עידית מייעצת

קשה לי להיפרד מהנכדה.

הי שמי חנה . הפכתי לסבתא בסביבות גיל 50. הנכדה שלי היום בת שלוש. אנחנו מבלות באופן קבוע פעם בשבוע. אני מוציאה אותה מהגן , מגיעה עם תיק משחקים ואנחנו הולכות לקניון שם אנחנו מבלות כשעתיים וחצי כולל ארוחת ערב. אז נוסעות לביתה , למקלחת וסיפור. ברוב המקרים אני נוסעת חזרה לביתי, כשעה וחצי נסיעה . לעיתים אני נשארת לישון שם אם ההורים רוצים לצאת או אם קשה לי לנהוג חזרה.  זאת נכדתי האשונה .מהרגע שהנכדה נולדה הייתי שותפה וליוויתי את ההורים פיזית ורגשית. הקשר שלי עם נכדתי היה מאוד מיוחד מההתחלה וכבר כתינוקת התקשתה להיפרד ממני . המרחק לא היווה ולא מהווה עבורי קושי אבל יכול להיות שכן מייצר לחץ ואולי גורם לי לשדר גם המון תסכול כשאני צריכה ללכת. נכדתי בוכה ותמיד מבטאת עצב כשאנו מסיימות את הבילוי השבועי  שלנו למרות שהיא יודעת שאבוא בשבוע הבא. לעיתים גם נפגשים בסופ"ש.  זה לא קורה עם הסבתא השנייה, שגרה חמש דקות מהם. היא לוקחת אותה לגן פעמיים בשבוע בבוקר ושומרת עליה כשההורים מבלים. אבל אין לה בילוי קבוע עם הנכדה כמוני והנכדה לא מתנהגת כך אתה ולא בוכה כשהיא הולכת. אנחנו לא מבינים למה איתי זה ככה? וכביכול הילדה לא רגועה אחרי בילוי איתי .  יש לציין שהנכדה מאוד חכמה ובעלת הבחנה חדה.  יש קשיים סביב הלחץ שלי לטענת ההורים סביב הנכדה לאורך כל הזמן הם מרגישים שאני משדרת המון לחץ בקשר שלי וברצון שלי להיות אתה . יש מצב שיש משהו בדבריהם... כי כמה שיש לי אפשרות לבוא ולהיות אתה זה אף פעם לא מספיק לי וגם אני תמיד עם התחושה והרצון להיות הסבתא שגרה ליד ויכולה להיות זמינה יותר.        אשמח לעצתך.... תודה. 

התשובה של עידית.

שלום חנה

קראתי בעיון את דברייך והתרשמתי מהקשר העמוק שיש לך עם הנכדה ובעיקר מעוצמת האהבה שיש לך אליה . מנית שלל סיבות ועובדות שמצדיקות את האהבה הזו, החל מהיותה נכדה ראשונה, בת ראשונה למשפחה, פיצוי על העובדה שאינך גרה קרוב וזמינה תמיד ועוד...

יחד עם זאת ברור לחלוטין שאת מודעת שההתנהגות הזאת חורגת מגבולות הסבתאות וגובה מחיר במערכות היחסים שיש לך עם המשפחה וגם עם הנכדה.

לכן אני מניחה שלא תתפלאי מהתשובה שלי שבה אני מעודדת אותך להתמודד עם הבעיה האמיתית שהיא לגמרי שלך. לברר את הסיבות ללחץ ולתחושה הזו שאת מתארת ' אף פעם לא מספיק לי'.

כפי שכתבת – את סבתא צעירה מאוד ! והתלות שפיתחת ביחסים שלך עם הנכדה הוא סימפטום לחסך וחוסר שאת חווה בחייך שלך, זה הזמן שלך לעצור ולטפל בעצמך.  

עצתי לך :תפני לאיש\אשת מקצוע בתחום הפסיכולוגיה,  ותתחילי מסע עצמי שאין לי ספק שיעניק לך תובנות, שקט ואיכות חיים בהמשך הדרך.

רק ממקום שהוא שלם ורגוע יותר תוכלי לבסס מערכות יחסים בריאות לטווח הארוך עם המשפחה, הנכדה וכל אלה שיצטרפו בעתיד.  

בהצלחה!

עידית

נכדה מרגיזה.

שלום, עידית

אני התנדבתי לשמור על נכדה בת 6 במשך כל החופש הגדול. היא ילדה נבונה, מפותחת ותקשורתית, אבל יש לי בעיה לא נעימה אתה. למשל, אתמול היינו בפארק שהיו בו גם שטחים לא מוצלים. אמה של הנכדה שאלה אותי:

- כשהייתם בשמש, האם מרחת עליה קרם הגנה?

עניתי:

-לא. היינו בשמש רק חמש דקות.

הילדה התפרצה לשיחה וצעקה לאמה:

-אמא, אל תאמיני לה! היינו בשמש רבע שעה!

זה חוזר על עצמו כל פעם ואני מרגישה ממש לא נוח עם כל ההתערבויות האלה שלה. היא כמובן לא מדייקת ולא צודקת, אבל אני מרגישה מאד לא נוח כלפי האמא.מה את מציעה לי לעשות?

בתודה מראש,

סבתא ברכה

שלום סבתא ברכה

ראשית דבר, העובדה שהתנדבת  לשמור על הנכדה שלך לאורך כל חופשת הקיץ היא ללא ספק התגייסות, עזרה , ונתינה  מדהימים, ואין לי ספק שההורים שלה מעריכים אותך וסומכים עלייך מאוד ! 

לעיתים במצב כזה שבו את מבלה הרבה זמן עם הנכדה הגבולות נוטים להיטשטש והיא רואה בך סוג של ׳הורה׳ שלה , וכמו שקורה ביחסים בין הורה - ילד היא מאתגרת את הגבולות האלה בדיבור בוטה ובהתפרצויות לא נעימות כמו זו שאת מתארת. זה לא נעים אבל בוודאי את זוכרת מצבים  כאלה מימי ההורות שלך עם ילדייך.

עלייך להזכיר לעצמך ברגעים האלה שאת ׳ המבוגר  האחראי׳ ואת בשום צורה לא בתחרות עם הנכדה שלך מול האמא שלה ולכן אין לך צורך להוכיח את האמת של הסיטואציה. 

פשוט התעלמי, אל תיקחי חלק בוויכוח , השקט שלך יעניק ביטחון לכל הצדדים. 

אני יודעת שזה לא נעים ( אפילו מעליב) לשמוע אותה ׳מכפישה׳ אותך אחרי יום שלם שבו את מטפלת ומשקיעה בה, אבל תזכירי לעצמך בכל רגע נתון שהיא עדיין ילדה קטנה ( נבונה ככל שהיא תהיה ) . 

הסיבות שלה להתנהגות הזאת לא קשורות אלייך, זה אולי תסכול פנימי שלה , רצון להוכיח לאמא שלה שהיא עצמאית ואולי לא זקוקה להשגחה שלך, רצון לערער את אמא שלה שאולי פחות מבלה איתה כרגע ועוד ועוד..

בשורה התחתונה - זה שלה, והתפקיד שלך זה לא לקחת את זה אישית. להיות רגועה ובטוחה בעצמך ולשדר לה שאת אוהבת אותה ואת הזמן שלכן ביחד . 

בסוף גם החופש הגדול יסתיים …

מקווה שעזרתי 

עידית 

נכדה מעצבנת.

שלום, עדית

הבת והחתן שלנו נסעו לחו"ל לשבועיים. אנחנו נשארנו עם שלושת הנכדים - 10, 7 ו-3 ועם לו"ז צפוף מאד. עם רוב המטלות אנחנו מסתדרים, אבל הבעיה היא עם הנכדה בת ה-10. הם עברו לאחרונה לישוב חדש ואנחנו אמורים להסיע אותה כל יום לאחת החברות. היא לא זוכרת כתובות, אבל זוכרת מעולה איך להגיע לכל אחת. הבעיה שהיא אמורה לשמש לנו בתור וויז והיא "שוכחת" להורות על פניות. רק אחרי שעברנו את הפניה, היא צוחקת ואומרת:

-אוי! כאן היית צריך לפנות ימינה!

וצוחקת צחוק גדול! אותנו זה משגע כי זה גם משבש את הפעילות עם האחים הקטנים. נוסף לכל, כל יום יש נסיעה לחברה אחרת, כך שכל יום חוזרת הבעיה על עצמה. יש לך רעיון איך גומלים אותה מהתרגיל הזה? בזמנו, חינכנו בקלות את ילדינו עם פליק קטן על הטוסיק, אבל הכללים השתנו ואלה כבר הנכדים. מה עושים?

בתודה מראש,

סבא פנחס

תשובתה של עידית:

סבא פנחס יקר

התשובה היא פשוטה - מפסיקים לשחק איתה במשחק הזה. בשבועיים הקרובים אתם  ״המבוגר האחראי׳! 

 מה כן - תבקשו מהבת שלכם שתשלח לכם רשימה של החברות שלה עם כתובות וטלפון שתוכלו לנווט בעצמכם או שאין הסעה לחברה. ככה פשוט ככה קל. 

מאחלת לכם הנאה עם הנכדים בשבועיים הקרובים ! 

עידית 

הנכדה טוענת שהיא יודעת לשחות!

שלום, עידית היקרה.

בזמנו עזרת לי מאוד  בנושא נכדתי 

.יש לי שאלה ,נכדתי בת הארבע אומרת לי שהיא יודעת לשחות ,היא לא יודעת

.אמרתי לה כדי שמישהוא ידע לשחות הוא צריך ללמוד לשחות

 ?האם הגבתי נכון

תשובתה של עידית:

שלום סבתא יקרה

אחד היתרונות של להיות סבתא זה שאין צורך לקחת חלק בחינוך הנכדים. זה התפקיד של ההורים שלהם.

כחלק מזה, גם השיחות עם הנכדה שלך לא חייבות להיות שיחות 'מחנכות'.  דהיינו , אני בטוחה שההורים שלה יודעים שהיא לא יודעת לשחות ובוודאי שלא ישלחו אותה לבריכה בלי שתלמד לשחות. אז תנוח דעתך, הילדה לא בסכנה ולכן את יכולה לזרום איתה ולקחת את השיחה למקומות אחרים, כמו למשל להחמיא לה כמה חשוב זה לדעת לשחות, להיות גאה בה, לשמוח מההפתעה שהיא סיפרה לך את זה... כל דבר שיעודד את הבטחון העצמי שלה , זה הדבר הנכון בעיניי לעשות.

בסופו של דבר הילדה גם תזכור את העידוד הזה כשהיא תהיה בשיעורי השחייה.

התפקיד העיקרי בסבאות זה להאמין בנכדים שלנו, לאפשר להם מקום בטוח, מקום שבו הם יכולים לחלום, לחלוק, להעז להגיד דברים שהם לא אומרים להורים להם.

ובל נשכח, זאת ילדה בת ארבע שכחלק מהכרזת העצמאות שלה היא מרגישה כל יכולה, כולל הצהרות שמקדימות את המאוחר כמו שהיא כבר יודעת לשחות 

בנוסף – אם את ממש מודאגת, אז את יכולה לספר להורים שלה ולברר מולם את סוגיית לימודי השחייה, אבל תשאירי להם את הטיפול בזה.

מקווה שעזרתי

עידית

שמרטפות לא קלה...

שלום רב לך

לבני שני ילדים .בן ארבע ובת שנה. התינוקת עדיין זוחלת..בני פנה אלי שרוצה לנסוע לחו״ל לסוף שבוע ושאשמור על הילדים .הוסיף שהצד השני כבר נענה ליומיים, ויומיים אנחנו..

אינני יודעת את סדר יומה של הקטנה,(הם באים לביקור לשעתיים משחקים והולכים)היא עדיין לא ישנה רצוף בלילה ,לא מדברת עדיין ובוכה ואינני מבינה אותה ,וקצת קשה לי. מצד שני לא רוצה לאכזב את בני, וגם ה״לחץ״ שהצד השני נענה.. מה עושים?

אני את ילדינו לא השארתי אצל הורי עד גיל שנתיים כשהלכו ודיברו..

בבקשה עצתך,

תודה

עידית עונה:

שלום לך

ראשית אני רוצה להתייחס לשני דברים שכתבת שהם לגמרי באחריות שלך להתמודד איתם:

1. את לא בתחרות עם הצד השני. תמצאי בליבך את הכוח לשמוח שהם עוזרים לבן שלך ותשחררי את התחרות הזאת מולם. ואם זה עולה מהבן שלך אז תעני לו בהתאם: ' אני שמחה שהם עוזרים לכם! כל אחד עוזר כפי יכולתו, וזו לא תחרות' ותאמיני בזה.

2. תוותרי על ההשוואה בין איזה הורה את היית לילדים שלך ובין ההורות של בנך. זה עולם אחר היום, מערכת ציפיות , לחצים והתמודדויות מסוג אחר וגם מושג ה'סבתאות' השתנה בין הדורות ולכן מה שהיה נכון לך – לא להשאיר אצל הורייך את הילדים עד גיל שנתיים, לא רלוונטי להיום. נהפוך הוא, זה מסוג הדברים שאם תגידי אותם לבן שלך את רק תעמיקי את הפער הדורי ותצרי קצר במערכת היחסים. מה כן – חשוב שתהיה מודעת ליכולות שלך: כמה , מתי ואיך את יכולה לתת . בלי השוואות , בלי תחרויות אלא אך ורק מתוך מה שנכון ומתאים לך.

ולכן , העצה שלי היא פשוטה – דברי עם הבן שלך ושתפי אותו בחששות שלך לגבי הנכדה בת השנה. בדיוק מה שכתבת לי: אינך יודעת מה סדר היום שלה, מה עוזר לה לישון וכד...

חשוב שהבן שלך יבין ששום דבר בעזרה שהוא מבקש ממך הוא לא ברור מאילו (נכון גם לצד השני) והוא צריכה להיות רגיש ליכולות שלך ולחששות שלך ולמצוא יחד את הפתרון הנכון. יש עוד פתרונות מלבד חצי חצי בחלוקת הימים, ובכל מקרה זו החלטה משותפת של כולכם, כי הכי חשוב זה שכולם ירגישו בטוחים ושמחים לגבי הפתרון, רק כך הזוג ייסע בלב שקט.

מקווה שעזרתי

עידית

הנכד בן 18 הפסיק ללכת לבית הספר.

הנכד שלנו , איל , בן ה-18 הוא תלמיד בבי"ס תיכון בכתה י"ב. בשנה האחרונה הוריו התגרשו ושני אחיו הגדולים עזבו את הבית: אחד לומד באוניברסיטה והשני משרת בצבא. איל איבד את הצפון: הפסיק ללמוד ולא הולך בצורה סדירה לבית הספר.

הוא התחיל לעבוד במלצרות שעות רבות ומבזבז את כל הכסף שהוא מרוויח. איל מבלה בלילות עם חבריו ומשלים את שעות השינה בבית או בבית הספר. כתוצאה מכך הוא נכשל בבחינות והסיכוי שלו לקבל תעודת בגרות שואף לאפס!

איל נמצא פעם אצל אמו ופעם אצל אביו, אבל לא מקבל מרות של אף אחד מהם.

האם יש דרך לשכנע ילד ללמוד, להתכונן ולגשת לבחינות הבגרות?

סבים אוהבים מאד ודואגים מאד.

עידית עונה:

שלום לסבים אוהבים מאד ודואגים מאד.

זאת שאלה שלא לקוחה מעולמות התוכן של הגיל השלישי , שזה התחום הפסיכולוגי התנהגותי שאני באה ממנו ועליו מייעצת.

יחד עם זאת בהנחה שזו סבתא מודאגת מהנכד שלה, אני כן אגיד שמרגיש לי שהילד חווה משבר כתוצאה משינויים גדולים בחייו – הוריו התגרשו והוא היחיד מבן האחים שעוד תלוי הורים . בשונה מאחיו הבוגרים אין לו יכולת לעזוב את הבית לחיים עצמאיים יותר ולכן הוא זה שחווה את עיקר השינוי בתא המשפחתי.  

נראה שההתמודדות שלו היא לנסות לייצר עצמאות – בוחר בעבודה על פני לימודים ומורד בסמכות ההורית כפי שציינת.

אז מה עושים?

לפעמים צריך לשחרר, להבין שבכוח ובסמכות לא יושג דבר. זה נכון שהוא עדיין תלמיד והלימודים זה דבר חשוב, אבל הילד יותר חשוב.

עדיף בשלב הזה לעזור לו להתמודד עם קשת הרגשות שלו ולעמוד לצידו, להתעניין בחיים שלו ובעבודה שלו ופחות ל'הוכיח' ולהטיף לו על הדרך והבחירות השגויות שלו (בעינכם).  

להבין שתעודת בגרות אפשר גם להשלים בעוד כמה שנים, זה לא נזק בלתי הפיך שמחייב להקריב בשבילו את מערכת היחסים עם הילד.

השינוי שאתם מייחלים לו - שהילד ישוב למסלול לימודים תקין יגיע רק ממנו, רק כשהוא יחליט. לכן לעניות דעתי, תשחררו ותכוונו את המאמצים שלכם לחיזוק מערכת היחסים, וליצירת סביבה יציבה ובטוחה עבורו, שהוא ירגיש שמאמינים בו , ללא תלות בדבר .

מקווה שעזרתי

עידית

נכד בן 4 צורח נורא!

הנכד שלנו בן 4. יש לו אח בן 7. כשבאים לקחת אותו מהגן, הוא מתחיל לדרוש שנקנה לו במבה, ארטיק, קרמבו- מה שבא לו. אם אחת הנכדות- בנות דודה שלו- באות לקחת אותו ישר מביה״ס ואין להן כסף, הוא מתחיל לצרוח כל הדרך עד הבית. 

גם בבית אם קורה שלא מקבל מה שהוא רוצה, מתחיל לצרוח ששומעים אותו בודאי בכל העיר!

התופעה חדשה ואין לנו מושג איך להתמודד אתו. מה תוכלי  להציע לנו?

בתודה מראש, סבתא מוטרדת

התשובה של עידית:

שלום לסבתא המוטרדת!

התופעה שאת מתארת היא אולי חדשה עבורכם אך ממש אופיינית לבני ה השלש והארבע , ואם תדפדפי לתשובות ולשאלות שעלו מסבתות נוספות שם עניתי בהרחבה שזה גיל 'מרד' לעצמאות שבו הילדים בודקים את הגבולות של המבוגרים בחייהם, בעיקר את מי שקרוב ואוהב אותם.

מאחר שאתם קרובים ומעורבים בחיי הנכדים שלכם, ההתנהגות הזאת פוגשת גם אתכם, ועם כמה שזה לא נוח ומעיק כרגע, זה סימן בשבילכם שהנכד שלכם מרגיש קרוב ובטוח בחברתכם . הוא יודע  שתאהבו אותו גם כשהוא 'בלתי נסבל'.

אז איך מתמודדים?

אין פתרון קסם מלבד עקביות וסבלנות. קודם כל להראות לו שאתם לא נבהלים מהצרחות שלו, שיצרח.. כל עוד הוא לא פוגע בעצמו הכל בסדר. ותתפלאו התופעה הזו נפוצה ואם תרימו את הראש גם תראו עוד הורים או סבים שיביטו בכם עם אמפטיה כי הם חוו את זה גם.

כמה עצות בכל זאת:

אתם יכולים להימנע \ לצמצם הליכה למקומות ציבוריים אם זה גורם לכם אי נוחות.

תחזקו כמה שיותר התנהגות חיובית שלו כשהוא לא מצפה לזה, כך הוא יפנים שתשומת לב ועצמאות משיגים דווקא בהתנהגות אחרת.

להבנתי הוא אוהב את 'המתוקים' , לכן תנו לו מהם דווקא כשהוא לא דורש , וכשהוא לא מצפה לזה.

כשהוא צורח, אל תנסו לרצות אותו , או להרגיע אותו (זה רק יגביר את הצרחות) , תחזרו כמה פעמים שצריך על המשפט: 'זה לא נעים לנו הצרחות שלך' , ואפילו תראו לו שאתם שמים אטמי אוזניים (קצת הומור לא יזיק)

ובעיקר – ס ב ל נ ו ת ועקביות. זו התנהגות שכיחה ונורמלית , חלק 'מהמחיר' לעצמאות בגידול הנכד שלכם. אגב, יש רבים שטוענים שמי ש'מורד' בגיל צעיר , ימרוד פחות בעוצמה בגילאים מבוגרים יותר , ושהיכולת 'למרוד' בסביבה הקרובה והתומכת שלך היא חשובה ומבורכת להתפתחות תקינה של ילד.

מקווה שעזרתי,

עידית

סבתא לחוצה על אוכל.

,היי עידית

הבת שלי קטנטנה, כולם מאוד מודאגים שהיא לא גדלה. אנחנו במעקב אצל דיאטנית ועשינו את כל הבדיקות, המסקנה היא לתת לה עצמאות באוכל, אנחנו מחליטים מתי ומה אוכלים והיא תחליט כמה היא רוצה ואת מה.

הבעיה היא שאמא שלי (סבתא של הנכדה הבכורה) מאוד חרדה למצב של הילדה והגדילה שלה, ולכן מבחינתה המטרה מקדשת את האמצעים גם קונה לה ממתקים ועוגות ומרגילה אותה לאכול את זה במקום ארוחות אבל בעיקר מאכילה אותה תוך כדי משחק ישר לפה, לפעמים אפילו מגרדת לה דברים לעיסה, ממש כמו תינוקת.

כשהילדה חוזרת הביתה מסבתא היא מבטאת רגרסיות גם בגן וגם בבית. זה מפריע לי ש"מאביסים" אותה ככה ובעצם זה מלמד אותה לא להקשיב לסימני הרעב שלה ולהיות תלויה באחרים שישימו לה אוכל בפה. היא מטפחת אצלה דברים שבעיני עושים לה נזק.

אמא שלי לא מוכנה לשמוע שוב בקשה או הפצרה בעניין. אני לא רוצה להפריד בינהם אבל היא פשוט לא מקשיבה לי, זה עניין של חרדה ואגו שאני לא מצליחה לגרום לה לרדת ממנו.

שלום לך, אמא

בהורות על פי אדלר יש טיפ חשוב שאשמח לתת , הוא נקרא שלושת ה- ב' : בריאות, בטחון , בטיחות (כולם מתחילים באות ב)

בשלושת הדברים האלה אין פשרות ואין מו'מ לא עם הילד ולא עם אף גורם שמטפל בו (וזה כולל את  הסבתא) .

מאחר ומדובר בבריאות של הבת שלך , והנחיות שקיבלתם מהדיאטנית שעוקבת אחריה הן ברורות, אסור לך להתפשר על אופן הטיפול.

אני מבינה את הקושי לעמוד בפני אמא שלך, אבל זו משימה שתצטרכי להתמודד איתה בנחישות ובהחלטיות  כי הבריאות של הילדה היא מעל לכל.

הרגלי אכילה מתעצבים כבר בגיל הרך ולכן אם לא תטפלי בזה כפי שהנחתה אותך הדיאטנית הילדה עלולה לפתח הפרעות אכילה בהמשך הדרך.

מה שכן, את יכולה לנסות לשתף את הדיאטנית ולבקש ממנה לשוחח עם אמא שלך, שהיא תסביר לה את ההשלכות של ההתנהגות שלה על הילדה, כמו גם תרגיע את סף החרדה שלה.

בסופו של דבר כולם רוצים בטובת הילדה ולכן כדאי לרתום אותה לתהליך כדי שבטווח הארוך יותר הדברים יסתדרו.

חג שמח

עידית

ההורים מתעלמים מכך שהנכד הומוסקסואל.

שלום לך, עידית

אנחנו סבא וסבתא לכמה נכדים, כולם מוצלחים ואהובים. אחד הנכדים, בן 12, מתנהג בצורה מאד בולטת כהומוסקסואל. אנחנו שמנו לב לכך מזמן, וגם הבנים והכלות האחרים שלנו. רק הורי הילד לא מודעים לכך. יש אולי סיכוי שהם יודעים ומתעלמים, מנסים לטאטא את זה מתחת לשטיח, אבל לדעתנו זה רק מקשה על הילד. הילד חייב להישאר חבוי בארון, על אף שכל המשפחה הייתה מחבקת אותו בחום בכל מצב. הבעיה היחידה היא רק הוריו. למיטב ידיעתנו, גם שתי אחיותיו הגדולות מודעות לאמת. האם לדעתך עלינו להתערב או להמתין, על אף הסבל שלדעתנו נגרם לנכד? בתודה מראש,

סבתא מודאגת

שלום לכם

חייבת לומר שהפניה  הזו ריגשה אותי מאוד. היכולת להכיל ולאהוב את הנכדים שלכם ללא תנאי זה מהות הסבאות בעיני! אז קודם כל אשרי הנכד שלכם שיש לו אתכם והדבר הכי נכון בעיני שאתם יכולים לעשות זה לחזק את הקשר איתו, ולא להתערב בקשר בינו ובין הוריו.

שוחחו איתו ותנו לו את הביטחון שאיתכם הוא יכול להיות פתוח, כנה ולהיות מי שהוא. בטווח הארוך זה המקום שייתן לו את הבטחון להתמודד גם עם הוריו.

תבורכו

עידית

איך נצליח להדק את הקשר עם הנכדה?

שלום לך, עידית

אנחנו סבים לכמה נכדים. הבעיה שלנו היא לגבי נכדה בת 10. מבין כל הנכדים שלנו, הקשר אתה הוא הרופף ביותר. על אף העובדה שהוריה - בתנו וחתננו - גרים יחסית קרוב אלינו, אנחנו כמעט ולא פוגשים אותם ולא מצליחים לפגוש את הנכדה. אם אנחנו רוצים לבקר, ההורים מאד עסוקים ורק לעתים רחוקות מאפשרים לנו לבקר.

היינו רוצים להדק את הקשר עם הנכדה, על אף שהקשר עם הוריה בעייתי כל כך. יש לך עצה עבורנו?

בתודה מראש,

סבתא מרים.

שלום לך סבתא יקרה

זהו אכן ענין מורכב ליצור קשר עם נכדה צעירה כאשר הקשר שלכם עם הוריה הוא רופף ולא טוב.

אולם מאחר והילדה היא בת 10 בלבד, הקשר איתה יצטרך להיתמך גם על  'אישור' מההורים שלה.

כמובן שהעצה הכי טובה היא ללבן את הקשר עם הבת והחתן שלכם , אבל בטווח המיידי, אני מציעה לכם להעלות בפניהם בצורה כנה ואמיתית את הרצון שלכם לחזק את הקשר עם הנכדה וביחד למצוא דרך שבה תוכלו להשתלב יותר בחיים שלה. ליזום בילויים קבועים ומשותפים איתה אחד על אחד, שהיא תבוא אליכם  וכד...

בנוסף – בקרוב לילדה כבר יהיה טלפון נייד משלה (או שכבר יש לה?) אז תוכלו לשוחח ולהתכתב איתה באופן יותר עצמאי , אבל כדי שזה יקרה עליכם לבסס את הקשר עכשיו, ולעשות זאת באופן גלוי מול הוריה.

בברכת חג שמח

עידית  

הנכדה בת השלוש מסרבת ללכת אתנו.

שלום לך, עידית

יש לי 2 נכדים מבני . אחת בת שלוש וחצי ואחת תינוקת בת חצי שנה . לאחרונה בעלי ואני התחלנו לקחת את הנכדה לפעילות במתנ"ס אחת לשבועיים . אני מתארגנת במיוחד יוצאת מוקדם מהעבודה ונוסעת עם בעלי . לפעמים מצטרף גם האבא שלה- הבן שלנו -לליווי משותף . לאחרונה באנו לקחת את הנכדה והנכדה היתה מאד עצובה , לא רצתה להיפרד מאביהה . סברנו שאין זה רצוי לקחת אותה בכוח וויתרנו . הבן שלי בא אלינו בטענות כאילו אנחנו מאוכזבים מהתנהגותו של הנכדה . האמת לדעתי היא מפונקתה , אבל לא עשינו מזה עניין . נראה לי שבני נפגעה מהתגובות שלנו ( שאנחנו מתייחסים להתנהגות הנכדה ) . איך להתנהג להבא ? האם לוותר על זמן האיכות עם הנכדה  לאור ההתנגדות שלה? 

סבתא מתלבטת

שלום לך סבתא יקרה

אתחיל בלכתוב שהנכדה שלכם עוברתה תקופה לא פשוטה מבחינתה - אחות שנולדה לו מביאה אתיה סדר משפחתי חדש היא חווה גם תחושות של הסתגלות וקנאה שבאיה אחרי תקופה של שלוש שנים  היא נדרשת לפתע  לחלוק את הוריהה עם אחות חדשה , קטנה ומתוקה שבוודאי מושכת הרבה תשומת לב ודורשת לא מעט התייחסות מהוריה ומכל הסביבה הקרובה, כולל אתכם.

גם עבור הבן שלכם זו תקופת הסתגלות: להיות הורה לשתיים ולכן בסה׳כ הכללי אפשר להניח שזו תקופה רגישה ואמוציונלית .

כל זה נכתב כדי להוביל אתכם להבנה כמה דווקא בזמן הזה חשוב שתשמרו על שגרת ביקורים סדירה ובכללה זמן איכות עם הנכדה, וכמה זה משמעותי , תורם  ועוזר לבן שלכם . 

גם אם לרגעים זה מתסכל או לא נוח  לכם (הנכדה עצובה, לא רוצה ללכת לחוג, מתווכחת, מתפנקת  וכד..)  זה הזמן שלכם לגייס אמפטיה, סבלנות, יצירתיות ובעיקר להכיל , לעודד ולהרפות מהביקורת  ומהשיפוטיות .

מהמעט שכתבת על מה שאמר לך הבן שלך , קל להבין שהוא מרגישו את מחשבותייך ( שהנכדה מפונקתם לדעתך) ושהוא רגיש ולכן נפגע מהוויתור שלכם על זמן איכות עם הנכדה.

אז ההמלצה שלי - תתמידו בביקורים, תתעקשו על זמן האיכות עם הנכדה ובעתיד עם שתי הנכדות , תתעלו כרגע מעל לאי- נוחות האישית שלכם, זה זמני וישתלם בהמשך. הבן שלכם, הכלה והנכדה זקוקים לכם עכשיו ואם יש לכם את היכולת להיות שם נטו בשבילם , עשו זאת.

בברכה

עידית 

הנכדה בת השנתיים וחצי מתרחקת ממני בכעס.

שלום לך, עידית 

אני סבתא לנכד בן 6 ולנכדה בת שנתיים וחצי.הילדה מאד חכמה ויש לה אוצר מילים מכובד.

 אני נוהגת לבוא פעמיים בשבוע לאסוף את הילדים, להגיש להם ארוחת צהריים ולבלות אתם עד שאחד ההורים חוזר מעבודתו. הנכד מאד ממושמע, מכין שעורים ונעים לנו אתו. הבעיה היא הנכדה שלאחרונה בוכה ומסרבת לבוא אתי הביתה כשאני מגיעה לקחת אותה מהגן. גם התחנונים של אחיה לא מועילים. אני שואלת אותה כל הזמן למה היא כועסת, אבל היא לא עונה. מה עלי לעשות? כיצד לנהוג?

סבתא נבוכה

שלום לסבתא נבוכה

אני חשה את התיסכול והעלבון שעולים מדברייך ולכן חשוב לי קודם כל לשים את הדברים בפרופורציה – מדובר בילדה בת שנתיים וחצי.

הדבר הנכון לעשות  במצב הזה הוא להיות 'המבוגר האחראי' שזה בדיוק מה שאת צריכה להקרין כלפיה.

גיל 2-3 הוא גיל שמתאפיין בהתנהגות הזאת, זה גיל 'המרד הראשון' שבו הזאטוטה המתוקה הופכת לייצור עקשן, תובעני וכעוס. ואם יש לה גם יכולת מילולית גבוהה אז היא אומרת \ דורשת את מה שהיא רוצה באופן ברור ולרוב בטון כעוס ופוגעני שמביע את התסכול והכעס שהיא חשה מבפנים.

אז למעשה, ההתנהגות הזאת היא שלב ידוע ונורמלי בהתפתחות האישית של הילדה להגדרת העצמאות שלה. היא מתרגלת שליטה, קבלת החלטות עצמאית, בודקת גבולות במעגל הכי אהוב וקרוב אליה(ולשמחתכם אתם במעגל הזה). ובתוך הרצון הזה לעצמאות הילדה מגלה שזאת לא משימה פשוטה .

בכל מקרה, בשני הגילאים האלה הילדים הופכים להיות עקשניים, סרבניים, מרדנים וכעוסים במידה ניכרת. ואם תשוחחו עם הורים נוספים לילדים בגילאי ה 2-5 תראו שזה לגמרי מאפיין גם אצלם.

אבל להבדיל מגיל שנתיים, בגיל ארבע- חמש הילדים הם עם יכולת מילולית גבוהה יותר, יודעים לדרוש, להגיד באופן ברור מה הם רוצים, יודעים לנהל מו'מ , יש להם יכולת לנהל וויכוחים מתישים וארוכים בטון דיבור תובעני ופוגעני שמביע את התסכול והכעס שהם חשים.

והשאלה היא – למה ועל מה התסכול והכעס בגיל הזה?

אז התשובה היא בסה"כ די פשוטה. זה הוא שלב בהתפתחות שלהם לעצמאות (שזה לגמרי מה שאנחנו רוצים – ילד עצמאי) . על מנת להגיע עצמאות הנכדה שלך בסה'כ מתרגלת שליטה, בחירה וקבלת החלטות, היא נמצאת בשלב ההתפתחותי שבו היא רוצה לעשות הכל בכוחות עצמה . לכן כשהיא כועסת היא בעצם מעבירה מסר "את לא מחליטה עלי" , אני יכולה להחליט לבד- מה ללבוש, מתי לאכול, מתי לראות טלוויזיה וכד...

אז למה היא כעוסה?

מכיוון שהיא בטוחה שזה משימה פשוטה עבורה אבל מגלה בכל יום מחדש שבמציאות זה ממש לא כך, והיא עדיין מאוד תלויה במבוגרים שסביבה (בהורים, בסבים ועוד...) וזה מייצר אצלה הרבה תסכול וכעס, שכמובן יוצא עליכם.

אז מצד אחד, כולנו רוצים לגדל ילדים לעצמאות, אבל מצד שני קשה מאוד להכיל את ההתנהגות המבאסת הזאת, ולהישאר אדישים לפרצוף הכעוס והחמוץ התמידי של ילדה בת שנתיים וחצי.

הנה כמה רעיונות להתמודד עם המצב:

-להגדיר את הקווים האדומים שלכם מולה – מה מותר ומה אסור, מה מתאים ומה פחות, ולשמור על זה בעקביות גם כשזה גורר תגובות קשות מצד הנכדה. העקביות תיתן לה בסופו של דבר גבול ברור ותסיר את הצורך שלה למרוד, כלומר - לעשות את ההפך ממה שאתם אומרים בכל פעם מחדש.

- לתת לה תפקידים של 'גדולים'. כלומר לתת לה משימות מעולם המבוגרים כמו למשל: היא אחראית להביא את הדואר מתיבת הדואר. היא תחליט מה ללבוש לגן , היא תהיה אחראית לערוך את השולחן בארוחת הערב וכד...

- להפסיק לשאול אותה למה היא כעוסה (כמו שאת עושה). עכשיו משהבנתם את השלב ההתפתחותי שהיא נמצאת בו, אז לא להתייחס לכעס באופן אישי, לא לקחת ללב ולתת לזה במה. תתעלמו, תעברו לסדר היום, כי גם ככה היא לא תדע להסביר את הכעס שלה אז חבל על האנרגיה.

- במקום לגלות אמפתיה (מה שאתם עושים) תתנו מחמאות וחיזוקים על התנהגויות טובות ורצויות שלה, גם אם הם הכי טריוויאליות . למשל: תחמיאו לה כשהיא מחייכת על כמה נעים וכיף לכם להיות איתה. או כשהיא מדברת רגוע ולעניין אז תחמיאו לה על כך שהיא בוגרת ונבונה. אם היא הציעה משהו אז תנסו להשתמש ברעיון שלה, אם היא עשתה משהו חיובי בבית (נגיד כיבתה את האור ביציאה מהחדר) תחמיאו לה שהיא ילדה אחראית וכד... אתם תגלו מהר מאוד שזה אחד הדברים שהכי מביאים שינוי לטובה!

- תיזמו שיחות איתה. היא כאמור כבר בגיל שהיא יודעת להביע את עצמה ולכן שתפו אותה גם במה שקרה לכם במהלך היום. מה עשיתם, עם מי נפגשתם, אפילו שתפו אותה בהתלבטות, בקשו לשמוע את דעתה – כל זה נותן תחושה .ש'סופרים' אותה כבנאדם עצמאי ולא כתינוקת שרק אומרים לה מה לעשות 

מחייבים אותי להעניש את הנכדים.

הילדים שלי מגיעים לארוחה בסוף השבוע. קורה מדי פעם שהם כועסים על הנכדים, אז  הם אומרים לי להעניש אותם ולא לתת להם כלום . זה מאד כואב לי שאני נדרשת להיות קשה עם הנכדים. מה לעשות?

עידית עונה:

שלום לסבתא

אני לחלוטין מבינה את ה תיסכול שלך .  הבית של סבתא כדאי ורצוי שיהיה המקום השמח , המחבק, המפנק , כמו גם ׳פחות מחנך׳ מבית ההורים.

ולכן , ההמלצה שלי אלייך היא לכנס את הילדים שלך לשיחה ולהגיד להם בדיוק מה את מרגישה. 

שיכבדו את הבקשה שלך וישאירו את החינוך והכעסים עם הילדים מחוץ לבית שלך ובוודאי שלא ידרשו ממך לקחת צד בענישה שלהם. תסבירי להם שזה פוגע באווירה של בית- סבתא, ובמערכת היחסים בינך ובין הנכדים שלך ואת לא מסכימה לזה .  

אני משוכנעת שאם תשתפי בצורה ברורה וכנה ברגשות שלך בנושא הזה, תתחילי להרגיש את השינוי כבר בביקורים המשפחתיים הבאים. 

בהצלחה

עידית 

?האם להעיר לנכדים על חדרים מבולגנים

?האם אני יכולה כסבתא להעיר לנכדי בגילאים 12,10,6 שחדרים מאד לא מסודרים

:עידית עונה

שלום לסבתא

זאת שאלה שאין עליה תשובה של 'נכון 'או 'לא נכון 'להעיר להם.

השיח בינך ובין נכדייך הוא תוצר של מערכת היחסים והתקשורת השוטפת בינך לבינם. תשאלי את עצמך מה תשיגי אם תעירי להם? האם החדרים שלהם זו האחריות שלך? האם זה מפריע להורים שלהם או רק לך?

