לפני סוף החופש הגדול נפטר סבא שלי באופן פתאומי. היינו עולים חדשים, רק שנתיים בארץ. זאת הייתה מכה איומה למשפחה הקטנה שלנו. סבתא שלי לא התאוששה מהמכה הזו עד סוף ימיה. אימא שלי, שהייתה מאוד קשורה לאביה, הייתה עצובה זמן רב. גם אני הייתי מאוד עצובה. הילקוט שלי הפך למזכרת כואבת מן הסבא האהוב."

"סבתא, איזה סוף עצוב" אמרה נועה וחבקה את סבתה "את בכית?"

"בודאי שבכיתי", מחתה סבתא דמעה שהציצה לפתע בזוית עינה, "אבל כל זה היה לפני המון, המון שנים. עכשיו כולנו שמחים שאת עולה לכיתה א'. אני בטוחה שתהיי תלמידה נהדרת ותתחדשי על הילקוט היפה שלך!"

פנאי על תנאי - מאת קורה שורץ.

אני קמה בבוקר וחושבת שיש לי יום חופשי לפני. מתחילה להתלבט במה לבחור: ללכת להרצאה השבועית על סרטי מתח? או להישאר במתח לגבי הנושא הזה וללכת לאוניברסיטה לשיעור בפילוסופיה?? ואולי להעדיף את הצד הפרקטי על הצד הפילוסופי וללכת לסדנת בישול בריא???

החלטתי ללכת קודם על ההליכון ולראות לאן ההליכה הזאת תוביל אותי. כמובן שדרכתי במקום ולא קיבלתי שום רעיון גואל. פתאום צלצל הטלפון. על הקו חברת ילדות ש"קפצה" לביקור בתל אביב. (בינינו, קפיצה אדירה בשביל אישה בגילי, שהוא גם גילה, וסבתא לחמישה: מבאר שבע לתל אביב – חתיכת קפיצה אולימפית). כמובן שהחלטנו שאנחנו חייבות להיפגש על כוס קפה ,זה חייב להיעשות היום- או, כפי שאמרו אבותינו בעוונותיהם, " ! To day is the day "

לא נפגשנו רק שתינו כבר כמה חודשים. אנחנו חייבות להתעדכן על קידום הבנים-בנות-חתנים-כלות בקריירה, התקדמות הנכדים – נכדות בקריאה, ולקנח ברכילות עסיסית על חברים-חברות משותפים, בקריצה.

אני מתחילה להתלבש ולהתאפר במרץ, על אף שאנחנו בנובמבר. צלצול טלפון קוטע את מלאכת הקודש והחודש. על הקו, בתנו הבכורה. היא מספרת שהנכד הצעיר קם עם חום גבוה, אבל ביחס הפוך, מצב רוחו ירוד. היא לא יכולה לשלוח אותו לגן, אבל לה יש פגישה שנקבעה כבר לפני חודש, אושרה לפני שבוע ואושררה אתמול, לאושרה הרב. היא פשוט חייבת לקיים את הפגישה הזאת!

אז מה עושים? לבטל את הפגישה עם החברה לא בא בחשבון. שהבת תבטל את פגישת העבודה שלה?זה לא יעלה על הדעת ולא ירד מהמצפון. המצפון שלי ייסר אותי לנצח במקרה הרע, או שעתיים במקרה הטוב. ושעתיים זה בדיוק אותן שעתיים שהתכוונתי לבלות עם חברתי, ולא עם נקיפות המצפון. כאלה יש לי למכביר גם מבלי לייבא אותן מבאר שבע...

ופתאום הייתה לי הברקה: הרי גם לחברתי יש נכדים. היא גם מנדנדת לי שמזמן לא פגשה את נכדי והייתה רוצה לראות אותם . אז נכון שהיא מתכוונת לראות את כולם לעשרים דקות, ובמקום זה אני מציעה לה לראות רק אחד לשעתיים, אבל עשרים דקות כפול שש זה 120 דקות. גם אחד כפול שעתיים זה מאה ועשרים דקות, אז הסך הכול זהה, לא?