אני רק מזכירה שהכיף הגדול בסבתאות זה דווקא חוסר הצורך לחנך, בשביל זה יש להם הורים.

מקווה שעזרתי

עידית

....מנתקים אותי מהנכדים

שלום רב,

האם תוכלו להמליץ לי על פסיכולוג/ית או בעל מקצוע (ולא עו"ד) שיוכלו לעזור לי בפתרון של נתק מבני ונכדיי ?

קצרה היריעה לתאר כאן את המצב, אנסה לתמצת :

בני וכלתי מנותקים ממני, מרוחקים ומסרבים בכל דרך להגיע למפגש לצורך ברור ומציאת פתרון מזה כמה שנים !

בינתיים נולדו להם עוד 3 ילדים ובס"ה יש לי מהם 5 נכדים ורק  אחד (שהיום בן 10) למעשה מכיר אותי.

כל מאמצי לקשר נענו בזלזול ובסירוב. בחגים ובימי הולדת אני זאת ששלחתי ברכות לכל אחד.  הבאתי מתנות י"ה לנכדים

ולא התקבלתי יפה בביתם ובקשו שלא אחזור על כך.

בפגישה לאחרונה בלוויה של אחי, חיבק אותי הבן כאילו לא קרה דבר.

כמה שבועות  לאחר מכן נודע שאשתו עומדת ללדת. נולדו תאומים והייתה ברית שאליה לא הוזמנתי.

לפני כ-3 שנים הוזמנתי לברית של נכד קודם מהם, הרגשתי שהקשר מתחדש, אך הסתבר שהייתה זאת הצגה בלבד ומיד

לאחר מכן לא נעניתי ולא נוצרה כל אפשרות לקשר.

בעלי לשעבר (שהיה אלים כלפיי וכלפי הילדים) הצליח אחרי תחנונים והשפלות ליצור קשר רעוע עם הבן, אך בריחוק שלא מאפשר

לו להגיע לדירתו ונראה שזה מאינטרס כספי גרידא.  בתי האחת מנותקת מהבן לחלוטים ושניה קשר דל וזה לאחר שהתחננה והשפילה את עצמה לאורך זמן.

אני מעוניינת בגישור, לפגישה רצינית עם בני ואם צריך יחד עם כלתי, לדון בכל מה שמציק להם ולהגיע לשלום בית.

נכדיי הם המפסידים הגדולים בהעדר סבתא אחת, אני שכל חיי עסקתי בהוראה והייתי נערצת ע"י אלפי ילדים, לא

זוכה להעניק זאת גם לחמשת נכדיי מבני.

(יש לי עוד בנות ונכדים אחרים אתם יש קשר מעולה).

אודה על כל סיוע והמלצה שלכם לגישור בדרך עדינה שלא תתקל בסירוב הצד השני ובטח לא משפטית.

בברכה,

סבתא כואבת

,שלום 

זה אכן נושא כאוב, וגם מאוד מורכב שאין דרך קצרה לענות עליו.

כמו שכתבת ,אכן נדרש פה התערבות של  איש מקצוע , אבל בשלב ראשון – עבורך, אחד על אחד.

הרבה לפני שפונים לילדים הבוגרים כדי לטפל בנתק, את צריכה לעבור תהליך עם עצמך , לברר מה היה שם שהוביל לנתקים האלה, מה המקור להצטברות של הכעס משני הצדדים (יש איזכור לאלימות בעבר) ואז בהדרגה, ובשלב מאוחר יותר לנסות לשלב את הילדים מתוך הבנה והסכמה שלהם לקחת חלק בתהליך הבראה/ התחלה של מערכת יחסים  .

אין כאן פתרון קסם, צריכה להיות הרבה נכונות מצידך לעבודה קשה של מודעות עצמית. הרבה לפני ניסיון לגישור, הזמנה לארועים ובחירת מתנות לנכדים. ברור לחלוטין שיש כאן סיטואציות רגשיות מורכבות,  ומציאותי יהיה להניח שלא יהיה להם פתרון אחד כולל. ובכלל – כדי לנסות לשקם חלק מהיחסים צריך לקרות משהו חדש מהצד שלך, כמו למשל הוכחה לנכונות להיכנס לתהליך של טיפול ובדיקה עצמית שתוכל להוביל תוצר חדש להידברות .

אין באמתחתי המלצה ממקור ראשון לאנשי מקצוע כאלה אבל את יכולה לפנות לשני מכונים שמתמחים ביחסים במשפחה:

מכון איזונים ומכון אדלר – שאולי ידעו להפנות אותך למטפלים רלוונטיים.

מקווה שעזרתי

עידית

.הנכד מסרב לחבק אותנו

יש לנו נכד בן שנתיים. מאז שהוא הולך לגן (מגיל שנה) כל יום אני אוספת אותו אלינו הביתה.

מבלה איתו מספר שעות. בזמן שהוא אצלנו עושים דברים ביחד משחקים, קוראים סיפורים, מכינים אוכל...

בסוף היום אוכלים ארוחת ערב מתקלחים וההורים באים לאסוף אותו.

כל פעם כשאני אוספת אותו מהגן ונפרדת לשלום מבקשת חיבוק ונשיקה.

מאז שנהיה עצמאי ממש מתנגד להגיד שלום לתת חיבוק ונשיקה.

גם אם אני מזכירה לעצמי שהוא מסה"כ ילד קטן בן שנתיים, אשקר אם אגיד שקל לי עם זה. יותר מזה אנחנו הסבים מאוד נעלבים ומתוסכלים מהתנהגות הזאת.

מה את ממליצה לעשות?

סבתא אוולין

!שלום לסופר סבתא

!קודם כל אני ממליצה להפסיק להיעלב .. זו החלטה שלכם, וכמו שכתבת בעצמך זה ילד בן שנתיים

בנוסף והכי חשוב, גילאי השנתיים נחשבים לגיל ה'מרד הראשון ' שבו הקטנטנים האלה עושים את הצעד הראשון שלהם לעצמאות, , וכחלק מזה בודקים 'גבולות' במערכות היחסים עם המבוגרים שסביבם. הם בודקים את התגובה של המבוגרים לסירוב שלהם לעשות דברים, כמו במקרה שלכם – חיבוק ונשיקה.

אז חשוב שיתרגעו ולא תעלבו כי זה שלב נורמלי וחשוב בהתפתחות שלהם. ובנוסף לזה חשוב שתדעו שהם מעיזים למרוד רק בסביבה בטוחה, מול אותם המבוגרים שהם מאוד בטוחים באהבה שלהם כי הם יודעים ששום מרידה לא תגרום לכם להפסיק לאהוב אותם  ולכן ראו בהתנהגות הזאת סוג של מחמאה – הנכד שלכם מרגיש מאוד נאהב על ידכם.

מה כן אפשר לעשות?

להיות יצירתיים ,להגיב בהומור, ולהתעלם מהנושא הזה של טקס הפרידה בנשיקה וחיבוק. למשל אפשר שתחליטו שאתם נפרדים ממנו בהיי-פייב  זה יכול להיות הפתעה משעשעת עבורו.

אפשר גם לחבק ולנשק מולו את ההורים שלו ואתכם אחד את השני , וממנו להיפרד רק בנפנוף יד (בלי לעשות מזה עינין, ככה בטבעיות) , ואז סביר להניח שהוא ירגיש קצת את הגעגוע למגע.

לייצר רגעים אחרים של אינטימיות כמו למשל- להתכרבל יחד מתחת לשמיכה כשקוראים סיפור, כדי לפצות על התיסכול והחוסר שלכם בחיבוקים בקיצור – תחשבו יצירתי ומצחיק, זה יעבור.

בהצלחה

עידית

.הנכד מסרב לחבק אותנו

יש לנו נכד בן שנתיים. מאז שהוא הולך לגן (מגיל שנה) כל יום אני אוספת אותו אלינו הביתה.

מבלה איתו מספר שעות. בזמן שהוא אצלנו עושים דברים ביחד משחקים, קוראים סיפורים, מכינים אוכל...

בסוף היום אוכלים ארוחת ערב מתקלחים וההורים באים לאסוף אותו.

כל פעם כשאני אוספת אותו מהגן ונפרדת לשלום מבקשת חיבוק ונשיקה.

מאז שנהיה עצמאי ממש מתנגד להגיד שלום לתת חיבוק ונשיקה.

גם אם אני מזכירה לעצמי שהוא מסה"כ ילד קטן בן שנתיים, אשקר אם אגיד שקל לי עם זה. יותר מזה אנחנו הסבים מאוד נעלבים ומתוסכלים מהתנהגות הזאת.

מה את ממליצה לעשות?

סבתא אוולין

!שלום לסופר סבתא

!קודם כל אני ממליצה להפסיק להיעלב .. זו החלטה שלכם, וכמו שכתבת בעצמך זה ילד בן שנתיים

בנוסף והכי חשוב, גילאי השנתיים נחשבים לגיל ה'מרד הראשון ' שבו הקטנטנים האלה עושים את הצעד הראשון שלהם לעצמאות, , וכחלק מזה בודקים 'גבולות' במערכות היחסים עם המבוגרים שסביבם. הם בודקים את התגובה של המבוגרים לסירוב שלהם לעשות דברים, כמו במקרה שלכם – חיבוק ונשיקה.

אז חשוב שיתרגעו ולא תעלבו כי זה שלב נורמלי וחשוב בהתפתחות שלהם. ובנוסף לזה חשוב שתדעו שהם מעיזים למרוד רק בסביבה בטוחה, מול אותם המבוגרים שהם מאוד בטוחים באהבה שלהם כי הם יודעים ששום מרידה לא תגרום לכם להפסיק לאהוב אותם  ולכן ראו בהתנהגות הזאת סוג של מחמאה – הנכד שלכם מרגיש מאוד נאהב על ידכם.

מה כן אפשר לעשות?

להיות יצירתיים ,להגיב בהומור, ולהתעלם מהנושא הזה של טקס הפרידה בנשיקה וחיבוק. למשל אפשר שתחליטו שאתם נפרדים ממנו בהיי-פייב  זה יכול להיות הפתעה משעשעת עבורו.

אפשר גם לחבק ולנשק מולו את ההורים שלו ואתכם אחד את השני , וממנו להיפרד רק בנפנוף יד (בלי לעשות מזה עינין, ככה בטבעיות) , ואז סביר להניח שהוא ירגיש קצת את הגעגוע למגע.

לייצר רגעים אחרים של אינטימיות כמו למשל- להתכרבל יחד מתחת לשמיכה כשקוראים סיפור, כדי לפצות על התיסכול והחוסר שלכם בחיבוקים בקיצור – תחשבו יצירתי ומצחיק, זה יעבור.

בהצלחה

עידית

?מה עושים עם ילדה עצבנית

.שלום עידית היקרה

נכדתי בת ארבע . היא חוזרת מהגן או מחברה בדרך כלל כעוסה . מנסים לדבר אתה, אבל היא עצבנית וצועקת.היא צועקת על כל מי שבסביבתה: הוריה, הסבים, האחים - בזה היא לא מפלה אף אחד....

אם מנסים להרגיע אותה ושואלים מהדוע היא כועסת, היא לא עונה.

דבר נוסף: היא מכניסה לפה ולועסת את שרוול החולצה או חפצים רכים אחרים.האם זה משהוא שקשור בהתפתחות הילד?                                                                        ד 

אשמח לשמוע חוות דעתך

המון תודה

סבתא לבנה

שלום סבתא לבנה היקרה,

הנכדה שלך נמצאת במה שנהוג לכנות ""גיל הארבע הבלתי אפשרי". זה נחשב לשלב ה 'פורטה' שמגיע שנה או שנתיים אחרי 'גיל השנתיים האיום' (terrible two) שבו הזאטוט המתוק הופך לייצור עקשן, תובעני שמשתטח על הריצפה בצווחות לא פרופורציונאלית לאירוע שבו הוא לא מקבל בדיוק מה שהוא רוצה.

אז קודם שווה להיזכר אחורנית אם גם הנכדה שלך הייתה זאטוטה כזאת (?).

בכל מקרה, בשני הגילאים האלה הילדים הופכים להיות עקשניים, סרבניים, מרדנים וכעוסים במידה ניכרת. ואם תשוחחו עם הורים נוספים לילדים בגילאי ה 4-5 תראו שזה לגמרי מאפיין גם אצלם.

אבל להבדיל מגיל שנתיים, בגיל ארבע- חמש הילדים הם עם יכולת מילולית גבוהה יותר, יודעים לדרוש, להגיד באופן ברור מה הם רוצים, יודעים לנהל מו'מ , יש להם יכולת לנהל וויכוחים מתישים וארוכים בטון דיבור תובעני ופוגעני שמביע את התסכול והכעס שהם חשים.

והשאלה היא – למה ועל מה התסכול והכעס בגיל הזה?

אז התשובה היא בסה"כ די פשוטה. זה הוא שלב בהתפתחות שלהם לעצמאות (שזה לגמרי מה שאנחנו רוצים – ילד עצמאי) . על מנת להגיע עצמאות הנכדה שלך בסה'כ מתרגלת שליטה, בחירה וקבלת החלטות, היא נמצאת בשלב ההתפתחותי שבו היא רוצה לעשות הכל בכוחות עצמה . לכן, בכל פעם שהיא עונה בחוצפה לאמא שלה היא בעצם מעבירה מסר "את לא מחליטה עלי" , אני יכולה להחליט לבד- מה ללבוש, מתי לאכול, מתי לראות טלוויזיה וכד...

אז למה היא כעוסה?

מכיוון שהיא בטוחה שזה משימה פשוטה עבורה אבל מגלה בכל יום מחדש שבמציאות זה ממש לא כך, והיא עדיין מאוד תלויה במבוגרים שסביבה (בהורים, בסבים ועוד...) וזה מייצר אצלה הרבה תסכול וכעס, שכמובן יוצא עליכם.

אז מצד אחד, כולנו רוצים לגדל ילדים לעצמאות, אבל מצד שני קשה מאוד להכיל את ההתנהגות המבאסת הזאת, ולהישאר אדישים לפרצוף הכעוס והחמוץ התמידי של ילדה בת חמש.

הנה כמה רעיונות להתמודד עם המצב:

-להגדיר את הקווים האדומים שלכם מולה – מה מותר ומה אסור, מה מתאים ומה פחות, ולשמור על זה בעקביות גם כשזה גורר תגובות קשות מצד הנכדה. העקביות תיתן לה בסופו של דבר גבול ברור ותסיר את הצורך שלה למרוד, כלומר - לעשות את ההפך ממה שאתם אומרים בכל פעם מחדש.

- לתת לה תפקידים של 'גדולים'. כלומר לתת לה משימות מעולם המבוגרים כמו למשל: היא אחראית להביא את הדואר מתיבת הדואר. היא תחליט מה ללבוש לגן , היא תהיה אחראית לערוך את השולחן בארוחת הערב וכד...

- להפסיק לשאול אותה למה היא כעוסה (כמו שאת עושה). עכשיו משהבנתם את השלב ההתפתחותי שהיא נמצאת בו, אז לא להתייחס לכעס באופן אישי, לא לקחת ללב ולתת לזה במה. תתעלמו, תעברו לסדר היום, כי גם ככה היא לא תדע להסביר את הכעס שלה אז חבל על האנרגיה.

- במקום לגלות אמפתיה (מה שאתם עושים) תתנו מחמאות וחיזוקים על התנהגויות טובות ורצויות שלה, גם אם הם הכי טריוויאליות . למשל: תחמיאו לה כשהיא מחייכת על כמה נעים וכיף לכם להיות איתה. או כשהיא מדברת רגוע ולעניין אז תחמיאו לה על כך שהיא בוגרת ונבונה. אם היא הציעה משהו אז תנסו להשתמש ברעיון שלה, אם היא עשתה משהו חיובי בבית (נגיד כיבתה את האור ביציאה מהחדר) תחמיאו לה שהיא ילדה אחראית וכד... אתם תגלו מהר מאוד שזה אחד הדברים שהכי מביאים שינוי לטובה!

- תיזמו שיחות איתה. היא כאמור כבר בגיל שהיא יודעת להביע את עצמה ולכן שתפו אותה גם במה שקרה לכם במהלך היום. מה עשיתם, עם מי נפגשתם, אפילו שתפו אותה בהתלבטות, בקשו לשמוע את דעתה – כל זה נותן תחושה ש'סופרים' אותה כבנאדם עצמאי ולא כתינוקת שרק אומרים לה מה לעשות .

לגבי השרוול בפה – זו יכולה להיות תופעה חולפת שקשורה לתסכול, ולהיעדר רוגע רגשי שקשור בגיל הזה , בעיקר אם היא ילדה שזקוקה לגירוי חושי ( יש ילדים שאוכלים שרוול, מוצצים בוהן או כוססים ציפורנים וכד..)

יחד אם זה שווה לעקוב אחרי זה, ואם זה לא חולף לגשת ליעוץ אצל מרפאה בעיסוק מאחר וזה יכול להיות גם ביטוי למצוקה כלשהיא.

מקווה שעזרתי

עידית

.הנכדה אומרת שהיא לא אוהבת אותי

אני סבתא לנכדה בת ארבע .

אייך להגיב כשאני באה לנכדה  והיא אומרת לביתי שהיא לא אוהבת אותי ?

סבתא עדינה

שלום לסבתא עדינה,

אז קודם להרגיע אותך, זה קורה בלא מעט משפחות, וזה מביך ולא נעים, אבל בכל זאת אני ממליצה לך ולבת שלך לדבר על זה ולברר את העניין על מנת לפתור אותו.

יכולות להיות מספר סיבות שבגללן הנכדה אומרת שאינה אוהבת אותך, וחלקן לא בהכרח קשורות אלייך ולכן כדאי לבדוק מה הסיבה במקרה הספציפי הזה .

סיבות כאלה יכולות להיות: מרדנות טבעית שמתאימה לשלב ההתפתחותי של נכדתך בת ה 4 , בגילאים האלה מכנים את זה 'גיל ההתבגרות הראשון', הם נהיים עקשניים מאוד, מרדנים, מתחצפים, כי הם מבינים פתאום שיש להם כוח על המבוגרים. כוח לגרום למבוגרים סביבם לשנות החלטות, להשפיע על מצב הרוח והרגשות שלהם ...והם משתמשים בזה.

סיבה נוספת יכולה להיות – רצון תשומת לב , הילדה מבינה שיש לה כוח לגרום לך ולאמא שלה להיות נסערות כשהיא אומרת את זה , וזה מוביל לתשומת לב גדולה יותר מצידכן, שם אותה בפוקוס, גורם לכן אולי גם להתנהג אליה בחנפנות מסוימת כדי לשבות את ליבה, וזה מוצא חן בעיניה...

אבל יכולות להיות גם סיבות מורכבות ורגשיות יותר שקשורות למשל למתח במערכת היחסים בינך לבין ההורים שלה למשל, ואז לעיתים הנכד\ה מבטאים באופן גלוי את מה שבני המשפחה האחרים אומרים בבית.

סיבה אחרונה שאני יכולה לחשוב עליה היא שהטמפרמנט האישי שלך ושל הנכדה שלך שונה בתכלית וזה לפעמים גורם לריחוק . לדוגמא סבתא שממש מתעקשת לחבק ולנשק מול נכדה שלא סובלת שנוגעים בה והיא יכולה לכן לחוות את סבתא כפולשנית למרחב האינטימי שלה, ותרצה להתרחק ממנה.

מקווה שנתתי לך כמה סיבות לחשוב עליהן, כי לדעתי השלב הראשון לפתרון הוא לזהות את הסיבה להתנהגות של הנכדה.

במידה והסיבות הן מרדנות טבעית או תשומת הלב שהנכדה מפיקה מהאמירה הזאת, אז מומלץ להפסיק להתעסק בנושא הזה. תתעלמו ממה שהיא אומרת, תגידי לה שלום כשאת רואה אותה ותתייחסי כרגיל לשאר בני המשפחה. ברגע שהיא תבין שזה כבר לא 'מפעיל' אותך, שאת לא נסערת בגלל זה ושאת אוהבת אותה גם כשהיא אומרת שהיא לא אוהבת אותך, המרדנות שלה תשכך בהדרגה.

אבל, אם ההתנגדות אלייך הן בתחום היחסים ו\ או השוני בטמפרמנט אז אני ממליצה לשבת לשיחה גלויה עם הבת והנכדה כדי לבדוק מה מפריע לה ומה המאמץ שכל אחד צריך לעשות כדי לפתור את זה (לדוגמא – לנשק פחות? לנשק רק איפה שהנכדה מרשה וכד..) . כדאי לדבר עם הילדה ולהסביר לה שיש סביבה אנשים מכל הסוגים ולכל אחד מהם יש טמפרמנט אחר ושבחיים צריך לנסות לקבל גם את מי ששונה ממך. גם אם היא לא תבין הכול בשיחה, זה יחלחל בהדרגה , ובעתיד תוכלי להיות גאה שעזרת לתת לה שיעור בחיים. אבל הכי חשוב במקרה הזה – לא להתעלם מהבעיה, לדבר איתה ולהראות לה שאכפת לך לפתור את זה.

בהצלחה

עידית

?איך מתקשרים עם נכד כשלא מצליחים להבין מה שהוא מספר

שלום לך, היועצת

הבת שלנו עם משפחתה חיה בארה"ב. הקשר עם שלושת הנכדים - בני 16, 14 ו-11 - הוא רק בסקייפ ובוואטסאפ. אני ובעלי שולטים היטב באנגלית, אבל הנכדים מדברים אנגלית במבטא שאיננו מצליחים להבין בשום אופן. הנכד מתחיל לספר דבר-מה בהתלהבות. אינני מבינה כמעט כלום, אז אני מגיבה בצורה סתמית. כמה פעמים אני יכולה לבקש שיחזרו על הנאמר? זה לא נעים. עוד יחשבו שאני "סתומה"...

יש לך איזו עצה עבורי?

בתודה מראש,

סבתא אבישג

עידית עונה:

שלום סבתא אבישג

אני לגמרי מבינה על מה את מדברת וזאת משום שבארצות הברית מדברים 'אמריקאית' , ובמיוחד כשהיא מדוברת על ידי הצעירים. 'אמריקאית' מורכבת מסלנג ,ביטויים, ודימויים מתוך התרבות האמריקאית ולכן מאוד קשה להבין ולהשוות בינה לבין האנגלית שאת מכירה וגדלת עליה, ועם נוסיף לכך את המבטא והמהירות אז זה לגמרי אתגר!

כך שקודם כל להרגיע אותך – אין לזה כל קשר לגיל או להבנה שלך ( את ממש לא 'סתומה' ) אני יכולה לשתף אותך כמי שגדלה בילדותה בארה'ב , ונחשבת לדוברת אנגלית בכל מסגרת לימודית, ובכל זאת היום במסגרת העבודה שלי עם ארה'ב אני לגמרי מתקשה להבין חלק מהשיחות איתם ומהמיילים שנשלחים אלי...

לכן לצערי העצה היחידה שלי אלייך זה לדבר על זה באופן גלוי עם הנכדים ועם הילדים שלכם (ההורים שלהם) כדי שידברו אתכם אנגלית יותר בסיסית ויותר לאט, על מנת שתוכלו לבסס דו-שיח.

בנוסף – תנסו גם אתם לקחת אחריות על תכנים בשיחה כדי שזו לא תהיה מבוססת על שאלות שלכם ותשובות של הנכדים ואז רוב השיחה נמצאת אצלם.  

בהצלחה

עידית

.ההורים לא מרשים להעניק מתנה לנכדה

שלום רב....איך לנהוג בסיטואציה שהבת שלי ובעלה מסרבים בתקיפות לקבל מתנות לנכדה (בתם)....רק ביום הולדת מותר....

סבתא מירב

עידית עונה:

הפשט של התשובה שלי הוא שיש לכבד את רצון ההורים. הם אחראים על החינוך, הגבולות והערכים של הגרעין המשפחתי שלהם.

יחד עם זאת אני לגמרי מבינה את התסכול שלך מאחר ש'מתנות' הם ביטוי לחלק הרגשי בתפקיד הסבאות, הרצון לתת ולפנק את הנכדים באופן ספונטני ולבסס קשר עצמאי מולם הוא מהנה ונטול עכבות .

מה שאני מציעה לך זה לשוחח עם ההורים ולשתף אותם ברגשות שלך, לא ממקום שיפוטי שמבקר את ההחלטה שלהם, אלא על איך זה משפיע רגשית עלייך ותחשבו יחד איך למצוא דרך שתתאים לשניכם. לדוגמא – מתנות שהם לא מוצר פיזי אלא זמן בילוי משותף: סרט, הצגה, חוג, וכד... או מתנות שהם יצירה משותפת – עבודות יד, פאזלים, גינון, בנית מודלים וכד..

בקיצור – תשבו יחד לחשיבה יצירתית וערכית משותפת ואין לי ספק שתמצאו פתרון מהנה ואפילו איכותי יותר מלקנות רק מתנה לשם מתנה.  

?פליק קטן לנכד - מה עושים אחר כך

שלום לך, עידית

אני ב"כ לא נוהגת להרים ידיים ומודעת שזו הדרך הלא נכונה. באחד הימים השבוע היו אצלנו שלושת הנכדים בגילאי 5;8;11 השעה היתה שעת צהריים. הבן הצעיר שלנו  למד למבחן הפסיכומטרי, שכידוע הוא מבחן מאד קובע. הוא התלונן מאוד על הרעש ועל חוסר ההתחשבות של האחיינים. ואני ניסיתי להשקיט אותם אך האמצעי בן ה-8 נכנס לאטרף, הרעיש הרבה יותר, כאילו להרגיז בכוונה. הרגשתי בין הפטיש והסדן. על מנת להחזיר את השקט נתתי לנכד מכה בטוסיק. כמובן התנצלתי ליד הנכדים. פשוט אני מאוד קשובה למי שאוהב ללמוד. מה דעתך על העניין ואיך מתקנים ...תודה על תשובתך המנומקת. 

סבתא חנה.

:עידית עונה

שלום, סבתא חנה

אני קוראת את החרטה שלך על התקרית הזאת עם הנכד  ולמעשה הדבר היחיד שיש בידך לעשות בשלב הזה, זה להתנצל מול הנכדים וכך עשית. לתחושתי עם כל הקושי לא ניתן למחוק את מה שהיה ולכן עצתי לך - להניח לזה, ללמוד מזה לעצמך, להתקדם הלאה  ולהתמקד בהמשך בנית הקשר והאמון עם הנכדים שלך. אני ממליצה לך גם ללמוד מהאירוע ולהימנע בצורה אסרטיבית ומראש, ממצבים שבהם תהיה התנגשות בין צרכי הבית שלכם שבו עדיין מתגורר בנך הצעיר ובין האירוח של הנכדים. 

.סבתא קשוחה מדי

הבן שלי (בן 10) פחות אוהב סבתא אחת (אימא שלי).

זה היה תהליך שראיתי בשנתיים האחרונות והיום הוא אמר לי את זה בסיטואציה כלשהי.

אימא שלי קצת קשה איתם ויותר מחנכת במקום להיות במקום של הסבתא. 

בגדול זה טוב שהיא מחנכת אבל היא עושה את זה באופן טרחני ולכן נראה לי שהוא כבר לא מעוניין להיות בחברתה.

מה עושים?אני לא רוצה לפגוע בה .יש לה רק כוונות טובות ורצון לעזור. איך אני משפרת את המצב?

:התשובה של עידית

שלום לך ,אימא מודאגת

אכן זוהי סוגיה מורכבת שעוסקת במערכת היחסים בין הסבים לנכדים.

אני מבינה את הרצון שלך להגן על שני הצדדים ולנסות לייצר מערכת יחסים שבה שניהם מרגישים בנוח זה בחברת זו ואולם בשלב מסוים כשהילד יגדל – וזה כבר קורה , יהיה לך קשה מאוד לשלוט בסיטואציה ול"עדן" אותה בעיקר מול אימא שלך.

ההמלצה שלי זה שתאפשרי לאימא שלך ערוץ פתוח עם הנכד שלה, כלומר שהיא תדבר אתו ישירות וכמה שפחות באמצעותך. שהיא תיזום את המפגשים ביניהם, ותהיה אתו בקשר רציף לאורך השבוע בטלפון בנייד, ולא רק במפגשים פנים אל פנים .

כצעד ראשון תיזמי שיחה ביניכן שבו תסבירי לה שהילד גדל וכחלק מזה כדאי ורצוי לעלות שלב במערכת היחסים ומאחר שאת חושבת על עתיד היחסים בינה ובין הנכד – זה בדיוק הזמן שלה כסבתא שלו, ליזום מולו קשר עצמאי, שלא תלוי בך כהורה\בת .

המצב הזה יאפשר לשניהם לבנות מערכת יחסים ממקום שווה וקצת "מהתחלה", ללמוד טוב יותר אחד את השני , להתקרב ולבנות אמון, ולהתאים את עצמם לתוך מערכת יחסים על כל המשתמע מכך.

באופן הזה את תשחררי את עצמך בהדרגה מלהיות באמצע של היחסים ומהצורך לקחת אחריות על הרגשות שלהם.

בכל מקרה זה תהליך, עדין ורגיש שמחייב לרתום אליו את אמא שלך (תיפני לרגש ה"מחנך" שלה) ואני בטוחה שתדעי להכיל וללוות אותו ברגישות ובתבונה.

מקווה שזה עוזר

עידית

?מה לעשות עם נכד בכור שמקנא באחיו הצעיר

שלום, עידית.

אני סבתא לנכד בן 14 ולנכד בן 7. האבא שלהם - אב ביולוגי, יש להדגשי - מעניק תשומת לב רבה יותר לצעיר מאשר לבכור. הבכור מקנא ורוטן כל הזמן בגלל זה. מה את מציעה לעשות?

בתודה מראש,

סבתא נחמה

שלום לך, סבתא נחמה

מקווה ששלומך טוב בימים אלה 

ולשאלתך - תפקידו של בן ה 14 לרטון! זאת התנהגות נורמלית ומאפיינת של גיל ההתבגרות. זה אכן תקופה קשה לשני הצדדים – לנער  שסוקר את העולם שלו ומחפש את זהותו ולמי שחי איתו ולצידו שצריך להכיל את השינוי שהוא עובר מילד מתוק וממושמע לנער זועף ומתמרד.

גיל ההתבגרות הוא שלב חשוב וחיוני בהתפתחותו של הנכד שלך ובהכנה לחיים הבוגרים שלו. זה הגיל שבו הוא מגדיר את עצמו מחדש ואת היכולות העצמצאיות שלו מול כל הגורמים המטפלים שלו וזה אומר בעיקר ההורים והמשפחה הגרעינית. הדרך הטובה ביותר לעבור את התקופה הזאת היא קודם כל להבין שהיא נורמלית – התנהגותית ופיזית (גם ההורמונים משתוללים אצלו)  ולא להיפגע ממנו, כי זה לא אישי נגדך או נגד ההורים.

 התפקיד של המשפחה בתקופה הזאת חשוב מאוד – להכיל את המרידה הזאת , לשמור על איפוק , לבחור את המריבות (לא כל דבר חייבים לריב או לכעוס עליו) להגדיר מחדש את הגבולות שלכם מולו ,מתוך הבנה שהילד מתבגר וצועד קדימה. והכי חשוב להשגיח על הביטחון שלו (שלא יעשה שטויות ויסכן את עצמו)  ולתת לו את הביטחון שהבית הוא המקום האוהב והבטוח שלו, בלי תנאי.  

בנוגע ליחסים עם אחיו הקטן – הפער ביניהם הוא גדול ולכן יחסי חברות זה דבר שיתפתח בהמשך החיים , יחד עם זאת הקנאה שהוא חש בגלל שאחיו הקטן מקבל יותר תשומת לב רק צריכה לחזק אתכם בהבנה שגם בגיל המעצבן הזה תשומת הלב מההורים והמשפחה חשובים לו מאוד , וזה המקום שלכם לחזק את תחושת השייכות שלו.

צריך למצוא גם זמן בשבילו – אחד על אחד עם ההורים, בילוי שבועי משותף, עיסוק של ביחד , זמן שהוא רק שלו ושל אבא, בלי האח הקטן.  כאן זה גם ההזדמנות שלך כסבתא ליצור עבורו מקום של מפלט , סוג של בית אוהב שהוא יכול לברוח אליו כשלחוץ לו בבית . מחקרים מראים שעבור הרבה מתבגרים זה הגיל שבו הסבים הופכים להיות מאוד משמעותיים בחיים שלהם וזה ממש מתנה והזדמנות לבנות איתם מערכת יחסים קרובה ומשמעותית.

אז לסיום, אני מאחלת לך להפוך את הלימון ללימונדה..לראות בתקופה הזו את ההזדמנות לחזק את הקשר ביניכם ולא רק לראות את הרטינות והפרצוף הזועף שלו.

בהצלחה

עידית

האם להזמין ליום ההולדת של הבת גם את אשתו השנייה של הסבא?

שלום, עידית

לא יודעת לאיזה מייל את מגיעה קודם, אז שולחת לשניהם בגלל דחיפות השאלה. הנה השאלה:

ראיתי תשובה שלך לסבתא שהבת חזרה בתשובה ונהנתי מהתשובה.

לכן אני פונה, 

אני נשואה לאיש שההורים גרושים, הגרושין היו בצורה "כועסת" והם כמובן לא מדברים.

כעת, לבת שלי תהיה מסיבת יום הולדת בגן שבוע הבא. חשבתי להזמין רק את הסבתות הביולוגיות..

אך הבת שלי היום שאלה אותי למה לא הזמנו את סבתא פלונית- שהיא אשתו של אבא של בעלי.

כעת אני קצת מבולבלת.

מדהים לראות כמה קרע ענק שגבר ואשה נפרדים משפיע בצורה כ"כ עמוקה. עד שגם הנכדים מושפעים מזה.

אשמח לתשובה

בברכה,

מאיה

שלום מאיה

אכן לקרע משפחתי כזה יש מחיר והוא נודד איתו גם לדור הבא.

אם הבנתי נכון ממה שכתבת , אז הבת שלך רוצה שאשתו של האבא תגיע למסיבת יום ההולדת שלה, ולכן אולי זו הזדמנות שלך ליצור שינוי קל במצב הקיים

ולהכיל את כל השלוש תחת אותה קורת גג ולו רק לטובת הילדה.

עצתי לך – היי כנה עם שתי הסבתות הביולוגיות ותביאי לפתחן את הרצון של הנכדה שלהן לנוכחות גם של הסבתא השלישית באירוע החשוב הזה.

בסופו של דבר זה האירוע של הילדה וכנשים בוגרות ומאמינות תאפשרי להן להחליט איך לנהוג בסיטואציה הזאת מתוך אמונה שטובת הנכדה ורצונה זה מה שקרוב לליבן.

בהצלחה

עידית  

כיצד לנהוג עם הנכד והנינה?

שלום לך....יש לי נינה אבל אני לא יכולה ליראות אותה הרבה כי אין לי איך להגיע אליהם. האבא הוא הנכד שלי. הציעו לי להזמין לארוחת צהריים או ערב ואז הם יבואו. אני לא חושבת כך. מה לעשות? תודה

שלום לך סבתא,

כמה ברת מזל את שזכית לחבוק נינה ועוד יותר מזה שאת יכולה לארח בביתך את הנכד שלך ומשפחתו.

אז תשובתי לך – לגמרי כן! הזמיני אותם אלייך לארוחה ותזכי לבלות איתם זמן משותף ולהנות מהנינה, זוהי יוזמה נפלאה בעיניי.  

באופן כללי תזכרי שהצעירים של היום עסוקים מאוד בחיים, על אחת כמה וכמה כשהם גם הורים טריים ולכן להערכתי ככל שאת תהיה זו שתיזום מפגשים ככה יש סיכוי שתראי אותם יותר.

עידית

.הנכד אוהב מאווררים בצורה מוגזמת

הנכד שלנו בן שנתיים .וחצי, משוגע על מאווררים. מאז שהיה תינוק ברגע שמגיע מפעיל את כל המאווררים בבית. מסתובב עם מאווררים קטנים בידיים....ממש אובססיה למאווררים....הוא מגלה יכולת טכנית גבוהה מאד .האם זה קשור? מה זה התופעה הזו????

אנחנו סקרנים. הוא ילד מתוקקקק מאד שמח וטוב לב 

סבתא סופי

סבתא יקרה

באופן כללי ילדים קטנים מאוד אוהבים חזרה על פעולות , למשל שיקריאו להם שוב ושוב אותו סיפור, לצפות באותן תוכניות, סרטים, להאזין לאותה מוזיקה ,לשחק באותו משחק וכד... אז בעצם מה שאת מכנה 'אובססיה' היא התנהגות נורמלית לגמרי, ולאו דווקא מעידה על נטייה כלשהיא בעתיד, כלומר זה שהוא מוקסם ממאווררים לא בהכרח אומר שהוא יהיה בעתיד איש עם יכולות טכניות גבוהות. אלא עם כן אתם – המבוגרים שסביבו תטפחו את התכונה הזאת  ואז אולי...

אז הכי חשוב תהנו מהסקרנות שלו, תשמחו איתו ואולי גם אתם תגלו את הקסם שיש במאווררים דרך העיניים שלו .

בברכה

עידית

.הנשיקות הראשונות

שלום לעידית היועצת

הבן שלי אב לשתי בנות: בת שנה וחצי ובת ארבע וחצי. הוא אבא חם ודואג, אבל מרבה לנשק את בנותיו על הפה. הנשיקות לעתים ארוכות מדי לטעמי ולפעמים הן נראות כנשיקות צרפתיות.

אצלי זה הדליק מנורה אדומה. קראתי שבגיל זה מתחילה להתפתח המיניות ושאזור הפה והלשון רגישים לעוררות מינית. אני מודאגת מאוד. אני מבקשת לשמוע את דעתך בעניין.

תודה,

סבתא זהבה

שלום לסבתא המודאגת

ראשית חשוב שתביני שזה עניין משפחתי פרטי ששייך לתא המשפחתי שאותו בנו (ובונים) הבן שלך ואשתו ולכן זה רגיש.

ההמלצה שלי אלייך היא להפסיק לחפש כתבות ומאמרים על התפתחות מינית של ילדים בגיל הרך ולהדאיג את עצמך בשלב הזה. בעיקר משום שיש תפיסות שונות בסוגיה הזאת, ולזה מצטרפים גם סוגיית המקלחות המשותפות עם ילדים (עם הורים, עם אחים) להסתובב ערומים בבית ועוד...

לתחושתי, ההתנהגות הזאת של בנך מעוררת בך מבוכה ואי נוחות וזה לכשעצמו מספיק כדי לדבר איתם (או רק עם הבן שלך) ולשתף באיך את מרגישה כשזה קורה לידך. בעיניי זה מסר ראוי ולגטימי של גבולות, שיכול להגיע מכיוונך - שהתנהגות פרטית שמקובלת בבית עם הילדים יכולה להיות מביכה לסביבה.

יחד עם זאת אני חוזרת ומדגישה, כדי שזאת תהיה פנייה\בקשה טובה ומכבדת – הימנעי מתוכחה ומביקורת על העניין עצמו, אל תביאי ציטוטים של מאמרים על התפתחות מינית, תכבדי את הפרטיות של התא המשפחתי שלהם והתמקדי בלהגיד, איך זה גורם לך להרגיש כשזה נעשה בסביבתך, ולבקש שיתחשבו בזה. זה צריך להיות קצר ובאמירה אישית שלך. אל תצפי להכרת תודה, ואל תגררי לוויכוח. זה מסוג הדברים שמחלחלים ובעיקר מסתדרים כשיש אמון ומערכת יחסים טובה, וזה מעל הכל מה שצריך להיות חשוב לך בהווה ובעתיד.

בהצלחה

עידית

.נעלבתי מהנכד

שלום, עידית

אני סבתא לשבעה נכדים. בגלל שאני גרה רחוק מאזור המרכז, בו מתגוררים ילדי, אני לא מצליחה לראות את נכדי בתדירות שהייתי רוצה. אני עדיין מקפידה לפגוש את כל אחד מהם פעם בשבוע.

אחד הנכדים הוא בן 5. השבוע הלכתי לקחת אותו מהגן, כפי שאני נוהגת כל שבוע. הפעם  הייתה גננת מחליפה. הגננת שאלה את הנכד:

-זאת סבתא?

הנכד ענה:

-לא, זאת אימא של אבא.

נעלבתי קשות. אני יודעת שהסבתא השנייה גרה לידם ורואה אותם כל יום, אבל אני צריכה להיענש על כך שאני גרה במושב?

מה עלי לעשות? תודה מראש,

סבתא שוש

שלום לסבתא שוש

ראשית, חשוב לי לומר לך את מה שהרגשתי כשקראתי את פנייתך. אל אף התסכול שעולה מדברייך על כך שאינך רואה את הנכדים בתדירות שאת רוצה בה, אני מאוד מתרשמת מהמאמץ שאת עושה על מנת לבסס נוכחות שבועית וקשר קבוע עמם.

ולגבי העלבון , אני ממליצה לשים אותו בצד. להרגשתי הוא בעיקר נובע מהעובדה שמה שאמר הנכד, נגע בנקודה הרגישה שלך. בתסכול ובכמיהה לבלות יותר עם הנכדים ובעובדה שמנגד יש עוד סבתא בחייו  שזה מתאפשר לה.

נסיי לשים בצד את הפרשנות הרגשית שלך לאמירה של ילד בן 5, והתרכזי בזמן המשותף שלך איתו. תנצלי את הזמן השבועי שלכם לחיזוק הקשר ביניכם, ליצור תכנים וחוויות משותפות ובלעדיות לכם, כך ששניכם תחכו בקוצר רוח לביקור השבועי שלך

כשחיים מזמנים לנו מצבים מאתגרים כמו במקרה שלך – להתגבר על מרחק פיזי, זאת ההזדמנות שלך לחשוב בצורה יצירתית איך לבסס ולבנות קשר ומערכת יחסים מרחוק. סבתאות היא לא רק נוכחות פיזית, היא בעיקר רגש שיש בו הכל מהכל – ריח, יד מלטפת , עולם שלם של אפשרויות שאין עם ההורים...כשהנכדים קטנים זה המקום שלך לבחור לעצב את העולם הזה איתם ועבורם.   

לדוגמה. הצד הטוב של העולם הדיגטלי בשיחות סקייפ, ווטסאפ\ פייס טיים שמאפשר לך להיות 'נוכחת' בחיי הנכדים במהלך השבוע. מאפשר לכם לדבר פנים אל פנים, לחלוק חוויות במהלך היום, לשתף בזמן אמת, לספר סיפור לפני שינה וכל מה שליבך חפץ בדייט טלפוני.

ולסיום–אנחנו בפתחו של חופש גדול, זה הזמן שבו אפשר להזמין את הנכד אלייך למושב. זה הכיף שיש סבתא רחוקה שאפשר לנסוע אליה !

שבוע טוב

עידית      

.הנכד גדל בבית דתי ומתקשה להבין סבים חילוניים.

,שלום 

הבן הבכור שלנו חזר בתשובה והוא מנהל כעת אורח חיים דתי, בניגוד אלינו - הוריו. היחסים בינינו מעולים ואנו חוגגים את השבתות ואת החגים יחד. הבעיה היחידה היא עם הנכד, שהוא צעיר מאד ומצפה שהסבא החילוני ידע להתפלל את כל הברכות בעל פה. הנכד מתאכזב ובוכה בגלל שהסבא לא יודע. מה עלינו לעשות? איך להסביר לו שגם החילוניים יודעים דבר או שניים??אודה לך על תשובתך.

סבתא יונה

שלום יונה,

אני מקווה שהחגים עברו עליכם בנעימים על אף המצב שאת מתארת עם הנכד

 :אז לשאלתך,

לצפות שילד קטן יוכל  להבין ולהפנים את ההבדל בין אדם דתי שומר מצוות כדרך חיים ובין אדם חילוני שבוחר בחיים חילוניים היא לגמרי ציפייה לא ראלית .

לכן לעניות דעתי, לנסות ולמצוא דרך להסביר לו את זה, אינו הפתרון .

נכון לעכשיו, אתם 'המבוגר האחראי' והוא ילד, ואם מערכת היחסים איתו היא בראש סדר העדיפויות שלכם, אזי הבחירה היא בידכם כיצד לפתור את החיכוך הזה עד לרגע שבו הוא יהיה בוגר מספיק בכדי להבין \להסביר את הסוגיה הזו.

אפשרות פשוטה ומכבדת היא לברך בשבתות ובחגים מתוך ספרי הברכות , וסבא יכול להקריא מהם, כי כך הוא אוהב ומעדיף (על פני דיבור בעל פה)

זו רמת ציפייה ראלית, שניתן לדרוש מילד קטן  – שיכבד את העובדה שסבא שלו מקריא את הברכות מספר ולא לומד אתם בעל פה. אין לי ספק שאם הדבר יאמר בצורה מכבדת ,בגובה העניים ובעקביות לנכד, אז העלבון וסערת הרגשות שלו יירגעו וכולכם תזכו ליהנות מארוחת שבת \חג משפחתית ומחבקת

בברכה

עידית

הנכדה בת 16 מעלימה לנו כסף מהארנק.

,שלום עידית

הנכדה שלנו  בת 16.  לאחר כל ביקור שלה אצלנו, גם כשהיא באה לבד, חסר כסף מהארנק שלי או של בעלי. לנכדה לא חסר כלום. אנחנו נותנים לה כסף מדי פעם. היא מקבלת חום ואהבה מכולנו. אנחנו לא יודעים מה לעשות - לא יכולים לספר להורים שלה בשום צורה. 

סבתא עצובה. 

שלום לך,

....קראתי את פנייתך בכאב, אין ספק שלחשוד באדם קרוב ואהוב, זו תחושה מטרידה וכואבת של אובדן אמון 

יחד עם זאת חשוב שתזכרי שאינך  יודעת בוודאות שהנכדה היא אחראית לגניבות האלה , ויתרה מזאת, מאחר ואת מציינת שלנכדה לא חסר דבר ברמת החומרית, ייתכן שזוהי התנהגות המעידה על מצוקה (בהנחה שזאת היא ) . 

ולכן, רק על סמך חוסר הודאות , והסיכוי שהנכדה נמצאת באיזושהי מצוקה או אובדן דרך, אני ממליצה לך לקחת אותה לשיחה אישית

ספרי לה מה את מרגישה, הניחי בפניה את העובדות (מה נגנב לך)  תתחילי בזה שכל מה שיאמר בשיחה יישאר בינך לבינה ולא יגיע להורים שלה בשלב הזה, והכי חשוב שתהיה מוכנה להקשיב לך.

התרשמתי מהמעט שכתבת שהיחסים שלך עם הנכדה חשובים לך, את אוהבת אותה, ולכן חשוב שתקפידי על אווירת שיחה בטון שקט, מכבד, ולא מאשים .תתמקדי ברגשות שלך  ובעובדות בלבד והימנעי מהשערות.

תני לה את האפשרות להיות מסוגלת להיפתח בפנייך ולומר אמת,  ולא להתבצר או להתגונן כי זו תגובה אוטומטית כשילד בגיל הזה מרגיש שמאשימים אותו (האמת בכל גיל..)

מהניסיון שלי, כשמתקדים ברגשות ועובדות יש סיכוי גדול יותר לנהל שיחה שווה,  אבל עם פרשנויות אישיות , טון כעוס ומאשים אין סיכוי לייצר דיאלוג.

מקווה שיצלח

עידית

הנכד מזעיק אותי לבשל עבורו ללא התראה

שלום, עידית

נכדי בן ה-15 רגיש לגלוטן וגם ללקטוז. הוריו קרייריסטים ועסוקים מאד. הנכד מצלצל אלי ללא שום התחשבות או התראה ומזעיק אותי לבשל לו בכל פעם שהוא רעב. אני אמנם זהירה ומחזיקה בהקפאה כמה תבשילים שמתאימים לו, אבל הוא תמיד מזמין מנות מיוחדות לאותו רגע והכל חייב להתבצע מיד. אני מבינה ומאד מנסה לעזור לו, אבל כברמרגישה כמו רופא כונן כל הזמן. מה עלי לעשות?

סבתא יונה

שלום סבתא יונה

ראשית אני רוצה להחמיא לך על ההתגייסות למען הנכד שלך. סוגית האוכל בחייהם של בני נוער הינה סוגיה חשובה במיוחד,  בגיל הזה הם רעבים תמיד!  ואוכלים באופן מוגבר כחלק מתהליך הגדילה שלהם.

עבור הנכד שלך זו משימה אפילו קשה יותר בגלל מוגבלות הגלוטן והלקטוז ולכן ההתגייסות שלך למענו פשוט מעוררת הערצה .

יחד עם זאת,  לפי מה שאת מתארת זה הרבה מעבר לעזרה , זה כבר הפך להיות האחריות הבלעדית שלך ואת זה את כנראה צריכה לשנות.

לדעתי את השינוי הזה את צריכה לנהל מול ההורים שלו , מאחר והאחריות לתזונה של הבן  היא לחלוטין שלהם. יחד איתם את צריכה להגדיר מחדש את ההבדל בין עזרה לאחריות.

אני ממליצה לך ליזום שיחה עם ההורים ובמסגרת השיחה הזאת תגידי בצורה גלויה מה את יכולה ורוצה שיהיה.  כלומר כמה פעמים בשבוע  את יכולה לעזור ובאיזה אופן? את צריכה לחשוב עם עצמך מה המינון שנכון לך  כדי שתוכלי להמשיך להרגיש בנוח  עם הנתינה שלך.

מעבר לכך, עושה רושם שמערכת היחסים בינך ובין הנכד שלך  היא טובה ולכן בתוך התקשורת הזו שמתנהלת בין היתר  סביב אוכל, אני ממליצה לך ליזום גם  'שיעורי בישול'  איתו,  וללמד אותו לבשל בעצמו ארוחות פשוטות וקלות להכנה.  

אני מאוד מאמינה שנער בגיל 15 יכול וצריך  לרכוש כלים בדרך לעצמאות שלו ,שהרי בטווח הארוך האחריות לתזונה נטולת גלוטן ולקטוז תהיה שלו. בנושא הזה לך – הסבתא שלו ,יש את היכולת לתרום לו  המון בהווה ובעתיד.

שיהיה בהצלחה

עידית

.הנכדה אוהבת את הבישולים שלי , אבל כלתי מתנגדת שאביא אותם

שלום, עידית

יש לנו שתי נכדות: אחת בת 15 והשנייה בת 9. הנכדה הצעירה מאד אוהבת את האוכל שאני מבשלת, אבל האימא שלה - הכלה שלנו - לא מתלהבת מזה שאני מגיעה עם ה"משלוח מנות". אם אני שומעת בקולה של כלתי, הנכדה מאד מתאכזבת. אם אני מנסה לרצות את הנכדה, הכלה כועסת. אני נקרעת בין שתיהן. כיצד עלי לנהוג?

בתודה מראש,

סבתא ורדה

שלום סבתא ורדה

קראתי היטב את השאלה שלך , ואני בתחושה שהפתרון נמצא במערכת היחסים שלך עם כלתך.

בהנחה שמערכת היחסים בינכן תקינה ומכבדת אז

הדרך הכי טובה זה לשוחח איתה ולהבין את מהות ההתנגדות שלה לאוכל, כמו גם לשתף אותה באיך את מרגישה וכמה כיף לך לשמח את הנכדה שלך.

אני בטוחה שבשיחה כנה ונינוחה תוכלו למצוא פתרון ראוי ופשוט , והמטרה היא להוריד מעצמך את המועקה והמתח שמתלווה לביקורים שלך אצלן בבית.

בהצלחה

עידית

.אסור לנו לנשק את הנכד

עידית, שלום

לפני ארבעה שבועות נולד נכדי הבכור, בן בכור לבתנו הבכורה.

אושר ושמחה מקיפים אותנו אך לא מושלם .אנחנו גרים מושב ליד נתניה והם בעיר, במרחק של כחצי שעה נסיעה .

אנחנו, הסבים הטריים והגאים, משתדלים לבוא פעמיים בשבוע לראות את הנכד.

לצערי כל פעם שאני ניגשת להרים את הילד, החתן שלי מעיר לי לשטוף את הידיים ,לא לנשק את הילד וכו' וכו'.

מאד מאד לא נעים לי ומרגישה נעלבת מכך אך כל כך שמחה ואוהבת את הילד, ממשיכה לבוא ולא יודעת מה לעשות .....אשמח לתשובתך ולהכוונה ממך כיצד לנהוג וכו ....

סבתא (טרייה) מיכל.

שלום מיכל

ראשית מזל טוב!

תפקיד הסבאות כמו תפקיד ההורות כמו תפקידים אחרים שאנו ממלאים במהלך חיינו מצריכים הסתגלות ולכן בראש וראשונה עצתי לך לא לבחור להיעלב מההערות של החתן שלך, זה עלול להעיב על מערכת היחסים ביניכם, וחבל.

יתכן כי בסה'כ החתן שלך כמו הורים חדשים לא מעטים נוטה להגיב ב'אובר' חששות\ גוננות כלפי התינוק, ואת – אמא משופשפת יכולה לנסות ולהיזכר מה זה אומר להיות הורה טרי, הורה בתחילת הדרך.

הרי ככל שהילד יגדל הוא גם ירגיש יותר בטחון בהורות שלו, והתגובות ודאי יתאזנו עם הזמן.

המשיכי להיות עקבית, להגיע לביקורים תכופים, להיות לעזר לבת ולחתן שלך, הם צריכים אותך לא פחות מהנכד. הישארי חיובית ושמחה וכנסי לאט ובביטחון לתפקיד הסבתא. ממליצה לך לאמץ בקול רם את מנהג רחיצת ידיים שהחתן שלך כנראה רגיש לו. אז בבואך אליהם, לפני שאת ניגשת לילד, אמרי בקול רם ,שישמע 'אני הולכת לשטוף ידיים לפני שאני מרימה את הקטן..' שירגע. אני מאמינה שהג'סטות האימהיות האלה ממך, יעזרו לו לצבור בטחון באבהות שלו וגם ישפיעו לטובה באמון ביניכם בעתיד.

את הרי יודעת, ילדים (גם נכדים) גדלים מהר !

עידית

.הנכדה המחוננת אינה יודעת גבולות

יש לי שלושה נכדים: ילדה בת 13, אחותה בת 10 והנכד בן 3. הבכורה היא ילדה מוכשרת בצורה בלתי רגילה: היא בכתת מחוננים לאחר שהוקפצה כתה, והיא המצטיינת בכיתתה. הבעיה היא התנהגותית: אין לה גבולות, וזה קורה בשני הכיוונים. היא מדברת מאד לא יפה לאחותה ולהוריה, מעליבה אותם וקוראת להם "מטומטמים". לעומת זאת, עם אחיה הצעיר היא כמו אימא קטנה: מטפלת, דואגת, מפנקת ואחראית עליו בכל.

מה את מציעה לי לעשות? כיצד עלי לנהוג ?

בתודה מראש ובאיחולי שנה טובה,

סבתא לאה

שלום סבתא לאה,

 אני רוצה לשקף לך לרגע את מה שכתבת על נכדתך הבכורה– היא מחוננת ומבריקה , היא לומדת בכתה של ילדים שבוגרים ממנה (הוקפצה כתה) והיא באופן רשמי בגיל ההתבגרות (בת 13) הגיל "המרדני" שבו המתבגרים הצעירים בודקים  את גבולות היכולת שלהם כחלק מתהליך שלל בנית הזהות האישית.

מה שאומר שההתנהגות שמפגינה הנכדה שלך היא לא מפתיעה מצד אחד והיא רבת עוצמה משום שהיא ילדה מבריקה שעושה הכל בגדול.  היא  לומדת בחברת גדולים ממנה, שזה לכשעצמו  מצב לא פשוט משום שברמה השכלית היא בוודאי בחבורת השווים שלהם (היא מצטיינת בכתה)  אבל ברמה הרגשית היא בפער ( כל שנה בגיל ההתבגרות  היא משמעותית ברמת ההתפתחות הרגשית) וזו התמודדות לא פשוטה  שאת ההשלכות שלה אתם מרגישים בהתנהגות המאתגרת שלה כלפיכם בבית. 

חצי הכוס המלאה של ההתנהגות שלה בבית, היא  שהילדים שמעזים למרוד בבית באופן גלוי כמו הנכדה שלך,  מרגישים נאהבים ובטוחים לחלוטין במשפחה שלהם, משום שהם יודעים עמוק בתוכם שגם אם הם מאתגרים את הגבולות במשפחה, "מאווררים " את הרגשות שלהם בבוטות,  הם עדיין חלק ממנה ואוהבים אותם למרות הכל, וזה בדיוק מה שנחוץ להם כחלק מבנית הזהות העצמאית שלהם.

יחד עם זאת הגדרת הגבולות מחדש והשמירה עליהם,  נחוצים  להם מאוד, ולכן לאופן ההתמודדות שלכם מולה  יש משקל ותרומה משמעותית לבנית העולם הערכי  שלה.  

כמו שסיפרת היא מאתגרת בבוטות שלה את הגדולים יותר בבית ומפגינה רוך ואחריות כלפי הקטן ולכן עצתי לכם היא להעביר מסר חד וברור שבבית כולם שווים , בכל גיל, וכבוד הדדי הוא ערך .במשפחה שלכם. ומי שפוגע בערך הזה "משלם  מחיר".(תקף לכל בני הבית)  

לכל אחד מבני הבית יש זכויות וחובות , ו"המחיר" תמיד ינגוס בזכויות.

אחת הדרכים לייצר את הגבולות זה קודם כל להציב אותם באופן גלוי וברור ! ולכן ערכו רשימה של  חוקי הבית שלכם .

כדי שזה יהיה משמעותי , רצוי שכל חוק ייצג  ערך שחשוב להורים להעביר. לדוגמא: אוכלים יחד ארוחת ערב פעמיים בשבוע = ערך המשפחתיות

מדברים בכבוד האחד לשני ( לא מקללים, לא משפילים, לא מתנשאים) = ערך כבוד הדדי

וכך הלאה ...

בדרך כלל 4, 5 ערכים כאלה זה די והותר.

במקביל, כדי  למסד את האכיפה , כל ילד עושה רשימה של הזכויות והחובות שלו בבית. בכל פעם שחוק מופר הילד מחליט איזה זכות צריכה להישלל ממנו. 

בהמשך אני גם ממליצה לייסד  סוג של ' ישיבה  משפחתית' , שבה בני המשפחה כולם (כולל אתם והקטן) נותנים משוב לשינוי החיובי שעבר של מי שממש שבר חוקים 'ושילם' בזכויותיו  (וסביר להניח שהראשונה תהיה הנכדה הבכורה  שלך), על איך זה מרגיש  ונגע בכל אחד מבני המשפחה.. 

וכמו תמיד, אני מזכירה לכם  שחינוך הנכדים הוא לא תחום האחריות שלכם.

אתם סיימתם את חובת החינוך  וכהורים לילדים מבוגרים אתם בהחלט יכולים להציע הכוונה ועזרה אבל שמורה לכם הזכות הנהדרת של הסבאות. לייצר עבור הנכדים שלכם חממה מחבקת, בטוחה ומפנקת, מפלט שבו מותר להם "להתאוורר" מחוקי הבית שלהם.  

שנה טובה

וחג שמח!

עידית 

?האם לשלם לנכד על עבודה למען המשפחה

1.נכדי בן השבע מציע מידי פעם לעשות "עבודות" כגון לטאטא  את  השביל המוביל לבית (הם גרים עימנו ביחידת דיור, והשביל משמש גם אותם) עבור זאת הוא  מבקש לקבל חמישה שקלים

אני מאוד מתלבטת אם  נכון לעשות כך מן הסיבה הפשוטה-הוא צריך לעשות  דברים עבור המשפחה ולשאת העול הסדר והניקיון בכניסה לבית, ולא נראה לי נכון לתת לו תמורה כספית על כך

ובכלל במשפחה אני חושבת כולם צריכים להיות שותפים בעזרה בבית ללא תמורה כלשהי-כמובן לעודד , ולומר מילים  חמות על המעשה.

2. שאלה נוספת: בערבי שבת כשהם מתארחים אצלנו, אם אני מבקשת מהם לעזור בעריכת השולחן, הם לא מוכנים בדרך כלל, האם לעמוד על כך או פשוט לוותר?

סבתא חיה 

עידית עונה:

שלום,

למעשה שתי השאלות מאוד דומות, ולכן אענה קודם כל ברמת הפשט. במשפחה כדאי ורצוי לייצר שיתוף ומחויבות, מצב שבו כל אחד יש לו חובות ולא רק זכויות בבית. זה ערך שמתחיל בבית ומתפתח לכלי חשוב בחיים, ולכן אני לגמרי מסכימה איתך שצריך לייצר מצב כזה במשפחה המורחבת שלך.

אני מאוד מעודדת אותך להתעקש על כך שבארוחות שישי כולם יהיו שותפים ויעזרו במטלות הכרוכות באירוח. אם התפקיד שאת בחרת הוא הבישול אז הם צריכים לקחת אחריות על העזרה באירוח: סידור ופינוי, כלים וכד.. זה מה שמגדיר משפחה, השותפות , העזרה, הנתינה והערבות ההדדית. ובטח כאשר זה קורה בכל יום שישי.

שוחחי עם הילדים הבוגרים שלך , תגידי להם מה את מרגישה ותגדירו ביחד ומחדש את ההתנהלות הארוחות שישי, ככל שתעשי זאת מוקדם יותר תצברי פחות כעסים פנימיים, ותהני יותר מאירוח ארוחות השבת.

לגבי תשלום לנכד שלך; למרות שאני מסכימה שכל אחד בבית צריך לתרום מעצמו ולהיות שותף למטלות, אני מאוד מתרשמת מהיוזמה של הנכד שלך לרצות לעבוד ולהרוויח כסף, זה בגדול מעיד על תכונה של עצמאות שחלק ממנה זה אומר להרוויח בזכות ובשביל עצמו ולא להסתמך על מה שמקבלים מההורים, וזה מבורך!

לכן, הייתי רוצה להציע לך נקודת מבט טיפה אחרת על הדילמה שהעלית: יש לך אפשרות כסבתא שלו לעודד ולתמוך ברצון שלנו לעצמאות, תכלס להיות "המעסיקה" הראשונה שלו 

הנכד שלך , אל אף שהוא גר בסמיכות גדולה אליכם, החינוך שלו הוא בידי הוריו, כסבתא יש לך זכות גדולה ל"הניח" את החינוך בצד ולעודד ערכים אחרים כגון זה. ילד בן 7 לא יכול לחפש עבודה מחוץ לסביבה הקרובה שלו והמחשבה והיוזמה של לייצר עבודה מכניסה מהסביבה הכי קרובה לו, והפתיחות לפנות אלייך שתשתפי איתו פעולה רק מעידה על הקירבה והאמון שיש בינכם.

עצתי לך – קחי אותה בשתי ידיים, לחינוך יש הרבה גוונים, ולפעמים 5 שקלים זה מחיר משתלם לגמרי!

מקווה שעזרתי לך

עידית

?איך מתמודדים עם בת גרושה ונכד חצוף שעברו לגור אצלנו

שלום וברכה.

שמחה שמצאתי מקום שבו אפשר להתייעץ ולייעץ, זה מקסים בעיניי ותודה רבה.

בתנו התגרשה בגירושים שהשאירו משקעים רבים. בתנו ובנה בגיל ההתבגרות, עברו להתגורר עימנו. לבתנו בן נוסף שמתגורר עם אביו. הם מתראים לעיתים רחוקות.

מאז שנכדנו עבר להתגורר עימנו, אנו נאלצים להסתגל לדור שמתנהג באופן שלא מוכר לנו ואיננו יודעים מה עלינו לעשות ואיך להתנהג.

בתנו חווה קושי בגירושים ואין יחסים טובים עם הבן לכן הם בריבים כל הזמן וכיום לא מדברים. מצד אחד אנחנו רוצים לעטוף כל אחד מהם באהבה ומצד שני, כל אחד מהם מתפקד  בצורה שלא מקובלת בבית שלנו (אנחנו לא רגילים לצעוק,  לטרוק דלתות,  להשמיע מוזיקה בעוצמה גבוהה, להתחצף ,כן לקחת אחריות וכו').

אנחנו לא יודעים איך להתנהג. ממש מבקשים יעוץ ,עצות וטיפים לעבור את הגהינום הזה.....אגב, הבת לא יכול  לשכור דירה לעצמהוזו לא אפשרות להשאירה להתמודד לבד. וממילא היחסים עם הבן כל כך גרועים, שרק בעזרתנו עוד מצליחים לשמור על תקשורת כלשהיא, על אף שלא ישירה. 

תודה, ממתינים בקוצר רוח לתשובתכם.

סבאסבתא

שלום לכם,

נשמע שהמצב אצלכם בבית טעון רגשית וזה מה שהופך אותו למורכב.  שלשה דורות תחת קורת גג אחת, זה מצב שמחייב התארגנות מחודשת והתגייסות משותפת מצד כל הדיירים.

במקום שבו לכל אחד יש קושי  אישי שהוא מתמודד עימו, נדרשת מסגרת ברורה של חובות, זכויות וכללים שמגדיר בית, ורק כאשר זה יתקיים יש סיכוי שכל אחד גם ימצא את מקומו בבית. 

ברגע שפתחתם את הבית (והלב)  שלכם לבת  ולנכד, גם אם זו מציאות שנכפתה עליכם, נכון יהיה להגדיר מחדש את הבית וחוקיו כך שהבת והנכד יבינו שהם מחויבים לבית ולא אורחים בו, על כל המשתמע מכך.

לכן – בשלב הראשון אני מציעה לכם לשבת לשיחה עם הבת, שיחה שיש לה מטרה אחת – להגדיר גבולות וחוקי בית. לגבי הנכד – האחריות ליידע כמו גם לאכוף היא של הבת, כי גם במצב הנוכחי היא האמא שלו ולכן היא המבוגר האחראי והדמות המחנכת בחייו, וחשוב מאוד לשמור על מעמדה זה גם בתנאים האלה. השיחה הזאת תצלח, אם היא תתנהל ממבט קדימה - מה יהיה מכאן והלאה.. ולא מה היה ומי אשם. ברור לי שזה לא פשוט ליישם, יחד עם זאת זוהי בחירה מודעת שתתרום לשינוי.   

כשגבולות הבית יהיו ברורים לכל אחד, גם תפקידכם כסבא וסבתא כלפי הנכדים יוכל להתקיים , כשהבתשלכם תחזור למלא את תפקיד ההורה אתם תוכלו ביתר קל ות לנסות להכיל גם את הנכד שנמצאת בתוך התוהו של גיל ההתבגרות ואולי אפילו להעניק לו "אי של שקט" במתח מול ההורים, בסיטואציה הזו של המשבר.

זהו תהליך שיהיו לו ודאי עליות ומורדות אולם חשוב שיתחיל מהצבת גבולות. זהו הבית שלכם וזוהי עובדה שאין לערער עליה ולכן במידה וקשה לכם להתניע את התהליך אני ממליצה לכם לפנות לייעוץ חיצוני שיסייע בידכם לגשר על המתח ויאפשר  לכם ליצור "חוזה" מגורים משותף ומכבד לכל הצדדים.

יועצים כאלה אפשר למצוא במכון אדלר לדוגמא, והיתרון בו הוא שהטיפול הוא ממוקד מטרה, מסתכל קדימה ועוסק בעניין עצמו ולכן מוביל בדרך כלל לשינוי מהיר ומוצלח.

בהצלחה

עידית   

.הנכד בן שנתיים לא מקבל מזון כראוי

זקוקה לעצה באשר  להתנהלותה של כלתי עם ילדיה –נכדי.

היא בת 29 יש לה שני ילדים האחד בן 5. הקטן בן שנתיים .

הפעוט יודע כבר גם ללכת חופשי -אוכל מכל הבא ליד, ללא סדר, היא מביאה אותו אלי בבוקר (אחת לשבוע התנדבתי לטפל בו ) , כשלא אכל דבר ואומרת : הוא מת מרעב!!!!!! היא הניקה אותו כחמישה חודשים, עברה למטרנה כמעט עד גיל שנה, ומאז התינוק הזה בבוקר אוכל קורנפלקס ,במקרה הטוב! או שום דבר עד שהוא מגיע אלי, או למטפלת שלו!!!

מספר פעמים הערתי לה שהוא עדיין זקוק לבקבוק עם מטרנה, או דייסה כלשהי –שמכילים את הויטמינים להם הוא זקוק.-היא מתייחסת לכך כביקורת, למרות שהחמאתי לה על כך שהניקה אותו חצי שנה, אבל עכשיו כשהוא לא יונק הוא זקוק לוויטמינים, אמרתי לה-וכמובן שדבר לא משתנה.

דבר נוסף -הם טסו לחו"ל לחמישה ימים,- המחותנת ואני התחלקנו בטיפול בילדים.וכאשר הגיע זמן החזרה הביתה , רק אז שמה לב מתי בדיוק הטיסה חזרה הביתה, יום לאחר מכן!!!! כך שהיינו צריכים להיות יום נוסף עם הנכדים, ולשנות את סדר היום שלנו.

עדיין לא דיברתי איתה על כך.האם יש טעם בכלל לדבר על זה?

כל ההתנהלות הזאת מוציאה אותי  מדעתי. כואב לי הלב על דרך ההתנהלות הזאת.

מה שמעניין אותה-מפגש עם החברות, מתי  ואיפה תצא לחופשה,  באיזה בית קפה תשב, ועם מי. ניהול הבית ממנה והלאה.

תודה על שקראתן עד כאן

אשמח לעצה

רות

שלום רות

קראתי בתשומת לב מרובה את מכתבך , ולהתרשמותי הבעיה העיקרית היא מערכת היחסים שלך עם כלתך, עליה יש לך ביקורת לא מעטה . את מגדירה זאת: "ההתנהלות שלה"  ונותנת דוגמאות המתייחסות מצד אחד לדרך שבה היא מגדלת את הילד שלה  (הנכד שלך) כמו גם לבחירות ולהעדפות האישיות שלה. באופן כללי התרשמתי שאת לא מרוצה מאורח החיים שהיא מנהלת, ואני רוצה להניח שהכלה שלך לא מתעללת בילדיה ואין כאן סכנה פיזית לשלום נכדייך (אם כן, זה מצריך התייחסות אחרת מהתשובה שנתתי)  

אני רוצה להתחיל בעצה אישית -  אנחנו מגדלים את ילדינו ואחראים להם עד לשלב שבו הם בוגרים ועוזבים את הבית ומכאן ואילך אלה הם חייהם על ההצלחות, הבחירות והטעויות שבהם. כהורים לילדים בוגרים יש הבדל גדול בין להיות מעורבים בחייהם ובין להתערב בחייהם. הראשון (= להיות מעורבים)  מבוסס על מערכת יחסים אופטימלית מכבדת ובונה, שבה שני הצדדים יוצאים נשכרים וזה האידיאל לשאוף אליו.  השני (= להתערב) יש בו טשטוש גבולות, ביקורת וכעס המוביל למצבים רבים של תלות ו\או ריבים תכופים ותסכול.

אנו רוצים את הטוב ביותר עבור ילדינו, שלא לומר הכי טוב עבור הנכדים שלנו ! יחד עם זאת כאשר ילדינו בוגרים יש להם תא משפחתי חדש והאחריות לנהל אותו היא שלהם , על כל המשתמע מכך! כהורים, היכולת לשחרר, לתת להם עצמאות  להתנהל עם הבחירות שלהם, גם אם לעיתים הן אינן עולות בקנה אחד עם שלנו ובכל זאת להיות לצידם ,היא לחלוטין לא פשוטה אולם הכרחית ומאוד מומלצת.

העולם שבו חיים ילדינו הבוגרים הוא שונה מזה שאת חווית בצעירותך ולכן האתגרים, השאיפות והערכים איתם הם מתמודדים גם הוא אחר.

ולאחר כל ההקדמה הארוכה הזאת, מה שאני בעצם מנסה לומר לך הוא  לשחרר ... לחסוך מעצמך וממנה את הביקורת עליה ולחילופין להתמקד בחיובי , בייחודיות שבה (כל אדם הוא יחיד ומיוחד) , תנסי לאמץ חשיבה חיובית וגמישה כלפי העולם שלה, מתוך הבנה שאלה הם חייה והם שונים משלך. אין לי ספק שזה יחסוך ממך הרבה תסכול ולאט לאט יוביל את התקשורת בינכם לטובה ומהנה יותר. היי לצידה ולצד הנכד שלך כשמתאים לך. לדוגמא: אם את בחרת לעזור לה פעם בשבוע עם הנכד, תמצי את הזמן הזה איתו, תכיני  לו אוכל עתיר ויטמינים , תבחרי להקריא לו את הסיפורים ולשחק במשחקים שאת בוחרת ובעיקר תיהני מהחיבור ומהזמן ביחד.

לגבי כלתך – תפקידך כהורה לא נגמר אולם הוא משתנה. אין לי ספק שהכלה שלך זקוקה לך , רוצה באישורך ובאהבתך (גם אם היא לא אומרת זאת בקול רם) אימא זו אימא(גם כשהיא אמו של הבעל), וזוהי הבחירה שלך איך וכמה להיות שם בשבילה על מנת לחזק בה את תחושת השייכות, הביטחון העצמי ותחושת הערך ומהמקום הזה יש לך גם סיכוי טוב יותר להשפיע על סגנון החיים שלה (אם זה כל כך נחוץ בעינייך)

ובאשר אלייך - התמקדי ביום יום שלך, במה עושה לך טוב , הגדירי את הגבולות שלך מתוך הפעילות שלך ואם היא זקוקה לך (כמו בזמן הנסיעה לחו"ל) זה ידרוש תאום מולך וכך את מדגימה לך אחריות ולא "מטיפה" לה על אחריות.

זיכרי-  בחיים הכל זה יחסים, גישה אופטימית ומכילה, נטולת שיפוטיות היא בחירה שיש לך תמיד, בכל רגע נתון והיא תוכל לגרום לשינוי שאליו את מייחלת עם כלתך.  

בברכה

עידית

.הנכד בן שלוש בורח לי מהידיים לכביש

שלום רב לך, עידית

אחד הנכדים שלי, בן כמעט שלוש, בורח לי מהידיים בכל פעם שאני לוקחת אותו מהגן הביתה - וזה קורה כשלוש פעמים בשבוע. אני במתח נורא בכל פעם שאני צריכה לעבור אתו את הכביש. גם השיחות של הוריו אתו לא הועילו - הילד מאד אינטליגנטי ומבין הכל. מה לעשות?                                                                           ת

תודה,

סבתא מלכה

שלום סבתא מלכה

מורגש מפנייתך שהמצב שאת חווה עם הנכד שלך כרגע הוא בעייתי עבורך . זהו ילד בן 3 שובב ודינמי, ואינטליגנט ככל שיהיה אין הוא מסוגל בגילו להפנים משמעותה של סכנה. זה לגמרי תפקידם של הוריו ושל כל אדם בוגר שלוקח עליו אחריות. ולכן אם קשה לך להשתלט  עליו פיזית, זה מצב מסוכן, במיוחד  נוכח העובדה שיש לעבור כבישים בדרך הביתה.

השיחות של ההורים עם הילד מיותרים לחלוטין, האחריות לביטחונו והאכיפה היא תפקידם !

בפסיכולוגיה של אדלר הוא מציג את מודל "שלושת הביתים" קל ונוח לזכור : בריאות, בטחון ובטיחות עליהם מופקדים ההורים ואותם הם צריכים לאכוף מבלי לגלגל את האחריות לילד או לנהל על כך מומ'.

אני בטוחה שעזרתך חיונית להורים, ומקלה עליהם, יחד עם זאת ביטחונו של הילד הוא השיקול המכריע ויהיה עליכם למצוא פתרון משותף לפרק הזמן הזה (אולי מונית הביתה, אולי הסעה משותפת עם אחד ההורים וכד...) אני ממליצה לך לחלוק את חששותייך ואת הקושי שאת חווה עם ההורים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים ויחד למצוא פתרון למצב הנוכחי, עד שהקטנצ'יק יגדל מעט

שתהיה שנה בטוחה ובריאה

עידית

.הנכדים לא עוזרים בארוחות המשפחתיות ולא מסתדרים יפה ביניהם

שלום לכן קורה ועידית היקרות!

1.כשאנחנו מתכנסים לארוחות ליל שבת הנכדים  (כולם בנים) בני שש ושבע. לא מוכנים

לעזור בפינוי השולחן- פשוט אומרים לא בא לי- והולכים למשחקים שלהם.

וכשהם הולכים גם לא כל כך אוספים את הבלגן שהם עשו עם כל המשחקים.

האם להתעקש איתם? האם לעזוב אותם?-שזה לא ניראה לי. חושבת שהם צריכים לקחת חלק בפינוי השולחן, וכן גם בעריכתו. מה דעתכן?

2. עניין נוסף שני נכדים  האחד בן שבע  בכיתה  ב" מביתי הגדולה  והשני בן שש מביתי הקטנה בכיתה א.