לאור ההברקה, אני מצלצלת לחברה ומציעה לה לקחת אותה במקום לבית קפה, לבית הבת. אני מספרת עד כמה הנכד מקסים ומנסים לשלב בין חובה אמהית לבת להבטחה נהנתנית לחברה.

וכך הפך בוקר פנוי לבוקר בנוי, ולא סתם בנוי, אלא בנוי לתלפיות: נסעתי לקחת את החברה, הגענו בדקה המובטחת לבית הבת ונשארנו שתינו עם הנכד. אמנם הסיפורים שרצינו לספר השתנו מעט לאור הנסיבות, אבל זה היה לטובה.

הנכד שלי שמע עד כמה הנכד בן גילו מצייר יפה. הוא נכנס לאמביציה והתיישב לצייר גם.

היות וחברתי היא בשלנית בחסד, בשעת הצהריים היא סיפרה עד כמה הנכד שלה אוהב לביבות. נכדי הסקרן – והרעב- ביקש לטעום גם. חברתי נכנסה למטבח ותוך עשר דקות היו על השולחן לביבות יפיפיות, שהפיצו ריח נהדר. הנכד שכח שהוא חולה ואכל אותן בתאבון רב. בינתיים, אני שיחקתי אתו משחק שהמצאתי – ועליו אספר לכם בהזדמנות אחרת. חברתי התלהבה והבטיחה לייבא אותו לנכדיה בבאר שבע ביבוא אישי פטור ממכס, עבור הנכס הפרטי שלה.

הרכבת החשמלית - מאת יונה דורון.

כשהיה בני בן חמש לערך, החליט אבי שהגיע העת לקנות לנכדו הבכור את המתנה אשר הוא עצמו כל כך נכסף לה בילדותו – רכבת חשמלית. ההזדמנות נפלה לידיו כאשר טייל, יחד עם אמי, בגרמניה. הרכבת שקנה הייתה "מרקלין" – המרצדס של הרכבות! כל החלקים נארזו בשלוש קופסאות: גדולה, בינונית וקטנה וכך הגיעו ארצה.

מנהג קבוע היה במשפחתנו: כל שבת היינו באים לאכול את ארוחת הצהרים אצל הורי. כאשר הגענו, בשבת שלאחר שובם מגרמניה, פתח לנו אבי הנרגש את הדלת והזמין אותנו לגשת מהר למרפסת המטבח. שם ניצבה במלוא הדרה הרכבת החשמלית. לאחר שהבענו התפעלות, כנדרש, לחץ אבי בחגיגיות על המתג והקטר, מלווה בחמישה קרונות החל לדהור על הפסים. בדרכו עבר מתחת לגשר, צפר, ביצע פניה חדה ועוד כהנה טריקים אשר שמחו מאוד את... אבי.

בני, אשר המתנה הייתה, כביכול, עבורו, לא גילה התלהבות מרובה ממנה. כאשר ניסה לגעת בקטר הזדרז אבי למנוע זאת ממנו ואמר "לא, לא לגעת, רק להסתכל!" קרא. עד מהרה איבד בני עניין לחלוטין והלך לשחק בצעצוע אחר. אבי המשיך עוד להפעיל ולהתפעל מן הרכבת עד אשר הודיעה אמי שארוחת הצהרים מוכנה.

אבי החליט שהרכבת תישאר אצלם והוא יפעיל אותה לכבודנו כשנבוא. בסתר לבי חשבתי שהוא ישמח להפעיל אותה בלי כל קשר אלינו. עוד פעמיים-שלוש הפעיל אותה בשבתות. אחר כך נעשו המרווחים בין הפעלה להפעלה גדולים יותר. בשלב מסוים הופיע משטח עץ אליפטי גדול במרפסת המטבח. לשאלתי הסביר לי אבא שהזמין את המשטח במיוחד אצל נגר כדי שהרכבת תופעל עליו ולא על הרצפה. לא זכור לי אם ראיתי אי פעם את המשטח הזה בפעולה.