    הקטן תמיד מתפאר בדברים שיש לו, תמיד שלו יותר יפה ושלו יותר טוב , ויותר משוכלל ומושקע.

   דבר שמרגיז את בן דודו עד כדי כך שהוא לא רוצה לפגוש אותו.

האם יש משהו שאפשר לעשות?? בכל זאת הם בני דודים וכואב לי שזה מעכיר את היחסים ביניהם.

תודה

סבתא חנה 

שלום חנה

1.      את אמנם שאלת שאלה אך באותה העת גם ענית עליה... אם לא מוצא חן בעינייך ומטריד אותך, שנכדייך אינם נוטלים חלק בסידור השולחן בארוחת ליל שיש אצלך בבית, כמו גם לא עוזרים לסדר את המשחקים לאחר שסיימו לשחק אז בהחלט אפשרי שתעשי משהו בנדון. את יכולה לשתף את הנכדים בתחושה שלך, את יכולה לבקש מהם לעזור ולרתום אותם לעריכת השולחן כחלק מחוויה משותפת ומהנה של קבלת השבת ואת יכולה גם לשוחח עם ההורים שלהם שיסיעו בידייך

זה הבית שלך ומותר לך להחליט מה הם החוקים והכללים החלים על האורחים. הנכדים והילדים כאחד צריכים לדעת שזה מטריד אותך ושזה נטל עבורך ולכן עלייך לשתף אותם בזה על מנת שיוכלו לשנות ממנהגם. זה נכון שעבור הנכדים, הבית של סבתא וסבא הוא לרוב המקום המאפשר להם להשתחרר מעט מחוקי הבית "הנוקשים"  שלהם והסבים הם לא גורם מחנך כמו הורים אך יחד עם זאת יש אפשרות למצוא את שביל הזהב שבו בבית של סבתא וסבא מותר אמנם להתפנק  יותר אך גם לכבד את גבולות הסבתא..

2.      הדינמיקה בין הנכדים שלך היא נורמאלית, ואל אף שהם בני דודים הם שונים באופיים ומותר להם לא להסתדר ואין חובה עליהם שיהיו החברים הכי טובים. הרי אם היה מדובר לא בנכד שלך שמתפאר אלא בילד מהכיתה בודאי היית חושבת אחרת על המצב. לכן עצתי לך לא להילחץ מהמצב. הנכד הקטן צריך להבין את ההשלכות והמחיר של הה"תפארות" שלו ואם בגלל זה הבן דוד שלו לא ירצה לפגוש אותו ולשחק איתו אולי אז יהיה  סיכוי שזה ישתנה. את יכולה גם לתמוך בנכד השני ולעודד אותו לומר לבן דוד שלו מה מפריע לו. את יכולה גם לשתף את ההורים בדינמיקה שאת מזהה בניהם ואולי הם ישוחחו כל אחד עם הילד שלו. בכל מקרה,  אם יוצא והנכדים נפגשים אצלך ולא משחקים ביחד אז את יכולה לנסות לחבר בניהם במשחק משותף איתך או עם בני משפחה אחרים וכך הם לא רק בדינמיקה רק עם עצמם.

שיהיה בהצלחה

עידית

.הנכדים לא אוהבים חיבוקים

כסבתא  מחבקת, פשוט לא יכולה לא לחבק אותם, הם לא אוהבים את זה , אבל  אין שום בעיה כשסבא מחבק.

שאלתי אותם למה? אחד מהם אמר לי כי סבא בן ואת בת!!!!

מה זו התופעה הזאת?!!

האם היא מוכרת לך עידית?

תודה רבה

תופעה לגמרי מוכרת, מאוד נורמטיבית לגילאים האלה אצל בנים כחלק מהגיבוש של הזהות העצמית יחד עם גיבוש ההבדלים בין בן ובת . בינתיים נסי למצוא דרך יצירתית להפגין את האהבה שלך, תשתעשעי איתם על הענין, תגדירי איתם מחדש מה יהיה "תחליף חיבוק" עם סבתא. חשוב שזה יהיה ברוח טובה ובהומור ולא לשקוע בעלבון..  הרי העיקר זה החיבור בינכם והחיזוק שלך אותם באהבה שלך נסי להפריח נשיקות באוויר, או  היי פייב או להתחבק עם סבא בנוכחותם J  בקיצור סומכת על היצרתיות  הסבתאית שלך!

עידית 

?מה עושים עם שלושה נכדים לא ממושמעים

קורה ועידית שלום

מבקשת להתייעץ

מדובר בנכדיי בני שבע, שש, וחמש- שלושתם בנים

1.הם לוקחים דף, מציירים דווקא על שולחן מכוסה במפה לבנה-למרות שיש להם מקום משלהם לזה אצלי.

כשאני מבקשת מהם מספר פעמים להפסיק הם פשוט מתעלמים- אני נאלצת למשוך מידם את הטוש.ואז כמובן הם כועסים.

מאוד לא רוצה להגיע איתם לעימותים. איך בכך זאת אפשר לגרום להם להפסיק, כשהם נידרשים להפסיק?

2.בערב שבת כאשר הם מגיעים ,אנחנו עורכים קידוש וארוחת ערב שבת, ולא אחת אחד מהם מסרב

 לשבת ליד השולחן,ומעדיף לשחק. היינו רוצים מאוד שישבו יחד עם כולם- איך היית מציעה להתגבר על כך?

3.כשאני משחקת איתם, לא פעם אחד מהם כועס, זורק את הקלפים ועוזב ברוגז את המשחק-כי הוא  רואה שהוא לא הולך לנצח-

ואני חושבת שלא צריך לתת הם לנצח-בחיים זה לא עובד ככה?איך את מציעה להתגבר על אכזבה שלהם מהפסד?

שלום סבתא יקרה

למעשה לא מדובר ב 3 שאלות אלה באחתJ  וכולם קשורים להתנהגות של שלשת נכדייך הקטנים שפער הגילים בניהם הוא כל כך צמוד שכמעט ואפשר להתייחס אליהם כשלישיה , ועוד של בנים ...

כל מה שאת מתארת זה התנהגות נורמטיבית של בנים שבודקים את הגבולות שלהם במסגרות המשפחתיות , וכשמדובר בשלשה ביחד זה קשה יותר ( פי שלש לפחות...)

זהו תהליך שדרושה בו סבלנות, והרבה... דרושה עקביות שבסופו של דבר תחלחל ותהפוך לגבול ברור יותר – לא מציירים על השולחן,  משחקים בהוגנות, ויושבים כמשפחה בשולחן השבת. זה לא יקרה ברגע וסביר להניח שתצטרכי לחזור ולבקש ולחזור ולהסביר, וכדאי גם שתשתפי בכך את הוריהם (רק כאשר גם הם בסביבה) שיוכלו לתמוך בך.

כשמדובר בהצבת גבולות רצוי שתחליטי עם עצמך על אותם הדברים שהם הכי חשובים לך ועליהם להתעקש בעקביות, ובשאר הדברים לשחרר על מנת לא ליצור מצב תמידי של לחץ וכעס כשהם אצלך (כמו לדוגמא: סלקי את המפות הלבנות לפני שהם באים אליך..).

אני כן מייעצת לך לבחור את אותם הדברים שיש בבסיסם ערך ולהדגיש אותו. לדוגמא: לשבת יחד בשולחן השבת , זהו ביטוי לערך המשפחה. המשחק המשותף שבו יש מנצח אחד הינו ביטוי לתחרות הוגנת שזה הוא ערך בעינייך וכך הלאה...

מה שכן – באותם הדברים שבחרת עלייך להתמיד בעקביות על ההסבר ברמה שהם מבינים, לא להתפשר ולהיות מסוגלת להכיל גם את הכעס והאכזבה שיבוא מצידם (ויהיו כאלה) . ילדים הם "עם" חכם ורגיש מאוד והם יפנימו ויבינו יותר ככל שתהיה יותר עקבית. הם לא יאהבו אותך פחות, רק משום שתניחי להם לבכות או תאפשרי להם להתמודד לבד עם אכזבה מהפסד... נהפכו, ילדים זקוקים לגבולות בכל בית – גם אצל סבתא וסבא, זה בדיוק מה שמעניק להם בטחון ובונה קשר שמבוסס על כבוד הדדי.

בהצלחה ופורים שמח

עידית 

.סבתא שנפרדת מבן זוגה אחרי 12 שנה

שלום, עידית

אז כך אני חיה כבר 12 שנה עם בן זוג ובתקופה הזו נולד לי הנכד הראשון היום הוא בן 5 וחצי ובן זוגי מאוד קשור אליו ובאמת ממש גידל אותו פינק אותו קנה לו הכל לקח אותו לכל מקום הם ממש קשורים אחד לשני וגם הנכד שלי אוהב אותו 

הבעיה שאני עומדת להפרד בן זוגי (לא חשוב הסיבה ) ואני לא יודעת מה לעשות עם נכדי בנתיים שבוע זה לא שאל אותו אך רוצה לבוא לשון אצלי כי היה רגיל פעמים בשבוע לשון אצלי ובנתים בן זוגי עדין אצלי מקווה שבקרוב יצא מבייתי יש קצת בעיות ואני ממש עובדת עצות מה לעשות אני לא רוצה שהילד יפגע 

אודה על עזרתך .

תודה ,

מירי

שלום מירי

אין לי ספק שזוהי תקופה לא פשוטה בחייך. פרידה מבן הזוג לאחר 12 שנה של חיים משותפים הינה חוויה רגשית אישית מטלטלת  גם מבלי שתוסיפי עליה את הדאגה לרגשותיו של הנכד שלך.                   

  זוהי למעשה העצה שלי אלייך- הפרידי בין הדברים . טפלי בעצמך ורכזי את הכוחות והמאמצים שלך לסיים את הפרידה . לנכד שלך יש הורים שידאגו לו ויעניקו לו יציבות בחייו, שתסייע לו גם להתמודד עם השינוי אצל סבתא. אני מעודדת אותך להתמקד בעצמך, את תופתעי לגלות שילדים מסוגלים להבין ולהתרגל לשינויים אם סומכים עליהם ומסבירים להם את התהליך ואת המצב בגובה העיניים ולא מנסים להגן עליהם מפני החיים. זה הזמן לבקש את עזרתם של ההורים שלו (ילדך הבוגרים) ויחד להכין גם אותו לשינוי הקרב וכך  להקטין את היקף המשבר.  והכי חשוב -  את הסבתא שלו ואת אינך עוזבת , וכאשר תשלימי את תהליך הפרידה תוכלי גם לצמוח מתוך המשבר הזה ולחזק את הקשר שלך עם הנכד, זוהי ההזדמנות  וזוהי הנחמה.

שולחת לך צרור חיזוקים

בהצלחה

עידית 

....

.קנאת אחים בימי הולדת

  מבקשת להתייעץ  בשאלה הבאה

לביתי שלושה בנים בני 7, 5, ושנה וחצי

השבוע חגגנו הולדת לבן האמצעי.

הבכור התנהג בצורה מאוד לא יפה, אמר שהיום הולדת מגעיל, שמתעלמים ממנו, שהוא לא רוצה להיות שם.

וכשבן החמש פתח את המתנות , בן השבע כל הזמן רטן שלמה הוא לא קיבל מתנות

וכל זאת למרות שחגגנו לו יום הולדת בספטמבר, והא קיבל מתנות לרוב. אחיו הקטן פירגן לו השתתף בשמחתו.

הקנאה של הבכור מאוד מפריעה וביתי לא יודעת כיצד לנהוג.וגם אנחנו כסבא וסבתא  לא ידעים איך לאכול את הדבר הזה.

האם היינו צריכים לקנות גם לו משהו? אני לא חושבת ! אני חושבת שהוא צריך להבין, למרות הקושי- שכל אחד מקבל את המתנות ביום הולדתו שלו.

אשמח לתשובה ,   שבוע טוב וחודש טוב

שלום לסבתא

המצב שאת מתארת בוודאי מוכר לרבים ! קנאה בין אחים על תשומת לב באה לידי ביטוי בכל משפחה, זה רגש טבעי וגם אם הוא מטריד ומרגיז את ההורים או הסבים יש צורך להכיר ברגש הזה, ולהכיל ולטפל בו ברגישות, בתבונה ובעקביות. קנאה הוא רגש קשה (נהוג לומר עליו שהוא מעביר אנשים על דעתם...) ומה שיפה אצל ילדים (בניגוד למבוגרים) זה שהם לא יודעים להסתיר אותו ומביעים את הקושי והתסכול , מה שמאפשר להורים הזדמנות להתייחס ולהתמודד עם הרגש הזה באופן ישיר.

ולשאלתך - המתנה היא לא הבעיה, היא רק סימפטום של הקנאה ולכן אני מאוד מסכימה  איתך שלקנות גם לו מתנה אינו הפתרון. כהורים יש להתייחס לקושי כאתגר ולהתמודד איתו כחלק מההכנה של ילדינו לחיים, הרי בסופו של דבר אלה היודעים להתמודד עם תסכול וקושי בבגרותם יהיו אנשים מאושרים יותר.

יום ההולדת הוא תמיד יום של ילד אחד  וגם כאשר חוגגים לו בתוך המשפחה, הוא מרכז השמחה ותשומת הלב. אחת הדרכים להתמודד עם קנאת האחים האחריםהוא לשתף אותם בהכנות לחגיגה, לתת להם תפקידים כמו למשל – לשיר שיר לכבוד היומולדת, להכין ברכה, הצגה, עוגה – לעודד אותם לנתינה באופן פעיל על מנת שיירצו להיות חלק מהחוויה וירגישו שייכות ותרומה גם הם. אפשר ליצור טקס יום הולדת שחוזר על עצמו  בתוך המשפחה וכך כל אחד חווה זאת בתורו (גם אמא ואבא,סבא סבתא)

הילדים לא נולדים עם היכולת הזו ולכן כהורים עלינו לכוון אותם לשם בעקביות ועם הרבה עידוד. נתינה היא ערך שמקטין הרבה מהקנאה וילד שיאהב לתת ובעיקר ידע לתת יחווה הרבה פחות תסכול וכעס.

שיהיה במזל טוב

עידית

...

.מה עושים כשנכדים רבים ומה לגבי המתנות לנכדים. קנאת אחים בימי הולדת

שלום  לכן קורה ועידית יקרות

בשני נושאים  אני זקוקה לעזרתך עידית

1.    יש לי שלושה נכדים  משתי בנותי- שני אחים בני   חמש ושבע ,מביתי הבכורה,  ומביתי השנייה  נכד בן שש.

            כאשר שלושתם ניפגשים, זה פשוט בלתי ניסבל, מתחילה התפרעות רבתי, הם צורחים,כך סתם , לא אחת נאבקים זה בזה. לפעמים גם משחקים בנחת, אך רוב הזמן זה    צעקות, -דבר שמאוד  מאוד קשה לי ולבעלי לסבול , וכשאנחנו מעירים על כך, ואומרים שזה מפריע לנו בנותי  נעלבות וטוענות : שככה זה ילדים, ככה זה בנים וכיו"ב -משפט שאינני מסכימה עימו כלל ועיקר!!!

אין לי כל כוונה לחנך את נכדי זה גם לא תפקידי, ואני מרגישה חסרת אונים מול המצב. ואינני יודעת איך לנהוג.כשכל אחד לבד איתנו אין זה כך.

תשובה

על אף שאני מבינה לליבך, אני נאלצת להסכים עם בנותייך – ככה זה עם בנים..., בילוי הזמן המועדף על בנים בגילאים האלה (וזה יכול להמשך  עד גיל 10 ויותר) כולל התגוששויות, השתוללויות פיזיות ובקולי קולות. אני מניחה שמאחר וגידלת בנות אז העולם הזה לא מוכר לך... נכדייך בגילאים קרובים וכשהם נפגשים בחברותא זה באמת יכול להרגיש כמו התפרעות!

עצתי לך – סמכי על בנותייך, אין טעם להעיר להן אלה רק לדאוג שישגיחו על הילדים בזמן המשחקים כדי שאף אחד לא יפגע תוך כדי ההתגוששויות והשתוללות (כי גם זה קורה) .

 בנוסף- אם בכל זאת את רוצה לשמור על המפגשים המשותפים האלה אז נסי להגדיר אזור ששם מותר להשתולל או לחילופין לרדת לגינה לקצת זמן כדי לפרוק מרץ. את יכולה להתייעץ איתם על משחקים אחרים שהם אוהבים ולקנות משהו שהם כולם אוהבים וישחקו כשהם באים אלייך. לדוגמא אצל הורי כל הנכדים (לפעמים יחד 6-8) משחקים במשחק מחשב ומתחרים בלעלות שלבים, לא יאמן כמה כולם מרותקים למשחק . אנחנו הילדים הקפדנו לא לקנות את המשחק המסוים הזה הביתה וכך זה הפך למשחק שמשחקים רק אצל סבא וסבתא ! והם מחכים להגיע לביקור...

2.נושא המתנות לנכדים-

כל פעם שאנחנו נוסעים לסוף שבוע הם מצפים להפתעה. האם נכון להביא להם תמיד? (אני חושבת שלא)

כשאני קונה להם בגידם הם מאוכזבים ואומרים שזו לא מתנה, רק צעצוע זה מתנה- לא חושבת שצריך להמטיר עליהם מתנות,

השאלה איך אני מתמודדת עם זה ? מה עלי לומר להם?

סבאות ומתנות הפכו להיות שני מושגים שלובים... והסיבה לכך מקורה בשני הצדדים: הרצון האדיר של הסבים לפנק ולהעניק והתפיסה המידית של הנכדים שסבא וסבתא זה מקור כל הפינוקים ... יחד עם זאת כשהמתנה הופכת להיות משהו ברור מאליו ,סוג של  דרישה מצד הנכדים אז כדאי ורצוי לאזן את הנתינה ולא חייבים להביא משהו בכל פעם שנפגשים. בנוסף מתנה צריכה לשמח את שני הצדדים זה שנותן וזה שמקבל וממה שאת כותבת ניתן להבין שזה הפך להיות התמודדות וקושי.  לכן זה לא משנה אם המתנה זה בגד, משחק או צעצוע, ברגע שזה קושי עבורך אני ממליצה לך להפסיק ולהתנהג כפי שאת מרגישה ולא כפי ולפי מה שמצפים נכדייך. ובכלל להגיע לסוף שבוע עם תבשיל או עוגה שחביבים על בני המשפחה גם זו מתנה, להקדיש להם זמן , לשחק איתם, להקריא סיפור ולהקשיב להם – כל אלה הם מתנה וסיבה מספקת לחכות לבואכם. הגדירי לעצמך מחדש מה משמח אותך בנתינה והגישי זאת מכל הלב. מהניסיון שלי אני יכולה לחזק אותך שנכדים מרגישים ומזהים נתינה בצורות רבות ולכן זה בידייך.

תודה רבה, חג שמח

עידית

...

.קנאת נכדים

עידית שלום 

אודה על עזרתך בייעוץ .יש לי בן ובת .בתי היא הבכורה  ,התחתנה ראשונה  ונולדה לה בת שהיום בת שש .

ילדה טובה לא שובבה, זהירה, שומרת על כל דבר ,אחראית, הכל אצלה חדש. בחיים לא שברה משהו, לא ליכלכה, לא נגעה בלי רשות ממש ילדה מקסימה והאמת שממש גדלה אצלי וכל הזמן נמצאת אצלי וישנה הרבה אצלי .

גם בני התחתן .לבני נולד בן והיום הוא בן  שלוש :חכם, מקסים ולפעמים שובב. 

גם לבני עזרתי ושמרתי על הילד ודאגתי .מעט פחות מאשר לבת שלי, אך השתדלתי .

המצב היום ממש גרוע כי הנכדה שלי שנמצאת הרבה אצלי ומפונקת הרגישה כאילו לוקחים אותי למרות שמאוד אוהבת את נכדי 

אך זה שהיא ילדה טובה אך מאוד מפונקת, לא אוהבת לתת דברים שלה גם בבית שלה , ואם משהו בא לא חשוב גם חבר לא תמיד רוצה לתת מהמשחקים שלה,, אך הבעיה העיקרית שהיא לפעמים מרביצה לנכד , לפעמים הוא מרגיז אותה אך לפעמים סתם .

בני לא עובר על זה בשתיקה ועושה לי איך אומרים את המוות כל היום שולח לי מכתבים ואני באה אליו אנחנו רבים וקורא לנכדתי אלימה שזה ממש מוגזם והגיע למצב שכלתי וגם בני אמרו לי עדיף שלא יהיו ביחד ולא יתראו , למרות שהם ממש קשורים ואוהבים אחד את השני יש מין תחרות כזו , כיום המצב ממש מריבה שאני הגעתי למצב שלא מדברת עם בני וצעקתי על כלתי אולי את יכולה לתת לי עצה מה עושים , אמרתי לבני זה ילדים וזה יעבור לא מוכן לשמוע על זה 

סבתא דורה

שלום סבתא דורה

הבעיה שאת מתארת היא לדעתי מורכבת, מאחר שעושה לי הרושם שאת לא ממש מתפקדת על תקן סבתא עבור הנכדה שלך, וכאן מתחילה הבעייתיות.

הנכדה שלך מגיבה בקנאה כלפייך בזמן שהנכד שלך נמצא, כי את דמות "הורית" לגביה. רק לשם השוואה -  ההתנהגות שלה אופיינית לילדה בכורה שנוסף לה אח חדש למשפחה והיא נלחמת על תשומת הלב של אמו.

את מתארת בעצמך את מערכת היחסים איתה כמי שמגדלת אותה ברמת היום יום וכמה את קשורה אליה גם בהשוואה לנכד שלך ואת גם מגינה עליה ומייצגת אותה בוויכוח מול בנך. לכן לא מן הנמנע  שהבן שלך יחוש "מקופח" אל מול הקשר הזה והוא אכן מגיב אליו בכעס וגורר  את זה לעימות משפחתי.

לעיתים מה שנראה על פניו "הבעיה" הוא רק על פני השטח ובעצם הבעיה האמיתית היא אחרת ואולי קשורה במערכות היחסים שלך עם ילדייך או ביניהם?

בכל מקרה זו התחושה שמלווה אותי מקריאת המכתב שלך ומהעובדה שעוצמת המריבה היא כזו שלא מתאימה לבעיה שהצגת השייכת למערכת יחסים בין שני הנכדים.

עצתי לך –שוחחי עם בנך (בלי הכלה) ונסי להבין ממנו מה באמת מטריד אותו. בואי לשיחה על מנת לשמוע ולא להשמיע! אין לך שום סיבה ל"הגן" על הנכדה שלך כי את לא אמא שלה והיא לא נושא השיחה.

אם אכן תנטרלי את העיסוק סביב הנכדה שלך ותהיהי קשובה לבן שלך, יש לי תחושה שאת תגלי מה עומד מאחרי הכעס.

ולסיום – כמו שאני אומרת פעמים רבות בתשובותיי, כך גם עכשיו – תפקיד הסבאות הוא נפלא לכשעצמו וכל ניסיון להפוך אותו להורות מספר 2 הוא בעייתי בטווח הארוך והקצר כאחד ומזמן עוגמת נפש בעיקר לסבא וסבתא. כמו שלומדים להיות הורים לילד הראשון כך יש להשקיע מחשבה גם לתפקיד הסבאות ולהבין בראש וראשונה שהאחריות לטפל ולחנך את  הנכדים שייכת לגמרי לילדייך הבוגרים.

שתהיה שנה טובה מבורכת בשמחות ונטולת כעסים

בהצלחה

עידית

.

.

.נכדים מתחצפים

עידית, שלום

אולי יש לך רעיון בשבילי, לגבי התנהגויות של נכדי ,כגון:מדברים אלי בחוצפה, או לא נשמעים לבקשותי.

אני  תוהה מה יכולה להיות התגובה לכך.

בתודה מראש,

סבתא  חוה

שלום לסבתא

מאחר ולא ציינת את גיל נכדייך תשובתי תהיה כללית באשר לתגובה, מאחר ויש  הבדל בין נכד בגיל ההתבגרות לנכד בן חמש למשל, שמפגינים " חוצפה" כהגדרתך, וגם התגובה רצוי שתהיה בהתאמה לגילו של הנכד...

ובכל זאת:

חברתם של  נכדייך צריכה להיות נעימה לך ואם לא כך הם פני הדברים, עלייך לנקוט עמדה ולומר להם שלא נעים לך הצורה בה הם מדברים אלייך . כסבתא שלהם את אינך צריכה להתמודד עם בעיות החינוך שלהם, זהו תפקידם של ההורים ולך שמורה  הזכות  לדרוש שידברו אלייך בכבוד בדיוק כפי  שאת מדברת אליהם בכבוד – נכדים וילדים בוגרים כאחד.

לכן עצתי לך, להיות ברורה והחלטית ובכל פעם שנכד זה או אחר אינו מדבר אלייך  בצורה מכבדת, הסתכלי  לו בעיניים ואמרי לו בשקט  ובצורה ישירה וברורה איך את מרגישה  (זה לא נעים לי הצורה שאתה מדבר, טון הדיבור שלך לא נעים לי ...וכדומה")  והתרחקי ממנו כדי שיבין שחברתו אינו נעימה לך.

שיהיה בהצלחה

עידית  

.

:סבתא שהבת שלה חזרה בתשובה שואלת

שלום לך

החלטתי להתייעץ איתך כי אני מרגישה הרגשת שבר גדול.

בתי ובעלה חזרו בתשובה והם דתיים מאד. הילדה הראשונה נולדה בדיוק 9 חדשים אחרי החתונה והבן שנה אחריה.

בתי כמובן אינה עובדת וחתני עובד בעבודות מזדמנות כך, שהפרנסה מהם והלאה.

כעת, כשהבן  בן חצי שנה כלתי בהריון נוסף.

כשהתבשרתי על זאת הרגשתי שאני מתפרקת לרסיסים.

כמובן שאני עוזרת להם מאד הן כספית והן בטיפול בילדים אבל הזלזול הזה בקיום המשפחה ובגידולה מוציא אותי מדעתי.

העצות העיקריות שאני מקבלת מחברים הן להתנתק רגשית ולהבין שאלה החיים אותם בחרו הם

אבל אינני מסוגלת להפנים זאת. וחוץ מזה איך אתנתק ?

אני אוהבת את הילדים אהבת נפש והתנתקות תהיה פשוט התאכזרות כלפיהם. מה מצפה להם? חיי עוני, מחסור, דלות פיזית ונפשית (אני חילונית למהדרין)

איך אצא מהכאב הזה שמצמית אותי ?

אודה לך אם תוכלי לסייע

לאה

, לאה ,שלום לך

המצב שאת מתארת הוא מורכב מכל נקודת מבט...ואין תשובה קלה, נכונה או מהירה ליצור שינוי או למצוא פתרון.

בנך , אשתו והילדים שלהם הם תא משפחתי עצמאי שבו הם המבוגרים האחראיים שצריכים לקחת אחריות לרווחתם הכלכלית והרגשית כאחד. במובן מסוים כל עוד את מסייעת להם, הם אינם לוקחים אחריות מלאה על מצבם. בנוסף את חווה תסכול  וכאב גדול על שאינך יכולה להשפיע על ההחלטות שלהם.

הם עשו בחירה וחזרו בתשובה , והפער המנטאלי שנוצר בניכם הוא בלתי נמנע,  משום שהוא על רקע אמונה וערכים שאינם מקובלים עלייך כחילונית מול העולם הדתי ולכן אולי מה שאת מגדירה כ"זלזול" הוא מצווה בעולמם ..?  

מערכת יחסים במצב הזה דורשת סבלנות ובעיקר סובלנות. עם כל הכאב שטמון בזה, נראה לי שהדרך היחידה העומדת בפנייך היא להניח להם להתמודד עם ההשלכות כמו גם המחירים של הבחירות שלהם. הסירי אחריות והתרכזי בלהיות סבתא . סבתא שמבקרת את הנכדים, נותנת מתנות ומפנקת אותן, מזמינה לביקורים ומארחת וחדלי להיות הגב הכלכלי עבור בנך הבוגר ואשתו. לדעתי  אין צורך להתנתק מהם ברמה הפיזית והרגשית ואולם אני מקווה שתמצאי את היכולת להתנתק ברמת הנתינה הכלכלית לבנך הבוגר. בגרות פירושה אחריות וגם אם דרכם אינה דרכך תני להם הזדמנות אמיתית להצליח בעצמם. כסבתא יש לך אפשרות גדולה לתרום ולהשפיע ברמה הרגשית, והתרבותית על נכדייך, זוהי הזדמנות ומתנה גדולה שניתנה לך,  התרכזי בזה לעת עתה ולמדי את עצמך איפוק לחיות עם מציאות שאינה רצויה עבורך.

לצערנו, לא כל מה שאנו מתכננים  בחיים עבורנו ועבור ילדינו מתגשם והיכולת לשחרר ולאפשר היא לעיתים הדבר היחיד שאפשר לעשות ... חשבי על זה כך - כשאי אפשר לשנות את המציאות אולי עדיף לזרום איתה, לפעמים משם מפתיע השינוי. זוהי  לא בחירה קלה ( לאף אדם ) , אבל עדיין זו בחירה שאת יכולה לה.

חיזקי ואמצי

עידית  

סבתא לאה מבהירה:

גיל נכדי  5-7 .

ועידית עונה:

נכדים בגילאי 5,7 אינם בגיל ההתבגרות ולכן בהתאם לעצה שנתתי לך אני ממליצה לך להיות מאוד חד משמעית וברורה– "לא נעימה לי הצורה שבה את\ה מדבר\ת אלי"  לדבר אליהם בגובה העיניים – הן ברמת המילים והן פיזית (לרדת לגובה שלהם כדי להסתכל בעיניים). אני מייעצת לך להימנע מהטפות מוסר, ומהסברים ארוכים (כמו – כמה זה לא יפה או מעליב וכד...) היי פשוטה וברורה במה שאת אומרת והתרחקי מהם כשהם נוהגים כך, כדי שיבינו מה ההשלכות שיש להתנהגות שלהם (שאת נמנעת מלהיות בחברתם)

את החינוך – השאירי להוריהם

מאחר והילדים הם צעירים, הסיכוי לשינוי מהיר, במידה ותהיה עקבית הוא גבוה וזה יהווה  בסיס בעתיד  למערכת יחסים מכבדת לשני הצדדים

שנה טובה

עידית  

...

:סבתא לנכדה שיש לה שופינג - מאניה שואלת

שלום לך, עידית

אחת מנכדותינו, בת 12 , היא ילדה נבונה ותלמידה טובה, אבל היא מכורה לסיבובים בחנויות ובקניונים. לזכותה יאמר שהיא קונה מעט ורק בשיקול דעת ולאחר סקר מחירים, אבל היא מסתובבת הרבה מאד בחנויות. לעתים קשה לצאת אתה לטייל מבלי שנכלול בתכנית גם כניסה למרכז קניות. בדרך כלל חייבים לסטות ממסלול הטיול המתוכנן רק בשבילה, אחרת היא "חוטפת קריזה". האמת היא שהיא לא סובלת מהמחלה שאני מכנה "שופינג - מאניה " - הסובלים הם הסובבים אותה! יש לך אולי רעיון לתרופה למחלה הזאת? האם יש סיכוי שזה יעבור עם הזמן - או שזה רק עשוי להחמיר? 

בתודה מראש,

סבתא תמרה

סבתא תמרה

ברוכה הבאה לגיל ההתבגרות.

לפני שנה בתוכנית "ארץ נהדרת" עשו קטע בשם "בתמצווש" שהפך מאז למושג בסלנג של השפה שלנו. הקטע כמובן הוקצן לשם הסאטירה אבל הוא נותן הצצה לעולם המתבגרים הצעירים של גילאי ה 12 ועולם השפע שהם חיים בתוכו. שופינג הוא חלק מהחיפוש העצמי של המתבגרת הצעירה שלכם.  הבגדים, האביזרים והקניות הם הסממן החיצוני שעוזר להם להגדיר את עצמם . בגיל ההתבגרות הפוקוס שלהם הוא בעצמם, והתחושה שאת מתארת שבו הכל סובב סביב הרצונות שלה הוא מאפיין מוכר של הגיל הזה.

אז מה עושים?

קודם כל לא עושים מזה עניין! ברגע שתשכילי להבין שזה חלק מתהליך ההתבגרות ויש לזה מטרה בגיבוש הזהות העצמית אז אולי חלק מהאנטי והכעס שלך ישכח." התפקיד " של ההורים והסבים הוא לנהוג כמבוגר אחראי ולנסות לאזן את הקיצוניות של כל מה שקורה וימשיך לקרות בשנים האלה המוגדרות כגיל ההתבגרות. מורת הרוח שלך מהשופינג מאניה שלה רק מחזקת את הנטייה הזאת ויותר חמור מזה תוביל לריחוק ביחסים בינכם.

את מתארת אותה כילדה נבונה ולכן אני בטוחה שגם בתוך הבלבול והקיצוניות שנכדתך חווה בגיל הזה, הערכים והתכונות שבה ישמרו אם תחזקו אותה ולא תצאו נגדה. ואת גם מתארת איך זה בא לידי ביטוי בקניות  - שיקול דעת, אחריות ברמה כספית ...סבתא תמרה את בהחלט בכיוון הנכון – המשיכי לראות את החיוב בתוך הסיטואציה ואולי גם תצטרפי אליה ביוזמתך לאיזה שופינג או שניים, כאמא ל 2  מתבגרות גיליתי שזה כיף, הן שמחו לייעץ לי בשופינג , אני שמחתי לשתות איתן קפה ולקבל זמן אחד על אחד , אז גם זו דרך לתרגל נתינה , לבנות קשר ולהתקרב לעולם התוכן של המתבגרת הצעירה.

לגבי הטיולים – העובדה שהיא עדיין מצטרפת אליכם לטיולים בגיל שבו הם כבר מתחילים לסרב לנסיעות המשפחתיות , היא מחמאה גדולה לקשר שלכם. עצתי לך- שתפי אותה מראש במסלול הטיול, ערכו מעין "חוזה שבע'פ" מתי, איך וכמה זמן מקדישים לקניון. ואם את בוחרת במסלול שאין בו קניון , הכיני את עצמך לאפשרות שהיא תבחר לא להצטרף. ויותר מזה, שהיא גם לא תראה בכך "הפסד" שהיא לא הצטרפה. בכל בחירה יש "מחיר " ויש" רווח" לכל אחד מהצדדים וכך גם בסיטואציה הזו.

ללמוד להסתכל על " הרווח"  זו משימה לא פשוטה לרובנו שנוטים יותר להתרכז במה הפסדנו. הנכדה שלך מתבוננת בכל המבוגרים שמסביבה , הגישה, הערכים והבחירות שלכם משפיעים עליה מאוד, היא רואה ומפנימה וגם אם היא לא מפגינה את זה החוצה בזה הרגע , ראי בזה השקעה שתשתלם בטווח הארוך.

בהצלחה

עידית

:סבתא לנכדה גנדרנית שואלת

שלום לך, עידית היקרה

נכדתנו בת ה-10 מאד גנדרנית . היא כבר מורחת לק על הצפורניים,  שמה אודם ועושה פן כל הזמן. בעלי ואני מושבניקים לשעבר והתנהגותה זרה ומוזרה לנו. מה שעוד יותר מוזר זה שבתנו, שעד היום לא מתאפרת ולא מתגנדרת, אינה מעירה לה דבר. האמת היא שבתנו עובדת אין-ספור שעות ובקושי נמצאת בבית. רוב הזמן אנחנו שומרים על הילדים.

האם להעיר לנכדה?

בתודה מראש,

סבתא יוכבד

שלום סבתא יוכבד

אכן עושה רושם שהקטנה ממהרת להתבגר...

גיל 10 כבר נחשב היום תחילתו של גיל ההתבגרות וחלק מזה בא לידי ביטוי בעניין הרב שהבנות מגלות בהופעתן החיצונית - שיער, בגדים, צפורנים... כל מה שזמין בשפע מסביבן.

לא פעם בסבאות כמו גם בהורות אנו נמדדים ביכולת שלנו לקבל ולהכיל את ילדינו\נכדינו גם אם הבחירות שלהם זרות לנו. אם אכן הנכדה שלכם נמצאת בתחילתו של מסע ההתבגרות שלה, אזי "ההתגנדרות " הזאת היא חלק מהחיפוש העצמי שמאפיין זאת.

עצתי לכם לשמור על ערוץ תקשורת פתוח איתה, הימנעו מלהעיר לה על ההופעה החיצונית גם אם זה לא מוצא חן בעינכם, הבליגו. האם ייתכן שבתכם מבינה את זה ולכן היא לא מעירה לה בעצמה?

 יחד עם זאת בגיל ההתבגרות יש להשגיח ולשים לב לשינויים נוספים בהתנהגות שאינן תואמות לגילה הצעיר. ההורים שלה צריכים גם ובעיקר עכשיו, להציב גבולות ולא משנה כמה הם עסוקים. הצבת גבולות מעניקה למתבגרים תחושת בטחון ושייכות גם אם הם לא מראים זאת. ילדים רבים בגיל הזה מפנים הרבה כעסים כלפי ההורים שלהם ומוצאים מפלט ורוגע אצל הסבא והסבתא שלהם, ולכן אם החל מעכשיו תשכילו להכיל ולחבק אותה ללא תנאי וביקורת, מבלי לקחת עליכם תפקיד של מחנכים (תשאירו את זה להורים שלה) סביר להניח שתרוויחו יחסים קרובים ומתגמלים עם הנכדה שלכם והיא איתכם.

בהצלחה

עידית 

...

:סבתא לנכדה מתבגרת שואלת

יש לי נכדה בת 13 היחסים נפלאים, היא באה עם עוד 4 נכדים  פעם בשבוע לאכול פיצה בבית קפה, היא מקבלת עם עוד  4 נכדים פעם בחודש דמי כיס , אני ובעלי גמלאים.  פעמיים בשנה הם כולם מקבלים בגדים לחג פסח וראש השנה, היא מבקשת ממני לקנות לה ספרים  לגיל ההתבגרות כי אני קוראת המון אבל קרה תקלה ואינני יודעת אם  אני צודקת לכן אני רוצה לקבל את תגובתך

לפני כחצי שנה הילדה קבלה מחזור אני לא ידעתי: לא היא ולא אמה , שהיא כלתי, ספרו לי. במקרה באחת מארוחות ששי שמעתי  את כלתי משוחחת עם אימא שלה ומספרת לה שיש לנכדתי בעיות עם המחזור, אתי היא לא התייעצה.  עלי לציין שאני אחות במקצועי ואילו לאימא שלה אין מושג   בבעיות רפואיות. לא היה כבר נעים  כי כלתי ראתה שאני שמעתי אז היא ספרה לי שהנכדה קבלה מחזור אבל שאני לא אגיד לה שאני יודעת.

האם אני בתור סבתא לא הייתי אמורה לדעת כדי שאוכל לקנות לה מתנה לרגל קבלת המחזור, או שזה בסדר שלא ספרו לי , לא  כלתי ולא הנכדה?

סבתא רינה

שלום סבתה יקרה

אני רוצה להתחיל מהסוף – אין כאן בסדר , לא בסדר, נכון או לא נכון . יתרה מזאת, כל ניסיון למדוד או להעריך את מערכת היחסים שלך עם נכדתך (וזה נכון גם לנכדים האחרים) ,ביחס ישיר לנתינה שלכם - דמי כיס, מתנות בחגים, ספר שהיא בקשה, והיא בתמורה צריכה לספר ולשתף אותי... נידון מראש לאכזבה.

הנכדה שלך בגיל ההתבגרות קיבלה מחזור! היא נרגשת, אולי אפילו מבולבלת ומבוישת. הבחירה לשתף היא לא פשוטה בגיל הזה , ולפעמים דווקא הכי קשה לשתף את הקרובים ביותר...      

אני רוצה לספר לך שכשביתי הבכורה קיבלה את המחזור שלה היא השביעה אותי לא לספר לאבא שלה (בעלי) שאליו היא קשורה מאוד מאוד !

אני מרגישה שכאב לך לגלות שלא שיתפו אותך, וזה טבעי לגמרי לרצות להיות מעורבת ולעזור בעיקר כשמערכת היחסים היא כל כך טובה כמו שאת מתארת, אבל לא תמיד זה קורה או יקרה כפי שאת מצפה. זו לכן הזדמנות מצוינת עבורך לבחור איך להגיב: להיעלב ולהוסיף רגשות אשם לסיטואציה או להכיל, לחבק ולהתקדם הלאה. מה שברור ומובן לך בהקשר למחזור החודשי  גם בהיבט הרפואי והפיזי הוא לחלוטין חוויה אישית שלה וייתכן שהיא זקוקה לזמן כדי להתרגל .גם אם את מרגישה שזו סיבה למסיבה, סיבה למתנה, היא  כנראה שמרגישה אחרת ולכן עצתי לך להירגע ולשמוח שלמרות שזו לא את, היא כן מתייעצת עם אמא שלה לגבי העובדה שכלתך בחרה להתייעץ עם אמא שלה ולא איתך, זו כבר סוגיה שאינה קשורה לנכדה שלך ואני מציעה לך שתפרידי בין שתי הסיטואציות.

ובנימה מסכמת – עצה כללית לכל הסבים והסבתות;  אלה הם המצבים שבהם חשוב לזכור שהנכדים שלנו אינם בגילנו , הם כל הזמנים משתנים, גדלים ומתפתחים והשקעה חכמה במערכת היחסים איתם מחייבת אותנו  לגמישות מחשבתית ,רגישות קבלה והכלה. צפייה מתמדת לתמורה וליציבות בהתנהגות שלהם כלפינו כל עוד הם לא בוגרים היא לא ריאלית ומייצרת רגשות של עלבון היכולים להעיב על המשך הקשר, וחבל.

שתהיה זו שנה טובה, מחבקת ומאושרת לכולכם

באהבה

עידית

...

?איך לנהוג עם האחיין שלי 

זאת שאלה שמאוד קשה לשאול כי זהו מצב לא כל כך מוכר וטבעי. יש לי אחיין שהוא טיפה מפונק וניראה כי היא אין לו גבולות. למשל, הוא מתזמן את ההורים שלו "יש לך עוד 5 דקות".. או שהוא קובע

ש"עכשיו הולכים". הוא  בכיתה ד'. התנהגותו מאוד בוגרת לגילו, כך ניראה במקרים מסוימים. אבל הצרה שהוא מתחצף, מסלף מציאות ומאוד דרמטי, התנהגות שגורמת לסלידה ממנו. השאלה היא, האם זה טבעי שכך  נרגיש כלפיו. ובייחוד הסבים והסבתות .יש לו אחים  נוספים שאנחנו לא מרגישים ככה כלפיהם. איך מתמודדים עם תחושות אלו?

ניראה גם כי הוריו אינם מעמידים אותו במקום, בנוסף .

תודה רבה ויום טוב.

דודה מוטרדת.

שלום לך ,דודה מוטרדת.

אז ראשית בכדי להרגיע אתכם ,מה שאת מתארת פה אינו בהגדרה מצב לא מוכר או נדיר,נהפכו. יש יותר ויותר מקרים במציאות ההורית של היום שבו הילד\ה מנהל את הוריו , בדיוק כפי שמתואר פה. הורים ובוודאי סבים מתמודדים פנימה עם רגשות שליליים (סלידה, פחד,כעס,וכד..) כלפי מי שלכעורה הם אמורים לאהוב ללא תנאי.

היכולת להודות בזה כלפי עצמך ויתרה מזאת, לחפש דרך להתמודד עם זה היא שלב מכריע בדרך לשינוי, ועל זה כל הכבוד.

אז קודם כל כלפייך - עצם העובדה שאת רוצה להתמודד, ומחפשת פתרון זה אומר שהילד חשוב לך, ושלא בנקל את מוותרת על קשר עמו!

לגבי הילד - הוא בכתה ד' ולכן האחריות ליצור שינוי מוטלת על ההורים שלו, והם צריכים לרצות ולשאוף לתקן את "היפוך התפקידים" שנוצר בבית ולשוב ולהיות ה"המבוגרים האחראים" כהורים.

נקודת המוצא היא שילד שלוקח על עצמו לנהל את הוריו,נמנעת ממנו ילדותו. ניהול אינו תפקיד מתאים לילד צעיר כל כך ויש בו מעמסה ועול גם אם כלפי חוץ נדמה לכולם שזה בדיוק מה שהוא רוצה.

בנוסף - את מאוד צודקת שזה מצב שנוצר כחלק מהעדר הצבת גבולות. אחד הדברים הבסיסיים בתפקיד הורות ויחד עם זאת מהמורכבים שבהם עבור הורים. רבים מההורים טועים לחשוב שגבולות הם סוג של עונש אבל למעשה ילדים משוועים לגבולות וזקוקים להם על מנת להצטייד ב"כלים" להמשך חייהם. החיים הרי מזמנים לנו מצבים שאינם בהכרח רצויים והדרך לצלוח אותם קשורה קשר ישיר ליכולות האישיות של כל אחד. לא ניתן לרפד את חיי ילדינו לנצח, וכחלק מההכנה לחיים יש לאפשר להם להתמודד עם תסכולים, גבולות וחוסר נוחות כי רק כך הם "ינכסו" לעצמם כלים רגשיים שיאפשרו להם לראות בקושי - אתגר .

כל זה על קצה המזלג ולכן אני מייעצת לך להמליץ להורים לגשת לייעוץ או להירשם לסדנאות הורים שם הם יקבלו כלים פרקטיים לשינוי מהיר של המצב (זה יותר קל ככל שהילד יותר צעיר). שם הם גם יפגשו הורים נוספים שמתמודדים עם מקרים דומים וזו דרך מצוינת להשתייך למעגל תמיכה, כי לא תמיד הדרך קלה, ונדרשת עקביות והתמדה...

באשר לך - הציפי את רגשותייך ואל תחביאי אותם מפני הנכד או הוריו. יחד עם זאת עשי זאת כשזה רלוונטי ונוגע אליך. כלומר - אם הוא מתחצף אלייך, רודה בך אמרי לו לא נעים לי בחברתך ואני הולכת.

אם הוריה מצפים שתשמרי עליו, או שתיקחי אלייך את כל הילדים - אמרי שאינך יכולה להתמודד איתו ואת מוותרת על הזכות הזו.

גם ההורים וגם הילד צריכים להרגיש שיש "מחיר" למצב הזה וזה יקדם את השינוי. כל ניסיון לטאטא את הרגשות ולהחביא אותם יחמיר את המצב ואם הילד יקר לליבך, זה הדרך לעזור לה.

אני מקווה שתמצאי את הדרך לכוון את ההורים לשינוי, זה יהיה נכון יותר אם זה יבוא משיתוף רגשי שלך ולא מתוך תוכחה או כעס כלפי הילד ו\או הוריו.

שיהיה בהצלחה

עידית

..

?'כדאי לדעת לקרוא לפני כתה א

שלום רב,

הנכדה שלנו בת 5 שואלת המון שאלות. היא כבר יודעת לקרוא ויודעת חשבון, רק מתוך התעניינות שלה. האם זה לא יפריע לה בכתה א'? היא לא תשתעמם שם?

תודה,

סבא יוסי

שלום סבא יוסי,

כל עוד הנכדה שלך היא זו שיוזמת ומתעניינת, אין שום סיבה לעצור אותה. לכתה א יגעו ילדים ברמות ידע שונות וגם אם נכדתך תתחיל עם יתרון גדול בכתיבה וקריאה, לקראת אמצע השנה (חנוכה) רוב הכתה מתאזנת לרמה זהה פחות או יותר.

סקרנות היא תכונה בריאה ,יפה שמעשירה דעת ונשמה,ואפשר לנתב אותה לתחומים רבים לאו דווקא במובן הצר של תכני בית ספר אלא להרחבת ידע כללי, תרבות, מדע ועוד תחומי עניין. אם תשכילו לתמוך ולעודד את הסקרנות הטבעית של הילדה ולהרחיב את עולמות התוכן שלה אין לי ספק שהיא ואתם תצאו נשכרים, והיא בוודאי שלא תדע שעמום.

בהצלחה, עידית 

.

.....

.סבא יעקב מתלבט בין נכדים לטיפולים

שלום רב, 

אני סבא גאה לחמישה נכדים. אני זה שמסיע ומחזיר מהחוגים, אוסף אותם בצהריים מבתי הספר והגנים ומפזר אותם בין הבתים, לאימהות או למטפלות הממתינות להם בבתיהם.

הפעילות הענפה שלי הפכה כבר מזמן למובנת מאליה. עליך להבין שאני עושה אותה בשמחה וברצון. הבעיה היא שכשאני חייב לנסוע לטיפולים עונתיים לים המלח או לחמי טבריה, אני מרגיש כמו עריק. גם הילדים תורמים להרגשתי: הם אומנם טוענים שעלי לנסוע, אבל אני מבין שזה יוצר להם בעיה אמיתית.

בין מצפון לבריאות – מה קודם? איך אסביר להם – ועוד יותר מסובך, לעצמי – שאני חייב לקבל את הטיפולים שלי במועד?

סבא יעקב

שלום לך סבא יעקב

לדידי התשובה היא ברורה – עלייך לקבל את הטיפולים במועד, כי עם בריאות לא מתעסקים ולא מזניחים , והרי בזכות הבריאות אתה נכון ונמרץ לסייע לילדך ולנכדייך.

עצתי לך להציב  את הבריאות בראש סדר העדיפויות שלך , ואת זה להפנים וגם לומר בקול רם וברור לעצמך ולילדך. את המצפון הנח בצד, אין לו שום תפקיד  חיובי והוא לא משרת שום מטרה.

יחד עם זאת אני תוהה מדוע מעיק עלייך המצפון  ומדוע אתה מרגיש "עריק" בכל פעם שאתה נוסע?

באם הטיפולים הם עונתיים וקבועים מראש, האם ילדייך יודעים מתי  מועד הנסיעה שלך? האם יש להם מספיק זמן מראש להתארגן בהתאם?   מטבע הדברים – כאשר כל ההתנהלות היא פתוחה וכל הנתונים והתאריכים מונחים על השולחן, אלמנט ההפתעה מצטמצם ואין מצב של "בעיה אמיתית".

זה המצב שאתה צריך לשאוף אליו. תקשורת פתוחה שבא כל צד מכבד את מחויבות האחר.  אתה אמנם סבא גאה, וזה נפלא, אבל לא פחות חשוב היא היכולת להכיר בצרכים וברצונות האישיים שלך.

את תפקיד הסבאות אתה ממלא היטב, התפקיד מסב לך שמחה ומעניק לך שייכות ומשמעות. אך בו בזמן אתה אדם המחויב לעצמו וכדאי לך לנסות ולתרגל אסרטיביות בהתנהלות עם עצמך ומול ילדייך, וזוהי הזדמנות מצוינת להתחיל בכך!

שיהיה בהצלחה ובבריאות

עידית

. ההורים נעלבו בגלל סבתא אסתר 

שלום, עידית

הנכדה הבכורה שלי הכירה בחור והם החליטו להינשא. היא טרם הספיקה להכיר אותו למשפחה והיא החליטה להציג אותו קודם לפני.

הוריה – אביה, שהוא בני, ובעיקר אמה, כלתי – מאד נעלבו מכך. מה לעשות?

סבתא אסתר 

שלום סבתא אסתר

 מזל טוב!

 ולשאלתך – אין שום דבר שעלייך לעשות .

 זאת הבחירה של נכדתך לשתף אותך ראשונה ועלייך לשמוח ולרוות נחת מהקשר הנהדר שיש לה איתך, ברור לחלוטין שאת דמות חשובה  ואהובה בחייה !!!!

המשיכי לטפח את הקשר, היי שם לצידה נטו ובלי שום רגשות אשמה.

אכן חבל שהוריה לא מתמקדים בעובדה שיש בחיי ביתם סבתא שמכילה, סבתא שהיא חלק משמעותי במשפחה ובוחרים להיעלב, בכל מקרה זאת לא אחריות שלך.

ועצתי לך - אל תנסי להתנצל על זה, ואל תנסי לברר את הסיבות לכך לא מול נכדתך ולא בנך וכלתך, שמרי על מקומך ואל תיקחי צד או תתערבי בסוגיה הזו, משום כיוון.

 הרבה ברכות

עידית

.סבתא חיה מתגעגעת לנכד

עידית, שלום

הנכד הבכור שלנו בן 12. כשהיה קטן, הייתי הולכת לקחת אותו מהגן ומבית הספר כל יום. היינו מטיילים, היה אוכל אצלנו צהריים וגם מכין שעורי בית. מאז שגדל, איננו מצליחים לפגוש אותו כמעט. בכל פעם שאנחנו מנסים לקבוע לפגוש אותו, הוא אומר שהוא עסוק: הולך לחוגים, הולך לתנועת הנוער, מכין שעורים, לומד למבחנים - בקיצור, אף פעם אין לו זמן להפגש אתנו. אנחנו ממש מתגעגעים אליו. יש לך איזה רעיון מדליק בשבילנו?

בתודה, סבתא חיה.

שלום לך סבתא חיה, 

ככה זה עם מתבגרים...הגיל הזה שבו הם מתמקדים בעצמם ומעגל החברים הופך להיות משמעותי בחייהם , גם על חשבון המשפחה.

יחד עם זאת, אני מאמינה שאחרי כל מה שאת מתארת, הוא קשור אליכם יותר ממה שנראה לעין.

העצה שלי היא דווקא לא לחפש רעיונות "מדליקים" אלא לנסות להתעניין בעולמו שלו. בלימודים, בתנועת הנוער, בתחביבים, בעיסוקים. נסו שהוא יספר וישתף אתכם בעולם שלו ואז תוכלו גם לזמן לעצמכם מעורבות , לדוגמא: לבוא לראות אותו בחוג, לאפות עוגה לפעילות בתנועה, לאפשר לו להיפגש אצלכם עם קבוצת למידה וכד...

רעיון אחר יכול להיות לנסות להיעזר בו ללמד אתכם דברים שהוא בוודאי שולט בהם ומעניינים אותו כגון: תוכנות מחשב ועוד.

והעיקר – ספרו לו שאתם מתגעגעים! בכל גיל הם אוהבים שאומרים להם שאוהבים אותם, שמתעניינים בהם, שזוכרים מה שחשוב להם שמפנקים אותם באוכל האהוב.

אל תניחו למאמץ ולאתגר לייאש אתכם, על פניו נראה שהכי קל כשהם קטנים אבל הרבה יותר מתגמל הקשר איתם כשהם בוגרים!

 בהצלחה

עידית  

.סבתא י. שואלת: הבת לא נותנת לנו לפגוש את הנכדים

שלום עידית 

 יש לי שתי בנות . בת אחת גרה בחו"ל ולה שלושה ילדים והבת השנייה בארץ עם  שלושה ילדים. יש לציין  שלשתי בנותיי י ש תאומים.  עם הבת שבחו"ל הקשר מצוין  וגם בעלה מקסים.

 יש לנו בעיה אם זאת שבארץ שלא נותנת לנו לראות את הנכדים מכיוון שלא יכולנו לעזור לה כספית בגני הילדים. יש לציי שעזרנו לה בבית  כאשר נולדו הנכדות , עזרנו בהרבה כסף, אבל זה לא מספיק. הם התרגלו לקבל וכאשר אנחנו אומרים לא, אז לא נותנים לנו לראות את הנכדים. לבי יוצא אליהם. שנתיים לא ראיתי אותם.

 מה עושים?

סבתא י.

שלום סבתא  י. 

וליבי יוצא אליכם... 

יותר מכל דבר אחר ממחיש המקרה שלכם את העובדה שאנו לעולם הורים ובכל גיל!

כמו שקורה בהצבת גבולות ובחינוך של ילדים בגיל צעיר שבהם הילדים מתנגדים בתחילה לתהליך ועל ההורים להפגין נחישות ועקביות על מנת לצלוח את התהליך ,כך גם כאן. אלא שבבגרותם "הסנקציות" הן כבדות והמחיר כואב יותר.

ממעט הפרטים שאת מספקת על מקור הנתק , אני מסיקה שאתם נחושים לא להמשיך ולקבע את ההתנהגות שביתכם ובעלה סיגלו לעצמם, משום שהנתק נמשך שנתיים וזה זמן ארוך, לכל הדעות. 

בנימה אישית אני לגמרי תומכת בזכותכם לתת כסף על פי שיקול דעתכם ומתי שנוח לכם, וכל ניסיון מצד ביתכם וחתנכם ליצור מחויבות כלכלית שלכם לתא המשפחתי העצמאי שלהם הוא פסול ביסודו וגובל בהתעמרות. אהבה ותקשורת אינם יכולים להיות תלויים בתמיכה כספית ואו\להוות תנאי לקבלתם ולכן אם זה המצב, ולא משנה כמה זמן הם הורגלו בכך, יש לסיים זאת.

 עליכם לדאוג לעצמכם ולעתידכם הכלכלי, בעיקר כשעושה רושם שלא ברור אם ניתן יהיה לסמוך על תמיכה מהילדים שלכם כשתזדקקו לה. 

יחד עם זאת, מי שמשלם פה מחיר נוסף הוא הנכדות שלכן שעימן אין לכן קשר כבר שנתיים והן לא חוות אתכם כסבא וסבתא. זהו מצב מורכב שאין לו פתרון חד משמעי וישיר ולכן כדאי לחפש את הדרכים העקיפות והיצירתיות לבסס קשר גם מרחוק. במקרה זה אני יכולה רק לנסות ולהציע לכם מספר כיווני חשיבה... 

חישבו על אדם שאמינותו מקובלת עליכם ועל ביתכם ונסו להיעזר בו כמגשר. זה יכול להיות קרוב משפחה, חבר\ה  או אפילו איש מקצוע חיצוני שיכול להתחיל תהליך של גישור בניסיון לפשר בניכם ובין הבת וכחלק מהתהליך לארגן הסדר ביקורים עם הנכדות.

הצעה אחרת - התמקדו במטרה אחת – לראות את הנכדות .

כתבו להן מכתבים ושילחו להן הביתה. קנו להן מתנות לחגים, אירועים , יום הולדת וכל ציון דרך חשוב (גן חדש, כתה א,  הופעה בבלט וכו...)  התמידו  גם אם המכתבים והמתנות יוחזרו או יזרקו, שימרו אותם והמשיכו בדבקות במטרה.

הרפו מהניסיון לנהל משא ומתן עם ההורים שלהן, דרשו הלכה למעשה בעזרת מעשיכם את זכותכם לראות את הנכדות ללא שום תנאי.

שילחו מסרים בעלפה של אהבה וגעגועים לנכדות דרך קרובים, חברים , מורים, גננת ... חשוב שהמסרים יהיו נקיים ויתמקדו אך ורק ברגשות  שלכם:" אנחנו מתגעגעים ורוצים לראות אתכן", "סבא וסבתא גאים בכן"," סבא וסבתא מאחלים חג שמח\ יום הולדת שמח \ בהצלחה", "סבא וסבתא כל הזמן חושבים עליכן" .

ההיגיון הטמון בהצעות האלה הוא להעביר מסר ברור וחד משמעי לנכדות שלכן – אנחנו אוהבים אתכן, ולא וויתרנו עליכן !

יום יבוא והן תגדלנה להיות עצמאיות מספיק כדי לדרוש לראות אתכן ולכן כדי שזה יקרה רצוי לבסס תשתית תקשורתית.

לסיום -  הילדים של היום הם דעתנים לא קטנים , המעמידים את הוריהם ומחנכיהם בפני אתגרים תמידיים, תוהים וחוקרים וממעטים לקחת כללים וחוקים כדבר כמובן מעליו עוד הרבה לפני גיל הבגרות הרשום בחוק. אם תשכילו לבסס תשתית תקשורת עם הנכדות גם מרחוק, שהן תדענה שאתם שם בשבילן, ממתינים, אוהבים ורוצים קשר על אף ולמרות הנתק עם הוריהם וללא כל תנאי, אני מאמינה שיבוא היום ותקצרו את פרות המאמץ.

לא תמיד אפשרי לשנות את התנהגות האחר (במקרה זה של ביתכם) , אבל אפשר להשפיע על התנהגותו באמצעות הדרך שאנו בוחרים לעצמנו.

אני מאמינה שעם יצירתיות וגמישות מחשבתית ביחד עם סבלנות, נחישות והתמדה במטרה, תצלח דרכם. 

אני מקווה שעזרתי במעט, שיהיה בהצלחה

עידית  

.הנכד מתנהג בשובבות מוגזמת בביתנו

שלום לך, עידית

יש לנו כמה נכדים, אבל יש לנו בעיה עם אחד מהם, בן 6. הילד מתנהג למופת כשאנחנו מבקרים אצל בננו בביתו. אבל כשהוא מבקר אצלנו לבד, בזמן שהוריו בעבודה, למשל, הוא מתנהג מאד לא יפה. הוא משתולל, הוא מתחצף, מתפנק בלי סוף ומוציא מאתנו את כל האנרגיות.ומעלה לנו את כל הפיוזים. נכון שאנחנו הסבא והסבתא שאמורים לתת לו להרגיש טוב אצלנו, אבל הוא פשוט עובר כל גבול. לא יכולים להעניש אותו, כיון שלא רוצים להרחיק אותו מאתנו, אבל כשהוא בא, מצפה לנו יום של סבל – ולא יום של הנאה.

מה לעשות?

סבתא נחמה

שלום סבתא נחמה

ממכתבך עולה קודם כל הפער בהתנהגותו של הנכד כשהוא נמצא אצלכם לעומת  התנהגותו בבית. די ברור שבבית שלו הגבולות ברורים לו ויתכן שהם נוקשים ולכן יש לו צורך "לשחרר" ולפרוץ גבולות במקום שהוא מרגיש נוח ונאהב גם כשהוא מתנהג באופן פרוע. עושה רושם שאתם הבחירה שלו ולכן הוא מרשה לעצמו התנהגות כזו שבעצם בודקת את הגבולות שלכם מולו.נכון הוא שתפקידכם כמחנכים הצטמצם מול הנכדים אולם הצבת גבולות היא צורך משותף למבוגרים וילדים כאחד, בעיקר במקרה שלכם שבו אתם והנכד לא נהנים מאיכות של קשר ובילוי משותף. 

לכן אני מציעה לכם לתרגל הצבת גבולות בבית שלכם עבור כל הנכדים ועם הנכד הזה לאכוף את הגבולות באופן אישי מתוך הבנה שזהו תהליך ולא עונש!

התהליך הזה מתקיים בניכם ובינו ואין צורך (ולא מומלץ) לערב בו את הוריו.

החליטו יחד מה הם הגבולות החשובים בעינכם ותסכימו עליהם יחד (את ובעלך) לדוגמא: לדבר בכבוד אחד לשני, לבקש במקום לצעוק או לדרוש ועוד... (התמקדו ב 4-5 כללים שהם הכי חשובים לכם) כתבו את הכללים\חוקים על דף בכתב ברור וגדול. בביקור הבא, הושיבו את הילד לשיחה מקדימה ובגובה העיניים ואמרו לו בשפה פשוטה ולהבנתו שכדי ליהנות מהזמן המשותף ביחד, וכדי למנוע מריבות וכעסים הכנתם דף כללים שהוא סוג של "הסכם" בניכם ובינו והוא מחייב את שני הצדדים מרגע זה ואילך. חיתמו עליו כולכם יחד ושימו אותו במקום בולט במהלך הביקור. בסיום הביקור החזירו את ההסכם למקום והוציאו אותו בביקור הבא וכך הלאה כל עוד הוא נחוץ. כמו בכל תהליך, היישום לוקח זמן אבל אם תסגלו עקביות ונחישות יש לכם סיכוי טוב לתוצאות מהירות ובעיקר לשיפור משמעותי בתקשורת. בכל פעם שהנכד שלכם "יאתגר" את הכללים וסביר להניח שזה יקרה, חשוב שתשמרו על קור רוח וסבלנות, חזרו על הכלל כמו מנטרה ואל תיכנעו בשביל להשיג שקט רגעי כי אז אתם מבטלים את ההסכם והמסר לנכד הוא שאין לו על מי לסמוך.

 ילדים זקוקים לגבולות כדי לחוש בטחון ושייכות ולכן התהליך הזה חשוב עבורו לא פחות משהוא דרוש לשלוות הנפש שלכם.

חשוב שתעודדו ותשבחו אותו בכל הזדמנות שבו הוא מכבד את חוקי הבית שלכם ובכל פעם שאתם נהנים מחברתו ומתקשורת טובה, כך יפנים נכדכם את המסר שכדאי לסגל התנהגות אחרת וכמה זה טוב יותר.  חשוב שהשבח יהיה קונקרטי וממוקד למעשה עצמו ולא כללי כמו: "אתה ילד מקסים" אלא "נהניתי מאוד שעזרת לערוך את השולחן, תודה! וכדומה. 

אז שיהיה בהצלחה

עידית

.הנכדה מתחצפת מאד

שלום,

הסיפור שלי קשה ומורכב. הבת שלי התגרשה . בגלל אילוצים כלכליים קשים, היא עברה לגור אצלנו, עם הילדה שלה בת ה-4. יש הסדרי ראיה עם האבא של הילדה,כמקובל, פעמיים בשבוע אחרי הצהריים וסוף שבוע כל שבוע שני.

אנחנו משקיעים בילדה את כל האהבה, תשומת הלב ומשאבים מגוונים. לצערנו, בכל פעם שהיא חוזרת מסופי השבוע עם האבא, היא חוזרת אלינו מאד עוינת. היא מעליבה אותנו, מקללת, דוחפת – היא הופכת לממש אלימה.

יש לנו הרגשה שאביה ומשפחתו גורמים לה ליחס מעליב זה. אין לנו שום ערוץ תקשורת אתם, ואין לנו שום רצון לעשות לילדה שטיפת מוח נגדית ולגרור אותה ליחסים עכורים. איך להימנע מהתופעה המכוערת הזאת?

ע.ש.

שלום ע.ש

אכן הבעיה מורכבת, ובמקרה שלכם "תפקיד הסבאות " גם הוא לובש אופי "הורי" מאחר ואתם גרים יחד. אני מחזקת את הגישה שלך שבה אתם נמנעים מלהשפיע על הילדה לבחור צד כמו גם נמנעים מלגרור אותה לתוך מערבולת היחסים העכורים המאפיינת את הגירושים האלה.

אני יוצאת מנקודת הנחה שטובתה של הילדה היא בראש סדר העדיפויות שלכם ולכן במקרה הזה אני ממליצה על תהליך ולא על פתרונות בזק מאחר ואין ספק שהילדה במצוקה – האלימות שהיא מפגינה כלפיכם מעידה על בלבול, חוסר שייכות ומצוקה אמיתית שיש לטפל בה . בגירושים מעורבים שלל רגשות קשים - משבר אמון , בגידה, אשמה ועבור ילדה בת 4 זה יכול להיות טראומה שתשפיע על המשך חייה. בהרבה מהתיאוריות בפסיכולוגיה מציינים שאישיותם של ילדים מתעצבת עד לגילאי 5-6 ולכן אני חושבת שהדרך לעזור לנכדה שלך זה לתת לה מקום שבו תהיה לה אפשרות לברר ולהתמודד עם מה שעובר עליה תוך שהיא מחזקת את תחושת השייכות שלה כלפיכם. ייעוץ משפחתי טוב יכלול גם עבודה פרטנית עם הילדה וגם איתכם כחלק מהמערך המשפחתי התומך והקבוע בחייה.

שיהיה בהצלחה

עידית

?נימוס או דרך ארץ

שלום וברכות לך, עידית היקרה

גם לי יש שאלה: לפני שבוע היינו אצל הבת, עם שני הנכדים, בנים בני 9 ו-15. הילדים היו שקועים בשיחה כלשהיא, ואז בעלי התקרב ושאל את הבכור שאלה. הצעיר, בן ה-9, התפרץ – לדעתי, בצורה בוטה:

סבא, אנחנו  מדברים כאן ואתה נכנס באמצע המשפט!-

אני יודעת שבעקרון הילד צדק, אבל הייתי מצפה שיבליג – על אף או בגלל גילו הצעיר, ושיאפשר לבעלי לדבר.

בעלי לא אמר דבר, אבל אני מאד נעלבתי בשבילו. לדעתי, בין נימוס לדרך ארץ, דרך ארץ במקום הראשון, והילד היה צריך לנהוג בדרך ארץ כלפי סבו.

מה דעתך?

סבתא מיכל – גם בשם סבא אברהם.

שלום לכם 

סיטואציות כגון אלה מתארים היטב את  מה שמגדירים אנשי המקצוע בתיאוריות :הפער הבינדורי, והם באים לידי ביטוי בכל מיני מצבים בתקשורת בין הסבים – הילדים הבוגרים – הנכדים.

הקושי, או העלבון כפי שאת מתארת , מתקיים משום שזה פגע בערך שהוא חשוב מאוד עבורך,  ואת מגדירה אותו : כבוד ודרך ארץ.

אי אפשר להימנע מהמצבים האלה ואם זו פעם ראשונה שאת חווה סיטואציה כזו מול נכדייך, הרי שהתברכת!

ולגופו של עניין – גיל 9 וגיל 15 הם תחילתו ושיאו של גיל ההתבגרות! אולי שכחת את התקופה הזו מילדייך שלך אבל זהו גיל לא פשוט עבור הילד ומשפחתו הקרובה. בגיל הזה בודקים המתבגרים מחדש את גבולות המשפחה וערכיה וזהו תהליך טבעי ונחוץ בעיצוב אישיותם הבוגרת. אחד הסימנים המאפיינים את הגיל הזה הוא שהם שמים את עצמם וצרכיהם במרכז סדר העדיפויות , שלא לדבר על קוצר הסבלנות כלפי כל מי שחושב אחרת. אני בטוחה שבתך ובעלה חווים זאת בהורות היומיומית איתם ולכן אני לא ממליצה לך להכביד עליהם גם עם העלבון הפרטי שלך.

את נשמעת לי אישה מאוד מודעת לרגשותיה ולכן המלצתי  לך לנסות להכיל גם גמישות בתקשורת עם נכדייך. אם תשכילי לאמץ גישה שבה  הגבולות\ הערכים  מתאימים את  עצמם למציאות המשתנה , הדינאמית והסוערת מעט של נכדייך הרי שסיכוייך להרוויח יחסים קרובים ואמיתיים לטווח הרחוק גדלים מעבר ליחסים מנומסים  בעליל.

הגילאים הללו שבהם נמצאים נכדייך הם בדיוק הצומת שבה היחסים מקבלים תפנית ונבנים לעתיד. הרבה מאוד סבים וסבתות מצרים  על אובן הקשר בינם לבין נכדיהם במעבר הזה מילדות לבגרות ובדיעבד מה שהוביל לשם זה הקיבעון בתקשורת. 

כל מה שכתבתי עד פה לא אומר שאת צריכה להבליג ולשתוק , ולהתכחש לערכים שאת מאמינה בהם,  זה מתייחס יותר ל"איך"  להתנהל מולם.

לדוגמא במקרה הזה, במקום לבחור להיעלב מהאירוע ,לקחת את העלבון איתך הביתה ולטפח אותו, אפשר לנסות להתנהל  גם בגישה שונה -  לומר לילד בן ה 9  בסיום הביקור אצלם, את מה שאת מרגישה מנקודת המבט שלך ובלי תוכחה.  בסגנון : "כשאנחנו באים לבקר זו הזדמנות בשבילנו להתייעץ ולשאול אתכם שאלות. זה חשוב לנו, והייתי שמחה אם תפנו זמן גם בשבילנו מבלי שסבא או אני נצטרך להפריע לכם , אז פעם  הבאה"..

 ויחד עם זאת עומד לי על קצה הלשון להאיר לך את האירוע בדרך אחרת- ראי סיטואציה מקסימה: 2 נכדייך שקועים בשיחה שכנראה מ א ו ד חשובה לבן 9  (אחרת לא סביר שהיה מתפרץ על בעלך שהפריע לשיחה), לא ברור מאליו  בין אחים בפער הגילים הזה,  חשבי על כך, ואולי העלבון יתפוגג... 

ולפני שאני מסיימת, אני רוצה להציע לך עוד חומר למחשבה שעולה מהפנייה שלך.

בעלך הוא זה שהתפרצו עליו והוא בחר להבליג, האם ייתכן שהוא לא נעלב ? זוגיות היא דבר נפלא אבל היא מורכבת משניים שהם אינדיבידואל... 

מאחר והחיים יזמנו לכם עוד סיטואציות כגון אלה, עצתי לכם להשקיע מחשבה  בסוג התקשורת שאתם שואפים לו מול הילדים והנכדים בעתיד. היכולת להתגמש ולהכיל שינויים הם כלים נחוצים בכל גיל והאחריות על הדרך כמעט תמיד שמורה למי שבוגר יותר. 

בהצלחה

עידית 

.דרישות כספיות מופרזות

שלום עידית.

 יש לי בן נשוי ושלוש בנות נשואות  ואחד עשר נכדים מכולם יחד.

אשתי, האמא שלהם, נפטרה. אני גמלאי וסך הכנסותיי אינן גבוהות, ואני מסתדר

כלכלית בסדר. לכלתי, אשת  בני, יש הורים מבוססים מאד. בעייתי : היא עושה

השוואות של גובה המתנות בין הוריה וביני. אני נותן פחות מהם. לדוגמה- יום הולדת

שנה של הנכד. אני קניתי מתנה של 70 ש'ח , והוריה נתנו 1000 ש'ח והיא אמרה לי זאת בפנים.וכן הלאה- לידות,

חתונה ועוד. היא לא רוצה להבין את מצבי הכלכלי, ואת שאר הילדים והנכדים האחרים.

היא מתנכרת אליי אבל אני לא נכנס עמה לעימות ומדבר בנועם למרות שזה כואב לי מאד.

הבן נולד אחריי שלוש בנות, ואני מאד אוהב אותו. אני אובד עצות  ומבקש – אנא עיזרי  לי.

יוסף.

שלום יוסף,

אהבה והיכולת להביע אותה היא מתנה שאין לה ערך כספי והיא נכס לחיים בריאים ומאושרים לכל מי שחווה זאת בחייו . היכולת לאהוב ללא תנאי היא אחד מתפקידי הסבאות החשובים ביותר והמהנים ביותר והיא אינה תלויה בכסף ובמתנות!!!

מישהו צריך לומר זאת לכלתך ועדיף שזה יהיה אתה וכמה שיותר מהר.

אתה מתאר מצב מתסכל ונוגע ללב על גבול ההתעמרות, שבו משום מה יש לכלתך לגיטימציה למנוע ממך לבקר את נכדיך משום שאתה לא נותן להם מספיק כסף!

חסרים לי פרטים נוספים בעיקר על התנהגות הבן שלך, שאר בנותייך והמשפחה המורחבת – איך הם מגיבים?,

איך מגיב הבן שלך להתנהגות של אישתו? האם הוא חושב כמוה? או האם הוא מגבה אותך?

איך מגיבות בנותייך למצב הזה? ואיך נכדייך הבוגרים? האם הם מודעים להתנכרות הזאת?

חשוב לבחון את התמונה השלמה הנקראת:  מערכות היחסים במשפחה שלך, מאחר 

ואם כלתך אמרה לך את הדברים בפנים, יש להניח שהיא לא מסתירה את הרגשות העוינים שיש לה כלפייך וזה וודאי מורגש גם על ידי שאר בני המשפחה, האם כך?

אין מצב שיבקשו ממך לתת כסף שאין לך, זה נתון שאין להתווכח עליו , אבל על רגשות ונתינה יש מה לדבר, ואם אתה רוצה שיהיה לך סיכוי לקשר עם הנכד אתה צריך לא להתבטל מולה , לא לוותר לה ולא לחשוש להתעמת איתה. ובאופן עקרוני להתמודד מולה ומול כל מי שבמשפחתך שחושב שיש דרך לפגוע בך עכשיו כשאתה פנסיונר ואלמן.לצערי, יש בני משפחה שמפנים עורף להוריהם , רואים בהם אמצעי ," מקור הכנסה "שהם מאמינים שמגיע להם ופוגעים בכבודם, בעצמאותם, במצבם הכלכלי  ולא בוחלים לעשות שימוש ציני גם בקשר עם הנכדים .חשוב שתזכור שאם לא תרשה לפגוע בך זה לא יקרה, והבחירה בידך. אני לא מאמינה בעימותים לשם התנצחות , אבל אני מאוד מאמינה בצורך של אדם לעמוד על שלו ולבסס יחסים שיש בהם כבוד הדדי בכל גיל.עצם העובדה שאתה מודע לעוול שנעשה לך,ולא תנסה  להחביא את העוולות על מנת להציג לכעורה תמונה משפחתית יפה היא כל  מה שנחוץ לך בהתמודדות מול כלתך. כשהיא תרגיש ותבין שאתה לא מתבייש במי שאתה ביכולות שלך ובנתינה שלך, המצב ישתנה מהיותך קורבן למי שלוקח שליטה על חייו ודרכו. בין היתר  ייזום שיחה איתה ועם הבן שלך וספר להם בדיוק איך אתה מרגיש באופן שאינו משתמע לשתי פנים!  אם לא תחשוש לקבל החלטות  שהן טובות עבורך, תיפסק ההתעמרות הזאת בשלב הזה, כי בעתיד זה יכול להחמיר והמחיר תמיד יהיה בדידות.