הרכבת נשארה שנים רבות אצל הורי. בני ובתי לא בקשו אותה מעולם לעצמם. כאשר נולד בני הצעיר זה היה כבר לאחר פטירתו של אבי. באחת השיחות המשפחתיות העלנו את זכרה של הרכבת ואמי מיד אמרה: "קחו אותה. קחו אותה אליכם, אולי הוא ירצה לשחק בה".

מזלה של הרכבת לא שיחק לה גם הפעם. בני הצעיר גם הוא לא התלהב ממנה ואנחנו, להודות על האמת, היינו עצלים מדי להרכיבה ולנסות לעורר את סקרנותו. כך שכבו להן שלושת הקופסאות על מדפי הארון העליונים, מחכות לידים שתפעלנה ותתפעלנה מתכולתן.

לכבוד פסח החלטנו, בעלי ואני, לעשות מעט סדר במרתף ולהשליך לפח חפצים וניירות שאינם דרושים לנו עוד. בהתקף של חריצות ופעלתנות אספנו משחקי קופסא ישנים שאיש לא נגע בהם מזה שנים ודחפנו אותם לשקית הזבל הגדולה.

לא היה זה כל כך קל, בכל פעם היה אחד מאתנו אומר "לזרוק את זה? לא חבל? אולי עוד ירצו לשחק בזה?" ואז היה השני (בדרך כלל אני...) אומר: "לא, שנים כבר לא נגעו בזה, היום משחקים במשחקים אחרים" ומדרבן להיפטר מן הקופסא המאובקת.

והנה הגענו לקופסאות ה"מרקלין". לבי החסיר פעימה. הן ניצבו כחדשות וכמו דרשו שסוף, סוף מישהו יתייחס אליהן בכבוד הראוי. החלטנו לגאול אותן מבדידותן ולהציען לנכדינו. אולי הגנים של סבא דלגו דור והדור השלישי יגלה התלהבות רבה יותר מן הדור השני.

מחכים לאליהו - מאת "החותנת".

את המנהג הזה אני זוכרת עוד מבית הורי, כלומר, כבר מעל 60 שנה.

את המנהג הזה הבאתי אני לביתי, ו"הורשתי" אותו לארבעת בנותי.

עכשיו אנו ממשיכים אותו עם שבעת הנכדים, שכמוני וכמו בנותי, ישבו לשולחן ליל הסדר, ואנחנו לא מקצרים או מדלגים, השתתפו בקריאה ובשירים, והבוגרים יותר כבר ידעו שגם אם יתמהמה בא יבוא!

וכך אנחנו מזמרים את הזמירות, ואחרי ברכת המזון נעלם אורי חתני, זה שמקפיד לקרא "שפוך חמתך על הגויים" בשקט מהחדר, מתלבש וחומק לחדר המדרגות.....

או אז אנחנו שרים בקולי קולות את השיר "אליהו הנביא", וכשמגיעים ל"במהרה יבוא אלינו" אליהו מגיע! לפעמים עטור בכובע שלא שייך לעניין, אבל תמיד עם גלימה לבנה מפה או סדין, ותמיד עם זקן מצמר גפן, ותמיד הוא זוכה לשתות מעט מהיין שבגביע.

ואנחנו, על טפינו ואורחינו מצפים לשנה הבאה.

סבתא גולשת - מאת אלי פרידמן.

- "אז מה ,לירוני", שאלתי את נכדתי לירון, בת העשרים ושתים, "היית מופתעת לפגוש אותי בפייסבוק?"

- "באמת סבתא, לא ידעתי שאת כזאת "תותחית" במחשבים. הצלחת לעבוד עלי ועל החברים שלי"

"כמה מהחברים שלי רצו להתחיל איתך, את ממש שובבה".

- " את רואה לירון, יש באינטרנט גם צדדים שליליים ואפילו מסוכנים, ויש ללמוד להיזהר מפניהם, אבל היתרונות רבים בהרבה. את לא מתארת לעצמך איזה חיים חדשים יש לי לאחרונה, מאז למדתי לגלוש

באינטרנט."

- " האמת, שלא ידעתי בכלל שיש לך מחשב," – אומרת לירון – "לכן הייתי כל כך מופתעת מלכתחילה,

שלא נדבר על זה שאת כבר גולשת באינטרנט"

- " אה, סבא החליט לפנק אותי , וקנה לי מתנה ליום הולדת שבעים. חוץ מזה הוא הרוויח, כי כעת במקום לשגע אותו, ולנדנד לו, אני עסוקה במחשב, וכך הוא יכול לראות את משחק הכדורגל בטלוויזיה,

בלי הפרעות, וכן תוכניות אחרות שהוא אוהב".

ישבנו נכדתי ואני ליד המחשב, בפינת האוכל, ושתינו להנאתנו כוס קפה. התלהבתי וסיפרתי לה על היתרונות של מחשב נייד זה.

- " את רואה, אני יכולה לקחת את המחשב איתי למטבח, כי הוא קל מאד, ושם אני מחפשת לי מתכון לעוגה שאותה אני רוצה לאפות"

- " וואו סבתא, את ממש מהמתקדמים " , מתלהבת נכדתי , " אפילו אמא לא עושה דברים כאלה. אז איך

הצלחת להיכנס ככה לעניינים? "

- " לך אני יכולה לגלות"- אני אומרת לנכדתי, "זה התחיל מכך שנכנסתי לאתר אחד שאיזה מכר המליץ לי עליו. www.ymhovalot.com .זהו אתר לבני 50 פלוס, ואני חשבתי שהפלוס שלי מצדיק בהחלט כניסה לאתר זה. לפי מה שהסביר לי מכר זה, לא צריך לפחד מלחיצות עם סמן העכבר על כל דבר שבו החץ הופך לכף יד. יש לשוניות, יש קישורים, ואפילו כשרואים פרסומות של גוגל, לפעמים יוצאים דברים מעניינים מהלחיצה עליהם. תוך זמן קצר, מצאתי עצמי באתר אחר:

www.sunef4u.com כאן הופתעתי לגלות טיולים מעניינים בארץ ובעולם, מדור מתכונים, טיפים שונים וקישורים לאתרים מעניינים או שימושיים אחרים. נרשמתי כחברה באתר, ואף יצרתי קשר עם מקים האתר, (באמצעות "צור קשר" ) וגיליתי שמאחורי האתר עומד אדם, לא צעיר בהרבה ממני, ושמוכן תמיד לעזור לי בכל פניה או שאלה שהייתה לי. הוא לימד אותי דברים רבים, ובזכותו אני מחוברת לבנק , ויודעת מה היתרה שלי בכל רגע שאני רוצה, הפסקתי לבזבז ימים בתור בבנק. למדתי להזמין תור לקופת חולים, ואיני צריכה ללכת לשם כדי לקבל תוצאות בדיקות שעשיתי. הכרתי חברים חדשים , בזכות הפייסבוק והטוויטר שהוא לימד אותי, איך להתחבר, ואני לומדת כל הזמן דברים חדשים ומעניינים, תודות לכך שלמדתי איך לחפש דברים בגוגל. תגידי , יש לך מסנג'ר או סקייפי ?"

- "בטח שיש לי מסנג'ר, אז נוכל עכשיו להיות יותר בקשר, אבל אני אצטרך לעשות את זה בצ'אט, כי לי אין עדיין מצלמה ומקרופון למחשב, אני אכתוב לך, ולך יהיה יותר כיף, כי תוכלי לענות לי בדיבור, וגם אראה אותך אצלי במחשב." – עונה לירון.

- "יופי" – אני אומרת – " סבא ואני החלטנו לקנות לך לפטופ חדש ליום הולדתך, ואז נוכל לדבר שתינו בסקייפי , ונראה זו את זו , וגם אם תהיי עסוקה או רחוקה, תוכלי לבקר אצלי בצ'יק צ'ק "

" תודה סבתא, אלך ואתן גם נשיקה לסבא שעסוק כרגיל בטלוויזיה... אני גם צריכה כבר לרוץ הביתה,

כי חבר שלי צריך לבוא... אז להתראות, ונדבר כבר במסנג'ר.... "

מאת משה עמנואל.