בהצלחה, עידית

.נכדים סרבני אוכל

שלום ליועצת,

בזכות הסבתא הבשלנית, גם אני קיבלתי אומץ לשאול שאלה הקשורה לבישול. יש לנו ארבעה נכדים, שניים בגיל ההתבגרות ושניים קטנים. בכל שבת בצהריים כל המשפחה מתארחת אצלנו לארוחת הצהריים.

הבעיה היא עם הנכדים הקטנים. הם מאד קשים באוכל. אוכלים מעט מאד, רק סוגים מוגדרים של אוכל ורק בתנאי שהאוכל מבושל ממש לפני הארוחה.

כך אני מוצאת את עצמי עומדת כל שבת במטבח לטגן שניצלים לנכד הגדול יותר, להרתיח פסטה טרייה לקטן, לטגן צ'יפס לגדול...בקיצור, אני כמעט ולא מספיקה לראות את האורחים – בודאי לא לשבת אתם חמש דקות ברציפות, מרוב שאני עסוקה עם האוכל של הקטנים, רק כדי שיאכלו משהו.

הייתי רוצה גם אני להספיק להנות מעט מהאירוח. יש לך איזה רעיון בשבילי? 

סבתא מרים.

שלום  סבתא מרים

ראשית חשוב לי להגיד לך שהשאלה שלך אינה קשורה לבישול כלל ועיקר . היא איננה עוסקת בכמה זמן את משקיעה בבישול או מה יאכלו הנכדים הקטנים ואם יאכלו...השאלה קשורה להתמודדות שלך מול ילדייך הבוגרים ונכדייך וביכולת לקבל החלטות ולמצוא פתרון למצב שאינו נוח לך, וחוזר על עצמו בכל שבת  ו... בתחומי הבית שלך.

אם תסתכלי על הדברים כך. אולי יהיה לך קל יותר להתגייס ולמצוא את הפתרון הנכון עבורך. ויש לא מעט אפשרויות.

 את יכולה לשוחח עם ילדייך (הורי הנכדים הקטנים) ולשתף אותם במה שאת מרגישה ויחד איתם למצוא פתרון .

את יכולה לומר לנכדייך והוריהם שאת החלטת שבשבת הקרובה כולם אוכלים יחד את מה שהכנת, כי "הביחד המשפחתי" זה מה שחשוב ומשמח אותך ולא האוכל עצמו. ולכן שידאגו שהילדים הקטנים לא יגיעו רעבים או לחילופין למצוא להם מה לאכול מבלי שזה ידרוש הכנה שלך כמו: מעדן, קורנפלקס, פרות ,סנדוויץ' וכד...

את יכולה לנהל שיחה בגובה העיניים עם נכדייך על ערכים ולהסביר שעבורך משפחה זה ערך ושניצל – לא. ובשבת כשאתם נפגשים חשוב לך ליהנות מהם  להיות איתם, לשמוע אותם, לשחק ולשוחח ואת לא יכולה לעשות את זה אם את במטבח.

את יכולה גם לחשוב על פתרונות יצירתיים, לדוגמא: לתת לנכדים משימה – שיחליטו ביחד על מאכל אחד שהם אוהבים, ואותו את תכיני כחלק מהתפריט של הארוחה. הם צריכים להודיע לך לפני שבת מה בחרו ואם לא, את תבשלי מה שאת בוחרת והם יוכלו לבחור לאכול עם כולם או לנסות שוב את המשימה בשבוע שאחרי. בדרך זו הם גם שותפים וגם לוקחים אחריות על הרגלי האכילה שלהם.

בכל אחת מהאפשרויות, אני מייעצת לך לא לערב כעס, קיטורים, האשמות ותוכחה. הרגלים זה דבר שקשה לשנות ודרושה עקביות, סבלנות וסובלנות. אם תהיה עקבית בבחירה שלך, לא תילחצי מזה שהילדים גם לא יאכלו דבר, אבל כן ירוויחו זמן סבתא, אז יש סיכוי לפתור את זה בהצלחה ויותר מזה!

חשוב לי לחזק אותך ולומר, שיש לך את הפריבילגיה להיות סבתא ואינך צריכה לחנך את נכדייך. אם הם "קשים" באוכל זו ההתמודדות של ההורים שלהם. הגעת לגיל שבו מותר לך לומר מה את רוצה , מה את יכולה ולהיות נאמנה לערכייך -  וזו דוגמא מצוינת לנכדים . קוראים לזה אסרטיביות וזו לא מילה גסה.

להיות אסרטיבית זה להיות בעדך ולא בהכרח נגד אף אחד, פשוטו כמשמעו.

שיהיה בהצלחה

עידית

?סבתא בשלנית מדי

עידית יקרה, שלום לך

אני סבתא בשלנית ומשקיענית. בכל פעם שאני הולכת לשמור על הנכדים, אני מגיעה עם סלים מלאים בכל טוב. לעתים אני מבשלת או אופה אפילו בבתיהם של ילדי. על פי הריחות הנפוצים, שכנים מרגישים מיד שסבתא בינה הגיעה.

הבעיה היא שכלותי ובנותיי עסוקות בעבודה מפרכת ואין להן זמן וחשק להשקיע גם בבישול. כשהן כבר מכינות, הילדים מעדיפים לאכול מתבשילי הסבתא. אף אחד לא מעיר לי כלום, אבל אני מרגישה לא נוח, כאילו שאני מעמידה אותן בתחרות מולי. זאת בפירוש לא הכוונה, כמובן: אני רק מנסה לפנק את הנכדים ולחסוך מהוריהם טירחה – וגם הוצאות לא מבוטלות. עלי לציין שאני נמצאת אצל כל אחד מהם פעם בשבוע.

?מה את חושבת

סבתא בינה.

!שלום לסבתא הבשלנית

אני חייבת לציין שהריחות שעלו ממכתבך גרמו לי לרצות שתאמצי אותי...

המושג "סבתאות" אכן השתנה בעשור האחרון והסבתא של היום היא לא הסבתא של פעם ובכל זאת "האוכל של סבתא" אוצר בתוכו טעם, ריח  ואהבה ששמור לעד לתפקיד "הסבתאות"  ועושה רושם שאת מתמחה בו, ויתרה מזאת -  נהנית ממנו!

אני לא מזהה שום בעיה במה שאת מספרת. פעם בשבוע אצל כל אחד מהנכדים, בישולים ועזרה מכל הלב, אף אחד לא מעיר לך , הנכדים אוהבים את האוכל שלך... למה לחפש ולתהות  מה לא בסדר? מה אולי מרגישות הכלות והבנות?

אם למי מבנותייך ו\או כלותייך זה מפריע הן יכולות לומר לך או לרמוז לך ואם הן בוחרות שלא אז סימן שהן לא מחפשות לשנות את ההתנהלות הזאת.

אני מציעה לך ליהנות מהעשייה ומהמחמאות ולהפסיק להתעסק במחשבות על תחרות שסביר להניח שלא קיימת אלא במחשבות או ברגישויות האישיות שהם שלך בלבד. ואם את מ מ ש מוטרדת, אז פשוט תשאלי באופן גלוי את כלותייך ובנותייך מה הן מרגישות כלפי ביקורי הבישול שלך.

שיהיה בתאבון

עידית 

?נכד מסרב ללכת לחוג - מה לעשות

שלום וברכה, עידית

אני סבא לחמישה נכדים ואחת נוספת בדרך. אני מאד משתדל לעזור לילדיי ומוכן לקחת את הילדים לחוגים, להצגות וכו'. לעתים קורה שהילד מסרב ללכת לחוג. כשאני מצלצל להוריו, הם אומרים לי שאני חייב לשכנע את הילד שילך לחוג. אני מנסה, אבל לא תמיד מצליח. במקרים כאלה, אני מרגיש שהורי הילד מאוכזבים ממני, על אף שהם לא אומרים לי את זה מפורשות. מה עלי לעשות? לקחת את הילד בכוח? לא נראה לי שזאת הדרך.

סבא אליעזר שדוגל בשיטת הגזר.

שלום סבא אליעזר, 

אתה כנראה אחלה סבא! והנכדים שלך מאוד אוהבים אותך ולכן כשאתה מגיע יותר כיף לבלות איתך מאשר ללכת לחוג...

בפשטות, ככה זה עם  ילדים. תמיד יחפשו לשבור שיגרה, ולבדוק גבולות כל אימת שניתן , ולכן כשסבא בא במקום ההורים זו הזדמנות...במיוחד כשסבא הוא אהוב עליהם.

אין לך מה להרגיש לא נוח, זאת לא האחריות שלך ואתה לא אמור להתמודד עם זה. אמור זאת לילדך בצורה פשוטה ואסרטיבית, הסבר להם שלא נוח לך עם המצב שבו אתה " לכעורה" נכשל במשימה שהם הטילו עלייך .

 אתה הוא זה שנותן את העזרה ולא תחליף הורה מחנך, על יילדך להתמודד עם הסיטואציה גם עם אינם נוכחים בו פיזית.

אם חשוב להם שהילד ילך לחוג, שיסכמו\יסדירו זאת עם הילד שלהם טרם הגיעך וייקחו אחריות על ההתנהגות שלו. 

אם זה קורה לעיתים תכופות , עצתי להם לשוחח עם הילד שלהם כששני הצדדים רגועים, לערוך הסכם בכל הנוגע לאחריות האישית וההתמדה שלו (וזה בדיוק מטרת החוגים) גם כאשר סבא נמצא.

ואתה -  הורד מעלייך את "חובת השכנוע" ואת האחריות לביצוע המשימה. אם זה לא הולך לאחר מספר שכנועים, תן לילדייך להתמודד עם זה מול הילד שלהם. 

גם ילדייך צריכים להבין שסבאות זו זכות גדולה שנפלה בחלקם. זכות ולא חובה. האר את עיניהם. 

בברכת חג שמח לכולם

עידית

.נכד טעון עודף טיפוח

שלום לך, עידית

יש לנו רק בן אחד, נשוי ואב לילד אחד, בן 8. הבן והכלה משקיעים בילד המון אהבה, תשומת לב, זמן וכסף. הילד הולך כל יום לחוג אחד לפחות, ובדרך שלל לשניים או שלושה חוגים. הילד לומד ג'ודו, שחייה, אנגלית, כינור, שח – וודאי יש עוד חוגים ששכחתי.

לנו נראה שלילד אין ילדות בכלל. הוא לא פוגש חברים חוץ מאשר בבית הספר, לא רואה כמעט טלוויזיה, לא מספיק לנוח – כיון שכל הזמן מריצים אותו מחוג לחוג.

אנחנו יודעים שזה הילד של הילד שלנו ושאסור לנו להתערב בחינוכו, אבל נראה לנו שההתרוצצות המוגזמת הזאת מחוג לחוג, מופרזת ומיותרת. אגב, זאת גם דעתם של הסבים השניים, הורי הכלה, אבל גם הם לא מעיזים לפצות פה.

יש משהו שהיית יכולה להציע לנו לעשות מבלי שזה ייחשב להתערבות גסה?

בתודה,

אירית

שלום אירית, 

יש בשאלתך הרבה מאוד "נעלמים" שמקשים עלי לתת לך עצה ממוקדת. למשל: מה יחסיכם עם הנכד? האם אתם מבקרים אותו בקביעות? האם הוא התלונן באוזניכם על "עומס" רגשי ופיזי כלשהו?

האם יש קשר בין העובדה שאתם גידלתם בן אחד והבן שלכם מגדל ילד יחיד?

אני מעלה את השאלות האלה כחומר למחשבה שאולי יעזור לך לשים פרופורציות למצב. 

ובכל זאת כמה דברים כללים.

נתחיל מהסוף - כל התערבות היא פלישה, ויכולה להתפרש כביקורת על ידי הצד השני, במקרה זה בנכם וכלתכם.

במידה והנכד חווה התעללות רגשית , ההתערבות היא חובה וכדאי שתעשה על ידי בעל מקצוע. במקרה כזה אני מציעה לכם להפסיק לדבר על זה מאחורי גבם עם הסבים הנוספים ובהזדמנות הראשונה לפתוח שיחה כנה ולשים את הדברים על השולחן. לומר להם באופן ישיר שזו ההרגשה שלכם, ושל הנכד ואתם מבקשים התערבות מקצועית. 

במידה וזה לא המצב (ובכוונה אני כותבת את הדברים בבוטות שאינה משתמעת לשתי פנים!) הרי שאת התשובה "הנכונה" כתבת בעצמך -

"אנחנו יודעים שזה הילד של הילד שלנו ושאסור לנו להתערב בחינוכו"

עכשיו המשימה שלכם היא להפנים את זה רגשית ולשנות את הגישה. 

בחיי נישואים מגיעה כל אחד מבני הזוג עם "מזוודה" של ערכים, דעות ורגשות ויחד הם מכינים מזוודה חדשה שעל פיה מתנהלים חייהם, מערכות היחסים וההחלטות המשותפות. חינוך הילד שלהם זו החלטה משותפת שלהם.

בפשטות, יש לכם שתי בחירות שלצד כל אחת מהן רווח ומחיר.           או שתשבו לשוחח עם הילדים שלכם ותקשיבו ל"אני מאמין" שלהם בנושא ריבוי החוגים ותחושת "אובדן הילדות" שאתם חווים.                או שתפסיקו לבזבז אנרגיות בלדבר עם הסבים השניים על ה"בעיה" ותתחילו למלא את זמנו של הנכד בכל מה שבעינכם זה "ילדות" . פיקניק עם חברים ומשפחה, סרטים, לונה פארק, שבת של סטלבט אצל סבא וסבתא, הציעו לו לארגן מסיבת פיג'מות אצלכם ועוד ועוד כהנה רעיונות שיש בשפע.

הרציונל מאחורי התנהלות כזאת היא שמאוד קשה לשנות התנהגות של אחרים, ולכן ברגע שתיקחו אחריות על ההתנהגות שלכם יש לכם סיכוי אמיתי להשפיע  על המצב.

לכן בגדול, עצתי לכם- הפסיקו להתעסק בילדכם הבוגרים, התמקדו בנכד שלכם וביכולת שלכם להיות עבורו מה שלתחושתכם חסר לו  בחיים. 

בהצלחה

עידית

?נכד רוצה להפסיק ללמוד - האם להתערב

 שלום רב, עידית

יש לנו נכד בן 16 שהחליט שהוא לא רוצה להמשיך ללמוד בתיכון. הוא רוצה לחיות "את החיים האמיתיים" ולצאת לעבוד, להרוויח כסף, לטייל בעולם – בקיצור, להקדים את המאוחר.

הוריו – שניהם אקדמאים – ואנחנו, הסבים – ארבעתנו גם אקדמאים – לוקחים את העניין ללב ולא ישנים בלילות בגלל זה. יש לך איזה רעיון מושיע כיצד נשפיע עליו שיסיים לפחות את בחינות הבגרות שלו?

סבתא יפה (זה השם, לא שם התואר!)

שלום סבתא יפה,

איך שלא קוראים את השאלה שלך אי אפשר שלא לחשוב על הילד הזה בן ה-16 הנמצא בשיאו של גיל ההתבגרות ועל כתפיו המבולבלות האחריות לחוסר השינה של 6 מבוגרים משמעותיים בחייו – הוריו ו -4 סבים .

גיל ההתבגרות הוא גיל של בדיקה עבור המתבגר. הוא טורף מחדש את כל הקלפים ובודק שוב את עולם הערכים, הגבולות ומערכות היחסים בתוך המשפחה. תחושת העצמאות שיש בגיל הזה משולבת עם חוסר תחושה של סכנה וראיה לעתיד. הרצון לעזוב את הלימודים ולחיות את החיים האמיתיים הוא סימפטום למרד בכללי המשחק של בית נורמלי שבו התפקיד של הילד זה ללמוד ושל הוריו לעבוד. יחד עם זאת הילדים בגיל הזה משוועים לגבולות ומשימת העצמאות היא יותר מהפה אל החוץ מאשר משאלת לב אמיתית. הם מבולבלים ו"שיכורים" מכוחם להטריף , להלחיץ ולנהל את הסובב אותם.

לכן אין דרך מהירה לענות על השאלה שלך מבלי להבין את מהות גיל ההתבגרות ומבלי להכיר את העולם של הילד, ואת מערכות היחסים בבית. אני מאוד ממליצה להוריו לגשת לייעוץ על מנת לקבל כלים מתאימים להתמודד עם המצב ועם הילד, במיוחד כשלפניהם לפחות עוד שנתיים של אתגרים קטנים כגדולים.

החדשות הטובות של גיל ההתבגרות הם שזו הזדמנות נדירה וכמעט אחרונה להגדיר מחדש את התקשורת ואת היחסים ולכן כדאי להוריו לא לפספס זאת וגם לא לכם.

"הרעיון המושיע " שעולה בי מכוון דווקא לנכד שלך, שבוודאי זקוק למקום שבו משהו מבני משפחתו יוכל להכיל אותו מבלי להעביר עליו ביקורת, להקשיב לו באופן רגוע  ולא להילחץ מבטויי "מרד" ההתבגרות שלו  ולהשיק על סמך זאת את כל המשך חייו (או שמא חייכם?) הבוגרים והמסלול האקדמאי....

באשר לכם – היו סבתא וסבא ולא עוד זוג הורים מודאגים.

 חסכו ממנו את הצורך "לרצות" אתכם, ו\או לעמוד בציפיות כלשהן. שקפו לו את החזקות שלו, ואת כל מה שאתם אוהבים בו, הציעו לו מקום בטוח להשקיט את נפשו מבלי שיצטרך ל"עמוד על שלו" ואולי תרוויחו קרבה, יחסי אמון, שיתוף פעולה ועמדה של השפעה על מהלך חייו בהווה ובעתיד.  

אני שוב חוזרת וכותבת בכל פעם מחדש,וגם פה- הרווחתם את הזכות לא להצטרך לחנך יותר. הנכדים הם לא הילדים שלכם והמעורבות בחייהם היא חיובית כל עוד היא לא חוצה את הגבולות האלה (אלא אם כן הוריהם אינם כשירים!)

תפקיד הסבאות יכול להיות כל כך משמעותי תורם ומתרים אם רק תתנו לו להיות כזה. מעורבות אינה בהכרח התערבות בהחלטות שנוגעות לחינוך הנכדים אלא יותר בכוון שבו הנכד יכול לנוח מהוריו ולצאת מהשגרה המחנכת למקום אוהב ומפרגן שבו יש לו מעמד של כבוד רק בזכות היותו הנכד שלכם!

זהו תפקיד מ א ו ד חשוב בעיצוב האישיות של הנכדים וחיוני עבורם לא פחות מתפקיד הוריו. התחילו בלהפריד בניכם ובין הוריו. זה בסדר שהם לא יישנו בלילה, אתם לעומת זאת, אם הוא לא מסכן את עצמו תשנו טוב. הציעו לו לבוא אליכם, אולי אפילו סדרו לו פינה משלו אצלכם שירגיש שיש לו לאן לפנות כשהמתח בבית מכביד עליו. אני בטוחה שגם הוריו יהיו רגועים יותר כשאתם תורידו לחץ.

שיהיה בהצלחה

עידית

?שעורי בית - לסבים

היועצת עידית, שלום לך!

אני סבתא לארבעה, מתוכם שניים בכתות הראשונות של בית הספר היסודי.

פעמיים בשבוע אנחנו שומרים על הנכדים בשעות הצהריים, עד שאחד ההורים חוזר מעבודתו. כדי לחסוך להורים זמן וטרחה, אנחנו מנסים לשבת עם הנכדים על שעורי הבית. עם ילדינו לא הרבינו לעשות זאת, כיון שהיינו עסוקים בעבודותינו והם גם היו מאד חרוצים ואחראיים.

 לעומתם, שני הנכדים הם ההפך הגמור – התפוחים , במקרה זה, התגלגלו מאד רחוק מהעץ. כשאנחנו מחזירים אותם מבתי הספר שלהם (המשפחות גרות בשני ישובים שונים) ושואלים אם יש שעורי בית, נענים תמיד ב"לא" מוחלט. כשמגיעים הביתה, כבר למדנו שחייבים להציץ בספרים ולבדוק אם יש עמודים מסומנים. כמובן שתמיד-תמיד מגלים שיש שפע של שעורי בית! אז מתחיל משא ומתן מפרך, עם כל אחד מהם לחוד, לשכנע אותו להתיישב להכין שעורים. כמובן שנותנים להם קודם לנוח, לאכול, להתרווח – אבל זה לא משנה את התוצאה. תמיד צריך לבקש טובה איישת, להבטיח צ'ופרים – וכל זה כדי לזכות בכך שיישבו חצי שעה ויכינו שעורים.

אנחנו יודעים שהיום יש הרבה יותר פיתויים, שאצל הוריהם לא היו קיימים: טלוויזיה, וידאו, מחשב, אינטרנט, טלפון סלולארי, משחקים אלקטרוניים –מה לא? אבל לדעתנו, לפני הפייסבוק – צריך קודם "בוק"(ספר).

האם אנחנו צודקים בכך שאנחנו מתעקשים?

ה.ב.ה (המתלבטים בשעורי הבית).

שלום למתלבטים !

מבין השורות אתם נשמעים לי סבים עם חוש הומור , מלאי אנרגיה ותובנות ולכן חבל חבל לי מאוד שהרבה מהאנרגיה הזו מושקעת במשא ומתן מפרך עם הנכדים על הכנת שיעורי הבית.

שעורי בית הם באחריות הילדים בכל גיל! אין זה מתפקידכם לרדוף אחריהם על מנת שימלאו את חובותיהם , כל שכן לנהל מו'מ , להבטיח צ'ופרים ולהתחנן לטובות אישיות...

הדבר היחידי שאתם משיגים בהתנהלות הזאת הוא לקחת מהם את האחריות להכנת השיעורים. שימו לב – אתם המתלבטים, אתם המודאגים מאי הכנת השיעורים , אתם ולא הילדים!

הרגלי עבודה, סדרי עדיפויות ולקיחת אחריות, הם ערכים לחיים, מדוע למנוע מהם את הצורך ללמוד זאת?

אם הנכד שלכם לא יכין שיעורים ויעדיף עיסוקים אחרים (ולא משנה איזה) הוא יצטרך "לשלם מחיר": להסביר למורה,לעמוד בפני הכיתה כמי שלא עשה מלאכתו ועוד... "המחיר" הזה ילמד אותו אחריות מהי.

הוריו או אתם יכולים לעזור  בהכנת השיעורים, וגם אז רצוי רק  על פי בקשת הילד. בכל מקרה הוא זה שיצטרך להחליט מתי הוא מתיישב להכין אותם.

הבית יכול וצריך להציב גבולות כמו : ניתן להכין שיעורים עד 19:30 ולא מעבר לכך. או להתנות תוכניות בילוי במידה והרגלי הלמידה לוקים בחסר.

ולנושא השני – תוכן זמן הפנאי של הילדים.

נכון שהחיים היום מלאים בפיתויים שלא היו קיימים בילדות ובהורות שלכם, יחד עם זאת אין זה בהכרח שלילי. עצתי לכם- נסו להתקרב ולקחת חלק בעולמות התוכן שלהם. בקשו מהם לשתף, להסביר ואני בטוחה שגם אתם תמצאו קסם שקיים בעולם הדיגיטלי ולא רק בספרים.

ואתם מצדכם יכולים גם לשתף ולקרא  להם ספר בהמשכים (ואין ילדים "גדולים" מידי בשביל זה), לספר להם על עצמכם: איפה גדלתם, איך הכרתם, איזה ילדים היו ההורים שלהם ועוד סיפורים אמיתיים מהחיים!

לא קל להיות סבים בעולם מלא פיתויים, לא קל לגשר על פערי הדור ויחד עם זאת זה שווה את המאמץ ואת האתגר! הילדים של היום והנכדים שלכם בוודאי הם ילדים נבונים חכמים ומלאי סקרנות, במקום לנסות "לנהל ולחנך" אותם פעמיים בשבוע השקיעו את האנרגיה הזו בלמצוא עמם שפה משותפת!

שיהיה בהצלחה ובהנאה

עידית

....נכדים מקללים

ברכה ושאול שואלים:

לעידית, שלום

אנחנו מאד אוהבים את נכדינו, כמו כל הסבים והסבתות. הם בדרך כלל נחמדים ומתנהגים יפה, אבל לפעמים הם "תופסים קריזה", מתחילים להשתולל ולקלל אחד את השני, ולא פעם מקללים גם אותנו, ללא שום סיבה.

השפה שלהם בוטה ומעליבה אותנו מאד. אנחנו לא רוצים "להלשין" על זה להוריהם, כיון שהם מחמירים מאד, מענישים בעונשים כבדים ואנחנו חוששים שהנכדים יתחילו לשנוא אותנו ולהתרחק מאתנו.

הניסיונות שלנו להרגיע אותם ולשכנע אותם להשתמש בשפה נקייה, עולים בתוהו. מה את מציעה לנו לעשות?

ברכה ושאול

שלום ברכה ושאול,

האכזבה מבילוי הזמן המשותף עם הנכדים בא היטב לידי ביטוי במה שכתבתם.

איך שלא אהפוך בדברים לא ניתן לבטל את העובדה שאף אדם בשום גיל לא נהנה לבלות זמן באווירה עכורה של מריבות ובלספוג עלבונות.

חסרים לי פרטים על גילאי הנכדים, והאם הם בנים או בנות?

יש לכך חשיבות בהקשר למריבות בניהם כמו גם לתעצומות רגשיות ("תופסים קריזה") שמאפיינים גילאי "מרד" (גילאי 4-5) ואת גיל ההתבגרות (מגיל 10 צפונה), אני מניחה שאתם סופגים את העלבונות מהם בעיקר כשאתם מנסים להרגיע, לפייס והם מצידם רואים בזה התערבות ,נקיטת עמדה ומגיבים בהתאם.

 באופן כללי הילדים והנוער של ימינו מבטא את עצמו בחופשיות רבה יותר בהשוואה למה שאתם חוויתם כהורים לילדכם הבוגרים.

השפה היא במרבית המקרים ישירה, בוטה, תחרותית ומערבת הרבה סלנג וביטויים פנימיים והפער הבין דורי מעמיק במצבים האלה.

לצערי, הורים רבים היום מבלבלים בין חופש ביטוי להצבת גבולות ולכן כשהילדים גדלים רבים מההורים "משלמים" מחיר בהתמודדות עם התנהגות בעיתית של ילדיהם. ברוב המקרים מדגים הילד את אותה ההתנהגות גם עם המעגל הקרוב לו שזה כולל סבא סבתא, דודים, מטפלת קרובה...

כמו שאני כותבת לרבים מכם, אחת הזכויות הגדולות שיש לסבא וסבתא זה שהם משוחררים מהצורך לחנך!

אני לגמרי מעודדת אתכם לא להלשין עליהם להוריהם, ולא רק בגלל העונש אלא בעיקר משום שזה אקט "בונה אמון" בדיוק התפקיד הסודי של הסבים – להיות המקום שבו הילד ירגיש שיש לו לאן לברוח, שבו לא "מחנכים" אותו או מצפים ממנו ושהוא נאהב  רק בזכות העובדה שהוא נכד!

יחד עם זאת, הציבו גבול לנכדים בכל מה שקשור לכבוד הדדי.

הושיבו אותם לשיחה בפעם הבאה שאתם נפגשים, באווירה רגועה. אפשר בבית קפה או בפיקניק בגינה והסבירו להם בשפה פשוטה ובגובה העיניים שאתם לא מוכנים לספוג יחס מעליב ובוטה! שתפו אותם במה שאתם מרגישים כשהם מתפרצים עליכם בלי שום סיבה. הציעו לערוך איתם "הסכם של כבוד הדדי" שבו כולכם מתחייבים לדבר ולהתנהג בכבוד אחד מול השני (הם ביניהם ואתם איתם והם איתכם) זה התנאי שאתם מציבים לבילוי המשותף שלכם. ולכן כשהם יתנהגו כך שוב, אתם פשוט עוזבים (ולא מנסים לפייס או להרגיע). אתם מבטיחים לא להלשין להורים שלהם,  אבל אתם מצדכם מוותרים על הזמן איתם. אמרו להם שאתם סומכים על יכולתם לשלוט בהתנהגות שלהם ושאתם מוכנים לתרגל איתם התנהגות מכבדת בכל עת כשאתם נפגשים יחד.

חשוב שהשיחה תהיה באווירה רגועה, בלי איומים וויכוחים, מלב אל לב ובשפה שמתאימה לגיל שלהם.

קנחו בממתק ובהרמת שוקו!

בהצלחה

עידית

.הנכדה שרוצה רק את ההורים, ולא את הסבתא

סבתא חנה שואלת:

אני סבתא לשלוש, שתיים בחול ואחת בת שנתיים בארץ  בגבעתיים.ילדה מפותחת יפה לגילה מדברת חופשי ושרה עשרות שירים.

בתחילת השנה היסתגלה יפה לגן . יש לציין שאני מטפלת בה די הרכה ויש קשר טוב אך ישנה בעיה כאשר אני באה לקחת אותה מהגן היא מתחילה לבכות ונצמדת לגננת ואומרת שהיא לא רוצה לבא איתי היא רוצה את אבא ואימא .

יש לציין שהיא בעיקר קשורה לאבא שלה וכאשר הוא בסביבה  היא נצמדת אליו .המצב דומה גם עם הסבתא מהצד השני.

רציתי לשאול איך עלי לנהוג ,הציעו להביא לה הפתעה אך לי זה לא נראה נכון..בזמן האחרון המצב החמיר בגלל  מחלות חוזרות ובעיקר המחלה האחרונה של חום ממושך ופצעים בפה שגרמו כנראה פינוק והרבה על הידיים.

אשמח לקבל יעוץ ועיצות כמו כן אם יש שאלות ואינפורמציה שיכולים לעזור אשמח לתת.

תודה מראש  סבתא חנה

שלום סבתא חנה,

גיל שנתיים ידוע בכינוי: "גיל שנתיים הנורא" (Terrible Two). בגיל הזה הפעוט כבר מבין שיש לו יכולת להביע את רצונותיו בחופשיות והוא עושה זאת כחלק מבדיקת הגבולות שלו עם האנשים שסובבים אותו (הורים, סבא סבתא, מטפלת קרובה)  וגם ובעיקר כחלק מההתהוות של הזהות העצמית שלו.

במילים פשוטות, בגיל הזה שבו הילדים למדו כבר ללכת ולאכול לבד הם עוברים תהליך של גיבוש הזהות העצמאית שבמהלכה הם בודקים את היכולות שלהם כלפי הסביבה והאנשים שקשורים להם. לכן בגיל הזה יש סוג של "מרד" שבו הילד מרבה להגיד מילים כמו "לא רוצה" , מרבה להתעקש, לבכות חזק  וגם להיכנס  להתקפי זעם כשהוא לא מקבל מה שהוא רוצה.

חשוב לזכור שזאת תופעה שכיחה ונורמאלית, והילד מכוון אותה בעיקר כלפי האנשים שהוא אוהב ומרגיש בטוח בקרבתם.

כך שסביר להניח שההתעקשות והבכי של הנכדה שלך הם חלק מהתהליך שמאפיין את הגיל הזה. הדרישה שלה שההורים יבואו הם חלק מהבדיקה של היכולות שלה להשפיע על מה שקורה בעולם שלה.

הורים רבים (בעיקר הורים לילד ראשון) מאוד מתקשים עם הילדים בגיל הזה. מצד אחד הם רוצים להשקיט ולעזור לילד ,להיות רגישים לצרכים ולרצונות שלו, מצד שני הם חסרי אונים למול הגבולות שהילד פורץ.

הרי כשאת מגיעה לאסוף את הקטנה מהגן, זה משום שההורים שלה בעבודה, ולא יעלה על הדעת שבכל פעם שהיא תבכה כך הם יעזבו את העבודה ויגיעו לגן, במיוחד כשהם יודעים שהיא בידיים טובות אצל הסבתא.

למעשה,  למרות שהנכדה שלך  "מותחת"  את הגבולות ובודקת כמה היא יכולה לשנות את המציאות באמצעות הבכי וההיצמדות למטפלת, הצבת גבולות ברורים חשובה מאוד כי הם נותנים תחושה של ביטחון והגנה ומשקיטים את הבלבול שלה. בנוסף לזה, דרך גבולות לומדים הילדים כבר מהגיל של נכדתך, מה זה עצמאות ושליטה עצמית ומתחילים להסתגל לכללים הנהוגים בחברה.

כך שאין לך מה להיעלב ולחשוב שהנכדה לא רוצה אותך, אבל יש לך אתגר(כמו גם להורים שלה ) לגלות כלפי הקטנה רוך, ואמפטיה ויחד עם זאת לא להיכנע לבכי ולרחמים!  להבהיר לה ברכות אך באופן  תקיף את הגבול -  שהיום את זו שלוקחת אותה מהגן!

נסי להציע חיבוק, להתקרב אליה פיזית וללטף אותה, אפילו כשהיא נצמדת לגננת ולומר לה בקול רגוע ובטוח משפטים בנוסח : "אני מבינה שאת עצובה ומתגעגעת לאבא ואמא, אבל עכשיו הם בעבודה ועד שהם יחזרו  הביתה אני אשמור עלייך"

אני גם ממליצה לך על גמישות ויצירתיות בתקופה הזאת. נכון שממתקים והפתעות זה סוג של פינוק ו"שוחד" אבל מידי פעם זה מה שייבש את הדמעות שלה, יסיח את דעתה וייצור לאט לאט צפייה לבואך.

במצב הזה אני אישית לא הייתי פוסלת את השימוש במתנות קטנות, כאלה שאפשר לשחק  בהם ביחד איתה. כדאי גם "לצאת מהשגרה"  ולהציע לה גיוון של פעילויות שהיא אוהבת, למשל : "היום נעבור קודם בגן המשחקים, נתגלש לפני שנלך הביתה".. או "נעשה ביחד עוגיות הפתעה לאבא ואמא" ... זה גם חלק מתפקידי הסבתא בהשוואה להורים. 

ניסיתי להסביר ממש בקצרה את " גיל שנתיים הנורא" . באינטרנט, ובספרות המקצועית (בתחום ההורות) יש הרבה אינפורמציה נוספת שאת יכולה לקרא וגם להציע להורים שלה.

שיהיה בהצלחה,

עידית

?לחגוג ברית של נכד בכור

!עידית, שלום רב

רציתי לשאול אותך כיצד לנהוג. אנחנו סבא וסבתא טריים לנכד בכור, אחרונים מבין כל חברינו. הוזמנו לעשרות מסיבות ברית מילה ומסיבות להולדת בת. היינו משוכנעים שכשנהפוך לסבא וסבתא, נוכל להזמין בתורנו את כל חברינו. והנה לבננו נולד בן וההורים הצעירים החליטו להזמין רק את החברים שלהם ואת המשפחה הקרובה. לנו לא מאפשרים להזמין אף זוג חברים, על אף שהצענו אפילו לשלם עבור אורחינו.

הם ערכו ברית עם רופא בבית ואת המסיבה יערכו רק בעוד חודש, לכן יש לי זמן להמתין לתשובתך.

בתודה מראש,

בילהה

שלום בלהה, 

ראשית, מזל טוב להולדת הנכד!

זוהי הבשורה המשמחת , החשובה והעיקרית שיש להתמקד בה.

אינני יודעת מה המניעים להחלטה של בנכם לחגוג את מסיבת הברית בהרכב שציינת, יחד עם זאת חשוב לזכור שזו ההחלטה שלהם ואם הם גם מממנים אותה הרי שזו זכותם להחליט את מי הם מזמינים וכמה.

אני מרגישה את האכזבה שלך וליבי איתך, אולם הדרך היחידה היא לדבר על זה עם ההורים הטריים , לספר להם איך אתם מרגישים, וכמה כמהתם לרגע הזה כשחגגתם בשמחות של האחרים...

אמרו להם שאומנם  הם ההורים הטריים, וזכות ההחלטה נתונה בידם, אך הילד הזה הוא חלק ממשפחה רחבה יותר, ולכם כסבא וסבתא יהיה חלק חשוב בחיים שלו ולכן אתם מבקשים שישמעו את רצונכם ויתייחסו לזה.

שוחחו עימם  מתוך כבוד הדדי , הקשיבו גם להם  ונסו להגיע יחד לפשרה שתהיה מקובלת על כל הצדדים.

כמו שכתבתי פה פעמים רבות, תקשורת היא בחירה שיש להשקיע בה. תמיד יהיו סיבות לחיכוכים ואי הבנות מהיותנו אנשים שונים בגילאים שונים.  בכל פעם שמתעורר קונפליקט יש לנו אפשרות לבחור איך להגיב ולשקול על הכף מה חשוב לנו יותר. במקרה שלך – מסיבת ברית אל מול היחסים עם הבן שלכם ואשתו- הורי הנכד שלכם...

ילד חדש הוא גם אירוע מלחיץ להוריו הצעירים המחייב הסתגלות שלהם למצב החדש. אתם ההורים נכון יהיה שתעמדו לצידם, תמכו בהם ושדרו להם שאתם סומכים על יכולתם להתמודד עם משימת ההורות .

עצתי לך, חכי מעט, הרגיעי ושימי בצד את האמוציות שלך סביב נושא המסיבה ומצאי זמן נוח, רגוע ומשפחתי לשיחה כנה ומכבדת בנושא הזה. תיהני מהנכד, חשבי יצרתי וחיובי , עוד יהיו המון הזדמנויות להשוויץ בו מול החברים שלכם.

ובכל מקרה, שיהיה בשמחות

עידית

.סבתא שמרטפית שמתקשה לספק את רצון הבת

שלום לך, עידית חביבה

אני זקוקה לעצתך, בבקשה. אני שומרת על נכדי בן חצי שנה יום-יום, מאז שאמו – בתנו- חזרה לעבודה. אני עושה את זה בשמחה, אבל הבעיה היא שאיני עומדת בדרישות של בתנו. הילד בכיין והבת לא מסכימה שניתן לו לבכות אף דקה, אלא שאני אטייל אתו על הידיים או בעגלה. אני מוצאת את עצמי מסתובבת עד אבדן כוחות עם הילד, רק כדי לרצות את אמו. אני עצמי גידלתי שלושה, נתתי להם לבכות מדי פעם וזה לא הפריע להם לגדול ולהפוך לאקדמאים מוצלחים מאד , כל אחד בתחומו.

אני באתי לעזור ולתמוך, אבל אני מרגישה שאני לא עומדת בדרישות המופרזות – והמופרכות – של הבת. ניסיתי להתווכח, להסביר, לשכנע – אבל לשווא. בתנו עקשנית ומאד בטוחה בצדקתה, מאד אסרטיבית והכל צריך להעשות על פי דרכה, כי הרי היא האימא והיא הקובעת.

מה היית עושה במקומי?

שרה י.

שלום לך סבתא חביבה,

 ההמלצה שלי – התפטרי,  ויפה שעה אחת קודם... 

כמו שכתבת בעצמך – גידלת שלשה משלך, וזה לא הילד שלך אלא של ביתך...

הביטי רגע על תמונת המצב : את  מטפלת במשרה מלאה, עם "בוסית" תובענית ולולא היו שם רגשות משפחתיים סביר להניח שהיית מתפטרת זה מכבר.

 נפלאה בעיני היכולת שלך לרצות לטפל בנכד שלך ולאפשר לביתך לחזור לעבודה, יחד עם זאת ההתנהלות של מערכת היחסים בינך לבין הבת שלך אינה עולה בקנה אחד עם הרצון הזה. יתרה מזאת, שתיכן "משלמות" מחיר כבד במערכת היחסים אמא-בת וחוות תסכול אישי לא פשוט. כדי שזה יצליח, הרבה דברים צריכים לקרות ביחסים ביניכן: אמון, איפוק,  ויתור על שליטה, ועוד...

ברור רק מלקרוא את התיאורים שלך שזה לא הכיוון כרגע – " הנכד - בכיין, הבת – עקשנית, תובענית ודרשנית...

לכן, אם את יכולה, הדבר הנכון הוא להניח לזה, חזרי להיות סבתא שמבקרת בהזמנה, תומכת מהצד, מפנקת ולא לוקחת חלק בחינוך 

הנכד. זוהי המשימה של ביתך, וכאמא שלה הניחי לה לקחת אחריות על הדרך שבה היא בוחרת לגדל את הילד שלה.

בהצלחה, עידית

.הכלה המשגיחה תמיד על הסבתא

שלום רב לך, עידית

יש לי שאלה שעדיין לא הופיעה בשאלות שהופנו אליך, לכן אני מעיזה לשאול. אני הולכת פעם בשבוע לבלות עם הילדים של בני הבכור ופעם נוספת לבלות עם בנותיו של בני הצעיר. שתי הכלות נחמדות מאד. אשתו של בני הבכור רופאה, לכן כמעט ואיני פוגשת אותה. בדרך כלל הבן בא להחליף אותי. אצל הבן הצעיר, המצב שונה: כלתי עצמאית שעובדת מהבית. מהרגע שאני נכנסת לבית ועד לרגע שאני יוצאת, היא מפסיקה כל פעילות והיא נצמדת אלינו-אלי ולילדות. אני מרגישה שהיא לא סומכת עלי ועומדת כל השמן על המשמר. זה מאד מציק לי וזה נותן לי הרגשה שאני תחת זכוכית מגדלת. על פני השטח הכול רגוע, אבל הנוכחות הבלתי פוסקת שלה ממש לא נותנת לי מנוח. איני יכולה להעיר דבר, כיון שהיחסים תקינים – על פניו. חשבתי לצאת עם הילדות לגן שעשועים או פעילות אחרת, אבל לא הילדות ולא האם לא מתלהבות מהרעיון.

מה אפשר לעשות, חוץ מאשר להשלים עם הפיקוח הצמוד?

בתודה מראש על הזמן שתקדישי לי,

יוכבד ב.

שלום יוכבד,

הדבר הכי בולט במכתבך הוא כל מה שלא כתוב בו...

"על פניו" הכל תקין: היחסים שלך עם כלתך, הביקור השבועי אצל הנכדות, ואני בטוחה שאפשר להוסיף לרשימה.

התסכול הרגשי שאת חווה הוא עמוק ומאוד נוכח (גם אם נדמה לך שאת מסתירה היטב) וזה כמעט ודאי שגם כלתך מרגישה בו באופן כזה או אחר ונמנעת מלדון בו מסיבותיה שלה.

מאחר ואין לי תשובות מדוע כלתך מרגישה צורך להיצמד אלייך בביקור השבועי, ומדוע היא נוהגת כך, אני יכולה רק לייעץ לך באשר למה שאת מרגישה ואיך את יכולה לנסות להתמודד עם הדברים.

ממה שאת מתארת את מרגישה:

1.       שהיא אינה סומכת עלייך שתישארי לבד עם הילדות.

2.        את משווה את חווית הביקור שלך אצל הכלה השנייה לעומת זו וזה רק מעצים עבורך את התסכול.

הרגשות שלנו הם תמיד תולדה של הפרשנות הסובייקטיבית שאנו מעניקים לאירוע אותו אנו חווים. עבורך הפרוש להיצמדות הוא-  "היא לא סומכת עלי".

לכן, בהקשר הזה, אני מעודדת אותך לחשוב על השוני בין כלותייך, בין נכדייך, האם ייתכן שההיצמדות שלה אלייך בזמן הביקור אינה קשורה בך? או אולי זה בכלל קשור אליה, להתנהלות האישית שלה בחיים? בבית שלה? כלפי הילדות שלה?

אם מעולם לא שוחחתן על מסגרת הביקור השבועי שלך , כמו גם לא תאמתן ציפיות לגביו (מה כולל הביקור, האם זה זמן איכות סבתא – נכדות?, האם זו "עזרה לכלה? וכד...)

זה הזמן לעשות זאת!

הניחי בצד את העלבון ,התסכול ובוודאי את ההשוואות לביקור אצל הכלה השנייה; והזמיני את כלתך  לשיחת "תיאום ציפיות".

 ספרי לה מה את היית רוצה שיקרה בביקורים ואז גייסי הקשבה לשמוע מה דעתה על כך. אם ישנו פער בציפיות ביניכן ,  הציעי לה שתחשבו יחד על פתרון כי מעל לכל יש את טובת הנכדות.

אם את יכולה להניח לעלבון ולחשש האישי  ולנהל שיחה שבה הקו המנחה הוא שיתוף והכלה , סביר להניח שתצליחו לגבש "מודל" לביקור, אם כי זה לא אומר שזה יתאם בדיוק לרצונותייך ...

חשוב שתיקחי בחשבון שזה תהליך שלוקח זמן ולא תמיד אחרי שיחה אחת (טובה ככל שתהיה) הכל מיד מסתדר, כך זה במערכות יחסים: פשרות, כבוד הדדי, עקביות וסבלנות יובילו לאמון וזה הבסיס שעליו מונחים הביקורים מהסוג הזה.

כפי שכבר כתבתי בעבר, אין לנו יכולת לשנות את התנהגות האחר, אבל ברוב המקרים החלטה אישית על שינוי משפיעה גם על האחר ומובילה להשגת המטרה.

אני בטוחה שהמטרה שלך היא בילוי זמן וחיזוק הקשר עם נכדותייך, כמו גם לבסס קשרי אמון במשפחה המורחבת . לכן בשלב הזה ברור צרכים, ותאום ציפיות מול כלתך הוא המוצא היחיד במידה ואת רוצה ביקור שאין בו פיקוח צמוד

בהצלחה,

עידית

?נכדים רבים - מה עושים

שלום, עידית

 אני סבתא לשלושה נכדים ואני אלמנה. הנכדים מגיעים אלי לעתים קרובות מאד – כפעמיים בשבוע. אני מאד אוהבת אותם, מפנקת אותם ושמחה מאד לקראת בואם- גם משום שהם מפיגים מעט את בדידותי. הבעיה היא שבכל פעם שהם באים , ובכל פעם מסיבות מאד מזעריות, הם רבים ביניהם וגם הולכים מכות. הוריהם טוענים שזה קורה גם בבית וממליצים לי להתעלם, אבל אני פשוט לא מסוגלת. אני גידלתי בן יחיד והוא מעולם לא הרביץ לעצמו! לכן אני לא רגילה למכות בין אחים. איך את מציעה לי לנהוג?

סבתא שלא אוהבת זפטה

.

שלום לך סבתא יקרה,

פנייתך נגעה לליבי עד מאוד!

זוהי הכנות בה את מבטאת את חוסר האונים שלך בסיטואציה של מריבה בין נכדייך ,מצב שאינו מוכר לך כאמא ולכן אף קשה לך יותר מאשר להוריהם.

אף אדם אינו אוהב מריבות, אולם בין אחים במשפחה זהו מצב שכיח נורמלי וחיוני (כן!!!!) בהתפתחות של ילד כמו גם במיומנויות התקשורת שלו. הרשי לי להציע לך נקודת מבט מעט שונה על מריבת אחים:

כל מריבה, היא מצב של קונפליקט, סיטואציה שבה הילד נתון בתוך מצב של חילוקי דעות, סירוב ו\או סכסוך.כולנו מתנסים במצבים כאלה במהלך חיינו ולכן עלינו ללמוד להתנהל איתם כבר בגיל צעיר.צודקים הוריהם המייעצים לך לא להתערב משום שבכל פעם שמתערבים במריבות כאלה אנו שוללים מהילדים את ההזדמנות ליישב בעצמם את הסכסוך, כמו גם ל"שלם" את מחירו.

בחיים חייב אדם ללמוד לקחת ולתת, ולכן כל אימת שנתערב במריבה, ננסה להפריד בין הילדים, להשקיט אותם, כך נחריף את המצב ונשלול מהם את היכולת לנהל את ענייניהם בעצמם ולהתפתח לעצמאות.

ילד שהוריו "סידרו" עבורו את הקטטות יצא לחיים בלי יכולת להסתדר במצבים מסובכים. לא ידע לעמוד על שלו, או גרוע מזה- לא יוכל לשאת מצבים שבהם דעתו לא תתקבל או מבוקשו לא יינתן לו... 

את צודקת, קשה לעמוד מנגד ולראות את נכדייך מכאיבים זה לזה, לראות אותם "שונאים" אחד את השני וגם מבזבזים את זמן האיכות שיש לך איתם. ויחד עם זאת חשוב שתביני שבכל מריבה יש מניע ומטרה ובמרבית המקרים זה בכדי לעורר תשומת לב מצד המבוגרים: ל"אלץ" את ההורה או אותך במקרה הזה להתגייס לצד אחד מהם, לנקוט עמדה , לשמש כבורר או כשופט צדק... ולכן וההתערבות רק מעצימה את "הרווח" שלהם מהמריבה.

מה כן אפשר לעשות?

להתרחק מהם כשהם רבים. להימנע מחברתם ולתת להם להרגיש שהמריבה מונעת מהם את חברתך ונוכחותך, (זה המחיר...) ובמקביל לומר להם שאת "סומכת עליהם שיפתרו את הסכסוך ביניהם, ויקראו לך רק כשזה יקרה"!

 באופן כזה את מסירה את אחריות הקטטה ממך ומעבירה אותה אליהם, להתמודדות שלהם.

בכל קטטה יש מאבק על כוח, ולכן בכל פעם שתתערבי את נוקטת עמדה לצד זה או אחר. לא להתערב פירושו של דבר לאפשר להם לפתח ולרכוש "נכסים" חשובים כמו: חשיבה יצירתית, דיפלומטיה, שוויון, הגינות וצדק ! כדי שזה יקרה צריך לפנות להם שטח פעולה .

לא להתערב סבתא יקרה, זה כוח לא חוסר אונים, זו נתינה ולא חולשה. ובכלל , הדרך הטובה ביותר היא גם לגייס הומור בסיטואציה החוזרת ונשנית הזו!ולך יש הומור, כי כמו שאת עצמך חתמת – את סבתא שלא אוהבת זפטה 

ולסיום , נכדייך אוהבים אותך ומרגישים מאוד "בבית" בנוכחותך ולכן הם מרשים לעצמם לריב. בדיוק כשם שיש להם את הביטחון שהוריהם אוהבים אותם גם במצבים המעצבנים האלה כך הם חשים גם לגבייך. אשרייך!

מקוה שעזרתי,

עידית

?סבאות - עד כמה חייבים

עידית, שלום לך

לי ולבעלי יש ארבעה נכדים משתי בנותינו. אחת הבנות גרה רחוק, בקיבוץ שבצפון, כך שאנחנו מתראים – לצערנו – לעתים די רחוקות. לעומת זאת, הנכדים השניים גרים ממש לידנו. הוריהם עובדים שניהם: האבא עובד כרופא בבית חולים, עם הרבה משמרות ותורנויות. האם – שהיא בתנו – עובדת רק חצי משרה. בעקרון, היא אמורה להיות בבית כבר בשעת הצהריים כיון שהיא מתחילה לעבוד מוקדם (האבא לוקח את הילדים לביה"ס).

בתנו התרגלה לכך שאנחנו אוספים את הנכדים מבית הספר, לוקחים אותם אלינו לארוחת צהריים, להכנת השעורים, מסיעים לחוגים – בקיצור, מתפקדים כהורים לכל דבר. היא עסוקה מעל הראש בענייניה היא וחוזרת הביתה רק כשמתחשק לה. היא רגועה מאד לגבי הילדים כיון שהיא יודעת שהם בידיים טובות.

בעלי לא מתלונן כלל, אבל לי הסידור התחיל להימאס. אני מרגישה שאני עובדת וקשורה להתחייבויות קבועות, בשעה שהבת חיה חצאי ימים כמו גמלאית ועושה חיים: פוגשת חברות, הולכת לסרטים בשעות היום  וכו'. עיני לא צרה , חלילה, אבל אני מרגישה שזה מאד לא הוגן: לנו אין יום אחד של חופש (רק אם נוסעים לכמה ימים, ואז היא "מקטרת" שבוע לפני ושבועיים אחרי, כאילו שהענשנו אותה...).

אני יודעת שקל לתת וקשה מאד לבטל נתינה, אבל גם אני הייתי רוצה קצת ליהנות מהחיים (כל חיי עבדתי קשה ולי לא הייתה עזרה בגידול הילדות מאף אחד). אני מאד רוצה לקבל קצת חופש לעצמנו, אבל לא רוצה לגרום לפיצוץ. הבת שלנו יודעת לפתוח פה גדול – ואני, אִמה, אומרת את זה, לא חמותה!

בתודה מראש,

ישראלה ד.

שלום ישראלה,

אני חייבת להודות שקראתי את מכתבך מספר פעמים, לחפש בו ולו דבר אחד אמפטי שאת מעלה כלפי הבת שלך, ולא מצאתי.

מכאן אני מסיקה שבכל הנוגע אלייך, הגיעו מים עד נפש. המצב כמו שאת מתארת אותו מצייר את ביתך כאדם נצלני, אגואיסט ומפונק ומעלה גם לא מעט שאלות בנוגע לתפקודה כאם לילדיה .ולגבייך - אין מצב שבו אפשר לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה; משמע אם את רוצה לשנות את המצב עלייך לשים גבולות ברורים לבת שלך.אין אמצע, אין מקום להתדיין, או לנהל מו'מ. החליטי מה את יכולה ורוצה לתת , כמה זמינה את עבורה ואיך מתנהלת התקשורת בניכן .

 עושה רושם שהעזרה שאתם נותנים היא ברורה מעליה עבור הבת שלך. מנקודת המבט שלה - זה מגיע לה וכך זה צריך להיות.רק את יכולה לנסות לחשוב מה הוביל לזה., זה  ודאי היה שם עוד קודם.. .רק מההתבטאות  שלך: " עיני לא צרה , חלילה..." אני מסיקה שיש בניכן לא מעט מטענים לא פתורים. 

 בכל מקרה נתינה היא בחירה וזכות אישית והיא אינה חוק כתוב המחייב אותך לכל החיים! יש לך את הזכות המלאה בכל גיל ובכל זמן נתון לבדוק אם הנתינה מתאימה לך, משמחת אותך, תורמת לך.

מה שכן , כל שינוי או גבול שתציבי היום, לא יתקבל בברכה, וגם את זה את יודעת.

בנקודה הזאת ההחלטה היא שלך:  האם להמשיך ולקטר, להרגיש מנוצלת וממורמרת מהמצב הקיים, אבל להרוויח "שקט תעשייתי" עם הבת.

או, לחילופין, להחליט קודם עם בעלך, כמה מתאים לכם לעזור, באיזה ימים ובאילו תנאים, ולומר לה בצורה ברורה מה החלטתם ומה הם "כללי המשחק " החדשים. לדבוק בזה בנחישות, בלי שינויים, בלי להיכנע ללחצים (ודאי שיהיו...) ולהרוויח חופש , עצמאות וזוגיות. המחיר – בלאגן עם הבת, ואולי אפילו סחטנות רגשית מצד הנכדים. אין דרך קלה "לגמול" הרגלים ותלות כזאת , ואין דרך להימנע מעימות!

 אפשר רק להיות נחושה, להאמין מכל הלב שזה מגיע לך  (וזה מגיע לך!) ולהאמין שיהיה בסדר גם עבור הבת והנכדים. העצה היחידה שאני יכולה לתת לך היא לומר את מה שאת מרגישה ואת מה שאת רוצה . לא להתחשבן, לא לחפש צידוקים בנוסח – "לי לא עזרו אף פעם עם גידול ילדים", וגם לא להשוות – "למה לך מגיע לבלות עם חברות, ללכת לסרטים..." ובעיקר לא לנסות לחנך. תתנהלי על פי העיקרון האסרטיבי שאומר: זה לא נגדך אבל זה בהחלט בעדי. זה לא פשוט, בעיקר כשבתוך העימות הצד השני מאשים, כועס ומטיח נגדך, וקל להיסחף לתוכחה ולטעון לצדקתך. יחד עם זאת זה בדיוק מה שילבה את העימות ויעצים אותו.

ולסיום – עושה רושם שלבת שלך יהיה הרבה מה להפסיד מקלקול יחסים, חבל שתישארי תקועה במצב הזה רק מפני שאת חוששת מהפה הגדול שלה. היא לא תוכל לפגוע בך אם תחליטי שאת לא נפגעת. גם פה יש לך בחירה!

שיהיה בהצלחה בכל מה שתחליטי, ונשמח אם תעדכני אותנו באתר, יש לי הרגשה שאת מייצגת עוד קולות ... 

בברכה,

עידית

.נכדים בחו"ל

שלום, עידית

אני סבתא לחמישה נכדים:שלושה מהם בארץ, שניים בחו"ל. אני עוזרת כל הזמן בגידול הנכדים שגרים קרוב אלי, והעזרה שלי מתבטאת בכל המובנים – גם במישור הכלכלי, כיון שכלתי עובדת מעט מאד והצרכים מרובים. אני גם שומרת על הילדים, מבשלת להם – כל מה שאני יכולה, אני עושה, ובשמחה. פעם בשנה אני נוסעת לחו"ל, לנכדים הנוספים, ונשארת שם חודש. בכל פעם שאני נוסעת, אני מרגישה מתח רב מצד הבן והכלה שנותרים "חשופים", ללא העזרה שרגילים לקבל ממני ברציפות. אני מנסה להסביר שגם לבן השני מגיע לקבל מעט סבתאות עבור ילדיו, אבל יש לי תחושה שהסברי נופלים על אוזניים אטומות. אני לוקחת ללב את הכעס שלהם, אבל אני משוכנעת שהם לא צודקים. בשום אופן אין כאן סימטריה, כי הרי אי אפשר להעניק בחודש אחד את מה שמעניקים במשך 11 חודשים. אני נחושה להמשיך לנסוע כל עוד אוכל, אבל הייתי שמחה ללמוד איך למנוע את הכעס של הנשארים בארץ.

ורדה

,שלום ורדה

  על אף התסכול העולה ממכתבך שמחתי מאוד לקרא את סופו, שבו את כותבת  שתמשיכי לנסוע לבקר את משפחתך בחול. זו אכן בחירה שיש לה מחיר לא קל -  אי נוחות, מתח וכעס מצד יקירייך, ובכל זאת את נחושה להמשיך לנסוע, ויישר כוח על כך!

כדרכם של רגשות קשים, הם נמצאים על פי רוב מתחת לפני השטח ולכן הסיבה המוצהרת לכעס היא לא תמיד הסיבה האמיתית. נראה לי שקשה לבנך וכלתך להתמודד עם היעדרותך לטובת הבן השני ומשפחתו, ולכן כל ניסיון שלך לפנות אל ההיגיון שלהם, לטעון בזכות השיויון ("הסימטריה"-כהגדרתך) נופל על אוזניים אטומות...

יש הטוענים כי קנאת אחים, ו"תחרות" על תשומת הלב של ההורים קיימת בכל גיל, וקשה להימנע ממנה, בעיקר כשהמשפחה לא גדלה יחד וכמו אצלך יש צלע בחו'ל.

סביר להניח שהמתח והכעס שאת חווה הוא הביטוי לרגש הזה ומטבע הדברים הוא מופנה אלייך, כי את זו שעוזבת אותם לחודש ימים  לטובת הנכדים והבן האחר שלך. מעורבים כאן רגשות חזקים שאת מתארת כ"חשופים" ונדמה כאילו הם חווים סוג של נטישה מצידך, לכעורה יש לך שני עולמות והחשש הוא שמא זה הרחוק הוא אולי יותר מרגש, בוודאי יותר מהנה (כי אינו מלווה בשגרת יום יום ...) ויותר אינטנסיבי בנתינה...

עצתי לך, וותרי על ההסברים וגייסי אמפטיה במקום.

לא תמיד ניתן למנוע מילדינו (בוגרים ככל שיהיו) התמודדות עם תסכולים, כעס ואי נוחות ולמען האמת גם לא צריך, זה חלק מהחיים.

גם אם הנסיעה שלך מעוררת  מתח בתוך מערכת היחסים, אין כאן מקום למו'מ. דווקא הנחישות, העקביות והביטחון בבחירה שלך הם מה שייגרמו להם להתמודד עם העובדות ולזרום עם המציאות כפי שהיא.

כל ניסיון מצדך להצדיק את הנסיעה, ו\או להצטדק בפניהם רק יגביר את המתח וינציח את הכעס שלהם (כי אם את מצטדקת סימן שיש ממש ברגשותיהם, שיש על מה לכעוס...)

בנך, כלתך ובוודאי נכדייך זקוקים לך (משני הצדדים) את עושה הכי טוב שאת יכולה ואת זה אימרי בפה מלא ובלב שלם, העולם הוא לא מקום מושלם , ולרב יש צורך להתחלק, להתפשר ,זה שיעור חשוב בכל גיל.

יחד עם זאת,  גילויי אמפטיה, תכנון מוקדם והערכות משותפת לקראת הנסיעה וההיעדרות שלך יכולה להיות חיובית ולנסוך בם בטחון שיקטין את המתח וירכך את הכעס. התמקדי בעשייה ופחות בהסברים.

שיהיה בהצלחה

עידית

.דרישות מופרזות של נכדים

עידית, שלום לך

יש לנו שני ילדים נשואים, בן ובת. אנחנו אנשים אמידים, אבל כל מה שהשגנו זה בעבודה קשה ומאומצת. הבן והבת לא מבקשים מאומה, וגם לא ביקשו מעולם. לעומת זאת, הנכדים מצד הבת מגיעים תמיד לביקור עם רשימה מסודרת של הזמנות למתנות, והכול מותגים מוקפדים – לא סתם. כמובן שאנחנו לא רוצים לאכזב אותם ומשתדלים להיענות כמיטב יכולתנו, אבל יש לנו תחושה לא נוחה, כמעט של ניצול. הם כל הזמן נותנים לנו הרגשה שהם יודעים שאנחנו מאד עשירים – אף על פי שהדבר בכלל לא נכון...

האם לנסות לדבר ישירות עם הנכדים? האם לפנות אליהם באמצעות הוריהם? אנחנו לא רוצים בשום אופן להגיע לעימות, אבל גם המצב הקיים לא נוח לנו.

סבתא אלמונית

שלום לך סבתא אלמונית,

נושא המתנות מסבא סבתא חוזר , עולה ומטריד לא מעט מכם. אני מניחה שהסיבה לכך כתובה בין השורות ונוגעת ישרות  לעולם הערכים שלכם.

אין ספק שהילדים של היום הם דור של שפע, ולמי שכמוכם ההישגים הם תוצר של  עבודה קשה, מאומצת ובוודאי גם כללו חיי צניעות והסתפקות במועט במהלך חלק משנות העבודה  הרי שזה כנראה בלתי נמנע עבורכם לחוש מאוכזבים ומנוצלים מהתנהגות נכדיכם.

באשר לפתרון אפשרי, אני לא יכולה שלא לתהות האם בתכם מודעת להתנהגות ילדיה? אין ספק שהתנהגותם של ילדיה עומדת בסתירה גדולה לזו שלה; כפי שאת מעידה-  היא מעולם ועודנה לא מבקשת דבר. ולכן אני לא אחווה את דעתי באשר לשיתוף שלה בפתרון הבעיה מאחר וחסרים לי פרטים ואין לי אלא לתהות בנדון.

יחד עם זאת, אם המצב הקיים לא נוח לכם , המלצתי היא שתאמרו זאת לנכדיכם בפעם הבאה שתיפגשו עם רשימה של מתנות.

אמרו להם שהייתם שמחים יותר לקנות להם מתנות באופן עצמאי ולהפתיע אותם. הושיבו אותם לשיחה והסבירו להם מה הוא ערך הנתינה כפי שאתם מאמינים בו ובקשו מהם לכבד זאת כי כך זה יתנהל מעתה ואילך. עימות יגיע רק אם "תאשימו" אותם בניצול או חמדנות ותעבירו עליהם ביקורת ,אז ייתכן שהם ירגישו צורך להגן על עצמם,וזה יכול להיגרר לכעס ועלבון.

 אולם אם תשתפו אותם ברגשותיכם, תספקו להם "הצצה" לעולם הערכים והאמונות שלכם, תספרו להם כיצד אתם הגעתם למצבכם הכלכלי הטוב בזכות עמל כפיים , יש לכם סיכוי לזכות בכבוד ובהערכה שאתם כמהים מצידם.

ייתכן וגם יתפתח דיאלוג מעניין בנכם לבינם, ואולי בעקבותיו תראו את הדברים  אחרת גם לגבי נכדיכם. אולי מה שאתם מפרשים כניצול זוהי דרכם להתגאות בכם? (סבא וסבתא שלי קנו לי... סבא וסבתא שלי עשירים...)

שיחה כנה ונטולת ביקורת יכולה להיות מועילה לשני הצדדים ובכל מקרה תסיים את המועקה שמלווה את יחסיכם (לפחות מהצד שלכם).

שיהיה בהצלחה.

עידית

.הבן לא מרשה להביא מתנות לנכדים

עידית, שלום

אני עוקבת אחרי השאלות המופנות אליך ואחרי תשובותיך ועלי להודות שהשכלתי לא מעט. יש עדיין בעיה - קטנה, תודה לאל - שמטרידה אותי, לכן החלטתי לפנות אליך.

יש לנו שלושה נכדים מבננו הבכור, כיון ששני הבנים הצעירים יותר עדיין רווקים. כשאנחנו נוסעים לבקר את הנכדים, בתדירות של פעם בשבוע, אנחנו נוהגים להביא לכל אחד מהם מתנה קטנה: צעצוע, ממתק וכו'. המתנות באמת קטנות ולא יקרות. הבן והכלה מאד מתנגדים וטוענים שלילדים לא חסר דבר, תודה לאל, ואין טעם להרגיל אותם שבכל פעם שאנחנו באים, יש מתנה. הבן טוען:

-הם צריכים לשמוח לקראתכם, לעצם ביקורכם, ללא קשר למתנות. חוץ מזה, הבית כבר מלא ואין לנו כבר מקום לעוד מתנות.

היינו שמחים לציית לו, אבל הבעיה שהילדים כבר רגילים למתנות ומאד מתאכזבים כשאנחנו מגיעים בידיים ריקות. איך נצא מהפלונטר?

בתודה מראש,

ד.ו.

שלום ד.ו.

שמחתי לקרא שאת עוקבת וגם מרוויחה מתשובותיי לשאלות האחרים, ואכן  במרבית המקרים כך אנו מגלים שיש לנו מכנה רחב גדול יותר עם סבים וסבתות נוספים.

גם השאלה שלך ודאי תהיה מוכרת לרבים מקוראי האתר, מאחר והרצון לבוא עם מתנות לפגישה עם הנכדים הינו צורך טבעי ושכיח ונראה שהוא הפך לאחד מ"תפקידי הסבאות" המודרנית.

למעשה אין תשובה של נכון ולא נכון בנושא הזה.

ההורים (בנכם וכלתכם) תפקידם לחנך  ולהנחיל ערכים, ולכן חשוב להם שהילדים ישמחו ויצפו לבואכם ללא קשר או תלות במתנה שאתם מביאים, כמו גם לא להרגיל אותם לקבל מתנות בתדירות כה גבוהה שלא יאבדו את היכולת להכיר תודה וערך.

יחד עם זאת, אתם כסבים משוחררים מעמדת ותפקיד "המחנך". יש לכם את החופש להעניק ולתת מתנות מבלי לחשוב על ההשלכות החינוכיות, וזה כיף גדול!

הנכדים מצידם גם מצפים למשהו הקטן הזה שנותן להם להרגיש שחשבתם עליהם, ובכלל מתנות זה תמיד חגיגה, וזהו טיבם של ילדים.

לכן, אולי הפתרון (כהרגלו) נמצא איפשהו באמצע, סוג של פשרה בין הרצון שלכם להביא מתנות לנכדים  ובין כיבוד רצונם של ההורים.

ולמה אני מתכוונת ?

אפשר לדוגמא להסכים ולחשוב יחד על סוג המתנות שמביאים לנכדים.

ולשם כך נעזרתי בחברתי הטובה , סבתא ותיקה ויצירתית במיוחד, ולהלן כמה כווני חשיבה:

להביא נשנושים קטנים ודברי מתיקה, הם לא "נערמים" בבית על מדף הצעצועים, וההורים מצידם יכולים לוותר או להפחית בקניה של חטיפים ומתוקים במהלך השבוע ולכוון את החוויה המתוקה לביקור שלכם...

אפשר שההפתעה תהיה הליכה עם הנכדים לגלידרייה, או לסרט של אחר הצהריים...

אפשר לקנות מתנות קטנות ושימושיות שילדים צורכים במהלך השנה כמו: עפרונות, טושים, קלסר יפה לבית הספר, חבילת עטים, מחברת עם דמות שהילד אוהב וכו.. כך גם שימחתם את הנכדים וגם חסכתם להורים.

אפשר להביא ערכות ליצירה משותפת שלכם איתם. ברוח החגים: ערכת הכנה לכרטיסי ברכה, הכנת קישוטי סוכה ועוד ערכות חינוכיות שיניבו בילוי משותף מהנה ויצירתי!

יש לי הרגשה שעל סגנון כזה של מתנות  יהיה קל יותר להסכים עם הבן ואשתו , וכל הצדדים יצאו ממנו נשכרים!

שנה טובה ובהצלחה,

עידית

.'קנאה בין נכדים של זוג חברים בפרק ב

שלום, עידית

שמי דינה. לאחר שהתאלמנתי, מצאתי לי חבר חדש לחיים. לכל אחד מאתנו בן נשוי מנישואינו הקודמים. אנחנו מסתדרים בינינו נהדר, וגם הבנים מתקשרים מצוין. הבעיה היא עם הכלות שלנו: הן בודקות בשבע עיניים את כל המתנות שאנחנו מעניקים לנכדינו בחגים ובימי הולדת. אנחנו מאד משתדלים להיות הוגנים ולרכוש מתנות בעלות שווי זהה, אבל לעתים זה קשה, כיון שהנכדים בני גילאים שונים. אנחנו לא מעיזים לדבר גלויות עם הכלות – לא עם הכלה של כל אחד מאתנו, ועוד פחות עם כלתו של בן הזוג.

היינו מאד רוצים לשים פעם את כל הקלפים על השולחן ולהפסיק את התחרות הגלויה והמעצבנת על תשומת הלב, אבל לא רוצים להעכיר את היחסים – ועוד פחות מזה, חלילה, להתערב בחיי הנישואין של בנינו.

אני משוכנעת שאת תדעי איך להדריך אותנו – ועל כך אודה לך מראש.

שנה טובה,

דינה

שלום דינה,

את אכן קלעת היטב  ללב העניין – תשומת לב על הפרק ונושא המתנות הוא רק סימפטום.

סוגית כלות- חמות היא אחת הטעונות הקימות בתקשורת המשפחתית המורחבת;כזו שלא תמיד ניתן לנצח איתה ולפעמים נותר רק ללמוד לחיות לצידה. בגדול – ילד תמיד יאשים באיזה שהוא שלב את הוריו בדברים שלא מצליחים לו בחיים (מי פחות, מי יותר) אז על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהורים של בן הזוג, שם ברוב המקרים מרגישים שאין צורך ולא צריך להתפשר , רואים בזה התערבות ולא ממהרים להתחייב על מערכת יחסים. במקרה שלכם ייתכן ופרק ב' שלכם לא הוסיף...

אין לי מתכון בדוק לתת לך ולכן נתלבט ביחד...

האם שיחה פתוחה תועיל או תגרע?

הנחת היסוד האדלריאנית בתקשורת היא שאין אנו יכולים באמת לשנות את התנהגות האחר. אנחנו יכולים וצריכים לשנות את הגישה שלנו, היחס וההתנהגות של עצמנו, אבל!!! (ופה הבונוס!) ברוב המקרים זה בדיוק הכוח שמניע שינוי האחר וכן באם תחליט על שיחה משפחתית גלויה, הביעו בה רגשותיכם בלבד. הימנעו מהאשמות, הטפות מוסר, הצטדקויות וביקורת. זוהי משימה לא פשוטה, המצריכה "אימון" ומודעות גבוהה. רובנו בלהט היצרים נוטים לנהל שיחה ולשלב בה תוכחה, התחשבנות, אי שביעות רצון (שזה בעדינות - ביקורת) וכל זה מוביל לעיתים לתוצאות הפוכות מהמקווה.

לכן,נסו להתמקד באיך אתם מרגישים, איך אתם חווים   את הסיטואציה, מה אתם הייתם רוצים, וכו... והימנעו מלכוון אצבע מאשימה.

לדוגמא: המתנות.  אמרו: אנחנו מאוד מתוסכלים   בכל פעם שעלינו לקנות מתנה לנכדים שלנו. אנחנו רוצים ליהנות מהנתינה לא פחות מהצורך לשמח כל אחד מהם, היינו שמחים להיוועץ בכם ולמצוא יחד נוסחה מנצחת...

באמירות האלה יש רגש, ועם רגש קשה להתווכח, לעומת זאת ,עובדות- מזמינות וויכוח.

אל הכלות והבנים (שהם אחד) עובר מסר חיובי- דעתכם חשובה לנו! ובנוסף לזה שילוב כוחות – ביחד נפתור...

יחד עם זאת, במידה ותחושת הבטן שלך משיחה כזאת היא מעורבת, זה בסדר גם לקחת צעד אחורה ולהחליט לקחת אחריות רק על עצמכם.

נשמע שיש לכם זוגיות טובה, ומותר לכם לקבל החלטות עצמאיות ולהצהיר  עליהן, גם אם זה לא "עובר" אצל הכלות. עשו הכי טוב את מה שאתם יודעים ונסו להשתדל פחות עבורן; .אולי זה לא יפריח לבבות , אבל כבוד הדדי סביר להניח שיצמח מזה!

שתהיה לכם שנה טובה

  עידית .

.נכד אחד דורש יותר מדי

שלום לך, עידית

אני עוקבת בעניין רב אחרי השאלות המופנות אליך וכמובן אחרי התשובות. הפעם גם אני מעיזה לשאול אותך שאלה.

לבעלי ולי יש תשעה נכדים, מארבעת בנינו ובנותינו. כולם נחמדים, מתוקים ומקסימים – כמו כל הנכדים של כל הסבים. הדבר היחיד שקצת מפריע לנו זה לגבי אחד הנכדים, בן 15. בכל פעם שאנחנו נפגשים, הוא מספר לנו על הצורך הדחוף שיש לו בכסף כדי להשלים איזו רכישה תורנית של משחק מחשב, מגני ברכיים, דיסק אולטימטיבי וכו'. אנחנו לא יודעים עד כמה להיות קשובים ונענים לרמזיו, או שעלינו להתעלם מהם. עלי לציין שהסכומים שהוא זקוק להם אינם גבוהים והיינו יכולים להיענות, אבל אז נרגיש לא נוח לגבי יתר הנכדים: אלה לא יקבלו כיון שלא "רמזו". מאידך גיסא, לא נוכל לתת לכולם כל הזמן כסף ללא הגבלה.

מה את מציעה?

בתודה מראש על זמנך,

שרה י.

שלום שרה,

אני מניחה שנמצא לא מעט סבים וסבתות המזדהים עם השאלה שלך. בעידן השפע שבו אנו חיים, סבא וסבתא הם לא פעם הכתובת של הנכדים לבקשות מהסוג הזה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בנכדים בגיל ההתבגרות שהתקשורת איתם לא קלה, וזה בעדינות...

בשאלתך חסרה לי עמדת הוריו , כלומר זו של ילדכם הבוגרים. האם הם מודעים לבקשות האלה? מעודדים אותם? או שזה לגמרי בינכם ובינו?

גיל ההתבגרות הוא הרבה דברים אבל הוא בעיקר תקופה שבה הילד בודק מחדש את גבולות סביבתו וקשריו עם הסובב אותו אל מול יכולותיו העצמאיות. החברים וההשתיכות החברתית על כל המשתמע מכך תופסת מקום נכבד והמשפחה וערכיה נבדקים ונמדדים כאילו "מהתחלה".

הרבה סבים וסבתות מתקשים להסתגל ליחסים המשתנים עם הנכדים בגיל ההתבגרות, הפער הבין דורי והיכולת למצוא מכנה משותף לבילוי משותף הופך להיות קשה יותר . לא מעט אני שומעת תסכול מהורים שמרגישים שהפעמים היחידות שבהם הם זוכים לשיחה, או לתשומת לב או להצצה לחייו של ילדם המתבגר זה רק כאשר הם מתפקדים כ "כספומט" לצרכיו... ומכאן שגם מקומם של הסבים והסבתות לא נפקד מהמצב הזה.

אבל - אתם אינכם הוריו! ולכן רצוי לכם לשוחח איתו באופן גלוי על הענין ולהחליט יחד מתי נוח לכם להענות לרמזיו ומתי לא. אפשר ורצוי לכוון את הנתינה לארועים כגון - מתנת חג, יום הולדת, אחרי בחינה חשובה ועוד ציוני דרך כאלה שיגרמו לו להעריך את הנתינה שלכם ווגם יעודדו ערכים כמו: איפוק ,דחיית סיפוקים וכיוצא בזה, כי הרי מי כמוכם יודע שלא כל משאלות החיים ניתנות לנו על מגש.

בנוסף אני מציעה לכם לטפח עימו קשר שהוא אישי ואינדווידואלי לו ולכם ,בגיל הזה שבו הם מגבשים את הזהות האישית שלהם  קשה למתבגרים להיות חלק "מחבורת נכדים" והם זקוקים להגדרה מחודשת של המקום שלהם במשפחה המורחבת. אני מאמינה גדולה בתפקיד הסבאות בחייהם של הנכדים והיכולת להיות לצידם בעיקר בגיל ההתבגרות היא אתגר של ממש עם רווח ושכר גדול לשני הצדדים!

.....אני מקווה שעניתי על שאלתך, ואולי גם להציע חומר למחשבה

בהצלחה

עידית גנדלמן

נכד עם נטיות אחרות.

:בילהה שואלת את עידית

לבעלי ולי ארבעה נכדים – בנים. כולם מקסימים, אבל הוריהם מודאגים בגלל הנכד הצעיר . הוא בן 6 ונמשך מאז ומתמיד רק למשחקים עם בובות, כלי מטבח, שמלות, בדים וצבעים. ההורים חוששים שזה מצביע על נטייה מוקדמת שבעיניהם איננה רצויה- בלשון המעטה. דעתנו היא שמוקדם מדי לדאוג וגם אם לא, אין טעם להלחם בנטייה טבעית של הילד. יש לך הצעה כלשהיא?

בתודה מראש, 

בילהה

שלום בלהה,

לנכד הצעיר שלכם יש מזל גדול שאתם הסבים שלו!

אם אכן יבוא יום והנטייה  תתברר כנכונה הרי שנכדכם יהיה זקוק לתמיכה ומשענת משפחתית אוהדת. סבא וסבתא הסבורים כבר מעכשיו שיש לקבל את הילד כמות שהוא ולא להילחם בנטיותיו , הם בבחינת מודל המעניק בטחון למסגרת המשפחתית ואני מחזקת את ידיכם להתנהג בהתאם ולחזק בנכדכם את התחושה והביטחון שהוא רצוי, אהוב ולא שונה.

לגבי הוריו, זוהי סוגיה לא פשוטה להתמודדות. כי הרי הורים מייחלים שילדיהם יתאימו ויגדלו לתוך "נורמות" חברתיות , ומפרשים חריגה מהם , לא פעם גם ככשל אישי.

ילד בן 6 "צריך" לשחק כדורגל ולא בבובות וזה נתפס כחריג ומציף חרדות שיכולות לחבל במערכת היחסים בינם לבין הילד שלהם.

לדעתי כדאי להם מאוד לגשת לייעוץ, כבר בשלב הזה.  אני ממליצה על ייעוץ להורים כחלק מהתמודדות עם ציפיות לא ממומשות מהילד שלהם ויכול להציע  דרכים וכלים לתקשורת יומיומית בונה.

הדאגה והחרדה לא תוביל למקומות טובים, תעיב על התקשורת ושני הצדדים יצאו נפגעים. טובה שעה אחת קודם ותמיכתכם בוודאי יכולה לזרז את ההחלטה לגשת לייעוץ .

שיהיה בהצלחה,

עידית

?סבתא גרושה - מתחרה באקס

שמי שרה. בעלי ואני התגרשנו לפני 10 שנים, כשילדינו - בן ובת - כבר הגיעו לפרקם. אנחנו נשארנו ביחסים קורקטיים, אבל לא מעבר לכך. האקס שלי מצא חברה לחיים. אני עדיין לבד.

ילדינו נישאו בינתיים ונולדו לנו שלושה נכדים מקסימים. מצבי הכלכלי דחוק. מצבו הכלכלי של בעלי לשעבר מצוין. אני מרגישה שהוא מנסה להתחרות בי על תשומת הלב ועל האהבה של נכדינו. הוא מרעיף עליהם מתנות, מקדיש להם המון זמן (הוא כבר בגמלאות) והרבה תשומת לב. האפשרויות שלי מוגבלות: אני עדיין נאלצת לעבוד לפרנסתי, לכן הזמן הפנוי העומד לרשותי מוגבל, וכנ"ל גם המשאבים הכספיים.

בכל פעם שאני מנסה להזמין את הנכדים לבילוי משותף, אני מרגישה שהם עושים השואה בין מה שאני יכולה להעניק להם לבין מה שהסבא נותן להם. זה מתסכל אותי מאד ואין לי שום פתרון...

שלום שרה,

אני חוזרת וקוראת את מכתבך ויודעת שאין לי עבורך פתרון של קסם שיפתור את המצב. החיים מזמנים לנו מצבים לא רצויים כמו זה שאת מתארת והבחירה איך להתמודד איתם היא לגמרי אישית.

יש במצב שבו את מתארת 2 נושאים שלכעורה קשורים, אבל הרשי לי להציע לך נקודת מבט מעט אחרת.

נושא אחד הוא היחסים בינך ובין בעלך לשעבר. הגרושים , האישה החדשה בחייו, וההתמודדות עם הלבד. הנושא השני הינו היחסים עם הנכדים, הבילוי המשותף במוגבלויות הזמן והתקציב. הקשר בין שניהם הוא לכעורה המצב הכלכלי הדחוק, שלדעתך אינו מאפשר לך לבלות עם הנכדים בכמות ובאיכות בהשוואה לבילוי שלהם עם בעלך לשעבר.  

השוואה ותחרות מלווים אותנו בכל מהלך חיינו מילדות ובבגרות: אני בהשוואה לאחים שלי.... אני בהשוואה לקולגות שלי בעבודה....בהשוואה לנשים אחרות בגילי...

בקיצור, לא חסרות דוגמאות , זה שם ביום יום שלנו לעיתים אפילו מבלי שניתן על כך את הדעת.

ובכל פעם כזו אדם עומד בפני בחירה , האם התחרות משרתת אותו? מאתגרת אותו? או שמא מכאיבה, מתסכלת, מסרסת?

זה בדיוק המצב בו את נמצאת. כפי שאת כותבת על האקס: "אני מרגישה שהוא מנסה להתחרות בי..." ועל הנכדים: " אני מרגישה שהם עושים השואה בין מה שאני..."

הבחירה היא בידייך האם לקחת חלק בתחרות או לחילופין להתמקד במה לך יש להציע לנכדים, איך את מוצאת את הדרך להיות משמעותית עבורם ולא בהכרח ממקום של השוואה לאף אחד מלבד את עצמך. ואם באמת האקס שלך מציב לך תחרות לשם תחרות, חשבי כמה לא מעניין יהיה לו אם תפרשי מהתחרות ותפרגני ליחסים שלו אם הנכדים...?

מאוד לא ריאלי לחשוב שאפשר לנו לשנות התנהגות של אחרים, כמו גם "להילחם" בעובדות שכרגע מרכיבות את המציאות שלך וזה המצב הכלכלי והעבודה התובענית. אבל לא פעם קורה שכשאנו משנים את הגישה שלנו לסיטואציה, אנחנו מצליחים להשפיע על האחרים ובעיקר לצאת נשכרים גם ממצבים לא רצויים...

אם את נענית לאתגר ולא מתרגמת אותו לקושי, או למבוי סתום הפתרונות למצב הזה יגיעו ממך. בחישוב קל, נכדייך קטנים וחומרנות היא לא ערך שהורים כמו גם סבים וסבתות רוצים לטפח, לכן היה את זו שתעניקי להם ערך מוסף. במקום ללכת למסעדה- למדי אותם לבשל , במקום ללכת לקניות של מתנות עשי איתם יצירה ולמדי אותם להעניק לאחרים. להשתולל בים לא עולה כסף וכך גם בפארק, פיקניק בטבע וסתם צפייה משותפת בסרט שתשכירי ב DVD הוא בילוי נפלא וזול, ואולי אפילו אפשר ללכת עם סבתא לעבודה, עכשיו בחופש...? ילדים מרגישים כשאוהבים אותם , כשרוצים איתם קשר מוכנים להשקיע בהם,  וזה לא נמדד בכסף. הבילוי המשותף הוא הזדמנות שלך להשפיע על הערכים שלהם, להוות מודל ליצירתיות ולהתמודדות עם החיובי שבחיים. זאת גם ההזדמנות שלך למצוא ולתרגל את היכולות והכוחות שוודאי נמצאות אצלך וליצור לעצמך מציאות יותר שמחה .  נכון זה לא פשוט כמו לקנות מוכן מהחנות אבל לגמרי מאתגר! וללא ספק יוצר בסיס מצוין ובריא למערכת יחסים בעתיד הקרוב מאוד.  

!בהצלחה

עידית

.סבתא עמוסה גם בנכדים לא לה

:מיכל ב. שואלת

אני עובדת משרה מלאה, שישה ימים בשבוע. פעם בשבוע אני יוצאת מוקדם יותר ממקום העבודה ונוסעת ישר לבית בתי, כדי לבלות עם שלושת נכדי. כשאני מגיעה, אני מוצאת בדרך כלל עוד שלושה-ארבעה ילדים, חברים של נכדי. בתי ממהרת לנצל את הזמן ויוצאת לסידורים או לעבודה. אני נשארת לבד עם כשישה עד שמונה ילדים. רוב הזמן הנכדים כל כך עסוקים עם החברים, עד שכמעט לא מתייחסים אלי. אני חייבת לדאוג שהכל יתנהל כשורה, אחר-כך אני חייבת להכין ארוחת ערב לכל הילדים, לרחוץ את הנכדים הקטנים ולהשכיב אותם. אני מסיימת את היום עייפה מאד ומתוסכלת, כיון שאיני מבלה כמעט עם נכדי.

ניסיתי לרמוז לבתי שזה קשה לי, אבל היא מתעלמת. מה עלי לעשות? אני לא רוצה לריב, אבל המשימה קשה לי...

:עידית עונה

שלום מיכל,

ראשית, אני רוצה להתחיל בלומר לך שאני מאוד מתרשמת מהיכולת שלך לפנות זמן קבוע לטובת בתך ונכדייך ולהתנהל ובתוך לוח זמנים עמוס כמו זה שאת מתארת. זה לגמרי לא ברור מאליו !

על רקע זה אין ספק שהתסכול שעולה מדברייך בהחלט דורש שיחה  עם  בתך גם במחיר שבו את נדרשת לעמוד על שלך ולהסביר את עצמך.

על פניו נראה שהבעיה מקורה בחוסר תאום בציפיות ביניכן.  את מכוונת את בואך על מנת  לבלות זמן עם נכדייך; ובתך מצידה מפרשת את הגעתך כעזרה  שבועית קבועה, ולכן היא יוצאת לסידורים ומאפשרת לילדים להזמין חברים.

על אף שאני אמפטית לרצון שלך להימנע מעימות ומריבה, עושה רושם ש"רמיזות" או המתנה לכך שדברים ישתנו מצדה של בתך לא יובילו לשינוי המצב.

בשבוע שעבר כתבתי על הגישה האסרטיבית כדרך לפתרון קונפליקטים ביחסים.  כשאנו אומרים דעתנו, מציגים את כוונתנו באופן ברור ומובן לצד השני, מנהלים שיחה באופן שמכבד את שני הצדדים ונמנעים מהאשמות, הסיכוי להגיע להבנות, להוביל לשינוי ולהימנע ממריבה הוא גדול וממשי.

ההמלצה שלי אלייך היא: הזמיני את  בתך לשיחה יזומה כשאת רגועה ולא עייפה. אמרי לה מה את מרגישה, מה את רוצה, למה את מכוונת בביקור השבועי שלך ולא מה היית מצפה ממנה או מה היא ו או הנכדים אינם עושים כשורה. 

קחי אחריות על ההתנהלות שלך בלבד והסבירי באופן ברור למה את מסוגלת.

בחזרה לטור של השבוע שעבר: אסרטיביות משמעותה – זה לא נגד בתך אבל כן בעדך (את).

אני אופטימית שגישה כזאת השיחה תוביל לתאום ציפיות ביניכן , תאפשר לך גם להבין את צרכיה של בתך ויחד תמצאו "מודל" של ביקור שיתאים לכולכם.

בהצלחה,

עידית

! גם לסבתא מותר להיות אסרטיבית

.....להגיד לא ולהישאר בחיים

השבוע, כשאחת הסבתות בקבוצה הגיעה בפנים אפורות והצהירה בקול רם ובזו הלשון: "מה חושבת לעצמה הבת שלי? שאני  פשוט אעבור לדום כשהיא מוסרת לי את לוח הזמנים שבו אני  מתבקשת לקחת אלי את הנכדים?

נפל לי האסימון -  השבוע התחיל החופש הגדול!  וכמו בכל שנה כשהזמן הזה מגיע, עולה מפלס המתח בין  הסבתות לילדיהם, והקולות בקבוצה מביעים  תסכול ,עלבון, וגם כעס  על הציפייה שהם מרגישים  שעליהם לשים בצד את העיסוקים, לזנוח את  שגרת החיים ולהתגייס למשימה החשובה מכל-  להעסיק את הנכדים ולאפשר להוריהם  לשמור על שגרת העבודה  שלהם עד כמה שניתן.

והפעם ידעתי על מה אני אבחר לכתוב אליכם – קוראים לזה אסרטיביות.

לרובנו לא קל להגיד" לא", או "עד כאן", כאשר מבקשים מאיתנו משהו שאינו נוח לנו, או המנוגד לרצוננו. אחרי הכל, הרבה יותר נעים לחיות בלי עימותים, ושכולם, אבל כו­לם, אוהבים אותך. אבל מה לעשות שבחיים זה לא תמיד אפשרי,ויש צורך תמידי בהצבת גבולות גם בין הורים לילדיהם הבוגרים.

 באופן כללי - "לא"  נתפס כתוקפנות אגרסיבית, ולחיות עם ה"לא" שאמרתי משמע לחוות רגשות אשם או להסתכן בחוסר פופולאריות ההולכת יחד עם מה יגידו\יחשבו עלי, אולי שאני אנוכית...

ההתמודדות הזאות עם פחדים ורגשות הופכת את אמירת ה – "לא" לבעייתית  ומעמיסה מתחים מיותרים על התקשורת ומערכת היחסים שלנו עם ילדנו הבוגרים.

אסרטיביות אינה תוקפנות, היא אינה מדד  ליכולת לומר "לא";  אלה, ליכולת לקבל החלטות מתוך ידיעה של מה אני רוצה ולא לתת לרגשות או לפחדים לטשטש את זה.

מתוך הניסיון וההקשבה לאותן הסבתות, אני יכולה לומר שברוב המקרים הבעיה היא לא בחוסר רצון לעזור עם הנכדים אלא ב"איך"  לנהל את העזרה הזאת כך שיהיה  מקום ,כבוד והתחשבות גם לצרכים ולרצונות שלהן.

בשביל רובנו להיות אסרטיבי משמעו ברמה החיצונית - להיות לא נחמד, לא משתף פעולה, עקשן .  ולכן הרבה מוותרים.  אבל לוויתור הזה יש מחיר רגשי. הוא אכזבה וכעס שנצבר ונאגר ובסוף גם מתפרץ  החוצה בדמותה של איזה מריבה שהיא רק עילה לעמוק הנחבא בפנים...

אז הרשו לי לתקן, אסרטיביות היא-  היכולת לבטא בבירור את הרצונות, התחושות והמחשבות שלנו.

או במילים פשוטות שאני מדקלמת בלב לעצמי בכל פעם שאני נדרשת לאסרטיביות –" זה לא נגדכם, זה בעדי..."

אדם אסרטיבי מבטא מה נכון לו ברגע נתון ומה לא נכון לו. הוא אומר את זה באופן כזה שמשיג את מכלול התוצאות הרצויות לו, תוך מתן כבוד לצד השני".

תחושות אישיות של שחיקה, וכעס נצבר הם נורה אדומה לחוסר אסרטיביות אישי, והבשורה האופטימית היא שניתן לתרגל אסרטיביות, בכל גיל ובכל מצב.

אסרטיביות, בטחון עצמי, הערכה עצמית, תקשורת טובה, כבוד עצמי- כל אלו הם מושגים שלובים הבונים את איכות חיינו, אם נעיז לחשוב כך, נוכל גם להחליט ולומר ברגע נתון בדיוק את מה שנכון עבורנו, בנחישות , באדיבות ומתוך כבוד ורגישות לצד השני.

במציאות ההישגית של היום שאיתה מתמודדים גם ילדינו הבוגרים וגם נכדינו הקטנים , אסרטיביות קשורה קשר הדוק ליכולת שלנו להעריך את עצמנו נכון, ולזכות בכבוד לו אנו מייחלים.

התנהגות אסרטיבית תאפשר לנו לשמור על הגבולות הפרטיים שלנו, זהו רווח עצום ששכרו רב ובראש בראשונה יוביל לתקשורת חכמה, רגישה ובונה עם כל הסובב אותנו מחברים ועד אחרון הנכדים. שווה לנסות!

התנהגות אסרטיביות אינה  טבעית ואינסטינקטיבית כמו כעס, או תוקפנות ולכן יש להתאמן בזה ולרצות בכך,  אז למי מכם שמרגיש שהדברים רלוונטיים לו, אני מאחלת בהצלחה!

שיהיה לכולנו חופש גדול רגוע, בטוח ומהנה.

שלכם,

עידית

.נכד בקריזה

שרה ש. שואלת:

יש לי חמישה נכדים, בנים ובנות. הנכד בן החמש, ילד מקסים ונבון בדרך-כלל, נתקף מדי פעם בעצבים בלי שום סיבה נראית לעין. השבוע עשיתי בייבי סיטר והוא "חטף קריזה": אחותו עצבנה אותו. הוא רצה להרביץ לה. אני נעמדתי ביניהם כדי להגן עליה ( היא רק בת שלוש). הוא התעצבן עוד יותר והתחיל להכות אותי!

תפסתי לו את הידיים בכוח וניסיתי להרגיע אותו, אבל אני בכלל לא בטוחה שנהגתי נכון. מה דעתך?

אגב, שמעתי השבוע את השיחות עם אורה מורג ואני מבינה שגם היא בדעה שמותר להפעיל כוח פיזי מתון כדי לעצור אלימות או התחצפות קיצונית.

שלום שרה,

מריבות בין אחים בגיל צעיר היא תופעה נפוצה כל כך שבתיאוריות טיפוליות רבו אפילו מכנים זאת כ"נורמאליות" נחוצה ביחסי אחים.

אין זה המקום להיכנס לסוגיה זו, מאחר וכסבתא את יכולה ליהנות מחוסר הצורך לחנך ולקחת אחריות ולהשאיר זאת לטיפול ההורים.

ובכל זאת – בתיאוריה האדלריאנית ההנחה הבסיסית היא שאף אחד אינו נהנה ממריבות ולכן כשזהו דפוס  שחוזר על עצמו, או המשלב בתוכו רמת אמוציות גבוה כמו  במקרה שאת מתארת ("חטף קריז") יש להניח שהמריבה היא האמצעי ולא המטרה.

את כותבת שנכדך הוא :" ילד מקסים ונבון בדרך-כלל, נתקף מדי פעם בעצבים בלי שום סיבה נראית לעין"

מאחר ובכל התנהגות טמונה מטרה, אני מסיקה שהסיבה האמיתית להתנהגותו של נכדך היא אולי "נסתרת מהעין" עבורך, אך יש לחפש  את המטרה  שבגינה הוא מתנהג כך בהקשר הכולל של היחסים במערך המשפחתי.

לגבי הדרך בה נהגת באירוע הספציפי הזה; את מעידה כי התגייסת להגן על נכדתך הקטנה כי נראה היה שהוא בדרכו להרביץ לה. האם לולא התערבת , זה אכן היה קורה? האם המצב שבו המבוגרים בחייו (כולל את) "מגנים" על אחותו הקטנה הוא מצב שכיח?

אלה אולי רק מקצת מהשאלות שאת יכולה לחשוב עליהם ושאולי יכולות להוביל למטרה הנסתרת שאותה הוא משיג באמצעות אותם "התקפי הזעם".

יחד עם זאת כשילד בגילו מרשה לעצמו להכות  (במקרה זה כלפייך) אחת הדרכים לרסן אותו היא להחזיק בו פיזית. הדרך היותר נכונה היא לעטוף אותו בחיבוק לופת גם כדי למנוע ממנו להמשיך להרביץ (ולכן לא לתפוס רק את היד המכה)  וגם כדי להעביר מסר ברור ותקיף שזה הגבול! הילד צריך להבין באופן ברור שזהו בבחינת לא!

יש לנהוג בתקיפות אך לא בתוקפנות ולכן יש לעשות זאת מבלי לערב כעס, צעקות ודברי הטפה תוך כדי.

משום שזה לא בא לייצר חזית מריבה נוספת בינך לבינו אלא זהו מעשה של מבוגר אחראי.

אני מרשה לעצמי להניח שהעניין מטריד אותך ולכן אני מייעצת לך לפנות אליו בהזדמנות הראשונה וכששניכם רגועים ולומר לו במילים פשוטות ועם הרבה רגש שההתנהגות שלו הייתה לך מאוד לא נעימה, שאת אוהבת אותו, אוהבת לבלות בחברתו אבל כשהוא מרביץ זו התנהגות שאינה מכבדת אותך וגם לא אותו ולכן את לא תרשי זאת בזמן המשותף שלכם.

זה צריך להיות מסר, אמירה שמגדירה גבול ולא בהכרח שיחה.

אני רוצה להאמין שזה ירגיע גם אותך ויחזיר לך את הביטחון ביחסים ביניכם. זה מסוג המקרים שכדאי "לדרוש" כבוד,  משום שזה מעיד וגם מעביר מסר שאת מכבדת את עצמך ואותו.

בהצלחה

עידית

.שעורי בית עם נכדים

שמי פנינה ק. ואני ובעלי סבים גאים לשני נכדים, בני 10 ו-8. פעמיים בשבוע בתנו עובדת עד שעות מאוחרות. באותם ימים אנחנו ממונים על הוצאת הנכדים מבית הספר, הסעתם בבטחה הביתה, הגשת ארוחת הצהריים ושמירה על הנכדים עד חזרת אמם מהעבודה.

כדי להקל על בתנו ועל מנת לעזור, אנחנו מנסים לשכנע את הנכדים להכין שעורי בית כל עוד אנחנו שומרים עליהם. עלי לציין ששנינו, בעלי ואני, ילידי הארץ, כך שאין לנו שום בעיה לעזור לילדים בהכנת השעורים.

כל ניסיונותינו לשכנע אותם לשבת ולהכין שעורים, עלו בתוהו. הם מאד ממושמעים בכל עניין אחר, עד שזה מגיע לנושא השעורים. אז הם מעדיפים לשבת אם אמם, אבל האם מגיעה עייפה, רעבה וקצרת רוח. כמובן  שזה משליך על האווירה בבית ויש לה מעט מאד סבלנות להתעסק עם שעורי הבית, במקום להקדיש את כולה לילדים נטו.

אנחנו מאד היינו רוצים להקל עליה ולהוריד ממנה את הדאגה לשעורים. יש לך רעיון כלשהו שיכול לעזור?

בתודה מראש,

פנינה ק.

שלום פנינה,

ראשית זה נפלא שיש לכם היכולת והזכות לבלות עם הנכדים פעמיים בשבוע ולהיות עזר שכנגד לבתכם. השקט הנפשי שיש לבתכם בימי העבודה הארוכים האלה הוא בוודאי הקלה גדולה!

שעורי הבית הוא נושא טעון ושכיח בהרבה מאוד בתים ומהווה מוקד חיכוך תמידי בתקשורת בין ילדים להוריהם , לא פעם מעבר לנדרש.

בהתייחס ל"דאגה" שאתם ובתכם שותפים לה באי הכנת שעורי הבית , יש להתחיל בהנחת בסיס משמעותית והיא -  שהאחריות על הכנת שעורי הבית היא של הילדים!

 אלה הם החובות שלהם במסגרת הבית ספרית ואי הכנת שיעורים כרוכה במחיר.

המחיר נע בין אי נעימות בכתה מול הילדים ו\או המורה, פגיעה בציונים, ועוד למחירים קיצוניים יותר ...

ילדים בגילאי 8, ו 10 בהחלט מסוגלים להבין אחריות מהי!

 פעמים רבות הניסיון שלנו להגן עליהם מלשלם "מחירים" מחליש אותם בדיעבד ומונע מהם את היכולת להתמודד עם מטלות החיים.

אני נוטה להאמין שכאשר נושא שיעורי הבית לא יהיה במוקד ההתעניינות שלכם, ובמקביל, בתכם תעביר לילדים מסר ברור ועיקבי  ששעורי הבית זה בתחום אחריותם בלבד, כמו גם תאפשר להם לשלם את "המחיר" בבית הספר (וזה דורש שינוי גישה) החיכוך הזה יאבד גובה ויכנס לפרופורציות .

להיות אחראים על הנכדים פעמיים בשבוע, הופך אתכם מאוד מעורבים ביום יום שלהם והגבול בין להישאר סבא וסבתא לבין להפוך הורים מס 2 עבור נכדיכם הוא שברירי ולא תמיד ברור לשני הצדדים.

אם נחזור לנושא של תפקיד "הסבאות", כדאי לכם לחשוב מה נכון יותר ומה נכון פחות בהתנהלות הזו.

שאלו את עצמכם מה מבדיל בין שני התפקידים ?  איזה תוכן אפשר למלא במפגשים הדו-שבועיים עם הנכדים שהוא ייחודי לכם ולהם?

ובנימה אישית - אני אמנם לא מכירה את הנפשות הפועלות, אבל מנקודת מבט של אמא שעבדה (ועדיין) עד שעות מאוחרות , הילדים שלי היו מאוד "יצירתיים" בהעברת המסר שהם אינם מרוצים מכך.

 דחית שעורי הבית כדי להכין אותם רק עם אמא, מרגיש לי מאוד מוכר....

אני בטוחה ששאלתה של פנינה הינה מייצגת עבור רבים מכם העוזרים לילדכם הבוגרים ולוקחים חלק בטיפול בנכדים. זכרו שיש יתרונות רבים "בסבאות " לימדו ליהנות מהם ולבנות מערכת יחסים ייחודית עם הנכדים. הם גדלים במהירות ובמבחן הזמן מה שיתחזק את הקשר שלכם איתם  זה הערך המוסף והתוכן האחר שאתם מביאים לתוך עולמם!

שיהיה לכולנו שבוע נפלא - עידית 

:עידית כותבת

שלום לכולם, 

מקריאת התגובות צף ועלה נושא התקשורת ביחסים עם הנכדים, ולכך יהיה מוקדש הטור הזה.

"הסבאות" מאפשרת לנו לעבור שוב את אותם התפקידים שהיו לנו כשהיינו הורים.

שמחתי לקבל תגובות לטור הראשון!

מקריאת התגובות צף ועלה נושא התקשורת ביחסים עם הנכדים, ולכך יהיה מוקדש הטור הזה

ה"הסבאות" מאפשרת לנו לעבור שוב את אותם התפקידים שהיו לנו כשהיינו הורים

תו דבר אבל אחרת ... ללא המתח והאחריות בכל רגע נתון כמו שהיה לנו עם ילדנו.

ובעיקר אנו מגיעים למערכת יחסים עם הנכדים עם ניסיון חיים עשיר שממנו אנו יכולים ללמוד משגיאות העבר (ואין הורים נקיים משגיאות) .

לפי מחקרים שנעשו בתחום – מרבית הסבים והסבתות שבעי רצון מהקשרים שלהם עם הנכדים, ומעידים כי זהו תפקיד קל ומהנה הרבה יותר! אהבה נטו.

ובכל זאת, דווחו רבע מהנשאלים על אכזבה וקושי בתקשורת עם הנכדים.

כשנבדקו הסיבות לכך נמצא שלרוב המקור הוא קונפליקט עם הורי הילד, בעיקר ביקורת על ערכים שאינם עולים בקנה אחד עם אלה של הסבא והסבתא. לדוגמא: נימוסים והליכות, פינוק יתר, כבוד של הנכד למבוגרים ממנו וכו...

ישנם סגנונות שונים של "סבאות", אך רובן ככולן מהווים המשך למי  שאנחנו ואיזה הורים היינו לפני שנהינו סבא וסבתא, ולכן נוצרים קונפליקטים על רקע חינוך והנחלת ערכים.

יחד עם זאת "הסבאות" הינה הזדמנות לשינוי. הזדמנות להיפתח גם לסגנון תקשורת אחר ואפילו אפשרות ליהנות דרך ילדינו הבוגרים ממודל אחר של " הורות " שלא היה או לא התאפשר לנו כשהיינו הורים בעצמנו.

ההבדלים בסגנונות ה"סבאות" השונים (יש 5 כאלה ואם תרצו אכתוב על כך בפעם אחרת) נמצאים לרוב בתקשורת. התקשורת עם הנכדים, כמו גם עם ילדינו הבוגרים.

כהורים וכך גם "בסבאות" אנו חווים קושי להתמודד עם ילדינו ו \או נכדינו כאשר יש קונפליקט ערכי.

מתוך תחושת אחריות אמיתית שיש לנו כלפיהם, נדמה לעיתים שאם לא "נתקן" את דרכם  

יגרם סוג של "נזק" לאחד הצדדים.

"הנזק" הזה עבור הסבים והסבתות יכול להתבטא ב: עלבון אישי, תחושה שלא מעריכים אותך כראוי, לא מכירים בחשיבותך ועוד כהנה..

ואצל הילדים\נכדים- "לא מבינים אותי", " לא מאמינים ביכולות שלי", "לא מקבלים אותי כמו שאני" , ביקורת, שיפוטיות, התערבות בוטה ועוד...

כשאנו בוחרים להעיר הערות חינוכיות לנכדים , אנו מסתכנים בכך שילדינו הבוגרים יפרשו זאת כבקורת המשליכה עליהם. כאילו שהם אינם ממלאים את תפקידם כהורים. זו אינה יכולה להיות  הדרך המומלצת להתנהל בתקשורת הדדית ואין ספק שזה יוביל ללא מעט חיכוכים ובעיקר מועקה עבור כל הצדדים.

אנו ממעטים להאמין ביכולת שלנו להשפיע על הילדים הבוגרים ובעיקר על הנכדים להבדיל מיכולתנו לחנך אותם!

אם נניח שהדרך הנכונה שתוביל ליחסים טובים, בריאים , מהנים ובעיקר שיש בהם הערכה וכבוד הדדי, הרי שנצטרך לתרגל כבוד בעצמנו .

א. אדלר אמר שמחנכים טובים מכבדים את אישיותו של הילד.  הם אוהבים אותו ולכן ביכולתם להבין ולהכיל את שגיאותיו. הם אינם רצים "להציל" אותו מכל התנהגות שאינה "בלתי הולמת" ויבחרו במקום זה בדרך שתגרום לו להישמע לסדר החברתי בלי לעורר בו התנגדות"

במילים פשוטות ולעניינינו -  אם נבחר לשים בראש סדר העדיפויות את  איכות הקשר והתקשורת שלנו עם הנכדים במקום להיצמד בכל מחיר לדעות החינוכיות האישיות שלנו, הרי שהרווחנו מקום של כבוד אצלנו ועבורם.

הבחירה היא בעידוד במקום הטפה, בכבוד לאישיות המתפתחת של הנכד ובמסר מחזק להוריו שהם האחראיים הישירים לחינוכו.

אז בפעם הבאה (ותהיה כזו)  שהנכד לא אומר תודה ובבקשה, או מתחצף אליכם ללא סיבה נראית לעין, לא מגיע לבקר מספיק (בעיקר בני הנוער) זכרו שיש לכם זכות לבחור איך להגיב:

האם ל"תקן" את דרכיו וגרוע מכך להיעלב ממנו; או להכיל אותו באסרטיביות – משמע זה לא נגדכם! זה חלק מאישיותו של הנכד בשלב שבו הוא מצוי. ובעיניים אמפטיות – הוא כנראה מספיק בטוח באהבתכם אליו שהוא "מרשה" לעצמו למרוד גם אצל סבא וסבתא ולא רק בבית עם ההורים.

נכדינו הם אנשים קטנים, שאישיותם מתפתחת ועליכם להחליט איזה "תפקיד" אתם רוצים למלא בחייהם. הם שונים אחד מהשני וכל אחד הוא עולם ומלואו! ולכן כשאתם מתרגלים תקשורת, תרגלו גם גמישות מחשבתית וזכרו לא להשוות ביניהם – מה שנכון לאחד לא נכון לאחר.

ולסיום מסר אופטימי –  תקשורת עם הנכדים וילדינו הבוגרים, זוהי הזדמנות! היא תהיה חיובית אם תבחרו לראות בה אתגר ולא קושי!

שיהיה לכם יום נפלא

:עידית כותבת

,שלום לכולם

מקריאת התגובות צף ועלה נושא התקשורת ביחסים עם הנכדים, ולכך יהיה מוקדש הטור הזה.

"הסבאות" מאפשרת לנו לעבור שוב את אותם התפקידים שהיו לנו כשהיינו הורים.

ושמחתי לקבל תגובות לטור הראשון!

מקריאת התגובות צף ועלה נושא התקשורת ביחסים עם הנכדים, ולכך יהיה מוקדש הטור הזה

הזה הסבאות" מאפשרת לנו לעבור שוב את אותם התפקידים שהיו לנו כשהיינו הורים".

תו דבר אבל אחרת ... ללא המתח והאחריות בכל רגע נתון כמו שהיה לנו עם ילדנו.

ובעיקר אנו מגיעים למערכת יחסים עם הנכדים עם ניסיון חיים עשיר שממנו אנו יכולים ללמוד משגיאות העבר (ואין הורים נקיים משגיאות) .

לפי מחקרים שנעשו בתחום – מרבית הסבים והסבתות שבעי רצון מהקשרים שלהם עם הנכדים, ומעידים כי זהו תפקיד קל ומהנה הרבה יותר! אהבה נטו.

ובכל זאת, דווחו רבע מהנשאלים על אכזבה וקושי בתקשורת עם הנכדים.

כשנבדקו הסיבות לכך נמצא שלרוב המקור הוא קונפליקט עם הורי הילד, בעיקר ביקורת על ערכים שאינם עולים בקנה אחד עם אלה של הסבא והסבתא. לדוגמא: נימוסים והליכות, פינוק יתר, כבוד של הנכד למבוגרים ממנו וכו...

ישנם סגנונות שונים של "סבאות", אך רובן ככולן מהווים המשך למי  שאנחנו ואיזה הורים היינו לפני שנהינו סבא וסבתא, ולכן נוצרים קונפליקטים על רקע חינוך והנחלת ערכים.

יחד עם זאת "הסבאות" הינה הזדמנות לשינוי. הזדמנות להיפתח גם לסגנון תקשורת אחר ואפילו אפשרות ליהנות דרך ילדינו הבוגרים ממודל אחר של " הורות " שלא היה או לא התאפשר לנו כשהיינו הורים בעצמנו.

ההבדלים בסגנונות ה"סבאות" השונים (יש 5 כאלה ואם תרצו אכתוב על כך בפעם אחרת) נמצאים לרוב בתקשורת. התקשורת עם הנכדים, כמו גם עם ילדינו הבוגרים.

כהורים וכך גם "בסבאות" אנו חווים קושי להתמודד עם ילדינו ו \או נכדינו כאשר יש קונפליקט ערכי.

מתוך תחושת אחריות אמיתית שיש לנו כלפיהם, נדמה לעיתים שאם לא "נתקן" את דרכם  

יגרם סוג של "נזק" לאחד הצדדים.

"הנזק" הזה עבור הסבים והסבתות יכול להתבטא ב: עלבון אישי, תחושה שלא מעריכים אותך כראוי, לא מכירים בחשיבותך ועוד כהנה..

ואצל הילדים\נכדים- "לא מבינים אותי", " לא מאמינים ביכולות שלי", "לא מקבלים אותי כמו שאני" , ביקורת, שיפוטיות, התערבות בוטה ועוד...

כשאנו בוחרים להעיר הערות חינוכיות לנכדים , אנו מסתכנים בכך שילדינו הבוגרים יפרשו זאת כבקורת המשליכה עליהם. כאילו שהם אינם ממלאים את תפקידם כהורים. זו אינה יכולה להיות  הדרך המומלצת להתנהל בתקשורת הדדית ואין ספק שזה יוביל ללא מעט חיכוכים ובעיקר מועקה עבור כל הצדדים.

אנו ממעטים להאמין ביכולת שלנו להשפיע על הילדים הבוגרים ובעיקר על הנכדים להבדיל מיכולתנו לחנך אותם!

אם נניח שהדרך הנכונה שתוביל ליחסים טובים, בריאים , מהנים ובעיקר שיש בהם הערכה וכבוד הדדי, הרי שנצטרך לתרגל כבוד בעצמנו .

א. אדלר אמר שמחנכים טובים מכבדים את אישיותו של הילד.  הם אוהבים אותו ולכן ביכולתם להבין ולהכיל את שגיאותיו. הם אינם רצים "להציל" אותו מכל התנהגות שאינה "בלתי הולמת" ויבחרו במקום זה בדרך שתגרום לו להישמע לסדר החברתי בלי לעורר בו התנגדות"

במילים פשוטות ולעניינינו -  אם נבחר לשים בראש סדר העדיפויות את  איכות הקשר והתקשורת שלנו עם הנכדים במקום להיצמד בכל מחיר לדעות החינוכיות האישיות שלנו, הרי שהרווחנו מקום של כבוד אצלנו ועבורם.

הבחירה היא בעידוד במקום הטפה, בכבוד לאישיות המתפתחת של הנכד ובמסר מחזק להוריו שהם האחראיים הישירים לחינוכו.

אז בפעם הבאה (ותהיה כזו)  שהנכד לא אומר תודה ובבקשה, או מתחצף אליכם ללא סיבה נראית לעין, לא מגיע לבקר מספיק (בעיקר בני הנוער) זכרו שיש לכם זכות לבחור איך להגיב:

האם ל"תקן" את דרכיו וגרוע מכך להיעלב ממנו; או להכיל אותו באסרטיביות – משמע זה לא נגדכם! זה חלק מאישיותו של הנכד בשלב שבו הוא מצוי. ובעיניים אמפטיות – הוא כנראה מספיק בטוח באהבתכם אליו שהוא "מרשה" לעצמו למרוד גם אצל סבא וסבתא ולא רק בבית עם ההורים.

נכדינו הם אנשים קטנים, שאישיותם מתפתחת ועליכם להחליט איזה "תפקיד" אתם רוצים למלא בחייהם. הם שונים אחד מהשני וכל אחד הוא עולם ומלואו! ולכן כשאתם מתרגלים תקשורת, תרגלו גם גמישות מחשבתית וזכרו לא להשוות ביניהם – מה שנכון לאחד לא נכון לאחר.

ולסיום מסר אופטימי –  תקשורת עם הנכדים וילדינו הבוגרים, זוהי הזדמנות! היא תהיה חיובית אם תבחרו לראות בה אתגר ולא קושי!

שיהיה לכם יום נפלא